בית הדין

ג אלול התשפב | 30.08.22

הרב ישועה רטבי

שאלה:

משפחתי כבר למעלה מעשרים שנים בונה את הסוכה בחצר הבניין באותו מקום. בשנים האחרונות ישנם שכנים חדשים (שוכרי דירות) שמנסים לתפוס לנו את המקום שבו בנינו את הסוכה. אמרנו להם שיש לנו חזקה של למעלה מעשרים שנים בבניית הסוכה במיקום הזה והם לא יכולים להזיז אותנו, אבל הם טענו שכל אחד יכול לבנות איפה שהוא רוצה. מי צודק?

תשובה:

• א. היסוד בחזקת תשמישים הוא, שאם מדובר בשימוש חריג שהשכנים מקפידים עליו - יש חזקה. מכך שהשכנים לא מחו כנגד התנהלות חריגה זו, כנראה שהם מחלו על כך, ולכן יש חזקה. אך אם מדובר על שימוש שהשכנים לא מקפידים עליו - אין חזקה.
• ב. בדרך כלל אין הקפדה על בניית סוכה בחצר בניין המשותף, (בתנאי שמפרקים את הסוכה מיד לאחר החג), ולכן אין לכך חזקה. אומנם לפנים משורת הדין טוב וישר שאם יש מקום לכולם - לאפשר לשכנים הוותיקים לבנות במקום שהורגלו בכך, זאת בתנאי שניתן להצטופף ולאפשר בניית סוכות נוספות.
• ג. אם בנה פרגולה שמשמשת לסוכה (או שנעץ קורות בבניין המשותף), שמשמשת אותו גם לאחר ימי החג (כלומר הוא לא מפרק את הקורות לאחר החג) - יש לו חזקה על המקום, כי יש הקפדה על בניית פרגולה או חיבור קורות בצורה קבועה, ואם השכנים לא מחו כנגד התנהלות זו, כנראה שמחלו ולכן יש חזקה.

חזקת תשמישים בניית סוכה

בגמ' במסכת בבא בתרא דף ו עמוד ב מובא: "אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא, (קורה מיוחדת לגג שעשאה סוכה כמו פרגולה ובנאה גם על כותל חברו) - עד תלתין יומין לא הוי חזקה, (אדם אינו מוחה בזמן מועט זה, שסבור ששכנו זקוק לצל ויוריד את הקורה לאחר כמה ימים), בתר תלתין יומין - הוי חזקה".

"ואי סוכה דמצוה היא - עד שבעה יומין לא הוי חזקה, בתר שבעה יומין - הוי חזקה, (לא היה לשכנים להניח לסוכה לאחר זמנה); ואי חבריה בטינא - לאלתר הוי חזקה". (ברש"י מובאים דברי התוס': "ומדלא מיחה - איכא למימר דזה פייסו במעות עד עולם, שכן היה דרכם לקבוע סוכתן לצורך כל השנים. והלכך מיד לאחר ז' - הויא חזקה, דלא דמי לסוכה דמטללתא, דלא הוי חזקה עד תלתין יומין, דההיא לצל בעלמא הוא דעבדה, אבל סוכה זו לצורך כל ימות החג שבכל שנה עשאה").

מדברי הגמ' מבואר, שאין חזקה בבניית סוכה, כי השכנים הרשו לו לבנות סוכה רק למשך שבעה ימי חג סוכות, כלומר לשימוש ארעי ולא לשימוש קבוע, ולכן לאחר החג עליו לפרק את הסוכה.

התוספות (מסכת בבא בתרא דף ו עמוד ב ד"ה עד) כתבו: הגמ' כתבה שבעה ימים, אך כוונתה לשמונה ימים, כי בשמחת תורה גם לא ניתן לפרק את הסוכה, ורק ביום התשיעי יצטרך לפרק. אבל הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף ו עמוד ב) כתב, שיש צורך בסוף היום השביעי עם כניסת החג לפרק את הסוכה ולא לחכות לאחר שמחת תורה.

כך כתב הרמ"ה: "וכי תימא מאי הוי ליה למעבד, לסלקה ביומא דשביעי? (האם היה עליו לפרק את הסוכה ביום השביעי - זה בלתי אפשרי לאור המשנה במסכת סוכה -) הא תנן (סוכה דף מ"ח ע"א) סוכה שבעה כיצד? גמר מלאכול - לא יתיר את סוכתו, דאפשר דמתרמיא ליה סעודתא ביני שמשי ובעי למיכל בה. ועוד הא מדקאמרינן עד שבעה יומי - לא הוה חזקה, לבתר שבעה יומי - הוי חזקה, שמע מינה דלכולהו שבעה שאילה ליה, ולא מיחייב לסלוקה אלא לבתר שבעה, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה אלא לבתר שבעה, (אבל) לסלקה בליליא דשמיני - חג עצרת הוא ואסיר? לעולם דמסליק ליה ביומא דשביעי, סמוך לבין השמשות".

אחד מהיסודות לחזקת תשמישים הוא, השתמשות במקום שיש הקפדה מצד הבעלים, שאז אנו אומרים מכיוון והבעלים לא מחו כנראה שמחלו[1], אך אם מדובר על שימוש שלא מקפידים עליו - אין כלל חזקת תשמישים. הקמת סוכה בחג הסוכות - היא שימוש שלא מקפידים עליה, כי השכנים מוכנים למחול על שימוש ארעי וודאי שמוכנים למחול על שימוש ארעי של מצווה[2], ומכיוון שאין הקפדה בשימוש ממילא אין חזקת תשמישים.

אומנם אם מדובר על שימוש שבדרך כלל מקפידים עליו, למשל בניית פרגולה בחצר השותפים למשך כל השנה (כלומר גם לאחר חג סוכות) - כאן ניתן לומר שמכיוון והשכנים לא מחו בו - יש לו חזקת תשמישים. דוגמא נוספת: שכן שבנה ריצוף במקום הסוכה, כאן לא נאמר בצורה החלטית שיש חזקה, אלא יש לבחון האם הייתה הקפדה מצד השכנים על הקמת הריצוף. אם השכנים הקפידו על כך ובכל זאת לא מחו - יש חזקה, אך אם השכנים שמחו על הקמת הריצוף - אין חזקה.

מעבר לכל זה ניתן עוד להוסיף ולומר, שאין חזקה לשימוש בסוכה, כי אין חזקה לשימוש שלא מקובל לעשות בנכס המשותף, כמבואר לעיל בדברי רבינו גרשום מאור הגולה (מסכת בבא בתרא דף נז עמוד ב) והרמב"ם (הלכות שכנים פרק ה הלכה ג). וכ"פ השולחן ערוך (בסימן קסא סעיף ה): "וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה".

במקום בו מספר שכנים מעוניינים לבנות בחצר המשותפת, ואין מקום לכולם - אם יש אפשרות שכולם יבנו סוכה קטנה יותר - זה עדיף, כי בכך כל שותף מקבל חלק שווה בחצר, ואם אין מקום לכולם - יש לבצע חלוקה בזמנים, שבשנה הראשונה דיירים מסוימים יבנו סוכה בחצר, ובשנה הבאה שאר הדיירים שלא בנו בשנה הראשונה - יבנו בשנה השנייה. בכדי לקבוע אלו דיירים חבנו בשנה הראשונה יש לבצע הגרלה.

הרמ"א (בסימן קנד סעיף ג) פסק, שמקרים בהם שכנים מעוניינים לבצע את אותה פעולה, אך ניתן לאפשר זאת רק לשכן אחד, שיש לבצע פשרה. החזון איש (ב"ב סימן יב ס"ק ג) הוסיף על כך: "ונראה דאם אי אפשר לפשר ביניהן - מטילין גורל... דזה חשיבא כחלוקה".

אומנם אם ישנה אפשרות לאפשר לדייר הוותיק להעמיד את סוכתו במקום בו הורגל במשך שנים, בלי שייגרם הפסד לשאר הדיירים - יש לאפשר זאת, כי כופים על מידת סדום[3].

בפסקי דין-ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ה פס"ד בעמוד קיג) מובא נדון, האם יכול אדם לתבוע חזקה על בניית סוכה בחצר משותפת, הגר"ב שרגא כתב: דברי הרמב"ם אמורים רק במקום שכלל אינו שייך לו, שאז אמורה להיות הקפדה, ואם לא הקפיד - מחל, אבל בחצר משותפת, כלל אין הקפדה של שכני הבניין המשותף לבנות סוכה, ולפיכך אין חזקה.

וכך מובא שם: "וברור הוא, דבסוכה לא קפדי אינשי, ואין דרך להקפיד, ובפרט שעושים אותה לשם מצוה. לכן נראה דלא הוי חזקה. וכן העלה בפתחי חושן פט"ו ס"ק מז, דמי שהחזיק להוציא זיזים לשם סוכה ע"ג חצר חבירו או ע"ג חצר השותפין - יכולין בני החצר לעכב עליו לכשירצו, אא"כ עשה בנין קבוע או זיזים קבועים ולא מיחו בידו מלהוציאם מיד לאחר החג - הרי החזיק באותם זיזים לשם סוכה עכ"פ, ושוב אינם יכולים למחות בידו. אבל תשמיש קבוע נראה שאינו יכול לעשות על אותם זיזים. ויש לעיין בהחזיק כמה שנים בסוכת החג אם שייך בזה חזקה".

[1] כך פסק הרמ"א (סימן קמ סעיף טו): "ואפילו היה לו חלק בחצר בשותפות, אם הוא מקום שדרכן להקפיד בזה, או שעשו שאר דברים שדרך להקפיד עליו ולא הקפידו עליו - הוי חזקה למה שהחזיק".

[2] כך מובא בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה עמוד 160 "בפני כבוד הדיינים: הרב א' י' ולדנברג אב"ד, הרב ע' יוסף, הרב י' קאפח"): "ההנחה הפשוטה והמושכל הראשון, שאין דרכם של בני ישראל להקפיד אחד על משנהו בהקמת סוכה דמצוה, גם כאשר בגלל זה יסבול קצת באותם הימים מהיזק ראיה או האפלת אור וכדומה. לעומת זה צריכים מקימי הסוכה לצמצם להקימה סמוך לחג בכל מידת האפשרות, ולא להקדים הקמתה בכמה שבועות קודם, ומספיק אם יקימנה שנים שלשה ימים קודם".

[3] כך ניתן למו מדברי הריטב"א (מסכת ב"ב דף ס. ד"ה לא) שכתב: "והיכא שבאו שניהם לפתוח בבת אחת (חלון מול חלון חבירו) - יעשו פשרה ביניהם, ובמקום שהאחד מהם אינו חסר - כופין על מדת סדום".