בית הדין

ה אלול התשפב | 01.09.22

הרב ישועה רטבי

הקדמה

חברה היא גוף משפטי שיכול למכור ולרכוש נכסים. הנכסים הינם בבעלות בעלי המניות שיש להם יכולת השפעה בקבלת ההחלטות של החברה, ולאחר הרישום אצל רשם החברות, הם נחשבים לשותפים בחברה. לא ניתן לחייב את הנתבע באופן אישי אלא רק את הנכסים שיש לחברה.

באופן כללי, לבעלי המניות בחברה יש זכות לקבל את הרווחים (דיבידנדים) שיש לחברה, וזכות הצבעה באסיפה  השנתית בדבר מינוי מועצת מנהלים ושינוי התקנון, אך אין להם זכות להתערב בניהול החברה. בסמכות מועצת המנהלים (הדירקטוריון) למנות את המינויים הבכירים בחברה (מנכ"ל), ולקבוע את המדיניות הכלכלית של החברה, כאשר את הניהול בפועל, מבצע מנכ"ל החברה.

הרעיון העומד מאחורי הקמת חברה, הוא הרצון לתת פתרון יעיל לניהול עסק עם שותפים רבים. בכדי לקבל החלטות תפעוליות - אין צורך לכנס את כל השותפים ולנסות להגיע להסכמת הרוב, אלא הדירקטוריון קובע את המדיניות הכלכלית של החברה (האם להשקיע בעסקה מסוימת, האם לקחת הלוואות וכו'). בנוסף, כל מי שיש לו התקשרות עסקית עם החברה (כמו ספקים - וכו'), ומעוניין לתבוע - הוא לא צריך להתנהל עם תביעה מול כלל השותפים, אלא הוא תובע את החברה כגוף עצמאי.

ישנן חברות קטנות[1] בהן בעלי המניות מנהלים בפועל את החברה, וישנן חברות ציבוריות שמניותיה נסחרות בבורסה (הציבור יכול לרכוש חלק מהמניות), או חברות ממשלתיות בהן יותר מחמישים אחוזים מהמניות שייכות למדינה, ובהן יש הפרדה מובנית בין בעלי המניות ובין חברי הדירקטוריון, (ההנהלה שמפעילה את החברה).

כאשר מתייחסים לשאלת מעמד חברה בע"מ בהלכה - יש להתמקד בשתי שאלות מרכזיות: א)- האם מבחינה הלכתית ניתן להתייחס לחברה כמו אל אישיות משפטית, שהחברה היא הבעלים של עצמה? או אולי יש להתייחס לבעלי המניות כבעלים של החברה? ב)- חברה בעירבון מוגבל, היא חברה שלא ניתן לגבות את חובותיה מנכסים פרטיים של בעלי המניות, אלא רק מנכסים השייכים לחברה. השאלה היא, האם יש לכך מקור בהלכה?

לגבי השאלה הראשונה - לפי סעיף 4 לחוק החברות, בעלי המניות וחברי הדירקטוריון - אינם נחשבים לבעלים על החברה, אלא החברה היא אישיות משפטית שעומדת בפני עצמה. הפוסקים נחלקו, האם ניתן לומר כפי הבנת החוק, שיש לחברה מעמד של אישיות משפטית שעומדת בפני עצמה, או שבעלי המניות הם הבעלים, כי לא תתכן מציאות של בעלים וירטואליים.

למחלוקת זו ישנן השלכות מעשיות בהרבה מאוד הלכות, אם נאמר שבעלי המניות אינם הבעלים של החברה, אלא החברה נחשבת לבן אדם, אישיות משפטית, הרי שהיא כמובן איננה בת מצוות, וממילא לא חלים עליה איסורי ריבית, איסור חמץ בפסח, התעסקות עם איסורי הנאה, או מכירת דבר שיש בו נזק לרבים ושמירת שבת. כמו כן לא חלים על חברה מצוות כמו שמיטת כספים, כך שעל פי הבנה זו חברה לא צריכה לכתוב פרוזבול. אך אם נאמר שבעלי המניות הם הבעלים של החברה, הרי שחלים עליהם כל האיסורים שיש בתורה, והם אינם יכולים להסתתר מאחורי מסך התאגיד.

לגבי השאלה השנייה - שאלה זו פשוטה הרבה יותר. למעשה יכולים שני צדדים להגיע להסכמות ממוניות, וכל תנאי שבממון תקף, כך שיכולים הצדדים להסכים שפירעון החובות יהיה מוגבל רק לנכסי החברה ולא לנכסים אישיים. פירעון חוב מוגבל כבר נמצא בחז"ל (מסכת גיטין דף מ עמוד ב), בהלכת "אפותיקי מפורש", כפי שיבואר בהמשך.

 

שיטות ראשוני הפוסקים שדנו בעניין חברה בע"מ

לפני כמאה וחמישים שנה, האחרונים דנו בשאלת האיסורים בחברה בע"מ, האם ניתן לרכוש מניות בחברה שעוברת על איסורים (חמץ בפסח ריבית וכו'). הפוסקים הללו לא דנו בצורה מפורשת בהגדרת בעלות חברה בע"מ, אלא הם התייחסו לפן האיסורי: האם יש איסור לבעלי המניות, בחברה שבה מתקיימים איסורי ריבית, או איסורי חמץ שעבר עליו הפסח.

הג"ר שלמה גאנצפריד בספרו קיצור שולחן ערוך (סימן סה סעיף כח) כתב, שאין להלוות כספים לחברה בע"מ, כי האחריות על הכספים היא על בעלי המניות, כלומר אם הלווים לא יחזירו את הכספים - בעלי המניות יפסידו, ומכיוון שהאחריות היא עליהם, הם נחשבים למלווים בריבית[2]:

מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים, והלוה אותם לישראל בריבית, אם היו באחריות העובד כוכבים, שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו - מותר, ואם אינו באחריות העובד כוכבים - אסור[3]. ולכן במקום שיש קבוצות מעות (קופות חסכון) וכדומה, שיש לישראל חלקים (מניות) שמה, וישראלים לוים משם בריבית, אף על פי שהממונים המה עובדי כוכבים - מכל מקום נראה לי דאיסור גמור הוא. ולכן אסור ליתן לשם מעות (כי שמא ילוה ישראל שאינו הגון) וכן אסור ללוות משם, כי שמא נתן לשם ישראל שאינו הגון.

בעל הקיצור שולחן ערוך סבור, שבעלי המניות הם השותפים של החברה, ולכן יש איסור ריבית בחברה בע"מ. ברור אפוא, שהוא לא מסכים עם שיטות הסבורות שחברה בע"מ היא אישיות משפטית עצמאית, אלא דעתו היא, שיש לחברה בעלים והם בעלי המניות. אומנם פוסקים רבים חלקו על הוראה זו, נציין את דברי השואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ג סימן לא) ששלח תשובה הלכתית לבעל הקיצור שולחן ערוך, בה הוא מתיר הלוואה בריבית בחברה[4]. (באופן כללי במאמר זה, נימוקים ההלכתיים שנוגעים לדיני ריבית ושאר איסורים - מובאים בהערות). הדרכי תשובה (סימן קס ס"ק טו) הוסיף, שגם השערי צדק[5] (יו"ד סימן קכד) ובעל שו"ת הרי בשמים (מהד"ת סימן קטו), מהרי"א הלוי (יובא בהמשך), מהר"ם שיק (יובא בהמשך), השבילי דוד (סימן קמט) - דחו את דברי הקיצור שולחן ערוך. וכן גם האמרי יושר (חלק א סימן קפט) ועוד פוסקים.

מהרי"א הלוי (רבי יצחק אהרן איטינגא הלוי, חלק א סימן קכה) ביחס לחברה שמתעסקת עם חמץ שעבר עליו הפסח כתב:

בנידון דידן, הדבר ידוע שאין לבעלי האקציען (המניות) שום זכות וכח למכור החמץ או לבערו[6]. דגוף התנהגות כל העסקים הוא על פי המנהיגים והמפקחים לטובת העסק. על פיהם יצאו ויבואו כל ענייני עסקיהם... דאי אפשר כלל בשום אופן שיגיע החמץ בפסח לבעלי האקציען, כי אין להם שום מגע ומשא בגוף העסק, רק שנותנים להם חלק בריוח וכן בהפסד, אבל אין להם יד ושם לא בהקרקעות ולא בהמטלטלין.

מהרי"א הלוי (חלק ב סימן נד) ביחס לחברה שמתעסקת עם הלוואה בריבית כתב, שניתן להלוות בריבית לחברה בע"מ:

דהרי מעולם לא דיבר המלוה עם הדירעקטור (מנהל הבנק) שום דיבור מהלואה, כי האקציענרע (בעלי המניות) נותנין המעות להקאסירער (קופאי) נגד השיין (שטר) אשר הוא נותן להם, והעושה הלואה הוא הדירעקטור, ואח"כ מקבל הלוה המעות מהקאסירער[7].

בשתי התשובות הללו, מהרי"א הלוי פסק, שאין איסור, כי אין לבעלי המניות שום השפעה ויכולת לשנות את התנהלות החברה, לא במכירת חמץ ולא בלקיחת הלוואות, כך שבעלותם מאוד מוגבלת, ולכן לגבי איסורים אלו הם לא נחשבים לבעלים, ולא עוברים על איסור.

נדגיש, כי מתשובות אלו לא ניתן להכריע שמהרי"א הלוי סבור, שיש לחברה אישיות משפטית עצמאית, אלא רק ניתן להסיק, שאין איסור בגין חלקם של בעלי המניות בחברה. במילים אחרות, מדובר בתשובות הלכתיות בדיני יורה דעה (איסור והיתר), ולא בתשובות בדיני חושן משפט (בעלויות וקניינים).

כאמור, הפוסקים לעיל נחלקו בשאלה הלכתית, האם יש איסור ריבית לבעלי המניות או לא. הג"ר חיים אלעזר שפירא (בנו של הדרכי תשובה) שחי בהונגריה, הביא הסבר מעניין: המחלוקת נובעת משוני בהתנהלות בין המקומות. במזרח אירופה (גליציה), מקום מגורי מהרי"א אטינגר והשואל ומשיב - בעלי המניות כלל לא היו מעורבים במתן ההלוואות, ולכן הם התירו זאת, אך במרכז אירופה (הונגריה), מקום מגורי בעל הקיצור שולחן ערוך והמנחת אלעזר - מקובל היה שבעלי המניות (המלווים המשקיעים) היו אלו שמקבלים את ההחלטה למי להלוות, ובמציאות כזה יש על בעלי המניות איסור ריבית. וכך כתב בספרו מנחת אלעזר (חלק ב סימן כב):

וראיתי בשו"ת הגאון מהר"י איטינגא ז"ל (ח"ב סי' נ"ד) שכ' בזה היתר בענין הבאנק, דזה לא נקרא שליחו כלל, ופקיד הבאנק (הדירעקטאר) לא נקרא שליחו כלל, דמעולם לא דיבר המלוה עם הדירעקטאר שום דבר, רק נותן להקאסע. והעושה הלואה הוא הדירעקטאר, והמלוה המעות הוא מיד הקאסיער, וגם הבעאמטען מהבאנק אינם מקבלים אחריות מהמעות, רק מחלקים המעות עפ"י הפינקסאות בחשבון... אמנם באמת בבאנק שלנו, בודאי מקבל הקאסיער האחריות מהמעות, ואם הוא יהודי - הרי הוא נעשה מלוה ולוה ברבית כנז' מהט"ז, וכפי הנראה, דשם בעובדא דידיהו (בגאליציען) - שאני הנהגת הבאנק מאשר הם אתנו במדינותינו... הנה מ"ש בתשו' מהרי"א שמעולם לא דיבר המלוה עם הדירעקטור, הנה בגלילות שלנו אינו כן, כי בכל עת בעת ישיבת הצענזאר בכל שבוע וכיוצא, מדבר המלוה היינו האקצינערען (בעלי המניות) עם פקידי הבאנק למי יתן הלואה, ועל איזה סך יתנו לו, והמה המלוים מדברים עם שלוחם הדירעקטאר והפקידים מהבאנק כדת מה לעשות.

מהר"ם שיק (יורה דעה סימן קנח) דן בשאלת איסור ריבית בחברה. מהר"ם מתאר כיצד מתנהל חברה: המשקיעים מלווים את כספם לחברה, ויש שעבוד של נכסי החברה למשקיעים[8]. מתוך דבריו אלו, קשה לדעת, כיצד הוא הגדיר את מעמדה של חברה[9].

תלמידו רבי שמעון גרינפלד (שו"ת מהרש"ג, יורה דעה, סימן ג) הקשה עליו, שאינו מבין לפי דעתו, מי נחשב הבעלים של החברה: "איני מבין. דאם כן, למי שייך גוף המעות אשר בהקאססא? הרי ודאי אם שותפים נותנים בכיס אחד כל אחד ואחד איזה סך ידוע - ודאי המעות אשר בכיס הנ"ל היא גופו של השותפים". כלומר לדעת מהרש"ג, הבעלים של החברה אלו בעלי המניות שנחשבים לשותפים בחברה[10].

הבית יצחק (אורח חיים ויורה דעה - קונטרס אחרון סימן לב) הבין בדעת מהר"ם שיק, שחברי הדירקטוריון הם אלו שנחשבים לבעלים על החברה, ומכיוון שחברי הדירקטוריון הם גויים, לכן אין איסור ריבית לחברה:

ואמנם מה שמצדד שם להתיר ג"כ דווקא אם הפערוואלטונג (חברי הדירקטוריון) היא מנכרים, דהאקציאנערע (בעלי המניות) - לא הוי רק מלוים, ויש להם שיעבוד (נכסי החברה משועבדים להם), אבל המעות של הפערוואלטונג. אמנם היכי שהפערוואלטונג ישראלים, ורוב ישראלים בעלי המעות המה - אין להם שום היתר רק להלות על צד היתר עסקה.

כאמור, הבית יצחק הבין בדעת מהר"ם שיק, שחברי הדירקטוריון הם אלו שנחשבים לבעלים על החברה. נראה שכוונתו לחברי דירקטוריון שהם גם בעלי מניות, כי רק כך ניתן לראותם כבעלים, ולא לחברי דירקטוריון שאינם בעלי מניות, שהם וודאי לא הבעלים.

עוד יש לציין, שקשה לומר שדעת מהר"ם שיק ומהרי"א הלוי כדעת השיטות שחברה היא אישיות משפטית שעומדת בפני עצמה, כי אם כך הייתה דעתם, הם לא היו צריכים לדון כל כך הרבה בסוגית חמץ וריבית בחברות, שהרי לשיטה הסבורה שיש בעלות עצמאית לחברה בע"מ, כבר מעצם הגדרת החברה כאישיות עצמאית - לא מוטלות עליה איסורי תורה, ואין איסור להשקיע בחברות אלו, אך פוסקים אלו הרחיבו בניסיון לבסס את ההיתר, כי לדעתם הדירקטוריון הוא הבעלים של החברה, ולכן חלים עליהם איסורי תורה.

גם מבחינה היסטורית עד כמה שידוע לי, בתקופה בה פעלו הפוסקים הנ"ל, עוד לא הוגדר כלל מעמדה של חברה כאישיות עצמאית[11]. הגדרה זו החלה אנגליה רק בשנת 1897 בפסק דין סלומון נגד סלומון[12], כאשר הפוסקים הנ"ל כתבו את תשובותיהם שנים מספר לפני כן, (ספר קיצור שולחן ערוך הודפס בשנת 1864, השואל ומשיב ענה לו לערך בזמן זה, מהר"ם שיק כתב את תשובתו בשנת תרל"ו - 1876, ומהרי"א הלוי כתב את תשובתו שנתיים לאחר מכן). מאוד לא מתקבל על הדעת שהפוסקים יתייחסו לחברה כמו אל אישיות משפטית, כאשר הגדרה זו כלל לא באה לעולם.

סיכום שיטות הפוסקים הראשונים שהתעסקו בכך לפני כ-150 שנים: דעת בעל הקיצור שולחן ערוך היא, שבעלי המניות הם הבעלים של החברה. דעת מהרי"א הלוי היא, שלבעלי המניות כלל אין השפעה על החברה ולכן הם לא נחשבים לבעלים. לדעתו, הבעלות על החברה נמצאת אצל הדירקטוריון. כך גם הבין הבית יצחק בדעת מהר"ם שיק. נראה שכוונתם לחברי דירקטוריון שהם גם בעלי מניות, כי רק כך ניתן לראותם כבעלים. (יתכן וכוונתם לומר, שיש להחשיב לבעלים רק בעלי השליטה שמנהלים בפועל את החברה, ובכך תשווה דעתם לדעת רוב פוסקי זמנינו, כפי שמבואר בפרק הבא).

 

שיטות רוב פוסקי זמנינו שבעלי השליטה בחברה הם הבעלים של החברה

רוב פוסקי זמנינו סבורים, שבעלי מניות שיש להם שליטה בחברה, הם אלו שנחשבים לבעלים על החברה. אומנם בעלי מניות שאין להם שליטה בניהול החברה, כי הם לא מחזיקים במספר מניות משמעותי בחברה גדולה או בחברה ממשלתית - אין הם יכולים להיחשב כבעלים.

לשיטתם, לא ניתן לומר שלחברה יש בעלות עצמאית, כי לא ניתן לחדש גדרי בעלות שלא נמצאים בהלכה[13]. ניתן לחדש דרכי קניין חדשות שיראו על גמירות דעת (כמו קניין סיטומתא[14]), אך לא ניתן ליצור בעלות וירטואלית, ולהעמיס עליה את החובות והזכויות שיש לחברה. (במילים אחרות: ניתן לייצר חפצא, אך לא ניתן לייצר גברא).

כן גם לא מועיל דינא דמלכותא לגבי הגדרת מציאות החברה, כי דינא דמלכותא לא מועיל ליצור גדר בעלות חדש. אם כי דינא דמלכותא מועיל לגבי פרטי דיני חוק החברות, כפי שכתב הפתחי חושן (שותפים ומצרנות פרק א סעיף לג).

כמו כן, לא מועיל לומר שיש כאן הפקר בית דין הפקר, כי רוב גדולי ישראל לא הסכימו לומר שיש לחברה אישיות עצמאית[15].

בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן ז) מובא, שבעלי השליטה בחברה (בעלי המניות שמתחשבים בדעתם) נחשבים לבעלים על החברה, אבל בעלי המניות שדעתם לא נחשבת - לא נחשבים לבעלים, אלא הם רכשו רק את הזכות לקבל רווחים לפי חלקם בחברה:

ובדבר ליקח שערס (מניות) מקאמפאניעס (חברה) שעושין מלאכה ומסחר בשבת, הא חזינן שנתפשט להיתר. והטעם פשוט שאין להחשיב את הקונים שערס (מניות), שהוא רק משהו מהמסחר שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים של"ד לשותפות במקצת שיש לו דעה כבעלים, וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר, ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר, אלא הוא רק כקונה ריוח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה, ויותר נראה שאין בהם גדר קנין בדינא שהוא לקנין דבר שלא בא לעולם, רק מצד קניני דיני המדינה. ומה שלפי תנאי המכירה יש לבעל השערס (מניות) דעה לבחירת פרעזידענט (נשיא) - הוא רק פטומי מילי בעלמא, כי למעשה משאירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה, וגם הקונים אין רוצים לומר דעה בזה כי אין כוונתם לקנות זה... אבל ודאי לקנות מדה מרובה (של מניות) כ"כ עד שיתחשבו בדעתו - יש לאסור".

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן טו) דחה את האפשרות להגדיר חברה בע"מ כאישיות משפטית עצמאית: "ולגבי הגדרת חברה בערבון מוגבל (קארפאריישן) - אי אפשר לומר שזו חטיבה בפני עצמה... שטעם זה אינו כלום".

וכך פסק גם שבט הלוי (חלק ה סימן קעב):

כך עניות דעתי שבעלות כללי הוא בעלות גמור לכל דבר, דכל מי שיש לו שליטה עפה"ת ובידו לעשות עם הדבר כאוות נפשו למכור ולתת במתנה באין מוחה - זהו גדר בעלות... וגם פשוט בעיני שחברה בע"מ שנתיסד ע"י מי שהוא יחיד או רבים, והוא המשקיע כספים והרווח שייך לו או לכמה שותפים, אף על פי שבחוקיהם הוא כגוף אחר כלפי הבעלים האמיתים, וממילא יוצא שאין כאן בעלים כלל - מ"מ אין זה דעת תורה, דכיון שהוא המשקיע ואם אבדו אבדו לו, ואם הרויחו הרויחו לו, ובכחם של בעלי חברה למכור וליתן כאוות נפשם - הם המה הבעלים על פי התורה.

וכך פסק גם הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק ג סימן קכד): "מילתא דפשיטא היא, דהבעלים הם אלה שאצלם רוב המניות, והלום ראיתי שכבר הורה זקן באגרות משה (אהע"ז ח"א סימן ז)". וכן בקובץ תשובות (חלק ב סימן ו): "בדבר השאלה, באחד שהוא מאנשי חבר ההנהלה של העסק, אך במניות אין לו אלא חלק מועט. - גם בכה"ג אין דינו כשותף בהעסק, אלא כמנהל גרידא". וכ"פ גם בשו"ת איש מצליח (חלק א סימן ל), שבעלי המניות המייסדים הם הבעלים על החברה, כי הם בעלי השליטה[16].

המנחת יצחק (חלק ג סימן א) הרחיב את הבעלות על החברה, לכל בעלי המניות שיש להם זכות הצבעה, ורק בחברות שאין זכות הצבעה - הם לא נחשבים לבעלים[17]. (נציין, שבמציאות היום, לכלל המניות יש זכת הצבעה, אכן בעבר היו מניות ללא זכות הצבעה, אך לפי חוק החברות לכל בעל מניה יש זכות הצבעה).

נדגיש, כי לשיטת המנחת יצחק, גם אם אין לבעל המניות השפעה ישירה על קבלת ההחלטות, ולא מתחשבים בדעתם - הם נחשבים לבעלים, אך לשיטת האגרות משה, אם לא מתחשבים בדעת בעלי המניות - הם לא נחשבים לבעלים, אלא רק לבעלי זכות לקבלת רווחים.

המנחת יצחק עוד כתב, שבחברה רגילה, למרות שיש לבעלי המניות הגבלות רבות, בכל זאת הגבלות אלו לא גורמות שהם כבר לא יחשבו לבעלים. דוגמא להגבלה: את המדיניות של החברה - קובעים חברי הדירקטוריון ולא בעלי המניות, אך מכיוון שבעלי המניות הם אלו שבוחרים בחברי הדירקטוריון, הרי שהגבלה זו אינה משמעותית, ואדרבה בעלי המניות יכולים לבחור בחברי הנהלה שיקבעו מדיניות כרצונם, כך שגם בנקודה זו יש לבעלי המניות השפעה עקיפה. כך כתב המנחת יצחק:

דאין שום ראיה לומר דבעלות מוגבלת לא הוי בעלות, ואדרבה יש סברות להיפוך, ושוב חוזר הדבר לסיני, דיש להם לבעלי מניות דין בעלות, והמה כשותפים דעלמא, וכעת אקבע בזה עוד מסמרות בראיות מדברי הש"ס ופוסקים, דדין בעלות לבעלות מוגבלת, ומדין צבור גופי', שרצה הרב שם להביא לראי' דלא הוי דין בעלות, משם מוכח אדרבה דיש להם דין בעלות, דודאי פשיטא דאין עדיפות להבעלות של כל יחיד ויחיד שהתנדב לנכסי הצבור, בנכסי הצבור, יותר מהבעלות שיש לבעלי מניות בנכסי החברה, וגם לשלילה, כנהוג היום, שאין נכסיו הפרטים אחראים בעד חובות הצבור, נוסף ע"ז שאין להם שום חלק בהרוחת הנכסים של הצבור, ועוד חילוקים רבים, שהבעלות מוגבלת יותר ליחידים בנכסי הצבור, מבבעלי מניות בנכסי החברה.

המנחת יצחק מחלק בין נכסי "ציבור" שאין להם בעלים, לבין נכסי חברה שיש לה בעלים, כי יש לבעלים יכולת לבחור את חברי ההנהלה. על כך יש להעיר, גם לציבור יש אפשרות לבחור את שבעת טובי העיר, א"כ גם בציבור יש השפעה, וא"כ לא ברור ההבדל שבין ציבור ובין חברה.

המנחת יצחק (שם בס"ק י) הקשה על השיטות הסבורות שיש לחברה בע"מ מעמד של אישיות משפטית בפני עצמה: אם כך יצא מצב אבסורדי בו לחברה אין איסורי תורה, ואם אדם יקים חברה שבה יכניס את כל משפחתו - האם לא יהיה חייב לבער חמץ, ויוכל להלוות בריבית? צריך לומר שמדברי הברית יהודה (פרק ז הערה סו) משמע, שלדעת שיטות אלו, לא מדובר בחברות קטנות אלא רק בחברות ציבוריות גדולות, כמו בנקים וחברות ביטוח, שהכספים מוגדרים כשייכים לחברה, ולא בחברה קטנה שלמעשה אין בה מסך שמבדיל בין פעילות החברה ובין בעלי המניות.

בעל הפתחי חושן בספרו בברית יהודה (פרק ל הערה מד), עוד הרחיב את הבעלות על החברה לכלל בעלי המניות, גם למניות שאין להם זכות הצבעה. לדעתו כלל בעלי המניות נחשבים לבעלים על החברה. בעלי המניות הם שותפים שהסכימו בניהם שרק בעלי הבחירה ייטלו חלק בפעילות החברה. תנאי זה הוא פנימי בין השותפים, ולא גורע מבעלות בעלי המניות שאין להם זכות הצבעה. אומנם בעלי אגרות חוב - לא נחשבים לבעלים, אלא למלווים לחברה. (ניתן לרכוש בבורסה אגרות חוב, אך מבחינה הלכתית לא מדובר על קנייה ומכירה, אלא על מתן הלוואה, כי זו הדרך של החברות לקבל הלוואה. הקונה אגרות חוב ישירות מהחברה שמנפיקה אותן, דינו כמלווה ודין אגרות החוב כדין שטר למוכ"ז, ואם הוא ימכור את אגרות החוב הללו, הקונה יחשב כקונה שטר חוב). כאמור במציאות היום לכלל בעלי המניות יש זכות הצבעה, כך שלמעשה אין הבדל בין השיטות.

ההשלכה המעשית שבין שיטת האגרות משה לבין שיטת המנחת יצחק והפתחי חושן היא, האם יש צורך להשקיע בקרן פנסיה לפי ההלכה. לדעת האגרות משה - אין צורך כזה, כי מדובר בהחזקת מניות ללא שליטה, אך לדעת המנחת יצחק והפתחי חושן, יש להשקיע בקרן כשרה[18], כי לכל בעל מניות יש בעלות בחברה, ויש חשש להיות שותף לאיסורי תורה[19].

וכ"פ גם בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן רעז):

ואשר נראה בכל זה לפענ"ד לחדש, דכל קארפ' הידוע הוא באמת שותפות גמור ככל השותפות בעולם, ובעלי המניות הם בעלי הקארפ', איש איש לפי רוב כסף או לפי מיעוט מקנתו כל כך חלק יש לו בהקארפ', והם הם הבעלים לכל דבר: לקנין, ולמכר, וללות, ולשלם הלואות. והמנהלים הם באי כחם[20].

וכך גם כתב הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (חלק ג סימן רסט הערה א):

בענין מניות שרס הדבר נוגע מאד בבית ישראל היום למעשה, ורבותינו לא ביארו לנו היאך להתנהג, שלכאורה מדין תורה לא מצינו המושג וחברה בערבון מוגבל שיופקע בזה בעלות היחיד, וא"כ מי שקונה שרס (מניות) - על כרחך הוא בעלים בתנאים מסויימים, שאין נכסיו הפרטים משועבדים כלל להעסק.

...ועכשיו נתבונן נא ונראה, שגוים שמקימים ורושמים בבורסה חברה בע"מ, הלוא רצונם לפי תקנות, והיינו בבריה חדשה כהנ"ל, ואנו עם ישראל אין לנו מושג הזה כלל בדיני ממונות, וגם אי אפשר לנו לייצרו, שמשפטי דיני ממונות אצלינו מגבילים זכות קניני ממון לאדם חי דוקא, ואין למת אף ביצירת חוק שום קניני ממון כלל, ולדידן אפשר רק שותפות בתנאים מסויימים, ולא חברה בע"מ בגדר הנ"ל, ולא חל לדידן חברת בע"מ לפי כוונת ורצון המחוקק ומקימים וכהנ"ל, ולא חל כה"ג קנין גם מכח דינא דמלכותא דינא נגד דין תורה.

עוד יש להוסיף את דברי הישכיל עבדי[21] (חלק ה - יורה דעה סימן טז), הג"ר צבי פסח פרנק[22] (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קכו) הגרש"ז אויערבך[23] (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כח) והג"ר בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון חלק א - יורה דעה סימן ה), שהחמירו לא ללוות מחברה בע"מ בריבית כלל ללא היתר עסקה, ומכאן שדעתם היא שחברה בע"מ מוגדרת כשותפות של כלל בעלי המניות.

סיכום:

דעת רוב מוחלט של פוסקי זמנינו היא, שיש בעלות לחברה, ואין לראות בה אישיות משפטית שעומדת בפני עצמה. אלא שהפוסקים נחלקו, עד כמה להרחיב את הגדרת הבעלות של בעלי המניות:

• א. הפתחי חושן הרחיב בצורה מלאה, שכל בעלי המניות נחשבים לבעלים. וכך נראה שסבורים גם המשנה הלכות, הגר"מ שטרנבוך, הישכיל עבדי, הג"ר צבי פסח פרנק, הגרש"ז אויערבך והאור לציון.
• ב. המנחת יצחק צמצמם זאת רק לבעלי מניות שיש להם זכות הצבעה.
• ג. האגרות משה, שבט הלוי, הגרי"ש אלישיב, האיש מצליח והגר"י יוסף - צמצמו זאת רק לבעלי מניות שיש להם שליטה והשפעה על החברה.

 

שיטות הפוסקים שחברה היא אישיות משפטית

הרוגוצ'ובר (בשו"ת צפנת פענח סימן קפד) סבור, שחברה היא אישיות משפטית "צורה" ללא מימד פיזי, שהרי בעלי המניות של החברה לא חייבים באופן אישי להחזיר את החובות שיש לחברה, כך שהם לא נחשבים לבעלים, ומשכך לא חלים על החברה איסורי ריבית, כי איסורי ריבית חלים רק על אדם ולא על אישיות משפטית. כך כתב הג"ר יוסף רוזין:

ועיין ב"מ (דף נ"ז, ובמנחות דף צ') דאין רבית להקדש, (כלומר ניתן ללוות בריבית מהקדש)... והגדר: דשעבוד צריך דוקא לאדם מסויים, ולכך גבי הקדש ליכא מציאות, רק צורה, משא"כ במעשר שני. והנה גדר הבאנק לא נקרא דבר מסויים, רק דבר של צורה לא חומר, כי גם מי שיש להם באנק הם אינם משועבדים לעצמם, רק הכסף המונח שם ועוד, (החוב של הבנק נגבה רק מהכסף שנמצא ברשות החברה, ולא מכספי בעלי המניות), ושוב ליכא למי הוא משועבד, (אין בעלים על קופת הכסף שיש בחברה). וכן הגדר של צדקה ברבית (יעי' ב"ק דף צ"ג) דליכא שמירה גם כן מטעם זה... לכן אין זה רבית בבאנק עפ"י דין תורה.

כלומר בהקדש אין איסור ריבית לא בגלל קדושתו, שהרי במעשר שני יש איסור ריבית למרות שהוא גם קדוש, אלא להקדש אין איסור ריבית בגלל שאין להקדש בעלים, אבל למעשר שני יש בעלים, ולכן יש בו איסור ריבית. הרוגוצ'ובר למד מדין הקדש שאין לו בעלים לגדר חברה שאין לה בעלים, ולכן אין בה איסורי ריבית.

הרוגוצ'ובר השווה את מעמדה של חברה למעמדה של קופת צדקה כללית. אין בעלות על הכספים בקופה, (כי לא מדובר בקופה שמיועדת לעניים מסוימים), ומשכך אין חיוב על שומר הקופה לשלם על כספים שאבדו או נגנבו ברשלנות מהקופה הכללית[24].

ניתן להוסיף גם את דברי המחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה - דיני ריבית סימן ז) שכתב, שאין בעלים לצדקה סתמית: "אי גבו לעניים סתם, נראה דמשעה שבאו ליד גבאי - כל אחד סילק עצמו ממה שנתן, כמ"ש הנמקי יוסף (בפ' נגמר הדין ובפ' הגוזל בתרא), דנמצאו מעות אלו הפקר לעניים, ואין כאן בעלים כלל".

נראה, שההשוואה לקופת צדקה, היא רק בהקשר לכך שיש בהלכה קופה ללא בעלים, אך לא בפרטי הדינים, כי אין מקום לפטור אוטומטי לחברי דירקטוריון או למנכ"ל החברה, בגין התנהלות רשלנית שגרמה לנזק לחברה.

כאמור, הרוגוצ'ובר עוד למד על מעמדה של חברה בע"מ, מכך שאין איסור ריבית להקדש, זאת על פי דברי הרשב"א (חלק א סימן תרס"ט), "אפשר היה לדון ולהתיר, כיון שאין הרבית בא מלוה למלוה, שאין לממון זה בעלים ידועים". למרות שלמעשה לא סומכים על כך בעניין היתר הלוואה בריבית[25], אך ניתן ללמוד עיקרון שיש מושג של קופה ללא בעלים.

עוד ניתן להביא את דברי הגמ' במסכת חולין (דף קל עמוד ב), שהמזיק מתנות כהונה - פטור מלשלם. הטעם השני של הגמ' הוא, מכיוון שמדובר על ממון שאין לו תובעים, שהרי ניתן לדחות כל כהן ולומר אתן את המתנות לכהן אחר.

גם רש"י (מסכת יומא דף יב עמוד א ד"ה דכרכים) ציין, שלבית כנסת בעיר גדולה אין בעלים: "דכרכים - שהוא מקום שווקים, ומתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים". וכך גם כתב  הרשב"א (מסכת מגילה דף כו עמוד א) בשם הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה טז): "ואפשר היה לפרש, אבל של כרכים - כיון דמעלמא אתו לה - הו"ל דרבים, כלומר שבני העיר זו כשהן בונין אותה - על דעת כל הבאים כאן עשאוה, וכאלו הקדישוה לכל, ואין לה בעלים, וכענין מקדש. וכן פי' הר"מ במז"ל".

הג"ר אשר וויס (מנחת אשר סימן קה) סבור, שניתן לקבל להלכה את העמדה, שלחברה בע"מ יש אישיות משפטית שעומדת בפני עצמה:

ולענ"ד ברור דהמעמד המשפטי של חברה בע"מ, במציאות הכלכלית המודרנית כאישיות משפטית בפני עצמה - תקף גם מבחינה הלכתית. דכיון שאף אחד משלשות הגורמים המרכיבים את החברה (בעלי המניות, הדירקטוריון והמנכ"ל) - אין לו בעלות גמורה, ומצב זה לא שיערו אבותינו, אין לנו להתחכם ולחדש חדשות, אלא לקבל את משפט העמים בכל העולם כולו. וכל כהאי גוונא ודאי דינא דמלכותא דינא. ולענ"ד לא רק שאין זה סותר דין תורה אלא זהו עיקר דין תורה, כיון שמאפייני הבעלות חלוקים בין שלושת הגורמים הנ"ל.

...ובאמת נראה דאף לולי הלכתא דדינא דמלכותא דינא - החברה בבעלות עצמה היא, ונידונה כאישיות משפטית עצמאית. שהרי זה אמיתת המציאות, כיון שאין לבעלי המניות אחריות אישית לחובות החברה, ואף אין להם זכות להחליט כרצונם מה יעשה בה. בהכרח שהחברה היא בעלים על נכסיה, ואין בידינו להתייחס לחברה בע"מ אלא לפי מה שהיא. על כן באופן עקרוני אין החברה מחוייבת במצוות התורה, דלבני ישראל ניתנה תורה ולא לחברה בע"מ. אך אף שכן נראה עיקר, ראוי לענ"ד להחמיר לכתחילה באיסור ריבית החמור, מאחר שרבים מן האחרונים נקטו בזה לאיסור.

...החברה היא בעלים על עצמה כמבואר, ומשום כך נראה, דבכל הנוגע לאיסור גניבה וגזילה - פשוט שהם מצוות שכליות שבין אדם לחבירו, ודאי פשוט שמצוות אלה מוטלות אף על חברה, אסור לה לגנוב, ואסור לגנוב ממנה.

על דברים אלו יש להעיר, אם נאמר שיש לחברה מעמד של אישיות עצמאית, מדוע שיהיה מוטל עליה חובות מוסריים. חובות אלו מוטלות על אדם ולא על דומם שאין לו יכולת בחירית. האפשרות לבצע דברים פליליים בחברה (ולאידך גיסא היכולת לבצע דברים טובים דרך חברה) מלמדת שחברה היא כלי, פלטפורמה שמאחוריה עומדים בני אנוש שיש להם יכולת בחירית וחלה עליהם חובה מוסרית להתנהל בדרך הטוב והישר.

מעבר לכך יש עוד לומר, שהאפשרות החוקית להרמת מסך, ולחייב את בעלי המניות או את נושאי המשרה הבכירים בחברה - מראה כי מאחורי המסך עומדים בני אנוש שמפעילים את החברה ככלי לצרכיהם, ואכן במקרים חריגים בית המשפט מרים את המסך ומחייב את הבעלים של החברה. כל דבר נבחן ברגעי קיצון שבהם חוזרים ליסודות. במבחן קיצון של חברה, שזהו רגע הרמת מסך, מתקבלת ההבנה, שיש זהות וחיבור בין החברה ובין בעליה. צריך להדגיש, שאין בכך בכדי לגרוע מהקביעה, שבאופן עקרוני, תביעה כנגד תאגידים וחברה בע"מ - תהיה רק מול החברה ונכסיה, ולא מול בעלי החברה באופן אישי, זאת כפי שמורחב בפרק הבא.

הגר"ש דיכובסקי (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י עמוד 285) גם סבור, שיש לחברה מעמד של אישיות משפטית עצמאית:

ונראה לומר, שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור. שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן שהביא את דברי רש"י שם... חולקים, איפוא, רש"י והרמב"ן (ויקרא א', ב') אם ישנה אפשרות לשותפים ליצור יצירה חדשה הנקראת ציבור - ויש נ"מ הלכתית בין קרבן שותפין לקרבן ציבור - או שקרבן ציבור הוא רק מה שנקבע בתורה. ההבדל המשפטי בין שותפין לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מליאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו... המושג ציבור מהווה בנין - אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית... ועל כן גם הגדרת חברה בע"מ כציבור, אינה, איפוא, דבר שאין לו שורש בתורה ובחז"ל, כי כאמור בשני הדברים גם יחד נוצר גוף משפטי המוקם ע"י יחידים, ולאחר הקמתו הינו ניצב על רגליו שלו מבלי שליחידים יש שותפות בו.

על דברים אלו יש להעיר, שאכן יש מושג של "ציבור" ממנו נובעים דינים רבים, וכדברי קובץ שעורים (בבא בתרא בס"ק תד): "בדבר של שותפות יש להחפץ בעלים רבים, וציבור הוא בעלים אחד". כלומר מושג "ציבור" אינו מכלול של הרבה שותפים, אלא זהו כעין אישיות שעומדת בפני עצמה. (שותפות מורכבת ממספר בעלים שהשתתפו בדבר מסוים, צבור זה בעלות אחת שמורכבת מהרבה פרטים). מושג זה מושרש בהלכה, ויש לו מקור ברור שיתכן ונובע מיסודות רוחניים מבוססים כמו כנסת ישראל וכו', אך אין כל מקור לאישיות וירטואלית פרטית, שתאגוד מספר שותפים לצורך מסחר והשגת רווחים פרטיים, כאשר את ההחלטות העסקיות מבצעים בני אנוש, כלומר חברי הדירקטוריון והמנכ"ל, אך את תוצאות ההחלטות (חובות החברה ככל ויש) - משליכים על אותה ישות.

דומה, שטעות להבין את המושג "ציבור" כמנותק מכלל ישראל, תוך הפרדה בין שניהם. לא תתכן הבנה שבה חלקים מהציבור יעשו מעשים לא ראויים, וישליכו את תוצאות מעשיהם על הציבור. גם מבחינה הלכתית יש קשר בין פרטי הציבור לבין הציבור ככלל, ולכן יש איסור "ללוות ברבית לצורך קהל, ואפילו אינו רבית קצוצה, כל שכן ברבית קצוצה דאסור" (רמ"א יורה דעה סימן קס סעיף כב). הלוואה בריבית של הציבור נחשבת לחטא לפרטים שמרכיבים את הציבור, ולא אומרים שהחטא הוא על אישיות נפרדת שעומדת בפני עצמה. וכך נאמר על חטא עכן (יהושע פרק ז פסוק יא): "חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם". הגמ' במסכת סנהדרין (דף מד עמוד א) כתבה על כך: "אם הוא חטא - כל ישראל מה חטאו? דכתיב וכל ישראל עמו! אלא - לרדותן". רש"י (ד"ה לרדותן) ביאר: "שיראו את קלקולו, ויזהרו בעצמן, ולא יוסיפו למעול בחרם".

האברבנאל (יהושע פרק ז) כתב על כך: "לפי שהיה המקובץ כאיש אחד, וכל איש ממנו כאבר מאיברי האיש, וכמו שבהחליא אבר מן האדם - יעדר בריאות אותו האיש בכללו, ככה כשיחטא האיש אחד חטא גמור - תסור ההשגחה האלהית מכלל העם והמקובץ". כלומר כשם שגוף האדם הינו חטיבה אורגנית אחת, וכאשר איבר אחד חולה - יש על כך השפעה על כלל האישיות העצמאית שנקראת אדם, כך גם בציבור, כאשר אחד מפרטי הציבור חוטא - יש בכך השפעה ישירה לכלל הציבור[26]. ומכאן שאין כל מסך שמפריד בין פרטי הציבור ובין הציבור.

עוד נציין את דברי השולחן ערוך (אורח חיים סימן שכו סעיף יג), שדן במרחץ השייך לציבור המתגורר בעיר, שמחומם בשבת: "עיר שישראל ואינם יהודים דרים בה, ויש בה מרחץ רוחצת בשבת: אם רוב אינם יהודים - מותר לרחוץ בה במוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל, או אפילו מחצה על מחצה - אסור למוצאי שבת עד כדי שיוחם". כלומר בכל הנוגע לאיסורים, אנו מתייחסים לפרטים המרכיבים את בני העיר, ובוחנים את הרכב רוב העיר, ואם רובם יהודים - יש איסור ליהנות מהחימום של המרחץ בשבת, ולפיכך יש להמתין במוצאי שבת את משך הזמן הנדרש לחימום המרחץ, ורק לאחר מכן ניתן להשתמש במרחץ. מכאן ניתן ללמוד, שמושג "ציבור" אינו מנותק מהפרטים המרכיבים אותו, ובכל הנוגע לאיסורים יש לבחון את הרכב רוב הציבור, ואם רובו יהודי יש חשש לחילול שבת ולאיסור ריבית, משא"כ כאשר רובם אינם יהודים.

 

הגבלת האחריות של בעלי המניות לחובות החברה

כאמור, בחברה בע"מ קיימת הגבלת אחריות של בעלי המניות לחובות החברה, כך שלא ניתן לגבות חובות של החברה מנכסים פרטיים של בעלי החברה, אלא רק מנכסים השייכים לחברה.

הגבלת פירעון החוב כבר נמצאת בחז"ל (מסכת גיטין דף מ עמוד ב): לווה ומלווה רשאים להסכים בניהם שהמלווה יגבה את החוב רק מקרקע מסוימת או מטלטלים מסוימים, ולא משאר נכסי הלווה (בהלכה נקרא "אפותיקי מפורש" כלומר פה תהא וקאי: מקרקע זה או ממיטלטלין אלו - המלווה יגבה את החוב). ככל ולא ניתן לגבות מהאפותיקי - המלווה לא יוכל לגבות את החוב משאר נכסי הלווה. (בהלכת "אפותיקי מפורש" - האחריות פוקעת משאר הנכסים).

וכך פסק השולחן ערוך (סימן קיז סעיף א):

ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו - אינו גובה משאר נכסים. ואם מכרה לאחר ובא בעל חוב זה לטרפה - אינו יכול לסלקו בדמים (טור סי' קמ"ו), מאחר שהתנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו.

צריך להדגיש, דין "אפותיקי מפורש" כלל לא מהווה הוכחה לגבי שאלת מעמד החברה כאישיות עצמאית, כי בדין "אפותיקי מפורש" יש שעבוד הגוף של הלווה שנחשב לבעלים, אלא שהשעבוד מוגבל רק לנכסים מסוימים[27], אומנם ההבנה החוקית היא, שאין שעבוד של הבעלים (בעלי המניות), אלא החוב הוא של החברה שנחשבת לאישיות בפני עצמה.

וכך כתב המנחת יצחק (חלק י סימן קמג): "ופשיטא דחברה בע"מ - עדיף מכל הנהו הנזכרים, דהרי בהם הוי אפותיקי מפורש, דלא יהא להם פרעון אלא מזה, וכמ"ש בספרי (ח"ג סי' א') באריכות, דעפ"י חוקי החברה אין לבעל מניות שום שייכות לרכושה, ואין לבעלי מניות שום אחריות פרטית מביתם על כל מעשי החברה... בנוגע לממון, הרי בפירוש התנו שלא נתחייב לפרוע אלא מזה, והוי ממש אפותיקי מפורש הנ"ל, דמהני אף בבעלות גמורה".

במציאות היום יש אומדן ברור, שמי שעושה עסקים עם חברה גדולה, יודע להפריד בין בעלי החברה ובין החברה, לדוגמא: אדם שחותם על מסמך בבנק מבין, שהוא לא חותם מול הפקיד או מול בעלי הבנק, אלא מול הבנק כחברה, ואם הוא ירצה לתבוע את הבנק הוא לא יתבע באופן אישי את בעלי המניות של הבנק, אלא יתבע את הבנק כחברה, ומכיוון שבחברות ציבוריות יש על כך אומדנא ברורה, הרי שנחשב שיש תנאי מכללא, שכל ההתעסקות תהיה מוגבלת רק לנכסי החברה ולא לנכסים האישיים של בעלי המניות.

וכך מובא בפתחי חושן (הלואה פרק ב הערה סג) כתב: "שמכח מנהג המדינה ה"ז כפשרה בקנין... וכ"ש לגבי חברה בע"מ שכל המושג וכל עניני הכספים של חברה מתנהלים מכח החוק ומנהג המדינה, הרי זה כאילו על דעת כן מתעסקים. ומ"מ נראה שאם יודע הנושה שהחייב הצליח להערים על החוק וקיבל צו פשיטת רגל, ולמעשה יש לו נכסים - שאינו חייב למחול לו".

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ו עמוד 322) מובא, שהגבלת האחריות תועיל גם מדין סיטומתא ומדינא דמלכותא:

מאחר והמנהג (גם מצד דינא דמלכותא) דכל התחייבות של חברה ציבורית בע"מ מקבלת תוקף ומחייבת את נכסי החברה, לפיכך אף שמצד הדין לא ייתכן שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף, בכל זאת יועיל בנידוננו מדין סיטומתא, כיון דדרך העולם שזה מחייב ולא גרע ממנהג התגרים גם כשעדיין לא נחתם חוזה, אם רק קיבל מישהו כסף והתחייב תמורת זה - גם מצד המנהג וגם מצד דינא דמלכותא תופס החיוב.

וכך עוד מובא בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק יט עמוד 9-10):

א. דיני התורה אינם מכירים שחברה או עמותה היא רשות נפרדת ועצמאית...

ב. חברה בערבון מוגבל רשומה כדין, דנים בה כמנהג הסוחרים (סיטומתא) וכל קניניה והתחיבויותיה תופסים גם לפי ההלכה. וכל הרוצה או צריך לעשות איזה עיסקא עמם, אם יודע את התקנות או מעיין בהם לפני שעשה עיסקא אתם, אם נעשתה העיסקא בהתאם לתקנות - היא מחייבת את הצדדים.

הג"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תחוקה לישראל חלק ב עמוד 72) כתב באופן כללי, בכל הנוגע למציאות הכלכלית המתחדשת:

עולה בדעתי בנוגע למציאות שנתחדשה בעולם המסחר והתעשיה דבר כללי, שמציאות כזאת ומצב כזה לא היו קיימים בימי חז"ל, אף שאפשר לנו לקבוע הדין בזה על פי הכללים שאינם תקנות אלא משפטים ממש, מכל מקום מכיון שמציאות כזאת ומצב כזה לא היו קיימים בימיהם, ויש לנו יסוד לשער שאילו היה מתחדש בימיהם - היו מתחשבים עם המציאות וקובעים תקנה משום תיקון העולם, וכדרך שתקנו שלא לנעול דלת וכו', משנתמעטו דיינים סמוכים וכו' - יש לקבל דין המלכות בזה הממלא אותו הצורך שהיתה תקנה כזו ממלאה... אך אינני אלא מעורר ולא קובע שום דבר.

לסיכום שאלת עירבון המוגבל בחברה: היישום של הלכת "אפותיקי מפורש" בחברה בע"מ היא, שיש שעבוד גוף עם התניה מכללא שמגבילה את השעבוד רק לנכסי החברה.

 

הרמת מסך

לחברה בע"מ יש מסך וירטואלי שחוצץ בין החברה ובין בעליה, כך שבאופן עקרוני התביעות מופנות כלפי החברה ולא באופן אישי כלפי בעלי המניות של החברה. אומנם ישנם מקרים חריגים בהם בית הדין או בית המשפט מרים את המסך ומאפשר תביעה אישית כנגד בעלי החברה.

בדרך כלל הרמת מסך תתאפשר כאשר התבצע מעשה רמאות לריקון כספי החברה (הברחת נכסים), תוך כדי ניצול ההגנה שמעניקה החברה. באופן עקרוני, חובת ההוכחה תוטל על התובע, שהנתבע התנהל בחוסר תום לב וברשלנות. או שהנתבע עשה שימוש בחברה על מנת להונות את התובע. (עיינו בסימן קפז סעיפים א-ג, באלו מקרים נטל הראייה יעבור לנתבע).

בסעיף 6 לחוק החברות נקבע שהרמת מסך תהיה במקרים הבאים: א)- באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. ב)- באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (מימון דק).

כאשר מוכח שהנתבע ביצע מעשה מרמה בחברה, כגון העברת כספי החברה לחשבונות אחרים, ניתן לחייב אותו באופן אישי, כי בהתנהלותו הוא הוכיח שהקמת החברה הייתה רק למראית עין, כאשר הכספים עוברים לחשבונות אחרים. כלומר החברה היא פיקציה, ואין בכוחה של חברת פיקטיבית להגן על בעליה.

בסעיף 54(א) לחוק החברות נקבע כך:

אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.

כלומר האחריות של בעלי המניות בחברה ומנהליה לא נגרעת כתוצאה ממסך ההתאגדות הקיים בחברה בע"מ.

בסעיף 55(א) עוד נקבע:

חברה ומי שפועל מטעמה לא יבצעו פעולה שיש בה חריגה מן המטרות הקבועות בתקנון. וכן לא יבצעו פעולה בלא הרשאה או פעולה בחריגה מן ההרשאה.

בסעיף 253 נקבע, שכל נושאי משרה (מנכ"ל, חברי דירקטוריון וכו'), יפעלו במיומנות התואמת לתפקידם. על נושא המשרה לנקוט ב-"אמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות העסקית של פעולה המובאת לאישורו, או של פעולה הנעשית על ידיו בתוקף תפקידו, ולקבלת כל מידע אחר שיש לו חשיבות". אי נקיטת אמצעים אלו מהווה רשלנות בביצוע תפקידם. מנכ"ל חברה שלא מכיר את חשבונות החברה, ולא מודע למצב חשבון הבנק, ותוך כדי מנהל את החברה - יש לראות בכך רשלנות של מנכ"ל החברה שמתנהל בחשיכה. מצופה ממנכ"ל החברה לזמן ישיבת דירקטוריון שבו ידונו נושאי המשרה במדיניות הכלכלית של החברה. בישיבה יוצגו הדוחות הכלכליים, וייגזרו המסקנות הכלכליות הנדרשות להמשך ניהול תקין של החברה.

צריך לציין, שהאפשרות להרמת מסך שייכת גם לשיטת רוב הפוסקים הסבורים שהחברה נמצאת בבעלות בעלי השליטה. כאמור, באופן עקרוני, תביעה כנגד תאגידים וחברה בע"מ - תהיה רק מול החברה ונכסיה, ולא מול בעלי החברה באופן אישי, זאת על פי יישום הלכת "אפותיקי מפורש", שיש שעבוד גוף עם התניה מכללא שמגבילה את השעבוד רק לנכסי החברה. לתנאי זה כלולה גם הסתייגות, שאם נושאי התפקידים בחברה יתנהלו שלא כהוגן - הגבייה תהיה רחבה יותר גם מנכסים אישיים של הבעלים. ברמ"א (סימן קיז סעיף א) מצאנו כעין הרמת מסך בדיני "אפותיקי מפורש, כאשר התברר שהלווה רימה את המלווה:

עשה שדהו אפותיקי מפורש, שאמר ליה: לא יהא לך פרעון אלא מזו, ונמצא השדה לא היתה שלו - יש אומרים דגובה משאר נכסים".

הסמ"ע (בס"ק ז) הסביר: "דטעות מעיקרא היה, דהא לא היה להמלוה שום זכות בהשדה זו שאינה שלו". גם במקרים של הרמת מסך ניתן לומר שכל ההתקשרות הייתה בטעות, הצדדים הסכימו להתנהלות חוקית ומסודרת בחברה ולא הסכימו להתנהלות שיש בה מרמה.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן שו) מובא:

דהנסיון ורגילות העולם לעשות כזה כדי לזלזל בממון המשקיעים, בפרט דשכיח דאדם יחיד עושה למסחריו חברה כזאת לעצמו, והוא נהנה מזה כאדם העושה בתוך שלו ממש, ואחרים משקיעים אצלו כספים, וכשכבר סחט מהחברה הזאת מה שאפשר - הוא טוען שגוף שלישי הוא, ואינו חייב באחריות עליה, והוא דבר שאין דעת תורה סובל.

...לכן יראה לענ"ד דאין לדון חברה בע"מ קארפרעשין כאפותיקי מפורש - רק כשבעל החברה יכול להוכיח בראיות ברורות שלא נהנה מהחברה יותר משיעור המותר, ושמה שעתה פושט הרגל הוא באונס ממש, דומיא דשטפה נהר של אפותיקי, אבל כשרגלים לדבר שפשיטת רגל באה באשמת בעל החברה - אנן סהדא דלזה לא הסכים המלוה שלו מעולם. אעפ"י שכל תנאי שבממון קיים - אומדנא דמוכח הוא דלזה לא הי' דעתו מסכים, וכי מי שעושה אפותיקי מפורש ולא שטפה נהר מאונס, אלא הלוה במזיד איבד את קרקע האפותיקי - הכי יכול לטעון לא יהי' לך פרעון אלא מזה?

...ועוד, אם המדובר במעשה מרמה מחושבת, ורק אם בעל החברה יוכיח שהכל התנהג כהלכה, ואז כאשר יקרה לו אונס - יש לדון דכל תנאי שבממון קיים.

לדעת שבט הלוי, האפשרות להרמת מסך רחבה, כי לדעתו על הנתבע להוכיח שתי נקודות: א)- החברה הפסידה באונס. ב)- בעלי השליטה לא לקחו מנכסי החברה מעבר למוסכם. אם כי נראה, שניתן לסייג את האפשרות להרמת מסך כפי התנאים האמורים בחוק, ולא לאפשר הרמת מסך אלא רק במקרי מרמה וכד', ולא בכל המקרים בהם נגרם הפסד שלא היה באונס. למעשה, ככל והחברה התנהלה בצורה הוגנת ועל פי חוק, אלא שנגרם הפסד - לא תהיה אפשרות להרמת מסך, למרות שלא מדובר באונס.

כאמור, עירבון המוגבל שיש בחברה תקף על פי הלכת "אפותיקי מפורש", כאשר יש תנאי מכללא, שהחובות ייגבו רק מנכסי החברה, אך ככל ויוכח מרמה, הטעייה או כל סיבה אחרת שמאפשרת הרמת מסך על פי החוק - הגבייה תתרחב גם לנכסים אישיים של הבעלים.

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תשא) חילק כך: משקיע שידע שמשקיע בחברה בע"מ - לא יכול לגבות חובות אלא רק מנכסי החברה. אומנם ככל והיית רמאות בהתנהלות, או שמדובר במשקיע שלא היה מודע לכך שמשקיע בחברה בע"מ - יכול לגבות את החובות מבעלי המניות באופן אישי[28].

הפתרון המומלץ הוא, לכתוב בהסכם הבוררות, שבאופן עקרוני התביעה היא כנגד החברה ולא כנגד נציגיה באופן אישי, אך יחד עם זאת, על פי שיקול דעת הדיינים ניתן לחייב את נציגי החברה באופן אישי.

בהסכם הבוררות בית דין "ארץ חמדה גזית", הצדדים חותמים על הסכמתם לכך שבאופן עקרוני התביעה היא כלפי החברה ולא כלפי בעליה, "אלא אם כן בית הדין סבור כי מנהלי או נציגי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית". ומכיוון והצדדים חתמו על הסכמה זו, יש מקום להרמת מסך במקרים של הטעיה, מרמה והברחת נכסים, זאת על פי שיקול דעת הדיינים.

 

גביית חובות מחברה כאשר אחד מבעלי המניות נפטר

חברה שיש לה חוב לצד ג' והוא מבקש לגבות את חובו מהחברה, אך אחד מבעלי המניות נפטר והשאיר יורשים קטנים. לכאורה יש בעיה לגבות את החוב, וכפי שפסק השולחן ערוך (בסימן קח סעיף א), שלא ניתן לגבות מיורשים הלוואה בעל פה אלא אם כן יש וודאות מוחלטת שהחוב לא נפרע.

אומנם למעשה ניתן לגבות חובות מחברה, כי כל החשש המובא בשולחן ערוך הוא, שמא המנוח פרע את החוב ולא יידע את היורשים, אך במציאות היום כל הניהול הכספי כתוב בספרי החשבונות, כך שבעלי החברה יכולים להוכיח בקלות שהם פרעו את החוב.

כמו כן ניתן לגבות את החוב משאר בעלי המניות שנחשבים לערבים לחלקו של המנוח בחוב, כמבואר בשולחן ערוך (בסימן קעו סעיף לד).

כמובן שלשיטות הסבורות שלחברה יש מעמד עצמאי - ניתן לגבות מהחברה, כי הגבייה היא מהחברה ולא מהיורשים.

על פי חוק החברות, ניתן לגבות מהחברה למרות שבעלי המניות מתחלפים, זאת בגין עקרון הרציפות שקובע, שהחלפת בעלי מניות - לא גורעת מהחובות או מהזכויות שיש לחברה.

 

סיכום

במאמר זה התייחסנו לשתי שאלות מרכזיות: א)- שאלת הגדרת מעמדה של חברה בע"מ. ב)- שאלת היישום המעשי שיש בחברה בע"מ, כמו גביית החובות מחברה בעירבון מוגבל. פתחנו בכך שהשאלה השנייה פשוטה בהרבה. ניתן לקבל חלק גדול מהתוצאות הממוניות שיש בחברה בע"מ, כמו למשל הגבייה המוגבלת של חובות החברה רק מנכסים השייכים לחברה, ולא מנכסים פרטיים של בעלי החברה, או הרמת מסך במקרים של רמאות וכד'.

לגבי השאלה הראשונה, ראינו שרוב פוסקי זמנינו שללו מעמד של חברה בע"מ כאישיות נפרדת, ומיעוטם הסכימו לכך. במצב כזה יש ללכת אחר הוראת רוב הפוסקים, וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות ממרים פרק א הלכה ג):

וכן הגזרות והתקנות והמנהגות, אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה, או לתקן תקנה, או שיניחו העם המנהג הזה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו, ולא לתקן תקנה זו, ולא להניח מנהג זה - נושאין ונותנין אלו כנגד אלו, והולכין אחר רובן ומוציאין הדבר אחר הרבים.

נציין ששאלת הגדרת החברה קשורה יותר לפן האיסורי (איסורי שבת ריבית וכו'), ובה יש נטייה לא לקבל את הגדרת החברה כאישיות עצמאית, אלא לחפש את ההיתרים בתוך המסגרת ההלכתית מתוך הנחה שיש בעלים  לחברה.

למעשה נראה, שאין צורך להגיע למסקנה שהגדרת מעמד חברה בע"מ היא כאישיות משפטית עצמאית, כי ביחס לשאלות האיסורים - יש על כך דיונים הלכתיים, וככל ויש היתר - ההיתר לא עומד על הגדרת החברה כאישיות עצמאית, אלא על פרטי הדינים שמאפשרים זאת, (לדוגמא מתוך הלכות ריבית יש היתר לחברות. ההיתר שייך גם אם לא נאמר שמעמדם הוא כמו אישיות משפטית אלא כמו שותפים).

לגבי האחריות המוגבלת שיש בחברה בע"מ - ניתן בתוך המסגרת ההלכתית לקבל את ההגבלה שיש בפירעון החובות ולקבוע, שהחוב ייגבה רק מנכסי החברה ולא מנכסי בעלי המניות, זאת על פי דין "אפותיקי מפורש", או על פי אומדנא שנעשה תנאי מכללא, שעל דעת כך הצדדים נכנסו להסכם.

ניתן לקבל סעיפים רבים בחוק החברות, על פי הכלל שדינא דמלכותא דינא, וגם ע"פ דברי החתם סופר (חושן משפט סימן מד) שיש דינא דמלכותא במנהגים ונימוסים שיש בהם צורך כדי להסדיר את ענייני המסחר - זאת מבלי לקבל את ההגדרה התיאורטית של חברה בע"מ כאישיות משפטית עצמאית.

וכך כתב הפתחי חושן (שותפים ומצרנות פרק א סעיף לג): "חברות ותאגידים שעיקר תקפם הוא מכח החוק - נראה שדנים בהם לפי התקנות ולפי חוקי המדינה". ובהערה סה: "מכיון שכל תוקף וקיום למוסד כעין זה אינו אלא עפ"י החוק - הרי נשתתפו ע"ד כן, ועדיף מסתם דינא דמלכותא, שעפ"י דין תורה אין מקום למושגים אלה, והוי כהתנו על דעת כן, וכל המתעסק עם חברה ע"ד החוק והמנהג מתעסק".

ככל והחברה התנהלה בצורה הוגנת ובתום לב, עבדה באופן חוקי, ניהלה את ספרי החשבונות בצורה מסודרת - יש לפסוק על פי חוק החברות, ולקבוע שלא ניתן לגבות חובות מעבר לנכסי החברה הקיימים. במצב כזה לא ניתן לתבוע את בעלי השליטה באופן אישי, כי כך טבעם של עסקים, יש שמצליחים ויש שנכשלים, וכל מי שנכנס לתחום זה מודע לכך שיתכן והחברה תפשוט רגל, והוא יפסיד את השקעתו. אך ככל ויש ראייה לכך שההתנהלות הייתה לא מסודרת ולא חוקית - בית הדין יבקש לראות את ספרי החשבונות, ויבקש לראות שהכל התנהל לפי דין. היה ויתברר שההתנהלות לא הייתה כך, בית הדין ישקול להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב באופן אישי את בעלי השליטה.

 

נספח: האם יש שעבוד נכסים ללא שעבוד גוף

בגמ' במסכת קידושין (בסוף דף ח עמוד א) מובא: אדם שאמר לאישה שמקדש אותה בסכום כסף, אך הוא לא נתן לאישה את המנה, אלא רק נתן לה משכון - "אינה מקודשת, מנה אין כאן, משכון אין כאן". כלומר הכסף (בשווי מנה) לא הגיע לידי האישה, ובמשכון האישה אינה יכולה להשתמש, כי המשכון איננו מתנה אלא רק ערבות לנתינת הכספים. האבני מילואים (סימן כט ס"ק י) הביא מחלוקת ראשונים בשאלה, האם יש שעבוד נכסים ללא שעבוד גוף.

הרא"ש (מסכת קידושין פרק א סימן י) הביא את היסוד, שאין שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף, וזו הסיבה שהאישה לא מתקדשת במשכון: "שאין המשכון משועבד לכלום, משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו, אבל בדבר שלא נתחייב - לא חל שיעבוד על נכסיו". וכך גם סבור הראב"ד (מובא בר"ן על הרי"ף, מסכת קידושין דף ד עמוד ב), שללא חיוב אישי אין שעבוד נכסים: "כלומר דכיון שלא נתחייב בפריטי - אין השעבוד נתפס על הנסכא שהוא משכון". כי כאמור שעבוד נכסים הוא ערבות על התחייבות אישית, וללא ההתחייבות אין ערבות.

אבל הרמב"ן (מסכת קידושין דף ח עמוד ב) והרשב"א (שם) ביארו: "כיון שהוא אינו מקדשה בגופו של משכון, אף על פי שאמר לה קני אותו לשעבוד מנה וקנתה - אין כאן משכון, כלומר שאינו קונה בה, דהויא ליה כהלואה דליתא בעין, הואיל ומנה אין כאן לפיכך אינה מקודשת". כלומר לדעת הרמב"ן והרשב"א, שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף יוצר שעבוד תקף, אלא שהשעבוד דינו כהלוואה ולא ניתן לקדש אישה בהלוואה או בשעבוד. ומדבריו משמע, שיש שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף.

הגר"ש שקופ (חדושי ר' שמעון שקופ קונטרס השעבוד סימן א ס"ק ב) חלק על דברי האבני מילואים וכתב, שאין שעבוד נכסים ללא שעבוד גוף : "דמהני התחייבות על חפץ מסויים, והתחייבות זו חלה על גופו... והיינו שיוכלו ליקח ממנו החפץ בעל כרחו".

מקרה נוסף ממנו ניתן להבין שיש שעבוד נכסים ללא שעבוד גוף - השולחן ערוך (בסימן קיז סעיף ו) פסק (כדעת רשב"ג במשנה במסכת גיטין בדף מ עמוד ב): אדם שלווה מעות ממלווה, והם הסכימו שהמלווה יגבה את החוב מעבד השייך ללווה, כלומר העבד יהיה אפותיקי מפורש לגביית החוב של הלווה, אך הלווה (האדון של העבד) שחרר את העבד - שחרור העבד מפקיע את השעבוד, כך שהעבד משוחרר והמלווה לא יכול לגבות את חובו מהעבד. אומנם הלווה חייב לשלם למלווה, כי בשחרור העבד - הוא הזיק שעבוד חברו כלומר הוא גרם נזק למלווה שלא יוכל לגבות את החוב, שהרי מדובר באפותיקי מפורש, כאשר ניתן לגבות רק מהעבד, אך העבד שוחרר וכעת המלווה לא יכול לגבות משאר נכסי הלווה.

הקצות (בסימן שפו ס"ק ה) כתב: הלווה הזיק שעבודו של חברו, כלומר את שעבוד הנכסים שיש לו (העבד), ועל כך יש חובת תשלום כדין מזיק בגרמי. ניתן לכאורה לומר, שבמקרה זה אין שעבוד הגוף של הלווה, כי עם עשיית העבד כאפותיקי מפורש - השעבוד עבר לעבד ופקע מהלווה שעבוד הגוף, כך שלכאורה, לדעת הקצות, באפותיקי מפורש יש שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף. (כדבריו באבני מילואים אליבא דהרמב"ן והרשב"א).

מדברי הקצות במקום אחר (בסימן רג ס"ק ב) משמע, שאין התחייבות לחפץ מסוים ללא קבלת אחריות אישית: "היכא דמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני, ואינו מקבל עליו חיוב אחריותו - אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל, ומש"ה במשיכת הלוקח נתחייב בדמיו וחל החיוב על גופו בחיוב אחריות ושעבוד הגוף, אבל אם מייחד לו המעות דליכא חיוב אחריות, וא"כ לא הוי חיוב כלל מה שחייב עצמו ליתן מעות המיוחדים ואינו חיוב, ובתורת קנין אינו נקנה דמטבע אינה נקנה בחליפין... וכיון דאין חיוב בלא אחריות (ו)מש"ה ביחד לו מעות דליכא אחריות אין בו חיוב הגוף ואינו חיוב כלל, ובתורת הקנאה נמי ליתיה כיון דאין מטבע נקנה בחליפין... דודאי כל חיוב שהוא בלא אחריות - אינו חיוב ולא מהני מידי, דהו"ל כמו קנין דברים".

שעבוד נכסים מהווה סוג של בטוחה לצורך מימוש החיוב האישי, וכדברי הגמ' במסכת בכורות דף מח עמוד א: "נכסי דבר איניש - אינון ערבין ביה". כלומר הכנסים הינם ערבים לפירעון החוב. למעשה, שעבוד נכסים מתחיל משעבוד הגוף, לאחר שאדם מתחייב לדבר מסוים וחל עליו שעבוד הגוף - מצטרפים בטחונות וערבויות שנועדו להבטיח את פירעון החוב, וזהו שעבוד נכסים. כך שלא שייך לומר שיש שעבוד נכסים מבלי שהיה קודם לכן שעבוד הגוף. וכך נכתב בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ו עמוד 322): "מצד הדין לא ייתכן שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף". (וזאת שלא כדעות הסבורות, שחברה בע"מ היא שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף).

אומנם האגרות משה (יו"ד חלק ב סימן סג) כתב, שמותר לחברה ללוות בריבית, כי לחברה בע"מ יש שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף. אך נראה שאין כוונתו שבחברה בע"מ אין שעבוד הגוף, שהרי האגרות משה עצמו סבור שחברה אינה אישיות עצמאית - אלא בעלי השליטה בחברה הם הבעלים, ויש שעבוד הגוף שלהם, אלא ששעבוד זה מאוד מוגבל לנכסי החברה, ולפיכך האגרות משה השתמש בביטוי שאין שעבוד הגוף, כלומר בעלי המניות לא ישלמו מכיסם את החובות.

 

[1] גם חברה עם בעל מניות אחד נחשבת לחברה, כפי האמור בסעיף 3 לחוק החברות. צריך לציין, שבחברה פרטית לא ניתן שיהיו מעל ל-50 בעלי מניות (סעיף 175 לחוק החברות).

[2] הברית יהודה (פרק ל הערה מג) העיר, שבעל הקיצור שולחן ערוך, היה ראשון הפוסקים שדן בשאלה זו.

[3] זאת על פי פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסח - קסט סעיף כא).

[4] השואל ומשיב התיר זאת בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה: מפשט דברי הרמ"א (יורה דעה סימן קס סעיף טז) משמע, שהלוואה בריבית על ידי שליח מותרת, "דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה, והשליח אינו עושה שום איסור, דהאי רבית לאו דידיה הוא, ואי משום ששלוחו של אדם כמותו, אין שליח לדבר עבירה. ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ". סיבה שנייה: לא הוברר בצורה מוחלטת שהריבית הניתנת באה מכספים של משקיע יהודי, יתכן לומר שהרווחים שהיהודי המלווה מקבל הם כספים של גויים שיכולים לתת ריבית.

בעל הקיצור שולחן ערוך ענה לשואל ומשיב: כאשר יש אחריות על הכספים על המלווה (כלומר בכל הפסד שיהיה לכספים הבעלים הם אלו שיפסידו) - אין את ההיתר של הלוואה בריבית ע"י שליח, ומכיוון וכאן והפסד ככל ויהיה נזקף לרעת המשקיע - יש איסור ריבית (דין זה מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קסח-קסט סעיף כא). דחייה נוספת: הרמ"א בעצמו (שם) סייג, שאם השליח כותב הסכם שבו כתוב שמו של המלווה - יש איסור ריבית על המלווה, כי ההסכם מייצר קשר בין הלווה ובין המלווה. (נציין, שבהשקעה בקרנות נאמנות, כמו בקופות פנסיה והשתלמות - הכספים נרשמים על שם הקרן ולא ע"ש המשקיע, כך שניתן לצרף את דברי הרמ"א, שהריבית באה ע"י שליח ולא נרשמת על שמו של המשקיע, בכדי להתיר השקעה בקרנות נאמנות).

השואל ומשיב ענה על השאלה השנייה, שכאן לא כתוב במפורש את השם של המלווה, ולכן יתכן לומר שהריבית שמגיעה לידי המלווה באה מהגויים. השואל ומשיב סיים: "ההיתר ברור, ונסלח לכל עדת בני ישראל העושים כן, ולדעתי כשיחזור וידפיס - ידפיס שחזר בו מזה". (בעל הקיצור שו"ע הדפיס את ספרו במספר מהדורות, ולא מחק את ההלכה האוסרת ריבית בחברה).

בהמשך תובא דעת מהרי"א הלוי (חלק ב סימן נד), שטען הפוך מהקיצור שולחן ערוך, לדעתו גם מי שאוסר קבלת ריבית ע"י שליח, יודה שכאן מותר, כי אין כל קשר בין המלווה (בלי המניות) לבין הלווים שמשלמים ריבית. הקופאי בבנק שנותן את הכספים ללוים או שמקבל מהם את הריבית, לא עושה זאת בשליחות בעלי המניות, לכן אין כאן דין שליחות. עוד יובאו דברי המנחת אלעזר (חלק ב סימן כב), שהבדלי הגישות נבעו משיטות פעולה שונות של הבנקים, שבמקום בו התירו היה נתק בין בעלי המניות ללווים, ובמקום שאסרו - לא היה נתק.

צריך להעיר שהנימוק הראשון שהביא השואל ומשיב תלויים במחלוקת עזה, בשאלה האם אכן אין איסור ריבת ע"י שליח. דברי הרמ"א (סימן קס סעיף טז) מבוססים על שיטת רש"י (שו"ת סימן קעז), אך הבית יוסף (שם) כתב, שתלמיד טועה של רש"י כתב שיטה זו ואין לקבלה, הלבוש (שם סעיף יג) תמה על הרמ"א: "תמהתי על מורי ז"ל איך פה קדוש יאמר כן... באמת אומר אני אם היתה כן דעת התורה במה שלא אסרה אלא ריבית הבא מיד לוה ליד מלוה, להתיר הריבית באופן זה, היה כחוכא ואיטלולא בעיני ההמון, וטוב היה שלא לאסור הריבית כלל מלאוסרו ולהתירו בכי האי גוונא, שכל אחד מישראל יכול לעבור עליו בכל עת ושלא לקיים לאו דריבית כלל, ולמה לה לכותבו... על כן אני אומר באמת אי בדינא דידי ואיישר חילי הייתי מצוה ומחרים למוחקו בכל הספרים, כי ראיתי קלי הדעת ועמי הארץ במעשיהם שקורין אותו ומתירין אותו להם לכתחלה, והרי על ידי הדפוס נתפרסם לכל, ועברו גם על דברי רש"י לפי דעתם, ודיני הריבית בעיניהם כחוכא ואיטלולא, אוי להם ולמזלם כי יתמוטטו מנכסיהם ורעה תהיה אחריתם". וכך גם כתב הט"ז (שם בס"ק יא): "ויפה כתב בלבוש שראוי למחוק דבר זה מתוך ספר הש"ע ושום אדם לא יסמוך על זה כלל וכלל אפילו בשעת הדחק וצורך גדול ובודאי תלמיד טועה כתב זה בשם רש"י ולא יצא מכשול כזה מפי הצדיק).

הש"ך (נקודות הכסף סימן קס סעיף טז) ביאר את דברי הרמ"א: ישנן שתי הלוואות שונות, א)- השליח לווה מהמלווה. ב)- השליח מלווה ללווה. לאחר מכן הלווה נותן ריבית למלווה. הלווה לא נותן ריבית למלווה שלו שהוא השליח, אלא נותן את הריבית למלווה של השליח, ולכן אין בכך איסור. על פי ביאור זה, ניתן להתיר השקעה בחברה בע"מ.

החוות דעת (באורים סימן קס ס"ק ח) ביאר את דברי הרמ"א, בשליח של לווה שלוקח את האחריות על תשלום הריבית. השליח מזכיר את שם הלווה לגבי הקרן ואת עצמו לגבי הריבית. יוצא אפוא שהלווה מקבל את כספי ההלוואה ללא תשלום ריבית, ואת הריבית השליח בעצמו משלם למלווה. צריך לציין, שגם לפי הסבר זה, יש איסור ריבית כאשר המלווה ממנה שליח, ולכן איך בדבריו בכדי להתיר השקעה של מלווים בחברה.

[5] כך כתב הדרכי תשובה: "ועי' בשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קכ"ד), שהביא דברי הרב בעל קיצר הש"ע הנזכר, ודחה דבריו, דכיון שיש אדונים נכרים הממונים ומנהלים את הבאנ"ק, ומהם לוים המעות ונותנין הרבית ומהם לוקחים הרבית, וגם אם על אינטאבאלאציא"ן - הכל הוא באחריות האדונים, ואם יש מעט מזעיר מבני ישראל - הלא רובא דרובא מאדונים נכרים הוא, ומעות הישראלים מיעוטא דמיעוטא הוא, ובכל עת שיבא הישראל להלות - יוכל לומר מעות הישראלים כבר הלך לו בהלואה תחלה לנכרים, וזה שלוה הישראל עתה - מעות הנכרים הוא".

[6] בעלי המניות אחראים על החמץ שיש בחברה, אך החמץ לא נמצא ברשותם, ולכן יש מהפוסקים שהתירו זאת. וכך כתב המשנה ברורה (סימן תמ ס"ק ז): "כשחזר והפקידו ביד בעליו דשרי, דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי". אומנם המנחת יצחק (חלק ג סימן א) סבור, שרק בחברות ממשלתיות ניתן להקל בכך, כי בעלי המניות אינם הבעלים, אך בחברות פרטיות כל בעל מניה שיש לו זכות הצבעה - נחשב לבעלים (כמבואר לקמן), כך שהחמץ נחשב כשייך לישראל אלא שנמצא במקום אחר, ולכן "אין עצה אחרת, רק שימכור הישראל המניות קודם פסח לנכרי, כמו שמוכרים שאר חמץ".

[7] בדומה לכך פסק גם הג"ר שלמה קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן רלח): "נשאלתי מהגביר נתן קאליר, היות כי יש לו אקציען מהפאבריק וולאדאווקי, והפאבריק מוכרת חמץ, אם מחויב גם הוא לכתוב שטר מכירה על החמץ הזה? והשבתי: שדרך האנשים שיש להם אקציען בהקרדיטאנשטאלט וכן בכל הבאנקען יש להם רק חלק לריוח או להפסד, ואין להם שום זכות להגיד ולחוות דעתם בענין תהלוכת מסחר במכירה וקניה היוצאים הדרושים להמסחר או להפאבריק, לכן לא חל החיוב על רבי נתן למכור".

[8] כך כתב מהר"ם שיק: "צריך אנו להציע ענין החברה והשותפות ההוא עפ"י מה ששמעתי. אנשים הרבה או מעט משתתפין, וכל אחד ואחד נותן מעות לפי ערכו, ומקבל ע"ז שטר ונקרא אקציע (מניה), והוא כעין שטר חוב. ובעלי החברה ההוא קובעין זמן שעד אותו הזמן אין רשות לשום אחד ליקח המעות מהחברה. ויכול הוא למכור האקציע אם ימצא לו קונה, אבל ליקח המעות שנתן ולהיות נפרד מהם - א"א לו. ובתוך אותו הזמן מלווין לבני אדם ע"י איש מיוחד לזה שמשלמין לו, ובעד דירה מיוחדת לזה, ובסוף כל שנה נחשב מה שנשאר מהרווח לאחר כל הוצאות - וזה נחלק בין השותפין לפי הערך. על דרך זה הוא ענין החברה כפי אשר שמעתי. ...וא"כ כיון דבנידון הנ"ל גוף הממון של הבעלים אינו בעין, אלא דכל מה שבשפארקאסס"ע (חברה) הוא משועבד להם".

[9] מהר"ם שיק שלל את ההסברים של השואל ומשיב. ההסבר הראשון של השואל ומשיב היה, שאין איסור ריבית בשליח. מהר"ם שיק דחה, שההיתר שייך רק בלווה שממנה שליח, שאז אין איסור ריבית, אבל אם המלווה ממנה שליח - יש איסור ריבית. מהר"ם שיק גם דחה את עניין הברירה שהביא השואל ומשיב, כי בכל זמן שהחברה קיימת הם נחשבים לשותפים, ויש לכל שותף חלק בכל כספי החברה.

אומנם מהר"ם שיק הסכים להתיר ריבית בחברה בגלל נימוק אחר: בעלי המניות לא רשאים לקחת את כספם בחזרה, כך שהכספים שהם השקיעו בחברה מוגדרים כהלוואה לחברה. ומכיוון שכספי ההלוואה כבר אינם בבעלות בעלי המניות, לכן אין איסור ריבית. על דברים אלו הקשה תלמידו מהרש"ג: אם הכספים אינם בבעלות בעלי המניות, א"כ בבעלות מי הם? לקמן נראה את תשובת הבית יצחק, שהבין בדעת מהר"ם שיק, שהכספים בבעלות חברי ההנהלה.

[10] מהרש"ג סבור, שאין איסור ריבית להלוות לחברה בע"מ, (החברה היא הלווה), זאת בגלל העירבון המוגבל, שמשמעותו היא שאין שעבוד הגוף להלוואה, כלומר החברה תחזיר ריבית רק מנכסיה, ללא כל שעבוד גוף מצד אף גורם בחברה. איסור ריבית שייך רק בהלוואה שבה הלווה משועבד שעבוד הגוף, כפי שכתוב בתורה (דברים פרק כג פסוק כ): "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ".

מהרש"ג בתשובה זו כתב שאין בכך איסור תורה אלא איסור דרבנן, אך בתשובה מאוחרת מהרש"ג התיר הלוואה לחברה בע"מ. (התשובה פורסמה ע"י תלמידו בקובץ נועם כרך ב עמוד לג): "והנה כבר כתבתי בזה בשנת תרס"ו, בענין הנותנים מעות לבנק על רבית, ובהבנק ישנם גם ישראלים משותפים, שאסר בספר קצשו"ע, אמנם אז לא עיינתי כ"כ בדבר, והיה מסקנתי דרק איסור רבית ד"ת ליכא, אבל עכ"פ איסור רבית דרבנן איכא... אמנם עתה נתיישבתי, דשפיר י"ל להתיר הדבר לגמרי, שאף איסור דרבנן ליכא". לקמן יובאו דברי הברית יהודה (פרק ז הערה סו), שהיתר זה לא שייך בחברות קטנות, אלא רק בחברות ציבוריות גדולות.

צריך להדגיש, שעל פי היתר זה, ניתן רק להפקיד כספים בבנק, כלומר להלוות כספים לבנק ולקבל ריבית, כי הבנק לא משתעבד שעבוד הגוף לצורך החזרת הריבית, (וכך הדין גם בהלוואה לחברה, כלומר רכישת אגרות חוב), אך אין בדברים אלו בכדי להתיר לאדם פרטי לקחת הלוואה מבנק (או מחברה), כי האדם אכן משתעבד שעבוד הגוף עבור החזרת הריבית. וכך כתב המנחת יצחק (חלק ג סימן א ס"ק ה): "גם חידושו (של מהרש"ג) לא הוי רק להלות להם, אבל ללות מהם - לא שייך גם היתרו כמובן". בכדי ללוות מהבנק יש צורך בהיתר עסקה.

האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן סג) סבור, שאין לחברה בע"מ אישיות משפטית, ובכ"ז התיר לחברה ללוות בריבית, כי לחברה בע"מ יש שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף, ועל סוג הלוואה כזו אין איסור ריבית גם אם מדובר בבעלי בנק יהודים.

מרן הראשון לציון בספרו ילקוט יוסף (קצוש"ע יורה דעה סימן קנט - מהלכות רבית סעיף כה) פסק: "מותר לפתוח תכנית חסכון בבנק, אף על פי שלאחר זמן הוא מקבל רבית, שבבנקים שבזמנינו אין לאסור משום רבית מן התורה, אף על פי שבעלי המניות וחברי ההנהלה והמנהלים כולם יהודים, לפי שאין המנהלים ולא בעלי המניות אחראים באופן אישי בעד הכסף, ואין לאיסור על מי לחול. וכן כתבו האחרונים. ומכל מקום בעת שלוקח את ההלואה, יאמר למנהל הבנק שהוא עושה כן על פי היתר עיסקא, וכן בעת שחותם על שטר ההלואה של הבנק יוסיף בכתב ידו שהכל נעשה על פי היתר עיסקא... וטוב שקודם שיחתום על טופס ההתחייבות לפרוע מחשבונו את ההלואה, יוסיף בכתב יד שהכל נעשה על פי "היתר עיסקא".

סיכום הסיבות שהביאו הפוסקים להתיר הלוואה בריבית לחברה: א)- אין איסור בריבית הבאה ע"י שליח. ב)- הבעלות של בעלי המניות היא מוגבלת, ולכן אינה חשובה כבעלות לגבי איסורי תורה. ג)- המשמעות לחברה בעירבון מוגבל היא, שאין שעבוד הגוף להלוואה, כלומר החברה תחזיר ריבית רק מנכסיה, ללא כל שעבוד גוף מצד אף גורם בחברה. איסור ריבית שייך רק בהלוואה שבה הלווה משועבד שעבוד הגוף. ד)- בחברה שרוב משקיעה נכרים - יש ללכת אחר הרוב, ואין איסור ריבית.

למעשה, על פי דעת רוב הפוסקים ניתן להתיר הלוואה בחברה בע"מ, כי לבנקים בארץ יש היתר עסקה (ולכן ניתן ללוות ולהלוות), ולבנקים בחו"ל אומנם אין היתר עסקה, אך רובם נכרים, שלא שייך בהם איסור ריבית.

[11] חברות היו קיימות הרבה לפני כן, אך הגדרת החברה כאישיות עצמאית החלה בזמן זה.

[12] פס"ד סלומון נגד סלומון - סלומון היה יהודי שחי באנגליה עם עסק לעיבוד עורות. סלומון רשם את העסק שלו כחברה עם 7 בעלי מניות (אשתו ובנותיו). בתמורה להעברת הפעילות העסקית לתוך החברה החדשה - סלומון הוציא אגרות חוב שהחברה חייבת לו סכום כספי מסוים (וכמובן המניות בחברה היו שייכות לסלומון ולמשפחתו. עם הזמן החברה פשטה את הרגל, וסלומון הגיש לבית המשפט תביעה למימוש החובות של החברה כלפיו. לטענתו החובות של החברה קודמות לחובות של נושים אחרים, כי לפי החוק מי שמחזיק באגרות חוב, יש לו קדימות בפירעון החוב לפני שאר הנושים. בתי המשפט באנגליה דחו את תביעתו. הם לא הבינו איך אפשר להפריד בין החברה לבין בעליה, אבל כאשר הערעור הגיע לבית הלורדים של אנגליה הם קבעו שסלומון צודק, כי חברה היא אישיות משפטית נפרדת, שחייבת למשפחתו של סלומון את החוב הכתוב באגרות חוב, ולכן הוא אכן זכאי לקבל את כספו לפני שאר הנושים.

[13] כך כתב הגרח"ג צימבליסט (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י עמוד 293): "כי לא מצינו בתורה חיובים על דבר דומם כמו חברה, אלא על אנשים חיים, ואם יש שטר חוב על החברה - פירושו של דבר: על בעלי החברה".

[14] קניין סיטומתא שנהגו והסכימו עליו הסוחרים, ויש לו תוקף הלכתי כי בין הצדדים קיימת גמירות דעת לקנות כפי המנהג. כלומר קניין סיטומתא מועיל לקבוע שיש גמירות דעת ככל קניין אחר שיש בחז"ל, אך בשום פנים אין לראות בקניין סיטומתא יכולת ליצור ישות חדשה. כך שגם לא ניתן להוכיח מדין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם (עיינו בפתחי תשובה בסימן רא ס"ק ב), כי שם יש בעלות ידועה שמקנה בקניין זה,  אך אין מכאן הוכחה לטעון שניתן ליצור בעלות חדשה בחברה בע"מ.

[15] בגמ' במסכת גיטין דף לו עמוד ב מבואר, שלדעת אביי יש בכוח החכמים לעקור דבר תורה רק בשב ואל תעשה, (כמו ההלכה שלא תוקעים בשופר ולא נוטלים לולב ביו"ט שחל בשבת), אך אין בכוחם להפקיע כספים בקום עשה, כך שלדעתו וודאי שאין בסמכות חכמים להפקיר בקום עשה. אומנם לדעת רבא יש כח ביד חכמים להפקיר גם בקום עשה, אך צריך שאכן רוב חכמי ישראל יפקירו ויסכימו לכך, וזה לא המצב.

[16] כך מובא שם: "כל ענייני החברה הם מתנהלים ע"פ מייסדיה הראשונים, אשר ידם על העליונה לחוקק סדריה ומשטריה ולתקן מוצאיה ומובאיה ולהביא פועלים וכל המצטרך כאשר יישר בעיניהם. והם איפוא הבעלים האמתיים שהפועלים עושים הכל בשליחותם. שהרי כלם מקטן ועד גדול על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו ואדעתא דידהו קעבדי ודאי. ויד הפועלים כידם וכמי שעובדים המייסדים עצמם דמי".

[17] כך כתב המנחת יצחק בסיכום דבריו (שם ס"ק כג): "תבנא לדינא, דבעלות מוגבלת - הוי בעלות לפי דתה"ק, וע"כ בסתם מניות, שיש עכ"פ בעלות מוגבלת, לבעלי המניות - יש להם דין בעלות, ובאותן מניות שאין להם שום דעת בעלים לא מיני' ולא מקצתו, ואף לא לחוות דעתם עכ"פ בישיבה המתקיימת בין חברי החברה מזמן לזמן, וכמו בנירות של הממשלה - בזה י"ל דלא הוי אפילו בעלות מוגבלת, ונחשב רק כהלואה, בקבלת אחריות כנ"ל".

[18] כך כתב הברית יהודה (פרק ב הערה נט): "שהמניה היא למעשה תעודת בעלות, שבעל המניה נעשה שותף ברכוש החברה או המפעל המוציא את המניות. נמצא שכל השקעה במניה היא לריוה וגם להפסד, כי באם מצב המפעל הוא טוב - עולה מחיר המניות, שערך השותפות שוה יותר, וגם הרוחים המשתלמים לבעלי המניות גדולים יותר, שאין הרוחים מתחלקים לפי אחוז קבוע מראש, אלא בסוף השנה כפי מאזן הרוחים של המפעל. וכן אם יש הפסד - יורד ערך המניות, וגם עלול להפסיד את כל הקרן... ולפי ההעקרון הזה נראה, שאין לחלק בין מניות עם זכות הצבעה, לבין מניות בלי זכות הצבעה, כולל מניות יסוד בכורה או רגילות... ועל פי זה יש להזהר שלא לרכוש מניות של חברות או מפעלים שעסקיה אינם מתנהלים על פי דין תורה, כגון חלול שבת איסורי רבית וכדומה, כיון שעם רכישת המניה - נעשה הוא בעלים ושותף בכל עסקיה... וכל זה במניות, מה שאין כן בשאר ניירות ערך, כגון אגרות חוב שטרי הון וכדומה, שאין התעודה מקנה שום בעלות".

[19] בהערות לעיל הובאו דברי המנחת יצחק בנוגע לאיסור ריבית. בהערה זו נתייחס בקצרה לבעיית חילול השבת שיש בחברות. המנחת יצחק (חלק ה סימן יח) פתח, שבחלק ג של ספרו (סימן א בס"ק כז), הוא התיר השקעה בחברה שמחללת שבת, רק בתנאי שכל חברי הדירקטוריון הם לא יהודים, זאת על פי דברי השולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן רמה סעיף ד): "יכול ישראל ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם, ואף על פי שהאינו יהודי נושא ונותן בהם בשבת - חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה, שנאמר שהאינו יהודי עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא". כלומר כאשר המנהלים הגויים הם אלו שעובדים בשבת, ובעלי המניות לא צריכים לעבוד בשבת, ולא ניכר שזהו עסק של היהודי - רשאי היהודי לקבל את הרווחים המגיעים לו לפי חלקו בחברה, כי זה נחשב לשכר שבת בהבלעה.

למעשה, המנחת יצחק מודע לכך, שגם "החרדים נוהגים היתר, אף באם בין המנהלים, יהודים מחללי שבת, שוב שייך בזה מה שהביא בתשו' מהרש"ג הנ"ל ראיה ממעשים בכל יום כנ"ל, וצריכין אנחנו לאהדר אנפשין ללמוד זכות עליהן". המנחת יצחק לימד זכות שאין ברכישת המניות משום מסייע בידי עוברי עבירה - מדין "תרי עברי דנהרא", כלומר כאשר עושה העבירה היה בכל מקרה עושה את העבירה גם ללא סיועו - שלפי הדעה הראשונה ברמ"א (יורה דעה סימן קנא סעיף א) - אין בכך דין מסייע. (הרמ"א העיר: "ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו"). אומנם מחלוקת זו שייכת רק באיסורי תורה, אבל בעבירות דרבנן - לכו"ע מותר בתרי עברי דנהרא. (כפי שמבואר בפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן קסג ס"ק ב).

המנחת יצחק סיים: "א"כ בנד"ד, דחוץ ממה שי"ל דרוב בעלי המניות המה נכרים כנ"ל, עוד גם בלתי זה, הרי בודאי אינם עושים על דעת הבעלי מניות, שאינם ידועים, ואין להם דיעה בגוף העסק, ורק עושים על דעת המנהלים, ובנוגע להבעלי מניות, יש לדון רק משום מסייע, ויש לדון להיתרא מטעם כל הנ"ל. כל זה אפשר לומר ע"ד לימוד זכות".

אומנם לדעת האגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן נד), אין איסור לבעלי מניות שאינם בעלי השליטה בחברה: "שישראל כשר רוצה לקנות רוב המניות (סטאקס) של חברה (קאמפאני) אחת שיש לה שני מיני עסק בניית בתים, שזהו כוונת ישראל הקונה כדי שהחברה תסכים שהוא יהיה הקבלן לבנות בעדם, שאף שהמנהלים (דירעקטארן) לא יהיו מחוייבין ליתן לו הוא בטוח שיתנו לו מחמת זה ולא יהיה בזה ממילא שום חלול שבת... אבל ודאי שצריך שלא יהיה ניכר שהוא לישראל, דזהו הפירוש שמסיק הש"ע: וכן אין העסק ניכר ממי הוא".

[20] כך עוד כתב המשנה הלכות (חלק ה סימן קב): "באנשים הלוקחים מניות (סטאקס בלע"ז), ולפעמים קונים גם מחנויות הנקראים (סופער מארקעט בלע"ז) שמוכרין שם נבילות וטרפות... היכא דהוא בעצמו אינו מוכר, וגם לא ניחא ליה במכירת נבלות וטרפות, ואין לו שום כח להתערב בהמסדר ולא ישמעו לו כלל - כה"ג ודאי כ"ע מודי דאין עליו שום איסור, ומותר הוא בחלקו המגיע לו".

[21] הישכיל עבדי ענה על שאלת השר בורג, האם יש צורך בהיתר עסקה לאגרות חוב שהמדינה מנפיקה: "נידון דידן, הוא כמעט אותו הנדון של מהרימ"ט (ח"ב יו"ד סי' ל"ט), דהלווים הם הקהל לצורך העניים, וצרכי המדינה, ודחה בהחלט, דברי אלה המדמין שאין כאן בעלים ידועים מטעם האמור בדבריו, וכן הדבר בנ"ד, לא מיקרי אין לו בעלים, מכיון שזה מה שלווה הממשלה לצורך המדינה, ע"י אגרות וכדומה, הוא לספק צורכי המדינה שכל אנשי המדינה הם נקראים הבעלים, ומכ"ש שכזה היא גם משלמת לפקידים לשופטים, ולכל עובדי המדינה, הרי אין לך בעלים יותר מזה".

[22] כנראה שהשאלה שהובאה בהערה הקודמת, הובאה גם לפתחו של הרב פרנק (שהיה רבה של ירושלים ודיין בבית הדין הגדול). לדעתו אין בעיה של איסור ריבית בהלוואה לחברה ממשלתית, בגלל דברי מהרימ"ט (שם), אומנם בהלוואה לחברה פרטית - יש לחברה בעלים, ולכן יש צורך לעשות היתר עסקה. וכך מובא שם: "הנה, לקבל מעות מבנק של איזה חברה שהיא ולשלם רבית או להניח כסף בבנק על מנת לקבל רבית, אם ההלואה היא בלי היתר עיסקא והבנק שייך ליהודים - הרי זה רבית קצוצה ואסור מן התורה... אולם בבנק הממשלתי - יש מקום לומר דאין צריכין להיתר עיסקא, ואינו דומה לסתם בנק של איזה חברה שהיא, דשם עכ"פ יש בעלים מסוימים על כספי הבנק, והרבית בא מיד הלוה ליד המלוה - בעל המעות - אבל בבנק הממשלתי - אין לשום יחיד זכות בעלות על עצם הממון". צריך לציין, שבהקדש עניים (דין מהרימ"ט) הותרה רק ריבית דרבנן ולא ריבית קצוצה, כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קס סעיף יח).

[23] כך כתב הגרש"ז: "כל המלוה כסף לבנק נעשה כמשתתף עם בעלי המניות על תנאי זה שיהי' למלוה זכות קדימה לקבל חזרה את מעותיו ונוסף לזה עוד סך ידוע לכל שנה, ולעומת זה כל הריווח הנשאר יהי' הכל לבעלי המניות בלבד, ונמצא דלא חשיב כלל מלוה אלא נעשה ממש כשותף בכל עסקי הבנק על תנאי זה שהזכרנו קודם... עד כה דברנו כשהבנק הוא הלוה, אולם כשהבנק מלוה כסף לאחרים - נלענ"ד דחשיב ודאי רבית גמורה... אך נוראות נפלאתי כשראיתי בדר"ת שהביא מהגאון העצום מהרי"א איטינגא שכתב בפשיטות בסי' נ"ד דשרי, וסובר... בבנק רק הנהלת הבנק יכולה לתבוע ולא בעלי המניות, והוא פלאי... הכא שהמניות מסוימות וידועות - דודאי חשיבי בעלי המניות כמלוים מעותיהם ברבית ע"י שליח, וממילא פשוט הוא שאיסור גמור לעשות כן גם ברבית דרבנן".

[24] השולחן ערוך (בסימן שא סעיף ו) פסק: כספי צדקה שהופקדו בידי שומר, ואבדו ממנו - השומר פטור גם אם פשע בהם. הסמ"ע (בס"ק ט) ביאר: בתורה כתוב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", ודורשים שכל דיני שמירה שייכים רק כאשר החפץ הופקד לצורך שמירה, דהיינו שהשומר יחזיר את החפץ לבעלים בתום תקופת השמירה, אבל כסף צדקה שהופקד לצורך עניים, השומר הוא זה שמחלק את הכסף לעניים, נמצא שהכסף לא יחזור למפקיד האחראי על קופת הצדקה, במקרה זה לא חלים דיני שמירה.

[25] כך פסק השולחן ערוך (יורה דעה הלכות ריבית סימן קס סעיף יח): "כל רבית דרבנן, מותר במעות של יתומים, או של הקדש עניים, או תלמוד תורה, או צורך בית הכנסת". זאת על פי דברי הרא"ש (כלל יג סימן ח), שחלק על הרשב"א ואסר ריבית מהתורה בהקדש: "וששאלת אם רבית קצוצה מותרת להקדש עניים או לתלמוד תורה? דע כי לא הותר רבית קצוצה אלא להקדש של בדק הבית, משום דכתיב אחיך ולא של הקדש שהוא לגבוה, כדדרשינן שור של רעהו ולא של הקדש. אבל להקדש שבזמן הזה שהוא לעניים או לתלמוד תורה - העניים והתלמידים בכלל אחיך הם ורעהו הם". (עיינו גם בדברי הסמ"ע בחו"מ סימן רכז ס"ק מט).

[26] כך גם ביאר המלבי"ם (יהושע פרק ז פסוק א): "כי כל ישראל קשורים כגוף אחד, עד שכל איש ואיש מהם יחוסו אל הכלל - כיחוס אבר אחד מן הגויה אל הגויה, וכמו שע"י חולי או הפסד אבר אחד - יתהוה חולי או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם - נחשב כאילו מעל העם כולו, וז"ש וימעלו בני ישראל ויקח עכן".

[27] כך כתב הנתיבות (בסימן שיב ס"ק ה): "וכן כתב השיטה מקובצת (בב"מ ע"ח ע"א בד"ה אומר לו הרי שלך לפניך), דחמור זה - הוי כאפותיקי מפורש, וחמור סתם - הוי כאפותיקי סתם, אלמא דאף באמר זה - יש עליו שעבוד הגוף, רק דהוי כאפותיקי מפורש שאם נשרף - אינו יכול לגבות מדבר אחר, ואם אינו רוצה ליתן גוף האפותיקי או שהלוה קלקל בעצמו - ודאי דגם שאר נכסיו משועבדין".

לדיון בשאלה האם יש שעבוד נכסים ללא שעבוד גוף - עיינו בנספח.

[28] כך כתב הגר"מ שטרנבוך: "שאם החברה הסתבכה והיא בע"מ, ולפי דינא דמלכותא פטור, אף שאנו לא מתחשבים בדיניהם (כשאין מקפידים על כך), נראה שאם ידע המוכר בקונים שחברה בע"מ הם שנתחייבו, ויש סיכון ופשטו רגל פטורין, שהרי הם מתנים להדיא שהשיעבוד על נכסי החברה בע"מ בלבד, אבל אם היה כאן רמאות שנשתמש בנכסי החברה שלא כדין ועי"ז הוזק הבע"ח - חייב, אבל אם לא ידע שזה חברה בע"מ, וסמך על המתעסק שישלם שנראה כבעה"ב - מדין ערב חייב, שאפילו לא נתערב להדיא רק שאומר על אדם שיכול לשלם וסמכו עליו - חייב מדין ערב, וכמבואר ברמ"א סימן קכ"ט סעיף ב', וגם כאן סמכו עליו שנראה שהוא האחראי, ואדעתיה דהכי השקיעו בחברה, לכן חייב לשלם, אף שמדינא דמלכותא עסקיו הם בתור בע"מ ופטור, מ"מ הרי נקרא על שמו, ואם הוא נראה כבעה"ב שבאחריותו הוא צריך לשלם כשיהיה לו לפי דין תורה, ודינים אלו מצויין כאן מאד, שפושטים רגל ומרמין אנשים ולא משלמין, ונשאלתי ע"ז כמה פעמים".