בית הדין

ו טבת התשפג | 30.12.22

 הרב ישועה רטבי

שאלה:

סבא וסבתא שהעניקו לנכדה הבכורה לאה הנשואה, קצבה חודשית במשך מספר שנים. (אומנם לאחיה שהתחתנו אחריה לא קיבלו קצבה, למרות שאימם פנתה לסבא וסבתא לבקש שיתנו גם להם). בנוסף לקצבה, בסמוך לחתונתה סבא וסבתא נתנו לנכדה לאה כסף לדירה. הנכדה לאה שידעה שאביה במצוקה כלכלית, ביקשה מסבא להעביר את הכסף בינתיים לאביה כהלוואה. לפני מספר שנים, האב העביר את רישום בעלות הדירה של סבא וסבתא, (שהייתה רשומה על שם האב), לביתו לאה עבור החזר החוב הנ"ל.

במהלך כ-20 שנה, לאה הלוותה לאביה את כל חסכונותיה בסכום של כ-400,000 ש"ח. (הלוואה שנייה מעבר להלוואה של כספי הדירה).

סבא וסבתא הותירו צוואה בה נכתב, שהרכוש בחשבון הבנק, יתחלק ל-5 חלקים בשווה בין ביתם ו-4 נכדיהם. אכן הירושה מחשבון הבנק חולקה בשווה כפי שנכתב בצוואה ללא מחלוקת. כעת עלתה דרישה מצד ההורים והאחים לאחות לאה:

1. חלקי את הדירה איתנו. לא יתכן שכוונת סבא וסבתא הייתה שרק את תקבלי דירה.
2. החזירי לנו את כספי הקצבה החודשית שקיבלת מאז שהתחתנת, זה היה לא הוגן, לא שוויוני שקיבלת וזה שייך גם לנו.

לאה שואלת:

1. האם על פי דעת תורה הדירה שייכת לה?
2. האם על פי דעת תורה עליה להחזיר רטרואקטיבית מכספי הקצבה שקיבלה?
3. נניח ולאה מוכנה לוותר ולחלק את הדירה ולהחזיר את כספי הקצבה. האם היא יכולה להגיד לאחים תגבו את כספי הקצבה מהחוב 400,000 שאביה חייב לה?

נבקש תשובה משלושה דיינים.

תשובה:

• א. כספי הקצבה שייכים ללאה הנכדה, כי היא קיבלה אותם במתנה גמורה מחיי הסבא והסבתא, ולכן היא לא צריכה להחזיר את הכספים להוריה ולשאר אחיה. (שולחן ערוך חושן משפט בסימן רמא סעיפים א,ה, וסימן רמה סעיף ט).
• ב. הכספים שלאה הנכדה קיבלה מסבה וסבתה לרכישת הדירה, שייכים לה. כספים אלו ניתנו בדעה צלולה ובמתנה גמורה מחיים. (שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף א). הנכדה הלוותה כספים אלו לאביה, והוא פרע את החוב בכך שהעביר את הרישום לדירה על שמה. כך שהדירה שייכת ללאה הנכדה. (שולחן ערוך סימן קצא סעיף א).
• ג. הסדר הנכון הוא לסיים עם החובות שאביה חייב לה, ורק לאחר מכן לתת מתנה לאביה ואחיה כרצונה בכדי לשמר על שלום הבית. (שולחן ערוך חושן משפט בסימן צז סעיף ג ו-טו).
• ד. מכיוון שלאה נשואה, הרי שכספי ההלוואה הינם כספים משותפים לה ולבעלה, ולכן אין לה לתת מתנה גדולה למשפחתה ללא שיתוף בעלה בהחלטה. (שולחן ערוך יורה דעה סימן רמח סעיף ד).

בזאת באנו על החתום,

נימוקים

מתנה שניתנה מתוך דעה צלולה

מתנה צריכה להינתן מתוך דעה צלולה, בנפש חפצה וללא שום כפייה. מתנה שניתנה תחת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית - לא תקפה. (שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף א). במקרה כאן, כולם מסכימים שלא הייתה השפעה לרעה, המתנה ניתנה בדעה צלולה ובנפש חפצה על ידי הסבא והסבתא לנכדתם, ולכן יש למתנה תוקף הלכתי.

הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה א) כתב: "הנותן מתנה לחבירו - אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו. אם מטלטלין רוצה ליתן לו - עד שיגביה, או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן, ואם קרקע או עבדים נתן לו - עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח, או עד שיגיע שטר מתנה לידו, אבל בדברים - לא זכה המקבל, אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו^[1]".

מדברי הרמב"ם אנו למדים, שדין מתנה כדין המקח, ואין דיבור מועיל אלא צריך קניין. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן רמא סעיף א). מתנה היא העברת בעלות כמו מקח, ולאחר שהמתנה ניתנה - המתנה עוברת לבעלות מקבל המתנה. במקרה כאן הנכדה קיבלה במתנה את הכספים, והם עברו לבעלותה לכל עניין ודבר.

עיינו בדברי השולחן ערוך (בסימן רמה סעיף ט), שהמקבל נכס המתנה, גם אם החזיר את שטר המתנה לנותן המתנה - עדיין הנכס שייך למקבל המתנה, ובכדי שהמתנה תתבטל על מקבל המתנה לבצע קניין שמחזיר את המתנה בחזרה לנותן המתנה. הסמ"ע (שם בס"ק יד) ביאר: "דמאחר שכבר זכה בה ראובן (מקבל המתנה) באחד מהקנינים - אינה יוצאת מתחת ידו, עד שיחזור ויקננה להנותן באחד מהקנינים, ואינו מועיל חזרת השטר מתנה".

בשולי הדברים נציין את דברי הגמ' (במסכת גיטין דף יד עמוד ב): "ר' יהודה הנשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום ר"מ: מצוה לקיים דברי המת". וכך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (בסימן רנב סעיף ב): "מצוה לקיים דברי המת". כך שיש מצווה לקיים את רצון הסבא והסבתא שביקשו לתת את המתנה לנכדתם.

מאידך, גדול השלום וכפי שמובא במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה ד): "גדול הוא השלום, שכל מצות שבתורה כתוב בהם כי, כי תראה, כי תפגע, כי יקרא, כי תבנה, כשתבא המצוה לידך - אתה זקוק לעשותה, אבל השלום מה כתיב בו? (תהלים פרק לד פסוק טו) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ - בקשהו במקומך, ורדפהו במקום אחר^[2]". כלומר יש וצריך לרדוף אחר השלום גם מתוך וויתור כספי מסוים. וכפי שכתב החפץ חיים (שמירת הלשון חלק א שער הזכירה פרק יא): "בקשהו בגופך ורדפהו בממונך. פי' שלפעמים צריך האדם להיות ותרן בממונו, כדי להתחזק במעוז השלום". כמובן שהאחריות על השלום מוטלת על כל הצדדים.

כידוע (משנה מסכת אבות פרק א משנה יח), העולם עומד על הדין, על האמת ועל השלום. "ושלשתן דבר אחד הם, נעשה הדין - נעשה אמת - נעשה שלום". (מסכתות קטנות, מסכת דרך ארץ, פרק שלום הלכה ב).

נישול היורשים מהירושה

הנכדה אינה יורשת בדין, והשאלה לדיון היא, האם יש תוקף למתנה שניתנה למי שאינו יורש בדין?

במשנה (במסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב) מובא: "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב". כלומר, המעביר את נכסיו מיורשיו לאחרים - אין רוח חכמים נוחה ממנו.

וכך כתב הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו הלכה יג) כתב: "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה, כאחי יוסף עם יוסף^[3]". הסמ"ע (בסימן רפב ס"ק ב) ביאר: "שאין רוח חכמים נוחה ושקט בקרבם כי הוא גורם שהתרגזו ברוחם עליו".

למעשה, למרות שאין רוח חכמים נוחה מכך - בכ"ז יש תוקף למתנה. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן רפב סעיף א): "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה - אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם". כלומר הביקורת היא על המוריש שמעביר את נכסיו לאחרים ולא על מקבלי המתנה.

לכאורה, לפי דברים הללו אין כל דרך לכתוב צוואה, כי מהותה של צוואה היא העברת הנכסים או חלוקה שונה מירושה כדין, וכן לכאורה אסור היה על הסבא והסבתא לתת מתנה לנכדתם?

אך זה לא נכון, כי יש מהפוסקים שהסבירו, שכל האיסור הוא רק במעביר כל נכסיו, אבל המשאיר ליורשיו מהירושה - רוח חכמים נוחה הימנו. כך מובא בעיטור (מתנת שכיב מרע): "ומסתברא דווקא בניו, ודווקא לא שייר להם כלום, אבל שייר להן ונתן לעניים ולעשירים מממונו - הרשות בידו". במקרה כאן, הסבא והסבתא השאירו סכום נכבד ליורשים בדין, ולכן אין כל דופי במתנה שנתנו לנכדה.

הקצות (בסימן רפב ס"ק ב) כתב בשם התשב"ץ (חלק ג סימן קמז): השיעור המינימאלי שיש לשייר ליורשים הוא ארבעה זוזים. האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן נ) כתב: מספיק לתת אלף דולר ליורשים. "לכן כיון שהשאיר לכל בן אלף דאלאר, הוא ודאי דבר חשוב אף בזמננו יותר מד' זוזים שבזמן הגאון היה רשאי ליתן השאר אף שהוא סך היותר גדול אף אם היו בנין מעלי, ורוח חכמים נוחה מזה". במקרה כאן, הסבא והסבתא השאירו סכום גדול ליורשים בדין, (הרבה יותר מאלף דולר), ולכן אין כאן שאלה של העברת נכסים.

וכן ביאר הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן צב): "ופשטא דלישנא דכותב נכסיו הכי משמע, דבכותב כל נכסיו מיירי, מדלא תנן הכותב מקצת נכסיו, ועוד דע"כ צריך לפרש כך, דאל"כ נמצא שכל מי שנותן מנכסיו אפילו שוה פרוטה לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו? - לזה לא שמענו וגם אין השכל סובלו שלא יהיה אדם רשאי ליתן לאחרים מנכסיו". וכן כתב הט"ז (אבן העזר סימן קיג ס"ק א): "הא איתא בחו"מ, דאם משייר מידי לבנו - אין כאן העברת נחלה".

וכן כתב הרש"ש (מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב): "בי עבורי - משמע שמעביר הכל, כמו בלישנא דקרא, והעברתם את נחלתו לבתו. וכתובת בנין דכרין ועישור נכסי דבנות דתקינו רבנן יוכיחו". כלומר כתובת בנין דכרין חלה רק כאשר בית הדין מוודא שיש קרקעות בשווי לפחות דינר אחד יותר משווי הכתובות של הנשים. נמצא שאם יש ליורש בדין לפחות דינר אחד  - מתקיימת מצוות ירושה מהתורה, וניתן להעביר את הירושה בגובה הנדוניה ליורשי האם.

וכך גם מובא בספר נחלת שבעה (שטרות סימן כא ס"ק ו), שכל האיסור שייך רק אם לא מניח ירושה כלל, אבל אם מניח חלק מהירושה - אין איסור. בנוסף, כל האיסור שייך רק בנותן מתנה אך אין איסור בהודאה או בהתחייבות, ולכן אין בעיה בשטר חצי זכר. בנוסח שטר חצי זכר של הנחלת שבעה נאמר שספרי הקודש לא נכללים במתנה, זאת בכדי להשאיר את הספרים ליורשים בדין, ובכך לא עובר על איסור העברת נחלה^[4].

הפתחי תשובה (בסימן רפב ס"ק א) כתב בשם החתם סופר (חלק ה סימן קנא): "נראה ליישב המנהג, וכל מקום שהלכה רופפת - הלך אחר המנהג, ואולי כל הנאמרים אינו אלא בשכ"מ שאין המתנה חל אלא בשעת מיתה, ואז הנכסי' נופלים לפני יורשים, והוא בא להפקיע, אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאחר מיתה - לית לן בה, דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה, וסברא נכונה ליישב המנהג".

כלומר האיסור להעביר את הירושה שייך בעיקר בשכיב מרע המצווה בשעת המיתה, כי בשעה זו הנכסים כבר עוברים ליורשים, ובזה דיבר הרשב"ם שאסור להעביר אפ' מעט מהנכסים למי שלא יורש בדין, אבל אדם בריא יכול לתת מתנות כרצונו. ומכאן שיש שנהגו שאם אין לאדם ילדים, שתורם את נכסיו לצדקה, אך זאת בתנאי שהוא נותן בשעה שהוא בריא ולא בשעת המיתה.

וכך כבר כתב הרא"ש (כלל פה סימן ג): "ועוד יש לחלק בטעם אחר בין בחייו בין בשעת מותו. דבחייו שהוא נותן מתנה - הכל בכלל, אבל בשעת מיתה שבא להנחיל - אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים לבנות, כי עברה היא".

יתכן וזו כוונת הפרישה (סימן צט ס"ק כ): "שאסור להעביר נחלה ולתתה לאחד, והיינו דוקא במה שישאר לו אחרי מותו, שזהו נקרא בשם ירושה, אבל מה שאדם נותן בחייו - אינו בכלל העברת נחלה. ולכן הניח זהוב זה, להיותו לכל בניו אחריו לנחלה, וגם זה הבן המקבל המתנה, יירש בו חלקו בשעת מותו".

וכך גם כתב כנסת הגדולה (הגהות טור סימן רפב בס"ק י): "עוד אני אומר, דאפילו אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא - היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה. אבל בלשון מתנה ובהיותו בריא - אין שום קפידא. וכן ראיתי נוהגים שאין נזהרים בזה".

מצווה לפרוע חובות

בספר משלי (פרק ג פסוק כח) נאמר: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךְ". השולחן ערוך (בסימן צז סעיף ג) פסק להלכה על סמך הפסוק, שאסור ללווה שיש ברשותו כספים - לדחות את המלווה: "אסור ללוה לכבוש ממון חבירו ולומר לו: לך ושוב ומחר אתן, ויש אתו". במקרה כאן, ככל והבת תסכים להחזיר חלק מהקצבה, הרי שמתקבלים כספים להחזר החוב, ולכן יש צורך לסיים עם החוב, ולא לדחות את פריעת החוב לעתיד.

במשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ט) מובא: "צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? ...רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם - כלוה מן המקום ברוך הוא, (תהלים פרק לז פסוק כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן".

במסכת בבא בתרא דף קעד עמוד א מובא: "א"ר פפא: פריעת בעל חוב - מצוה". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן צז סעיף טו): "שפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה". כאמור, יש מצווה לפרוע חוב, המצווה מוטלת על הלווה (אבי לאה), ואין לדחות בשום פנים את קיום המצווה.

להרחבה - עיינו כאן בכותרת: "מצווה לפרוע חובות".

אישה נשואה

השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמח סעיף ד, על פי דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קיט עמוד א) פסק: "גבאי צדקה - אין מקבלין מהנשים... אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול... וכמה הוא דבר מועט? הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא - אסור לקבל מהם".

ערוך השולחן (יורה דעה סימן רמח סעיף יב) סייג, שלא אומרים בנשים עובדות, שהבעל קנה את מה שהיא הרוויחה, ולפיכך היא קובעת מה יעשה עם כספה: "ודע, דיש מי שסובר, דאשה כשהיא עסוקה במסחור - לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה (מל"מ פכ"א מאישות בשם הרשב"א ומהרי"ט ע"ש). ולפ"ז מאשה כזו - בוודאי רשאין ליקח צדקה. ואף דלא ברירא לן דין זה - מ"מ לעניין צדקה אפשר לסמוך על דיעה זו".

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י סימן נט) ציין, שאם האישה מטפלת בכל הנושאים הכלכליים, ניתן לקבל ממנה גם סכום גדול: "וראב"ן כתב בספר צפנ"ת פענ"ח, שהאידנא נשים אפוטרופסים של בעליהן - לוקחין מהן כל דבר, וכן מקבלין מהן צדקה, אפילו דבר מרובה. ומ"מ נראה (דעת מהרש"ל עצמו), דוקא הכל לפי הבעל והאשה... אבל ליתן צדקה - צריכה רשות בעלה, אם לא שהיא אשת חיל, ומחייה את בעלה, דאז אפילו סך מרובה - מסתמא מרשה לה בעלה. וניחא ליה, שאם ימחה - תפסיק מלישא וליתן. סוף דבר הכל לפי הענין והסיבה".

כלומר לדעת ראב"ן, נשים היום רשאיות לתת גם סכום גדול. אומנם מהרש"ל סייג זאת רק לצדקה ולא לכל דבר, אך הוסיף, שאם מדובר באשת חיל שפרנסת הבית תלויה בה -  היא רשאית לתת גם סכום גדול.

מהרש"ל הביא את דברי הרא"ש (כלל יג סימן יא): "אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא - פשיטא שאין לה ליתן בלא רשותו מאומה. והמקבל ממנה - הרי זה גזל". כלומר בכל מקרה בו הבעל במפורש לא משתף פעולה ומתנגד להוצאה של אשתו - יש איסור גזל לקחת מהכספים המשותפים.

הנודע ביהודה (מהדורא קמא - יורה דעה סימן עב) כתב שיש לאישה נאמנות לומר שהיא נותנת בשיתוף פעולה עם בעלה: "הנני מכריע דעתי, שאפילו אם ודאי אינה נושאת ונותנת תוך הבית, אם אמרה שנתנה צדקה זו ברשות בעלה - נאמנת, ואין אדם חוטא ולא לו". (מובא בפתחי תשובה שם בס"ק ג).

הפתחי תשובה (שם בס"ק ד) כתב בשם שו"ת בית יעקב (סימן יב וסימן נו): "דדוקא בצדקה - לוקחין מהם דבר מועט, לפי שאין דרך הבעל להקפיד על דבר מועט לדבר מצוה, אבל כשאינה דבר מצוה - אפילו דבר מועט אסור".

[1] השולחן ערוך (בסימן קצה סעיף א) עוד פסק: "וכיון שמשך המקנה הכלי - נקנה... למקבל מתנה בכל מקום שהוא, אף על פי שלא החזיק ולא נתן כסף ולא כתב שטר ולא משך, ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו".

[2] בגמ' במסכת יבמות דף קט עמוד א מובא: "תני בר קפרא: לעולם ידבק אדם... בהבאת שלום - דכתיב: בקש שלום ורדפהו, ואמר רבי אבהו: אתיא רדיפה רדיפה, כתיב הכא (תהלים פרק לד פסוק טו): בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, וכתיב התם (משלי פרק כא פסוק כא): רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד - יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד".

[3] כמבואר במסכת שבת דף י עמוד ב: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

[4] אומנם החתם סופר (אבן העזר ב סימן קסח) כתב: "והאמת אגיד, דכל דין ספרים - נ"ל דלא נתכוונו הראשונים אלא בזמניהם דלא היה הדפוס, והיו שוכרים כותבי ספרים ומעתיקים, ועשיר א' השאיל ספריו לכל בני הקהלה, והוא דבר יקר וספר מסויים והיה נקרא שמו של בעליו עליו יותר משארי מטלטלים, והיה שייך ביה עגמת נפש טפי מקרקע אפי'. אבל בספרים הנדפסים בזמנינו - מטבע אחד יוצא לאלף ספרים כיוצא בו, אדרבא כל המטלטלים מסויימי' טפי מספרים אין שום טעם שלא תגבה מספרים, אבל מה נעשה ומנהג אבותינו, ולא רפרף אדם מעולם בדבר זה, וחלילה לנו לדון בדבר חדש מה שלא שיערו ראשונים".