בית הדין

ו טבת התשפג | 30.12.22

הרב ישועה רטבי

רקע וטענות הצדדים

התובע הוא בעל קטנוע ששמע שחבירו הנתבע מעוניין לרכוש את הקטנוע שלו. הוא הביא לחברו את הקטנוע לבדיקה, ולאחר מכן חברו הסכים לרכוש את הקטנוע. בעל הקטנוע מסר לו את המפתח ואמר לו "אני לא לחוץ על הכסף. קח מפתח. תשלם אחר כך".

לאחר יומיים שהחבר נוהג בקטנוע, הוא עשה סיבוב בצורה לא זהירה, נפל ונגרם נזק משמעותי לקטנוע.

שני הצדדים פנו אלי שאכריע, מי אמור לשאת באחריות על תיקון הקטנוע. החבר הנתבע טוען שהוא טרם שילם על הקטנוע כך שהקטנוע לא שלו, וכל האחריות היא על התובע, אך התובע טוען שחבירו הנתבע הסכים לרכישה, ואף נהג בקטנוע במשך יומיים. לדבריו אי התשלום נובע מטוב ליבו, ולא מכך שהרכישה לא התבצעה.

פסק הדין:

עם מסירת המפתחות של הקטנוע לידי הנתבע, הוא רכש את הקטנוע, ולכן כל האחריות על התיקונים עליו. אציין, שגם אם טענתו הייתה מתקבלת שהקטנוע לא בבעלותו, אלא בבעלות התובע, הרי שהוא זה שנהג בקטנוע וגרם לנזק בצורה רשלנית (הנזק נגרם כתוצאה מסיבוב בצורה לא זהירה), ובכל מקרה הוא היה חייב לשאת בתשלום עלות התיקון, כדין שואל החייב בפשיעה.

נימוקים הלכתיים:

האם מסירת מפתח חשובה לקניין?

נחלקו הפוסקים, האם מסירת מפתח נחשבת לקניין[1].

הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף נג עמוד א ד"ה והשתא קעיילי) כתב: ניתן לקנות ע"י מסירת מפתח. וכך מפורש במסכת פסחים דף ד עמוד א: "תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק". הרשב"ם העיר: רק כאשר יש דעת אחרת מקנה, ניתן לקנות ע"י מסירת מפתח, אבל בנכסי הפקר שאין דעת אחרת מקנה - לא ניתן לקנות ע"י מסירת מפתח[2].

אבל התוספות (מסכת בבא בתרא דף נג עמוד א דיבור ראשון) כתבו: "ואין נראה לר"י, דבהדיא אמר בפרק הפרה (ב"ק דף נב. ושם ד"ה כיון) דלא קנה במסירת מפתח, ולא מהני מסירת מפתח אלא שלא יצטרך לומר לו לך חזק וקני (אך צריך לבצע קניין חזקה חלופי), ודוקא גבי בדיקת חמץ הוא דתלי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק לפי שבידו ליכנס ולבדוק".

וכך גם כתב הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק ג סימן נט): לא ניתן ללמוד מדברי הגמ' במסכת פסחים, שכן שם מדובר על בדיקת חמץ, והאחריות מוטלת על מי שיש לו אפשרות טכנית לבדוק, דהיינו למי שיש לו מפתח, אך אין ללמוד משם שמסירת מפתח פועלת כמו קניין.

הגהות מיימוניות (הלכות מכירה פרק ז הלכה ו) כתב:

האי סיטומתא קניא כו' - ...ובזמן הזה שנהגו הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח וסוגרים בו הסחורה - קונה בענין שכירות בית כשמסר לו המפתח קנה. כך פסק ראב"ן. אביאסף. (ב"מ דף רד ע"ד).

גם המרדכי (מסכת בבא קמא סימן נד) הביא דברים אלו בשם ראבי"ה (מחבר הספרים אביאסף ואבי העזרי) נכדו של ראב"ן[3]. וכן הביאם הדרכי משה (בסימן קצב ס"ק א).

הבית יוסף (בסימן רא סעיף ב) העיר על דבריהם:

ואם דעתם דשכירות בית נקנה במסירת מפתח כדעת רשב"ם (ב"ב נג. ד"ה והשתא קעיילי), וכיון שנקנה לו הבית - נקנת לו הסחורה שבתוכו - ליתיה לדין זה, שכל הפוסקים חלוקים על רשב"ם. ואם דעתם לומר, דבמסירת המפתח קנה סחורה שבתוך הבית במקום שנהגו לקנות בכך, דהוי כעין סיטומתא - הדין דין אמת. אך לא ידענא מה ענין שכירות בית לכאן. וצריך עיון.

כלומר מסירת מפתח לא מועילה כקניין גמור, כי רוב הפוסקים חלקו על הרשב"ם שהבין שזהו חזקה לכל דבר, אומנם מסירת מפתח מועילה רק במקום שנהגו מדין קניין סיטומתא.

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ה סימן לו) גם כתב, שבמקום שיש מנהג שמסירת מפתח קונה - המנהג תקף. "וכן מצאתי בא"ז פ' איזה נשך (ב"מ סימן רל"א) וז"ל, כתב ראבי"ה בשם זקנו ראב"ן. ובזמן הזה, שנהגו הסוחרים שמוסר לקונה המפתח מחדר שסגורה בו הסחורה - קונה. וכן בהג"ה מיימונ"י בכה"ג (פ' ז' דהלכות מכירה אות ה'). ומסתמא ה"ה לענין שכירות וקניין הבית, באתרא דנהגו לקנות במפתח, קנה. כאשר אפרש לקמן, דאזלינן בתר מנהגא".

השולחן ערוך (בסימן רא סעיף ב) כתב בקניין סיטומתא: "וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו". כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו". הרמ"א הוסיף: "או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח".

הסמ"ע (שם בס"ק ו) הקשה: כיצד הרמ"א פסק שקניין מפתח מועיל, הרי בסימן קצב סעיף ב ובסמ"ע בס"ק ג התבאר, שאין קונין קרקע ע"י מסירת מפתח? הסמ"ע ביאר: רק הסחורה נקנית במסירת מפתח ולא החדר, כי קרקע לא נקנה במסירת מפתח. הסמ"ע עוד ביאר: "ועוד י"ל, דשם איירי מהדין, וכאן איירי מהמנהג". לפי ההסבר השני של הסמ"ע, מסירת מפתח תועיל מדין קניין סיטומתא.

למעשה נראה שיש לחלק בין שכירות בית ובין רכישת רכב. מסירת מפתח לרכב אכן חשובה כסיום הרכישה, כי לא מקובל לכתוב הסכם רכישה על רכב, (כמו בכל רכישת מטלטלים), ויש לכך תוקף הלכתי כדין קניין סיטומתא, אבל מסירת מפתח לדירה, לא מעידה בהכרח על גמירות דעת לסיים את ההתקשרות, ולכן היא לא תקפה ללא הסכם חתום.

נספח 1: הקניין המועיל ברכב/אופנוע

לא ניתן לרכוש רכב (מיטלטלין) ע"י העברה כספית, (קניין כסף), וכן לא ניתן לרכוש רכב ע"י חוזה (קניין שטר), אלא רק ע"י משיכה כלומר נסיעה ברכב או ע"י קניין סודר. כך מבואר במשנה במסכת קידושין דף כו עמוד א: קנייני קרקע הם כסף, בשטר וחזקה, אבל קנייני מיטלטלין הם משיכה או הגבהה.

וכך פסק השולחן ערוך בסימן קצח סעיף א: "חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה".

צריך לציין, הגמ' במסכת בבא בתרא דף עו עמוד ב כתבה: משיכה קונה רק בסמטה או בחצר של שניהם. הרשב"ם (ד"ה משיכה) הסביר: משיכה קונה רק ברשותו של הקונה, שכן משיכה משמעותה הכנסת המקח לרשות הקונה, לכן צריך שיהיה רשות של שניהם, או סמטה שהיא מיוחדת לעומדים בסמטה באותה שעה, וכחצר של שניהם דמי. אבל ברשות הרבים - משיכה אינה קונה, ורק משיכת בהמה מועילה ברשות הרבים.

וכך פסק השולחן ערוך בסימן קצז סעיף ב: "משיכה - אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, אבל לא ברשות הרבים, ולא בחצר שאינה של שניהם". כך שגם נסיעה בכביש בין עירוני ברשות הרבים - לא נחשבת לקניין.

העברת בעלות ע"י רישום הרכב במשרד הרישוי - נראה שיש ברישום במשרד הרישוי משום קניין סיטומתא, כך שהעברת בעלות תקפה לפי ההלכה, כי היום מקובל ונהוג להעביר בעלות ע"י החלפת שמות הבעלים במשרד הרישוי.

הגישה המקובלת היום בבתי משפט היא שהעברת הבעלות נעשית ע"י מסירת הרכב, והרישום הוא הצהרתי בלבד ולא חובה חוקית. כי לפי החוק רק במקרקעין יש חובה לרשום בטאבו אך במטלטלים חובה זו לא קיימת.

כך נאמר בפסק דין סהר (פ"ד נא(4) עמ' 464): "מכירת הרכב היא מכר של מטלטלין, אשר על פי סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח- 1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל- 1969)".

נספח 2: האם קניין כסף קונה מדין סיטומתא

כאמור לעיל, לא ניתן לרכוש רכב (מיטלטלין) ע"י העברה כספית, (קניין כסף), כפי שמבואר במסכת בבא מציעא דף מז עמוד ב מובא: לדעת רבי יוחנן, מדין תורה קניין בכסף תקף למטלטלים, אבל חכמים תיקנו שלא יהיה ניתן לקנות מיטלטלין רק עם כסף, אלא יש צורך בקניין משיכה, לכן לאחר שהקונה ימשוך את המוצר - הקניין יהיה תקף. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קצח סעיף ה.

אומנם יש לדון, האם היום שנהוג לקנות דברים בכסף, יהיה ניתן לומר שקניין כסף קונה מדין קניין סיטומתא. אם נאמר שקניין כסף תקף מדין סיטומתא, הרי שהמכירה חלה והמוכר לא חייב בהוצאות תיקון הרכב, אך אם נאמר שקניין כסף לא חל - הרי שהאחריות על התקלות שיש ברכב - חלות על המוכר.

שיטת מהרש"ם (חלק ה סימן יח) - קונה ששילם מקדמה למוכר עבור מוצר מסוים, והמוצר נזוק מעגלה שנסעה שם - המכירה חלה מדין סיטומתא, כך שהנזק אירע ברשות הלקוח.

שיטת מהר"ם שיק (חושן משפט סימן מא) כתב: יש אומרים שתשלום כסף יהיה מועיל לקניין משום קניין סיטומתא, שהרי היום נהוג ומקובל לשלם על מטלטלים, אבל מהר"ם שיק שלל זאת וכתב שקניין סיטומתא לא מועיל בכסף: "הנה מי שאומר דמעות קונה מצד סיתומתא - לא אמר כלום, ולא שמעתי דבר זה מעולם... ומנהג זה לא ראינו מעולם, ואפילו התנו - כתב הש"ך בסי' קצ"ח סק"י דלא מהני, וחולק על הרמ"א[4]".

הג"ר עזרא בצרי בספרו שערי עזרא (עמוד שמח) כתב: "ואפילו אם נניח שדבר זה הוא בספק - הרי הלכה פסוקה היא שמטלטלים לא נקנין בכסף, שעקרו חכמים קנין זה, שמא יאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, ומי שרוצה לומר שנשתנה דין זה - עליו הראיה, (וכמו שכתבנו בדיני ממונות ח"ב שער א פרק ב ס"ח), שמנהג שאינו קבוע וידוע ופשוט - אין בכחו לבטל הלכה וכו', וכשיש ספק במנהג - הולכים אחר עיקר הדין^[5]".

במקרה זה קיים ספק הלכתי האם העברת כל הכסף חשובה כמו קניין סיטומתא, ובמקרים בהם קיים ספק הלכתי - יש מקום לפסוק לפי פשרה. כך כתב הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט (סימן א): "אם הדין מסופק לדיינים - דראוי להתרחק מן הספק, כמורגל כמה פעמים בתשובות, שמיעצים לפשרה וביצוע במקום ספק".

נספח 3: שואל חייב באונסים

במשנה במסכת בבא מציעא דף צג עמוד א מובא: "והשואל - משלם את הכל". הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף לו עמוד ב) ביאר מדוע שואל חייב באונסים: "משום דכיון שכל הנאה שלו - אוקמה רחמנא ברשותיה לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה". כלומר לשואל יש הנאה מלאה מהחפץ, לכן הוא חייב באונסים. אומנם הוא פטור מקלקול שאירע תוך כדי מלאכה, כי יכול היה להשתמש בחפץ.

הקצות (בסימן שמ ס"ק ה) כתב: "כללא דשואל, שיהיה כל הנאה שלו". לכן אם יש הנאה קטנה מאוד לבעלים, כגון שהשואל נתן למשאיל אפ' פחות מפרוטה - השואל לא מוגדר כשואל ולא חייב באונסים, כי גם המשאיל נהנה ואין כאן את הכלל שכל ההנאה של השואל. הקצות הוסיף: למרות ששומר שכר צריך לפחות פרוטה, אך ביחס למשאיל גם אם קיבל פחות מפרוטה זה מספיק בכדי שלא נחיל דין שואל.

הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה א) כתב: "השואל כלים או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין מחבירו, ואבד או נגנב, אפילו נאנס אונס גדול, כגון שנשברה הבהמה או נשבית או מתה - חייב לשלם הכל. שנאמר 'וכי ישאל איש מעם רעהו וגו', ונשבר או מת, בעליו אין עמו - שלם ישלם".

במקרה כאן מדובר על רשלנות, וגם אם נקבל את טענת הנתבע שהוא לא רכש את הקטנוע, הרי שואל חייב באונסים וק"ו שהוא בפשיעה.

[1] המשנה (במסכת בבא בתרא בדף מב עמוד א) כתבה, שישנן שלוש סוגי חזקות עיקרים שנחשבים לחזקת קניין דהיינו העברת בעלות על קרקע מהמוכר לקונה בהסכמת המוכר: א)- נעל. ב)- גדר. ב)- פרץ. חזקות אלו צריכות להיעשות בפני המוכר ואם הם לא נעשות בפניו הם צריכות להיעשות בציוויו, כלומר המוכר צריך לומר לקונה: 'לך חזק וקנה'.

הגמ' (במסכת בבא קמא דף נא עמוד ב) הוסיפה: מסירת המפתח רק פוטרת מאמירת 'לך חזק וקני', אבל בכל אופן צריך שיעשה בו אח"כ חזקה בנעל או גדר או פרץ, והחזקה גם שלא בפניו - הוי חזקה, שכן מסירת המפתח אינה חזקה. (ע"פ דברי הסמ"ע בסימן קצב ס"ק ג). הדיון כאן יהיה האם מסירת מפתח לכשעצמה (ללא קניין של נעל גדר או פרץ) נחשבת לקניין גמור.

[2] הב"ח (בסימן קצב בס"ק ה) הסביר: הרשב"ם הסתמך על דברי הירושלמי (מסכת קידושין פרק א הלכה ד), שמסירת מפתח קונה. הב"ח ביאר שאין מחלוקת בין הבבלי ובין הירושלמי. הבבלי התייחס למסירת מפתח בצורה סתמית שלא מועילה, אבל הירושלמי התייחס למסירת מפתח שבה נאמר במפורש שהוא מוסר לשלם קניין.

אומנם הרמב"ן (מסכת קידושין דף כב עמוד ב) במפורש כתב, שהבבלי חולק על הירושלמי: "ואין זה דרך גמרא שלנו, וכן אמרו שם כיון שמסר לו מפתח קנה, ובדידן (ב"ק נ"ב א') מסקינן דלא קנה, אלא דכמאן דאמר ליה לך חזק וקני הוא".

[3] כך כתב מהר"י מינץ (בסימן י): "קבלה היא בידי, שראבי"ה הוא אבי העזרי והוא אביאסף. וכבר הוכחתי בפסק אחר משתי תשובות במרדכי, אחת בפרק קמא דבבא בתרא, והאחרת במרדכי במסכת מגילה בפרק בני העיר, שראבי"ה הוא אבי העזרי ושהוא אביאסף מההיא דלעיל שכתב בה וכן פסק ראב"ן זקיני, ומסיימת אביאסף. והדבר ידוע שראב"ן היה זקינו של ראבי"ה, כי ראבי"ה היה בנו של רבינו יואל, ורבינו יואל היה חתנו של ראב"ן". (ספר אביאסף הוא אוסף של פסקי ראב"ן זקנו של ראבי"ה. בשם הספר "אביאסף" נרמז גם שמו של ראבי"ה: רבי אליעזר בן יואל - אב"י-אסף).

[4] וכך גם מובא בשו"ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן תה בס"ק יא): "אבל מנהג בזה לקנות כסף בין בנכרי בין בישראל - שהוא היפוך דעת התורה בכסף ומשיכה מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא. ומנהג זה לקנות שניהם בכסף - זה ודאי מנהג גרוע, שאין מבטל הלכה... אין במנהג הזה ממש, דאין מנהג אלא הנתיסד עפ"י ותיקין, וכ"ש מנהג זה שעוקר דין תורה. ולא ע"ז אמרו בירושלמי (ב"מ כז ע"ב) מנהג מבטל הלכה... על כן נראה לי ברור שאין במנהג הזה כדי לבטל הלכה". וכך גם מובא בספר אולם המשפט (סימן רא סעיף ב).

[5] הגר"ע בצרי עוד כתב: "ודומני שאין הכרח לומר שבימינו נוהגים לקנות בכסף בלבד את המטלטלין... אדרבה אתן לך דוגמא, שממנה נראה שאף עתה נוהגים שלא לקנות בכסף, והוא ממשלוחי בית שנוהגים לעשות הצרכניות, כל-בו, שקם, וכיוצא בהם, שמשלמים את הכסף בקופה, ולאחר מכן שולחים לבית את הסחורה, ואם אירע איזה אונס או גניבה ולא הגיע לקונה ההזמנה - עד כמה שידוע לי שהקונה לא הפסיד את כספו, אלא הם שולחים סחורה. אחרת אולם יש לסתור ראיה זו, שיש לומר שמה שהאחריות על המוכר, אינו מחמת שהסחורה עדיין לא נקנית לקונה, אלא מחמת שזה כתנאי או מנהג שהמוכר מתחייב להביא לו את הסחורה שהזמינו לבית, ועל דעת כן קונה שיקבל את ההזמנה שבשליחות, וזו כהתחייבות לספק לו את הסחורה שהזמינו מבלי שיקבל הקונה אחריות על המשלוח".