שאלה:

מהו אופן ההפקר בביעור פירות הקדושים בקדושת שביעית.

תשובה:

בזמן הביעור יש לבער את הפירות – האופן המובחר יותר הוא להוציא לרשות הרבים וגם להפקיר בפני ג'. אם אינו יכול לעשות שניהם יעשה פעולה אחת היינו או להוציא לרשות הרבים או להפקיר בפני ג'. שלושה אלו צריך שלא יהיו פסולי עדות ואם אינו מוצא כאלו יוציא לרשות הרבים. ואם אינו יכול להוציא לרשות הרבים וגם אין לו ג' שאינם פסולי עדות נראה שבשעת הדחק יכול לסמוך על שיטת המהרי"ט שהובאה בתוך הדברים.
תשובה מורחבת
נאמר בתורה "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל"

ודרשו חכמים בספרא "מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית". היינו שאחרי הזמן שאין הפירות קיימים בשדה צריך לכלות את הפירות מן הבית. מצוה זו נקראת מצוות ביעור פירות שביעית.

נחלקו הראשונים בגדר מצוה זו ונוהגים כשיטת הרמב"ן וכפי שמשמע בירושלמי שעיקר המצוה היא להפקיר את הפירות הנמצאים ברשות האדם אמנם אח"כ יכול לחזור ולזכות בהם.

בירושלמי (פ"ט ה"ד) הובאו שני מעשים בהם הורו כיצד לבצע את ההפקר –

רבי יצחק בר רדיפא .... שאל לר' יאשיה א"ל חמי לך תלתא רחמין ואפקרה קומיהון" (פירוש – "התבונן ותמצא לך שלשה אוהבים שלך ותפקיר את הפירות בפניהם")

ועוד מעשה -

קפודקאי דציפורין שאלין לרבי אימי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאל שלם איך צורכה מיעבד א"ל כד תיחמון ריגלא צלילא תיהוין מפקון לשוקא ומבקרין ליה וחזרין וזכיין ביה (פירוש- אנשי קפודקיה (שם מקום) שעלו לארץ ישראל וגרו בעיר ציפורי שאלו את רבי אימי מכיון שאין לנו לא אוהבים ולא מי ששואל בשלומנו שנוכל להפקיר בפניהם כיצד צריכים אנו לעשות בענין הביעור ואיך נוכל לקיים מצות הביעור באופן שלא יזכו אחרים בפירות ונוכל לחזור ולזכות בהם בעצמנו? אמר להם רבי אימי כאשר תראו שרגל העוברים והשבים כלה מן השוק תוציאו את הפירות לשוק ותפקירו אותם ואחר כך תחזרו ותזכו בהם)

מפשט דברי הירושלמי משמע שיש שתי אפשרויות איך להפקיר – א. להפקיר בפני שלושה אוהבים ב. לשים את הפירות בשוק.

הגר"א על הירושלמי כתב בפירוש שכאשר שם בשוק אין צריך לעשות כן בפני ג' אנשים. וכן משמע בשבת הארץ פ"ז ה"ג שכתב בשיטת הרמב"ן "שהחיוב הוא לבערו מרשותו ולהפקירו וכיון שהפקירו והוציאו לשוק או שהפקירו בפני שלשה אפילו מאוהביו"

אכן בפירוש הריבמ"ץ למשנה (פ"ט,מ"ה) כתב "וצעקו הפירות הללו יהיו הבקר, וכיון שיתחילו האנשים לבוא וליקח קדומו וזכו בהן אתם" משמע מפירושו שגם כאשר מניח ברשות הרבים צריך שיהיו שם אנשים שיראו את ההפקר. וכן כתב החזו"א בסדר שביעית בדיני הביעור "ומהו ביעור מוציא הפירות לשוק ומפקירם בפני ג' בני אדם" משמע שצריך את שתי הפעולות גם להוציאם לשוק וגם להפקיר בפני ג' בני אדם.

ההפקרה בפני שלושה אוהבים לכאורה היא על פי המבואר בגמרא נדרים מה. שצריך שלושה בכל הפקר וכן פירשו המהר"א פולדא והר"ש סירליאו. בגמרא שם נראה שנחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אם מן התורה צריך ג' כדי להפקיר בפניהם ושם אמר ר' יהושע בן לוי : דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה? כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין". ונפסק כשיטתו בחו"מ רעג,ז. ולפ"ז גם בביעור הטעם בשלושה הוא כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים. אמנם ראה בהערה שיש מקום להסביר את דין השלושה כאן באופן אחר[1]

לפי שיטת ר' יהושע בן לוי משמע שצריך לפחות שניים מתוך השלושה שהם כשרים לעדות ואכן כך כתב כה"ח רמו אות מג לגבי מי שצריך להפקיר בהמתו שלא יעבור באיסור שביתת בהמתו שצריך שלא יהיו אלו השלושה קרובים או פסולי עדות ושכן כתב בספר מנחת פתים[2]. (ולכאורה דין ששניים מתוכם אינם פסולי עדות וצ"ע).

אם נאמר שהטעם לענין ביעור שצריך ג' הוא מאותו טעם שצריך ג' בכל הפקר א"כ גם לענין ביעור של שביעית שייכים דברי כף החיים. וכן כתב בדרך אמונה פ"ז ציון הלכה ל –

"וי"א דצריך שיהיו כשרים לעדות -כף החיים או"ח סי' רמ"ו בשם מנחת פתים - ולכאו' סגי בשנים מהם ראוין לעדות וראיתי תשו' ממו"ח שליט"א שמצדד דלא מהני בפני נשים וכ"ש אשתו ובניו דלא מהני וכ"כ בתה"ש בשמו דראוי ששנים מהן יהיו כשרין לעדות וגם השלישי לא יהי' מבני ביתו"

אמנם הביא שם גם דעה חולקת –"י"א שיכולין להיות אפי' אשתו ובניו (תשו' מהרי"ט סי' פ"ה)" שכ"כ המהרי"ט שם "ואם היו מפקירין כדין באפי תלתא מרחמין ואפילו בניו ואשתו".

ויתכן וסברת המהרי"ט היא שכאן הצורך בשלושה אינו כמו בהפקר רגיל כפי שהובא בהערה לעיל וממילא בביעור אין צורך ששניים מעידים ואחד יזכה.




[1] במראה הפנים בירושלמי שם כתב שכאן לא שייך טעמו של ר' יהושע בן לוי "שהרי אמר לו בפני האוהבים שבודאי לא יזכו הן והוא בעצמו יחזור ויזכה בהן ולכן כתב "שמא לרווחא דמילתא" אמרו שצריך ג' או שר' יאשיה סובר "כר' יוחנן דאמר מן התורה צריך שיפקיר בפני ג'"

יש להעיר עוד שלפי השיטה שהובאה לעיל שכאן מספיק להוציא לרשות הרבים א"כ משמע שאין צריך כלל ג' להפקר של ביעור וא"כ אין דין ביעור כדין הפקר בשאר מקומות וא"כ אולי גם כאשר מפקיר בפני ג' אינו מגדרי הפקר אלא מדין פרסום (בדומה לשיטת ר' יוחנן לעיל) ולפ"ז לענין ביעור יתכן ובכל מקרה אין צורך שלא יהיו פסולי עדות וראה לקמן בשיטת המהרי"ט.

[2] יש לכאורה להעיר שבגמרא נדרים הנ"ל אמרו "אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר, בפני שנים - לא הוי הפקר". ומשמע בגמרא שהוא חולק על ר' יהושע בן לוי ולדעתו צריך ג' מדין דאורייתא ושהטעם שצריך ג' משמע בר"ן שם שהוא משום פרסום הדבר ובפני שנים אין קול ודומה למתנה ובפשטות לענין קול אין חילוק בין איש לאשה ואם כן לכאורה אם נאמר שלפי ר' יהושע בן לוי צריך דוקא כשרים לעדות יוצא שיש צד שר' יהושע בן לוי מחמיר יותר מר' יוחנן שלפי ר' יוחנן שצריך מדאורייתא ג' מועיל אפילו פסולי עדות ואילו לר' יהושע בן לוי לא מועיל.