שאלה:

קמח שנילוש במשקה מסויים ורגילים לאוכלו כך כמות שהוא בלא אפיה מה ברכתו?

תשובה:

בספר ברכת ה' (ח"ב פ"ב סע' יא) כתב: "קמח של תבואה קלויה מחמשת מיני דגן שלשוהו בשמן ומים ומלח או סוכר וכיו"ב וכן קמח רגיל שלשוהו במים וסממנים שונים והושבח טעמו מברכין עליו בורא מיני מזונות אם בלילתו עבה שאינה ראויה לשתיה ואע"פ שלא התבשל ולא נאפה". והסביר את מקורו מדין שתיתא כפי שיובא לקמן ושכן כתב בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סי' קג-קד).

כתב הרמב"ם הלכות ברכות (פרק ג הלכה ג) "קמח של אחד מחמשת המינין שקלהו וערבו במים או בשאר משקים אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללעסו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות".

המשמעות הפשוטה של דברי הרמב"ם היא שלא הייתה אפייה אחרי שקמח התגבל עם המשקה ואעפ"כ ברכתו מזונות. וכן פירש בדבריו בשו"ת גינת ורדים ח"א סי' כד "דבענין שתיתא הרמב"ם ז"ל סבור שלוקחין הקמח הקלוי ומערבין בו מים בלבד ואין שם בישול כלל" (ואמנם העיר שם הגינת ורדים שיש גירסאות משובשות בדברי הרמב"ם הגורסות קמח "ששלקו" ושכן הלשון המועתק בשו"ע).

מקור דברי הרמב"ם הם בגמרא ברכות לח. בדין שתיתא. ושם אמרו שעל שתיתא עבה מברכים מזונות. והנה דין שתיתא מובא גם בשבת קנו. ושם כתב רש"י שהוא מאכל מקמח קלוי ..."ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו". ושם הדיון בגמרא הוא כיצד להכין מאכל זה בשבת מצד דיני לישה. וברור שבשבת אין כאן אפיה אלא הוא נאכל אחרי הלישה. ומוכח בגמרא ברכות הנ"ל שהשתיתא של שבת היא השתיתא של יום חול כי הקשו שם מדין שתיתא של שבת.

אמנם רש"י בע"ז לח: כתב "שתיתאה - תבשיל העשוי מקמח של קליות שייבשן בתנור" ומלשון תבשיל משמע שהוא מאכל מבושל (ושם הדיון אינו משום בישולי גויים אלא משום תערובת חומץ של גויים) וגם הטור סי' רח כתב "והוא תבשיל מקמח של קליות" אמנם יתכן ואכן יש אפשרויות שונות להכין מאכל זה ועכ"פ ברור שהשתיתא של שבת אינה מבושלת ולא אמרו שברכתה שונה.

גם המאירי (ע"ז לח:) כתב "שתיתא והוא קמח קליות שנתיבש באור עם דבש מותר שהרי נאכל כמות שהוא חי הוא" ואע"פ שיתכן וכוונתו שלמעשה בישלו אותו אלא שהוא יכול להאכל גם חי מ"מ עכ"פ משמע שיש אפשרות לאוכלו חי.

לכן למסקנה: ברכתו של מאכל זה היא מזונות.