שאלה:

אדם שהדיר הנאה מאחר על סמך רכוש שלא שלו אבל הוא השביח אותו.
כגון אברהם שהדיר הנאה מיצחק על אוכל ששייך ליעקב אך אברהם בישל את האוכל.
יש שייכות לנדור על רכוש שלא שלך אבל שהשבחת אותו?

תשובה:

מעיקר הדין נראה שאין המבשל יכול לאסור על אחרים את תוצרתו אם החומרים אינם שלו כיון שלהלכה אין אומן קונה בשבח כלי, אבל היות ויש מחמירים שאומן קונה בשבח כלי והרמ"א פסק כמותם בשני מקומות, וגם יש מקום לפרש שהמבשל התכוון לאסור את ההנאה היוצאת ממעשה ידיו שאע"פ שהיא דבר שאין בו ממש מ"מ היא אסורה מדרבנן, לכן יש מקום להחמיר. אכן צריך דקדוק כיצד היה נוסח הנדר של המבשל וגם יש לבחון אם לפי מציאות השאלה שייך אומן קונה בשבח כלי (כפי שהוזכר בתנאים בתוך התשובה), ואם לא שייך, יש להקל .

תשובה בהרחבה:

הנה מצד החומרים שאינם שלו ודאי אינו יכול לאסור שהרי אין אדם אוסר על חבירו דבר שאינו שלו (יו"ד סי' רכה) אבל יש לדון מצד השבח או ההנאה שיצר הנודר.

והנה מצד השבח תלוי הענין בדין אומן קונה בשבח כלי , ולהלכה לדעת השו"ע (סי' שו סעיף ב') אין אומן קונה בשבח כלי ולכן בפשטות אין כאן שום דבר השייך לנודר וממילא אינו יכול לאסור על חבירו. וכ"כ הרא"ש בתשובה (הובאה בקצות החושן סי' שו) שאם אומן אינו קונה בשבח כלי אין האומן יכול לאסור על הבעלים את התוצרת של עשייתו.
אמנם בראשונים יש מחלוקת בפסיקה בדין זה. הרי"ף והרמב"ם פסקו שאינו קונה אבל ר"ת פסק שקונה. והרמ"א חשש לשיטה זו בשני מקומות – לענין קידושין בסי' כח סעיף טו ולענין טבילה בכלי שתיקן אומן גוי – (סימן שכ סעיף י) . והש"ך (סי' שו) כתב שהוא ספק בדין.

ולענין תבשיל כתב בקצות החושן (סי' שו), ובאבני מילואים (סי' פא) לגבי אשה האוסרת על בעלה את מעשי ידיה, שיכולה האשה לאסור את מה שבישלה מחמת ששייך על זה אומן קונה בשבח כלי וממילא השבח הוא שלה ולכן יכולה לאסור את המאכל אע"פ שהחומרים שייכים לבעל.

וצריך לומר לפי דבריו שלפי הסוברים שאין אומן קונה בשבח כלי הטעם שיכולה לאסור הוא כי מדובר שהיא אוסרת את ידיה כגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם (וממילא צריך לומר כן כדי שלא יהיה דבר שלא בא לעולם).

אכן הרמב"ם פסק שאשה יכולה לאסור על בעלה את מעשי ידיה גם בקונם מבלי שאוסרת את ידיה שכתב "אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה" ומשמע מדבריו כפי שכתב הר"ן (כתובות כד.) שיכולה לאסור "בקונם מעשי ידי עליך" אע"פ שלא אסרה את ידיה. ואמנם הר"ן תמה עליו מצד שזהו דבר שלא בא לעולם ועל זה תירץ הבית יוסף סי' רלד שכשם שקונם חמור ויכול להפקיע מידי שיעבוד כך יכול קונם גם לאסור דבר שלא בא לעולם . אבל האבני מילואים שם הוסיף להקשות שלפי הרמב"ם שאין אומן קונה בשבח כלי ממילא אין התוצרת שלה וכיצד אוסרת את המאכל. על זה תירץ האבני מילואים שכוונת הרמב"ם שאוסרת על בעלה את ההנאה ממעשה ידיה ואע"פ שהוא דבר שאין בו ממש מ"מ מדרבנן יש בו איסור.

לענין נידון השאלה יוצא שלפי הסוברים שאומן קונה בשבח כלי יש מקום לאדם לאסור על חבירו את מה שבישל מחומרים שאינם שלו (אמנם ראה לקמן שיש לזה הסתייגויות) ולסוברים שאינו קונה בשבח כלי אינו יכול לאסור אא"כ אוסר עליו את ידיו כגון שאומר "יקדשו ידי לעושיהן על פיך" (לשון הב"י סי' רלד בהסבר דין יקדשו ידי לעושיהם). ואם רק אמר "קונם מעשי ידי עליך" משמע שלפי הרמב"ם לפי הסבר האבני מילואים יהיה איסור עכ"פ מדרבנן להנות ממעשי ידיו.

אכן גם לסוברים שאומן קונה בשבח כלי ישנם מצבים שאינו קונה –
א. אם אין שבח בתוצרת (נראה שבהכנת תבשיל לא שייך דבר זה אבל שייך כגון שרק מוביל את האוכל ממקום למקום)
ב. אם המבשל הוא שכיר היינו שהוא מקבל משכורת לפי זמן והתשלום אינו תלוי בטיב התוצאה שאז אין לו קשר עם התוצאה אלא הוא נשכר רק לזמן.
ג. אם המבשל עושה בחינם יש צד לומר שאין כאן אומן קונה בשבח כלי (רע"א סי' שו) (אמנם לכאורה לפי דברי האבני מילואים לעיל שגם באשה שייך אומן קונה לכאורה ה"ה בעושה בחינם אא"כ נאמר שבאשה הוא כנגד מה שזוכה מבעלה)