שאלה:

שלום וברכה! לגבי עירוב תבשילין: מה המקור לכך שצריך לעשות עירוב תבשילין? מה צריך לעשות? איזה מינים מועילין לעירוב? והאם ניתן לסמוך על העירוב שעושה הרב?
תודה רבה!!

תשובה:

ועושה תבשיל מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת, ועל ידי העירוב מותר לו לבשל לכתחילה בשבת, את העירוב עושים בפת ובתבשיל, שיעור התבשיל בכזית ולכתחילה בפת כביצה, והתבשיל הוא דבר שראוי ללפת בו את הפת, ומצווה על כל אדם לערב, אבל מי שאפשר לערב ולא ערב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו, אולם הרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר ואף הגדולים מכוונים בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן ולכן אפשר בדיעבד לסמוך אפוסקים אלו ולהקל משום שמחת יום טוב.

תשובה מורחבת:

המקור לעירוב תבשילין מופיע במשנה במסכת ביצה (דף ט"ו עמוד ב') - "יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת. אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר, הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת".

(ההסבר בסוגריים על פי רש"י)
שואלת הגמרא: מאי טעמא (למה תקנו ערוב)? אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב(מתוך שמְעָרֵב - זוכר את השבת, ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה) רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול(רב אשי סובר לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת אלא א"כ התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי – לא, ק"ו דמיו"ט לחול לגמרי לא) מקשה הגמרא על רבא: תנן עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת היינו דמערב יום טוב אין ביום טוב לא אלא לרבא מאי איריא מערב יום טוב אפילו ביום טוב נמי(יעשהו לפני סעודת יום טוב! יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו)? אין הכי נמי אלא גזרה שמא יפשע(ישכח ולא יערב, משום דטריד)

בשו"ע בסימן תקכ"ז, א' - יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בִּקְדֵרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא כַּמָּה קְדֵרוֹת לְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר, הוֹתִיר לְשַׁבָּת; וְעַל יְדֵי עֵרוּב, מְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְשַׁבָּת. (פי' עִנְיַן הָעֵרוּב הוּא שֶׁיְּבַשֵּׁל וְיֹאפֶה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת עִם מַה שֶּׁבִּשֵּׁל וְאָפָה כְּבָר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לְשֵׁם שַׁבָּת, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הִתְחִיל מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא גָּמַר אוֹתָהּ) הגה: וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב זֶה אֲפִלּוּ סְפֵק חֲשֵׁכָה.
וכתב מ"ב (ס"ק ג') - ... כתבו האחרונים דביו"ט שחל להיות בע"ש יזהר להקדים הכנת מאכליו לשבת בכדי שיגמר מלאכתו בעוד יום גדול, והסביר שזה כדי לחשוש לראשונים(תוספות ועוד) הסוברים שמהתורה אסור לבשל מיו"ט לשבת והיתר דעירוב הוא רק משום ששייך לומר "הואיל ואולי יגיעו אורחים ויהיה ראוי ליו"ט עצמו", מ"מ הרמב"ם סובר שהאיסור מדרבנן וע"י עירוב מותר גם בלי סברת "הואיל..." וכן פסק בילקו"י שלכתחילה יסיים בעוד היום גדול.
כלומר מטרת העירוב שיהיה ניכר שאינו מתחיל בבישול ובאפיה שאינם לצורך יו"ט ביו"ט, אלא הוא רק כגומר מלאכת אוכל נפש לאחר שהתחיל בה מערב יו"ט.

שו"ע סעיף ב' - עֵרוּב זֶה עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּפַת וְתַבְשִׁיל, וְאִם לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא מִתַּבְשִׁיל לְבַד, מֻתָּר. וכתב המ"ב שכך רוב הפוסקים שמספיק תבשיל אחד גם בשביל לאפות, מ"מ המנהג להניח גם פת וגם תבשיל.
סעיף ג' - שִׁעוּר תַּבְשִׁיל זֶה כַּזַּיִת, בֵּין לְאֶחָד בֵּין לַאֲלָפִים, בֵּין בִּתְחִלָּתוֹ בֵּין בְּסוֹפוֹ; הגה: וְיֵשׁ מַצְרִיכִין לְכַתְּחִלָּה בְּפַת כַּבֵּיצָה, וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה. – גם בילקו"י כתב לכתחילה בפת כביצה.
סעיף ד' - צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּבְשִׁיל זֶה דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, לַאֲפוּקֵי דַּיְסָא.
ודברים שמלפתים את הפת, וביימנו שהאוכל נשמר טוב במקרר יש המהדרים לקחת חתיכת בשר או חתיכת דגים, אך אפשר גם ביצה וכדו'. בילקו"י הוסיף גם קופסאות שימורים שיש בהם מאכל מבושל או כבוש שמלפתים בהם את הפת כגון: קופסת רסק עגבניות, קופסת טונה וקופסת מלפפון חמוץ.
לכתחילה יש לקחת את העירוב בידו ואז לברך: ברוך ... אשר קדשנו במצוותיו וציונו, על מצות עירוב". ואחר כך יאמר את הנוסח שתקנו חז"ל בלשון ארמית, ואם אינו מבין בלשון ארמית, יאמר את הנוסח שבלשון הקודש, כדלהלן:
נוסח העירוב בארמית: "בדין עירובא, יהא שרי לנא לאפויי, ולבשולי, ולאדלוקי שרגא, ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת".

נוסח העירוב בלשון הקודש: "בזה העירוב, יהיה מותר לנו לאפות, ולבשל, ולהדליק את הנר, ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת".

האם ניתן לסמוך על העירוב שעושה הרב?
שו"ע סעיף ז' - מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְעָרֵב, וּמִצְוָה עַל כָּל גְּדוֹל הָעִיר לְעָרֵב עַל כָּל בְּנֵי עִירוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עָלָיו מִי שֶׁשָּׁכַח אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב וְאָבַד וְהוּא הַדִּין עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְעָרֵב (אוֹר זָרוּעַ); אֲבָל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לִסְמֹךְ עַל עֵרוּבוֹ שֶׁל גְּדוֹל הָעִיר, נִקְרָא פּוֹשֵׁעַ וְאֵינוֹ יוֹצֵא בוֹ.
והסביר מ"ב (ס"ק כ"ו) - שאין החכמים מקנים עירובם למי שהוא יכול לעשות בעצמו ומתעצל. מ"מ הוסיף המ"ב: ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר ואף הגדולים מכוונים בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן ואיזהו שאינו יוצא בעירובם זה שכל פעם עושה בעצמו ואינו רוצה לסמוך על עירוב של הגדול ואח"כ קרה ששכח כמה פעמים ולא עשה בזה אין הגדול מוציאו שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול ואפשר בדיעבד יש לסמוך אפוסקים אלו ולהקל משום שמחת יום טוב:
כלומר ודאי שלכתחילה יש מצווה על כל אדם לעשות עירוב ולא לסמוך על רב העיר, מ"מ צריך לדעת שעמי הארצות שלא עושים אף פעם יכולים לבשל על סמך העירוב של רב העיר. וכן פסק בילקו"י שהרב מזכה גם לאלו הקרובים לפשיעה.