נזק שנגרם כתוצאה מהסתמכות על ייעוץ שגוי
בית הדין
ט סיון התשפג | 29.05.23
הרב ישועה רטבי
נזק שנגרם כתוצאה מהסתמכות על ייעוץ שגוי
הקדמה לדין הסתמכות
במקרים רבים נגרם לאדם נזק כתוצאה מכך שהוא הסתמך על דבריו של חבירו. הנזק לא נגרם על ידי המזיק, אדרבה האדם גרם את הנזק לעצמו, אלא שהנזק אירע בגין הסתמכות שלו על דברי חבירו.
בהלכה ישנם מספר מקרים בהם ניתן לחייבו בהוצאות הנזק מדינא דגרמי. נציין כאן את המקרים המרכזיים:
- הרמ"א (בסימן יד סעיף ה) כתב: שניים שהסכימו לדון בבית דין מסוים, ואמר אחד לחברו שילך לאותו מקום והוא יבוא אחריו, אך בפועל לא הלך לשם - חייב לשלם את ההוצאות של הבעל דין שנסע לבית הדין, שהרי הוא סמך על דיבורו[1].
- הפתחי תשובה (בסימן יד ס"ק טו) כתב: הורי חתן וכלה שסיכמו בניהם לחתן את ילדיהם ביום מסוים, ואחד הצדדים לא הגיע, "שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס", (לקמן מובא, שלדעת הש"ך, אין לחייב בגרמי הנעשה באונס) - חייב לשלם על ההוצאות, שהרי על סמך דיבורו הזמין את האולם וכל שאר הוצאות החתונה.
- בסימן לט מובאת מחלוקת הפוסקים, במקרה בו מלווה התחייב להלוות לחברו וחזר בו, האם חייב לשלם. הסמ"ע (בס"ק מו) כתב בשם העיר שושן: בכל מקרה חייב לשלם לו עבור שכר הסופר, שהרי זו הוצאה שנגרמה על סמך דיבורו.
- השולחן ערוך (בסימן סו סעיפים לב-לג) כתב: המוכר שטר חוב לחברו ולאחר מכן מחל המלווה על החוב - חייב לשלם לקונה את שווי השטר (ע"פ דברי הר"ן במס' כתובות בדף מה.), או לשלם את הסכום שקיבל מהקונה. (ע"פ התוס' בדף פו. ד"ה תיזיל).
- הרמ"א (בסימן קכט סעיף ב) פסק בשם מהר"י וויל: האומר לאדם שילווה מעות לאחר ולא ידאג, שכן הוא בטוח שהלווה יוכל לעמוד בתשלום, ולבסוף התברר ששיקר - נעשה ערב, "דלא גרע ממראה דינר לשולחני". הנתיבות בס"ק ב כתב: החיוב לממליץ הוא מדינא דגרמי ולא מדין ערבות. (לכן הרמ"א כתב: 'נעשה כאילו נתערב לו'). הנ"מ היא למ"ד שדינא דגרמי הוא קנס, הרי שאם הממליץ נפטר - לא קונסים את בנו.
- המקור המרכזי לחיוב מדינא דגרמי, במקרה בו אדם מסתמך על דיבורו של חברו מובא בגמ' (במסכת בבא קמא בדף צט עמוד ב): המראה דינר לשולחני. דהיינו נזק הכרחי הנגרם לאדם בעקבות הסתמכות על חוות דעת חברו. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן שו סעיף ו).
- התוס' (במסכת בבא מציעא בדף עה עמוד ב ד"ה אין) כתבו: מעסיק שביקש מפועלים לבוא לעבוד אצלו, אך לפני תחילת העבודה הוא פיטרם והם לא יכולים למצוא עבודה חלופית - חייב לשלם כפועל בטל מדינא דגרמי. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן שלג סעיף ב).
- השולחן ערוך (בסימן שלג סעיף ח) כתב: המזמין מוצר מאומן, וביטל את ההזמנה - חייב לשלם את הנזק שנגרם, שכן האומן סמך על דיבורו של מזמין המוצר.
- הרמב"ם (הלכות זכייה ומתנה פרק ו הלכה כד) כתב: "הגורם לאבד ממון חבירו - משלם". הדוגמא שהביא הרמב"ם: חתן שהוציא הוצאות עבור כלתו, אך היא ביטלה את החתונה - היא חייבת לשלם לו את ההוצאות שלו עבור החתונה. וכ"פ השולחן ערוך (אבן העזר סימן נ סעיף ג).
- ערוך השולחן (בסימן קמו סעיף יט) כתב: אדם שהמליץ לאדם לרכוש קרקע, והקונה הסתמך עליו ורכש את הנכס, אך לאחר זמן התברר שהמוכר גזל את הנכס - ניתן לחייב את הממליץ לשלם את ההפסדים, זאת "משום דינא דגרמי, כמו מראה דינר לשולחני".
צריך לציין שמעבר לנושא הנזקי יש גם איסור במתן עצה שאינה הגונה וכך נאמר במדרש (ספרא קדושים פרשה ב סוף פרק ג אות יד):
ולפני עור לא תתן מכשול - לפני סומא בדבר... היה נוטל ממך עצה - אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו? והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה'.
וכך כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה יד):
וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו - הרי זה עובר בלא תעשה. שנ' ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה - תן לו עצה ההוגנת לו.
יועץ מקצועי שגרם לתקלה
בגמ' (במסכת בבא קמא דף צט עמוד ב) מובא: "איתמר: המראה דינר לשולחני ונמצא רע". (מלווה או מוכר שהלך לשולחני שיבדוק מטבע שנתן לו לווה או קונה, האם המטבע שהתקבל הוא טוב או רע. השולחני אמר שהמטבע טוב, ועל פי המלצתו הוא הסכים לקחת את המטבע, אך לאחר מכן התברר שהמטבע רע).
"תני חדא: אומן - פטור, הדיוט - חייב, ותניא אידך: בין אומן בין הדיוט - חייב? אמר רב פפא: כי תניא אומן פטור - כגון דנכו ואיסור, דלא צריכי למיגמר כלל. (שמות של שולחנים שהיו מאוד מקצוענים, ומכירים היטב בטיב המטבעות ולא צריכים עוד להתלמד), אלא במאי טעו? טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא". (הם טעו במטבע חדש שיצא לשוק, ולא הספיקו להכירו).
התוס' (ד"ה ותניא) והרא"ש (סימן טז) העירו: כאן הגמ' לא תרצה: הברייתא הראשונה שפטרה את השולחני - דיברה על אומן מומחה שייעץ בחינם, והברייתא השנייה שחייבה שולחני - דיברה על אומן מומחה שייעץ בשכר, שכן בכדי להיות שולחני המתעסק במעות, צריך להיות אומן ברמה גבוהה שלא צריכים עוד להתלמד, לכן גם אומן רגיל שייעץ בחינם - חייב לשלם, ורק אומן ברמה גבוהה שלא צריך עוד להתלמד (כמו דנכו ואיסור) שייעץ בחינם - פטור אם טעה בהערכת מטבע חדש שיצא.
כאשר אדם עובד בשכר מוטלת עליו אחריות גדלה להיזהר שלא תבוא תקלה על ידו. וכך כתב רש"י (מסכת בבא קמא דף צט עמוד ב ד"ה דקעביד): "וקמ"ל דפושע הוא, דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה, דהוה ליה למירמיה אנפשיה, שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה". וכך כתב הסמ"ע (בסימן שו ס"ק יג) ביחס לשוחט שניבל בהמה: "אבל שחטו בשכר חייב, דה"ל ליזהר טפי".
המקרים בהם יש לחייב - א)- מומחה רגיל שצריך להתלמד שייעץ בחינם, וק"ו אם עבד בשכר. ב)- מומחה גדול שלא צריך להתלמד שייעץ בשכר. ג)- אדם שאינו מומחה בתחום שנתן עצה. המקרה שפטור - מומחה גדול שלא צריך להתלמד שייעץ בחינם[2]. וכ"פ הרמב"ם (הלכות שכירות פרק י הלכה ה). וכ"פ השולחן ערוך (בסימן שו סעיף ו).
ישנם מספר טעמים מדוע יש לחייב מומחה שהתרשל בייעוצו:
- א. הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף צז עמוד ב) כתב את הסברא לחייב: "לאומן הדיוט... דאפילו בשוגג נמי מיחייב... כיון דלא גמירי כל צרכן - לא איבעי ליה למחזי". כלומר אל לו לאדם להביע דעה בצורה נחרצת, כאשר הוא לא בטוח בכך, וכאשר הוא לא מבין בתחום. נתינת עצה במצב שכזה חשובה להיזק, ולכן יש בה חיוב בתשלום.
- ב. התשב"ץ (חלק ב סימן קעד) כתב ביחס למומחה שנוטל שכר: "וכשהוא נוטל שכר - אינו נוטל שכר אלא על זה שיסמכו עליו ויתחייב באחריותו". כלומר חלק מהשכר שהמומחה מקבל הוא עבור לקיחת אחריות מצד המומחה על התוצאות שיהיו מייעוצו. אומנם אם המומחה ייעץ בחינם, הוא פטור מלשלם, וכפי שביאר התשב"ץ: "אבל האומן הבקי במלאכה ההיא, ושואלים אותו ואמר מה שנראה לו, ואינו נוטל שכר, אם לא נמצא כדבריו - מה פשעו ומה חטאתו". התשב"ץ עוד ביאר מדוע אדם שאינו מומחה שייעץ חייב לשלם: "וכשהוא הדיוט אפילו אינו נוטל שכר - חייב מדינא דגרמי. לפי שלא היה לו להכניס עצמו במה שאינו יודע ויודע שסומכין עליו". (התשב"ץ הובא בקצות בסימן רכז ס"ק יא).
וכך נראה גם מדברי הש"ך (בסימן כה ס"ק ה אות ב) שביאר: "דגבי שולחני לא מחייב עד דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא, או דמוכח מילתא דסמיך עליה, אם כן דוקא התם כיון דסמיך עליה ה"ל כסבר וקיבל לשלם, דאל"כ הל"ל אל תסמוך עלי". כלומר יש לקיחת אחריות מצד המומחה על כל הנזקים שיגרמו כתוצאה מייעוצו.
- ג. אבן האזל (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כד) עוד ביאר: "מה דחייב במראה דינר לשולחני - צ"ל דכיון דאינו מומחה - הוי פושע ודינו כמו מכוין". כלומר אדם שלא מתמחה בתחום שנותן עצה נחשב כאילו כיוון להזיק, ולכן יש חובת תשלום.
- ד. מומחה שמייעץ לאדם, והוא עושה מעשה על פי חוות דעתו של המומחה, נחשב כאילו המומחה בעצמו עשה את המעשה וגם לנזק, כי הוא היה הגורם שהכריע האם לנקוט פעולה מסוימת (או אם לא לנקוט). דוגמא: אם השולחני המומחה היה ממליץ שלא לקבל את המטבע - המלווה או המוכר היו מקבלים את המלצתו ונמנעים מקבלת הכסף כך שלא היה נגרם להם נזק, אבל מכיוון שהוא המליץ כן לקבל את המטבע שהתברר כמטבע רע, נמצא שהוא היה הגורם האחרון שהשפיע בצורה ישירה על ביצוע העסקה, ולכן חלה עליו חובת תשלום. (אא"כ מדובר במומחה שלא צריך להתלמד שעבד בחינם).
השלכה מעשית: מהנדס שהגיש תוכנית בנייה לא מקצועית, ולאחר שהמבנה נבנה התבררה הטעות ונצרכו לפרק הכל ולבנות מחדש - המהנדס חייב בתשלום על ההוצאות שנגרמו כתוצאה מכך.
דוגמא נוספת: אדם ששלח מוצר חשמלי לטכנאי שיתקן, לאחר התיקון הלקוח הפעיל את המכשיר, ובגלל שהתיקון לא בוצע כראוי המכשיר נשרף - הטכנאי חייב לשלם על הנזק שנגרם "מדינא דגרמי, שהמוסר כלי לתיקון - הרי זה כמפרש שסומך על האומן בשעה שמחזירו שאכן תוקן כראוי, וראוי לתשמישו, וכל שניזוק עי"ז - חייב כמוציא על פיו". (קובץ הישר והטוב חלק ה עמ' קפא).
מהריט"ץ (ישנות סימן קנו) כתב: "אעפ"י שלא כיון להזיקו - חייב, תדע דהא המראה דינר לשלחני ואמר לו שהיא טובה ונמצאת רעה - חייב". כלומר למרות שלא הייתה מצד המומחה כל כוונה להזיק, בכל זאת הוא חייב לשלם על הנזק.
הגמ' עוד כתבה: "ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, (אישה הראתה דינר לרבי חייא שיאמר לה האם המטבע טוב), אמר לה: 'מעליא הוא'. למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה: 'אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא, ולא קא נפיק לי', (הראיתי את המטבע לשולחני אחר, ואמר לי שהמטבע רע ואינו יוצא בשוק), אמר ליה לרב: זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי: דין עסק ביש". (רבי חייא החליף לה מטבע זה במטבע טוב מכיסו, ואמר לרב שיכתוב שזהו עסק ביש ולא כדאי לייעץ במטבעות, ובכך להפסיד את נכסי בחינם).
"ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי - משום דלא צריכי למיגמר - רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי, (הרי גם רבי חייא היה מומחה, ומדוע היה צריך לשלם לה)? רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד; כדתני רב יוסף: והודעת להם - זה בית חייהם, (ת"ת). את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זו ביקור חולים, בה - זו קבורה, את המעשה - זה הדין, אשר יעשו - זו לפנים משורת הדין".
"ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, (ר"ל ביקש מר"א שיאמר לו אם המטבע טוב, ור"א לא היה אומן, כך מובא בתוס'), אמר: מעליא הוא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמכינא. א"ל: כי סמכת עלי - מאי למימרא - דאי משתכח בישא - בעינא לאיחלופי לך, והא את הוא דאמרת: רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי, מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה! א"ל: לא, ר' מאיר וסבירא לן כוותיה".
נחלקו הראשונים באיזו מציאות השולחני מתחייב. המרדכי (סימן קטז) כתב: מדובר במלווה שהראה לשולחני את המטבע שקיבל מהלווה, בכדי לדעת האם המטבע טוב ולקבלו, במידה והשולחני אומר שהמטבע טוב - המלווה מוכרח לקבל את המטבע מהלווה, נמצא שאמירת השולחני בהכרח גרמה להיזק לבעלים, וזהו חיוב גרמי. אבל מוכר שהראה מטבע של קונה או בכל מקרה בו הבעלים לא חייבים לקבל את המעות, גם אם השולחני טעה - טעותו לא בהכרח גרמה להיזק, שהרי הבעלים יכלו לא לקבל את המעות, ולכן לא ניתן לחייב את השולחני, שזהו גרמא בעלמא. אבל רבינו יואל (מובא בהגהות אשרי סימן טז) סבור, שבכל מקום בו הבעלים הסתמכו על המומחה - המומחה חייב לשלם.
הש"ך (בסימן שו ס"ק יב) פסק: "ומיהו היכא דא"ל חזי דעלך קסמכינא, או דמוכחי מילת' דעליה קסמיך - אפי' ביכול להשמט - חייב... והוא הדין דהמרדכי מודה בזה". כלומר גם המרדכי מודה שיש לחייב מומחה כאשר מוכח שסמכו עליו, גם אם לא היה הכרח לקבל את עצתו.
צריך להעיר, שמדברי הרמ"א (בסימן קכט סעיף ב) שחייב אדם שהמליץ לתת הלוואה מדין מראה דינר לשולחני - שסבור כדעת רבנו יואל, שהרי המלווה לא הוכרח לקבל את המלצתו, ובכל זאת כאשר ברור שיש הסתמכות על דבריו - יש חובת תשלום.
עוד נחלקו הראשונים, האם צריך לוודא שהמומחה מודע לכך שמסתמכים על חוות דעתו, כך שצריך להדגיש ולומר למומחה שהוא מסתמך על הערכתו. הרי"ף (מסכת בבא קמא דף לה:) והרמב"ם (הלכות שכירות פרק י הלכה ה) כתבו: המראה מטבעו למי שאינו מומחה, עליו לומר לו: 'ראה שאני סומך עליך', כך שיהא ניכר שסומך על ראייתו, אבל אם לא הודיע לו שהוא סומך עליו - המומחה פטור מלשלם על הנזק כי יוכל לומר שלא ידע שמסתמכים עליו, אם בגלל שחשב שמדובר בשאלה תיאורטית, אם בגלל שחשב שיתייעצו עם עוד מומחים וכד'.
הרי"ף הוסיף, שגם אם לא הייתה אמירה ברורה שהוא מסתמך על המלצתו, אבל "מוכחא דעליה קא סמיך - לא צריך לאודועיה". כלומר אם מוכח מתוך הנסיבות שיש הסתמכות (כלומר האדם מסתמך על המלצתו, והמייעץ מודע לכך) - אין צורך באמירה מפורשת. וכך גם כתב הרמב"ם (שם): "הוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו".
כך מוכח מהסיפור בגמ' (שם), שאישה אחת שאלה את רבי חייא לגבי טיב מטבע ולא אמרה לו בצורה מפורשת שהיא מסתמכת על דבריו, אך זה היה ברור מהנסיבות, ולכן רבי חייא שילם לה על הנזק שנגרם לה כתוצאה מעצה לא טובה שנתן (הגמ' העירה, שרבי חייא היה מומחה גדול, והוא שילם רק לפנים משורת הדין). וכך כתב באר הגולה (בסימן שו ס"ק ש): "דמעשה דרבי חייא שם - הכי הוי, שהיה הדבר נראה שעליו היתה האשה ההיא סומכת, ומתוך כך החליפו לה, ואם לא היה בקי כל כך - היה חייב מן הדין".
אבל ר"י (תוס' בדף ק. ד"ה אחוי) סבור, שגם אם לא אמר לו: 'אני סומך עליך' - חייב, שהרי האישה לא אמרה לרבי חייא שהיא סומכת עליו, ורק בגלל שהיה מומחה אנו אומרים שעשה לפנים משורת הדין, אבל אם לא היה מומחה, היה מתחייב גם כשלא אומרים משפט זה. וכ"פ הרא"ש (מס' ב"ק פרק ט סימן טז).
השולחן ערוך (בסימן שו סעיף ו) פסק כדעת הרי"ף, כך שלמעשה יש לבחון שמתקיימים שני תנאים: א)- האדם אכן סמך על המומחה, ורק בגלל חוות דעתו הוא עשה מעשה מסוים. ב)- המומחה מודע לכך שסומכים עליו, ולכן רק אם נאמר לו בצורה מפורשת שמסתמכים על הערכתו, או שמוכח מהנסיבות שיש הסתמכות - המייעץ חייב לשלם. הרמ"א הביא את שיטת ר"י בשם י"א, ולמעשה פסק ג"כ כדעת הרי"ף. הש"ך (בס"ק יב) כתב, שמהרש"ל (מסכת בבא קמא פרק ט סימן כד) פסק כדעת הרא"ש, אבל הש"ך עצמו פסק כדעת הרי"ף.
הרמ"א (בסימן שפו סעיף ג) פסק: "המזיק לחבירו בעצתו שיעץ לו, או שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר - כולם פטורים, דלא היו אלא גרמא בנזקין".
בכדי שדבריו לא יסתרו את דבריו בסימן שו סעיף ו ובסימן קכט סעיף ב, שחייב את המייעץ על הנזקים שגרם, יש לומר שהרמ"א בסימן שפו התייחס לייעוץ שלא מתמלאים בה התנאי הבסיסי לחיוב כפי שמובא בסימן שו סעיף ו, שאמר לו בצורה מפורשת שהוא סומך עליו, אלא מדובר בעצה כללית שניתנת ללא מחויבות מצד נותן העצה ולא מחויבות מצד השומע לקבל את העצה.
העסקה נעשית בפני המומחה - הרז"ה (בעל המאור מסכת בבא קמא דף לה עמוד ב) כתב: "ודאמר הרי"ף ז"ל דהדיוט לא מחייב לשלומי עד שמודיע ליה דעליה סמיך - נ"ל ה"מ בשאין השולחני רואה המקח וממכר, אבל בעומד ורואהו - א"צ להודיע". כלומר אם בעל המקצוע רואה בעיניו שהעסקה מתקיימת על פי עצתו (למעשה בוצעה פעילות הסתמכות בפני המייעץ) - הוא חייב גם ללא אמירה מפורשת על ההסתמכות.
וכך גם פסק הרמב"ן (מלחמת ה' שם): "אמר הכותב, מצאתי בהלכות ספרדים מדוקדקים, ואי מוכחא מלתא דעליה סמיך - לא צריך לאודועיה. ע"כ. והיינו בעומד ורואהו, ואין אנו צריכין לתוספת".
חיוב לפנים משורת הדין - המאירי (מסכת ב"ק דף ק.) כתב: "מ"מ ראוי לתלמידי חכמים ולאנשי מעשה לשלם כל נזק הבא מחמת דבורם".
מומחה שאמר לא לסמוך עליו
הש"ך (בס"ק יב) כתב בשם השלטי גיבורים (דף לו. דיבור ראשון): אם השולחני אמר לבעלים במפורש: 'אל תסמוך על ההערכה שלי' - השולחני פטור מלשלם. נראה שכך הדין אם בעל המקצוע אמר למזמין לבדוק את תקינות המוצר וכד', לבדוק שהכל תקין וכד', שנחשב כאילו אמר שלא יסמכו רק עליו, ולכן אם הבדיקה לא נעשתה - לא ניתן לחייב את בעל המקצוע.
נראה ללמוד מכאן, שלא ניתן לחייב סוכני השקעות שהמליצו על השקעה שבסופו של דבר גרמה להפסדים. כי ברור למי שבא להתייעץ, שהסוכן איננו נביא שאומר דברים בצורה וודאית, אלא מדובר בהערכה שעלולה גם לא להתממש. אין זה דומה לשולחני שאומר דברים ברורים על נתון שנמצא בפניו (טיב המטבע), אלא בתחזית שיש בה סיכונים. יש לסייג זאת למקרים בהם ההערכה ניתנה מתוך תום לב, ללא רמאות והטעיה.
בדרך כלל סוכני השקעות מסייגים את המלצתם שיתכנו הפסדים, כך שלא ניתן לחייב מדין הסתמכות, כי חיוב זה שייך רק כאשר המייעץ מודע לכך שמסתמכים על דבריו, אך במקרים רגילים של סוכני השקעות שהמשקיעים אומרים ולפעמים אף כותבים שלא ניתן להסתמך על המלצתם, הרי שלא ניתן לחייב מדין הסתמכות.
אומנם הפתחי חושן (נזיקין פרק ד הערה נז) כתב ביחס ליועץ השקעות שייעץ בהשקעה לא טובה: "שאם יעץ בהשקעה שבאותו שעה כבר לא היתה טובה, והיה איזה צד שהיועץ היה יכול לברר - מסתבר דדומה למראה דינר ובשכר חייב".
מומחה בתשלום
הנתיבות (בס"ק יא) כתב: כל המחלוקת שייכת רק במראה בחינם לשולחני, שאז לדעת הרי"ף צריך המראה להדגיש לשולחני שהוא סומך על דיבורו, אבל במידה והוא משלם שכר לשולחני, הרי ברור שהוא סומך על הערכתו, ולכו"ע השולחני חייב גם אם לא אמר לו שהוא סומך על דיבורו.
מכאן שאם בעל מקצוע (כגון בעל מוסך וכד') המקבל שכר טעה בהערכה שלו, ובעקבות כך אירע נזק, שחייב לשלם, למרות שלא אמר לו שסומך על עצתו.
וכך כבר כתב בעל הנודע ביהודה (דגול מרבבה על השו"ע שם), שאם האומן מקבל שכר - יש לחייבו גם אם לא נאמר לו במפורש שסומכים על דבריו. וכך הוא ביאר את דברי מהר"ם מרוטנבורג שיובאו לקמן. ("ובחינם תמה עליו הש"ך").
וכך גם פסק ערוך השולחן (בסימן שו סעיף יג): "בשכר - חייב אף על פי שלא אמר עליך אני סומך. דכיון דנוטל שכר - וודאי דסמיך עליה לגמרי. וחיוב זה הוא מדיני דגרמי שיתבאר בסי' שפ"ו, ובשכר הוי חיובו כשומר שכר".
המליץ על איש מקצוע והתברר שהוא נוכל - כסף הקדשים (על סעיף ו) כתב: "אחד אמר: 'אני מכיר בעלי מלאכות דכאן מי כשר, תן לי ממון לשכור לך אחד מהם', ונתן, ואח"כ ברח הבעל מלאכה, ואי אפשר לגבות - י"ל דהו"ל כאמירת חזי דעלך קא סמיכנא, כיון דקיבל הממון בידו. אילו אמר רק: 'פלוני בטוח' - אין ערבות כי אולי אינו סמוך על מאמרו, מה שאין כן כשהוא נתן (תשלום). וצריך לעיין עוד". כלומר אדם שהמליץ לחבירו על איש מקצוע, ובגלל המלצתו הוא הזמין ממנו עבודה, אך התברר שמדובר האיש מקצוע נוכל שלקח את הכסף וברח, ולא ניתן לתבוע ממנו - ככל והממליץ קיבל תשלום על המלצתו - ניתן לחייבו בתשלום על הנזקים שנגרמו.
בעל מקצוע בתחומו
מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סימן נו) כתב: הרי"ף התייחס לאדם שאינו בעל מקצוע בתחומו, שאז יש צורך לומר במפורש אני סומך עליך, אך אם מדובר על בעל מקצוע שזה תחום מומחיותו - חייב גם ללא אמירת חזי דעלך קסמכינא.
הש"ך (בס"ק יב) הקשה על מהר"ם: פשט הסוגיא היא להקל על בעל מקצוע יותר מאשר על הדיוט שמייעץ. הנתיבות (בס"ק יב) הסביר את דברי מהר"ם: "דבשלמא בהדיוט - מכל שלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא - מוכח דלאו עליה קא סמיך, דמהיכא תיתי היה לו לסמוך על ההדיוט, משא"כ באומן אף דלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא - ידוע הוא דמסתמא בודאי סמוך עליו, כיון שהוא אומן, ועל מי יסמוך אם לא עליו".
צריך לציין, בחיוב מדינא דגרמי יש לוודא שמתקיימים התנאים של דיני גרמי, כגון שברי היזקא, וההיזק הוא מידי, אך כאשר ההיזק הוא מצוי - הרמ"א (בסימן שפו סעיף ג) פסק כדעת הריצב"א[3], שיש לחייב מדינא דגרמי בהיזק מצוי, למרות שלא ברי היזקא ולא נעשה באופן מידי.
הגורם הוצאות לחברו
ניתן לראות דיון נרחב בנושא זה בפסק דין "חזרה מאישור בנייה". נכתוב כאן סיכומם של דברים.
יש מחלוקת בין הרמב"ם (הלכות זכייה ומתנה פרק ו הלכה כד) לראב"ד, במקרה בו אדם גורם להוצאות לחברו, למשל: חתן שהוציא הוצאות עבור כלתו, אך היא ביטלה את החתונה: הרמב"ם סבור, שהיא חייבת לשלם לו עבור ההוצאות, שכן כל הגורם לאבד ממון חברו - משלם. אבל הראב"ד סבור, שהכלה אינה משלמת עבור ההוצאות שגרמה לחתן, שכן זהו רק גרמא. ערוך השולחן (אבן העזר סימן נ סעיף טז) פסק כדעת הרמב"ם.
הראב"ד הקשה על הרמב"ם, מההלכה (סימן רלב סעיף כ) שפוטרת מתשלום מוכר שגרם להוצאות לקונה. (מוכר מכר זירעונים לקויים, ונגרם נזק לקונה - המוכר פטור מלשלם, כי זהו נזק גרמא, מלבד סכום הזירעונים עצמם).
בהסבר דעת הרמב"ם נאמרו כמה תירוצים, כדלהלן.
א)- המגיד משנה חילק בין אדם שהוציא הוצאות כדי לעשות רווחים ובין אדם שנוהג על פי מנהג מדינה מקובל. כאשר אדם עושה פעולה כדי להרוויח כסף, וכתוצאה מהסתמכות על המוכר הוא מפסיד - לא מחייבים את המוכר, ולכן המוכר פטור מתשלום בגין הנזק שנגרם מהזירעונים, כי הקונה רצה להרוויח מהזירעונים. רק כאשר אדם הוציא הוצאות ע"פ מנהג מדינה סביר, ובגלל הסתמכותו על חברו נגרמו לו הוצאות - יש חיוב בתשלום.
ב)- הט"ז (אבן העזר סימן נ בס"ק ה) הסביר את שיטת הרמב"ם: הנזק ממכירת הזרעונים הלקויים הוא עתידי, אך הנזק מחזרה מנישואין הוא מידי. נזק עתידי שלא נעשה בידיים (המוכר לא קלקל בידיו את הזרעונים) נחשב לגרמא ולכן המוכר פטור על ההוצאות, אבל נזק שנגרם באופן מידי נחשב לגרמי.
ג)- הגר"ע איגר (מהדורה קמא, סימן קלד) הסביר: רק כאשר יש אמירה והמלצה מפורשת מצד המומחה - הוא חייב על הנזקים שייגרמו. במקרה של מוכר זירעונים המוכר לא אמר לקונה שיזרע את שדהו, ומכיוון שאין אמירה מפורשת לבצע פעולה לא ניתן לחייב את המוכר.
ד)- אדם האומר לחברו: 'לך (לדיון בבית דין) ואבוא אחריך', והוא לא בא - חייב לשלם על הוצאותיו מדינא דגרמי (רמ"א בסימן יד סעיף ה). האמרי בינה (הלכות דיינים סימן כא) הסביר: החיוב אינו מדינא דגרמי אלא מדין ערב, כלומר יש לו הנאה מכך שחברו שמע בקולו והלך למקום פלוני. גם כאן ניתן לומר שיש הנאה למומחה מכך שנשמעים להלצתו ולכן יש חיוב מדין ערב. (צריך לציין, החיוב מדין ערב הוא רחב יותר מאשר החיוב מדינא דגרמי, כי ניתן לחייב גם באונס ובמקרים נוספים בהם לא ניתן לחייב מדינא דגרמי).
הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף צז עמוד ב בס"ק סב) הסביר את ההבדל בין מומחה שייעץ שחייב בתשלום ובין מוכר שמכר זירעונים שלא חייב בתשלום: מומחה לא אמור להביע דעה נחרצת אם הוא לא מבין ולא בטוח בהמלצתו, ולכן חלה עליו חובת תשלום גם אם התברר שטעה בשוגג, אבל מוכר רגיל שמוכר בתום לב מבלי לדעת שהפרודוקטים פגומים (הזירעונים לקויים) - אין עליו חובת תשלום, כי זכותו של מוכר למכור, הוא לא מומחה בתחום שבאים להתייעץ איתו, אלא הוא מוכר פשוט שמוכר פרודוקטים שלהבנתו הם ראויים. אומנם אם המוכר היה מודע לפגם - הוא חייב בתשלום כל ההוצאות[4], כמבואר בשולחן ערוך בסימן רלב סעיף כא.
על פי דברי הרמ"ה אפשר לתרץ את קושיית הראב"ד: החיוב בשולחני הוא כאשר יש כעין הסכם מכללא להתחייב על התוצאות של אמירתו, אבל המוכר לא מעלה בדעתו לקבל אחריות כה גדולה על המוצרים שהוא מוכר, ולכן לא ניתן לחייבו. מאידך חתן וכלה בהסכמתם לנישואין הסכימו גם לתוצאות ברורות שיהיו לקשר כמו עריכת סעודת חתנים, כך שהסכמת צד אחד, גוררת כעין קשר חוזי המורה לצד השני להוציא הוצאות, ולהתחייב בהוצאות הנגרמות כתוצאה מהסכמה להינשא.
מוכר וקונה שסמכו על שומא וטעה במחיר
הרא"ש (כלל קב סימן ג) כתב: מוכר וקונה שלא התרצו על סכום המקח, ופנו לאדם אחר שיישום להם את שווי המקח, ולאחר זמן התברר שיש הונאה בסכום שאותו אדם העריך, כגון שקבע מחיר גבוה והתברר שהמחיר נמוך יותר, והקונה מעוניין לחזור בו - יכול הקונה לחזור בו. ומה שהצדדים התרצו למחיר שיקבע השמאי, אין בכך כלום, שאפ' אם התנו על מנת שאין לך עלי הונאה.
במקרה זה עדיין דיני הונאה חלים, ויכול הקונה לחזור בו, שכן שני הצדדים חיפשו אדם שיישום להם את המחיר לפי שוויו האמתי, כך שהמוכר לא ירוויח יותר, וכן הקונה לא ישלם פחות, אך כעת התברר שאחד מהצדדים התאנה - המקח בטל.
אומנם במקרה שלא ניתן לבטל את המקח, כגון שהמוכר נסע למקום אחר ולא ניתן להשיגו, במידה והשמאי הוא מומחה ולא קיבל שכר על החוות דעת שלו - פטור מלשלם, אבל אם קיבל שכר על שומתו, או שאינו מומחה - חייב לשלם.
הרא"ש הוסיף: לא ניתן לדמות למראה דינר לשולחני, שהגמ' (במסכת בבא קמא בדף צט עמוד ב) כתבה שאם השולחני טעה בערכה - חייב לשלם גם אם עבד בחינם, "דשאני הכרת מטבע, שצריך בקיאות גדולה, ואין לאדם להשתדל בו לראותו, אם לא שיהיה בקי גדול. אבל בשומת המקח, אין בו כל כך אומנות, וכל התגרין בקיאין בשומתו, לפיכך בשכר - חייב, בחנם - פטור".
מכאן ניתן ללמוד, שבהערכת דבר שלא מצריכה מומחיות גדולה, כגון הערכת מחירי מוצרים - אין דינה כטעות של שולחני שחייב גם אם עבד בחינם, אלא יש לחלק בין מומחה שעבד בחינם שפטור מלשלם על טעותו, לבין מומחה שקיבל שכר על הערכתו, שחייב לשלם על טעותו. וכך פסק השולחן ערוך (בסימן רכז סעיף כה).
הנתיבות (בס"ק יז) הקשה: מדוע כאן אנו אומרים שיש לדון את טעות השמאי ע"פ דיני הונאה, הרי בסימן רו סעיף ג נפסק, שאם אדם מכר לחברו ע"פ שומת הבקיאים, והתברר שהם טעו - פסיקת השמאים בטלה לגמרי בכל מקרה, ולא רק כפי דיני הונאה, שרק למעלה משתות המקח בטל?
הנתיבות תירץ: יש לחלק בין שניים שהתרצו לשומת מומחה, ובין שניים שהתרצו לשומת אדם מסוים. בסימן רו מדובר שהצדדים רצו בקיאים שיישומו להם, כך שבמידה והשמאים טעו בהערכתם, התברר שהם אינם מומחים, ולכן פסיקתם בטלה לגמרי, אבל כאן מדובר שצדדים ביקשו מאדם מסוים שיישום להם, ומכיוון שהם התרצו לקבל את הערכתו, הרי שאין לבטלה אא"כ יש בה מדיני הונאה.
הנתיבות עוד תירץ: יש לחלק בין אם מעשה הקניין היה לפני ההערכה המוטעית שנתן השמאי, ובין אם מעשה הקניין היה לאחר ערכת השמאי. כאן מדובר שהערכה ניתנה עוד לפני ביצוע הקניין, שאז אנו אומרים שאם לאחר מכן עשו קניין, נחשב כאילו הסכימו למחיר מדעת עצמם, ואין המקח בטל אלא רק ע"פ דיני הונאה. אבל כאשר מעשה הקניין היה לפני הערכה של השמאי, נמצא שהקניין היה על ערכת השמאי, ומכיוון שטעה - המקח בטל לגמרי. הנתיבות סיים: התירוץ הראשון עיקר, כך שיש לחלק בין שומת אדם ספציפי, ובין שומת בקיאים.
[1] אומנם האמרי בינה (הלכות דיינים סימן כא) כתב: החיוב אינו מדינא דגרמי אלא מדין ערב, דהיינו יש לו הנאה מכך שחברו שמע בקולו והלך למקום פלוני.
[2] אומנם הרשב"א (דף צט: ד"ה אמר, הובא בשלט"ג דף לה: ס"ק ב) כתב: אומן ברמה גבוהה כמו דנכו ואיסור, שטעה בהערכה, גם אם קיבל שכר - פטור מלשלם, שכן אם אומן מקצוען כזה טעה, וודאי שזה אונס גמור ולא ניתן לחייבו. הש"ך (בס"ק יא) כתב: כך פסק מהרש"ל (סימן כד).
הרשב"א ביאר את ההבדל בין עבודה מעשית בידיים לבין ייעוץ מקצועי: בעל מקצוע שעובד בידיו ("שהדבר תלוי באומנות הידים"), חלה עליו אחריות להיזהר לא לקלקל בידיו, וגם מומחה יכול להזיק אא"כ יעבוד בזהירות יתרה, וככל שלא עבד בזהירות והזיק - עליו לשלם, אבל אם מדובר ביועץ מקצועי שמוציא חוות דעת, (כגון חוות דעת על איכות הכסף), מספיק לימוד תיאורטי, (תעודת הסמכה וכד'), בכדי להיות מומחה, ואם למרות כל מה שלמד והתמחה בכ"ז אירעה תקלה, יש להחשיבו לאונס ולפטור את המומחה מתשלום
כך כתב הרשב"א: "והפרש יש בין אומן דשחיטה לאומן דראיית המטבעות, דאלו גבי שחיטה שהדבר תלוי באומנות הידים שייך שאפילו האומן הבקי כטבחא דצפורי יקלקל לעתים, אא"כ ישגיח ויכוין מלאכתו היטב, ולפיכך לאו אנוס גמור חשבינן ליה, אבל בראיית המטבעות, כל שהוא בקי הרבה כדנכו ואיסר, כיון שהדבר תלוי בראייה והבקיאות בצורת המטבע - לא שייך שיטעה בו הבקי כדנכו ואיסר, וכשטעה - אונס גמור הוא, ושומר שכר פטור מן האונסין, והלכך אפי' דנכו ואיסור אפילו בשכר פטורין".
מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ט סימן כד) כתב: "ונראה בעיני, שאי טעו בדבר אחר - הוו חייבים, כי נחשבים כפושעים, מאחר דלא עיינו, ואמרי טוב הוא. אז במזיד כיונו להזיקו. אלא במטבע חדשה, או אונס כה"ג". כלומר הפטור למומחה גדול שטועה שייך רק במטבע חדש שאין עליו נתונים או בדבר דומה, אבל אם המומחה טעה בדבר שיכל לדעת עליו - יש לחייבו. מהרש"ל עצמו פסק כדברי הרשב"א, שיש לפטור מומחה גדול שטעה, אך מהרש"ל עצמו סייג פטור זה רק לדבר חדש שאין עליו נתונים כמו טעות במטבע חדש, אבל טעות בשאר הדברים, גם לדעת הרשב"א יש לחייב.
[3] כך כתב הסמ"ע בסימן שפו ס"ק א, וכן כתב והש"ך בס"ק כד: "דדינא דגרמי אינו אלא משום קנס, ואותן שהיו נראה להם לחכמי הש"ס שהוא שכיח ורגיל לבוא קנסו".
[4] כך כתב הרמ"ה: "ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דיש אומרין גבי המוכר פירות לחבירו ולא צמחו, אלא בסתמא דלא ידע דליכא לחיוביה, דכיון דלא ידע מאי הוה ליה למעבד. אבל במזיד דידע ביה במומיה - אפילו רבנן מודו דמיחייב. ולא דמי לאומן הדיוט אי נמי לדיין הדיוט דאפילו בשוגג נמי מיחייב. דבשלמא התם כיון דלא גמירי כל צרכן - לא איבעי ליה למחזי ולא למידן לאינשי. אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצריך לזבוני - לא מיחייב מדינא דגרמי".