בית הדין

י סיון התשפג | 30.05.23

הרב ישועה רטבי

רקע וטענות הצדדים

שוכר דירה שניקה את המטבח לקראת חג הפסח. במהלך ניקיונו השוכר עלה על השיש וניקה את ארונות המטבח. בשלב זה השוכר לא הבחין בכל נזק בשיש. השוכר ומשפחתו לא שהו בדירה השכורה בחג הפסח ולאחר שחזרו לביתם הבחינו שהשיש סדוק.

התובע המשכיר טוען שהשיש נסדק כתוצאה מכך שהשוכר עלה עליו ולכן עליו לשלם לו את עלות תיקון השיש, אך הנתבע השוכר טוען שלאחר שירד מהשיש לא הבחין בכל נזק בשיש, כך שיתכן והנזק לא אירע בגללו, אלא השיש מלכתחילה הגיע פגום ולכן הוא נסדק.

הצעת פשרה

לתובע יש ביטוח דירה. התובע יתקשר לחברת הביטוח, יספר לה על המקרה בצורה שקופה ואמיתית, ויבדוק האם חברת הביטוח מוכנה לכסות נזק זה, ואם היא מוכנה האם תהיה פגיעה בתשלום הפרמיה העתידית. ככל וחברת הביטוח תסכים לתקן וככל ולא תהיה העלאה בתשלום העתידי - הצדדים הסכימו להתחלק בניהם את עלות סכום ההשתתפות בתביעה.

תשובה עקרונית

• א. יש לבחון את מצב השיש, האם הוא ישן או חדש? האם היו בו ליקויים? במקרה כאן מדובר על שיש יחסית חדש ואיכותי, ולכן אין כל סיבה לומר שמדובר בבלאי טבעי, אלא יותר משימוש בלתי סביר מצד השוכר.
• ב. בהסכם השכירות כתוב שעל השוכר להחזיר את הדירה במצב כפי שהיה בזמן שקיבל, כך שיש מקום לחייב את השוכר על הנזק בשיש.
• ג. חיוב התשלום יהיה לפי שווי השיש. אילו היה מדובר בשיש ישן התשלום היה לפי שווי שיש יד 2. במקרה כאן מדובר על שיש כמעט חדש, ולכן התשלום יהיה בהתאם.

נתבע שמסופק בהיקף ההיזק

תקנת נגזל לניזק

תקנת נגזל קובעת, שאם ניתן להוכיח על ידי עדים, שנתבע מסוים גנב כספים מהתובע - התובע יוכל להישבע על היקף הגניבה ולגבות זאת מהנתבע. (מבואר בשולחן ערוך בסימן צ סעיף א). כאן נדון האם יש תקנת נגזל לניזק, כלומר אדם שהזיק את חבירו - הניזק ישבע כמה גובה הנזק ויוכל לגבות זאת מהמזיק. (מבואר בשולחן ערוך בסימן שפח סעיף ז). נציין שתקנת נגזל לניזק שייכת רק כאשר יש וודאות שהנתבע גרם לנזק, אלא שלא ברור היקף הנזק, שאז התובע (הניזק) יוכל להישבע על היקף הנזק ולגבות זאת מהנתבע (המזיק).

הגמ' במסכת בבא קמא דף סב עמוד א הסתפקה, האם יש תקנת נגזל במוסר, שנחשב למזיק נזק גרמי. המשמעות של תקנה כזו היא, שאם ברור שהמזיק גרם לנזק, אלא שלא ידוע מה גובה הנזק, הניזק יוכל להישבע מה היה גובה הנזק ולגבות זאת מהמזיק. הגמ' אומנם התייחסה למוסר, אך חיברה זאת לכלל המזיקים בגרמי. ומכאן ששאת הגמ' רחבה יותר ממוסר, ומקיפה את כלל המזיקים בגרמי.

מדברי התוספות (מסכת בבא קמא דף נד עמוד א ד"ה חמור) משמע, שיש השוואה בין מסור לבין שאר נזקי גרמי, ומכיוון שנזק גרמי הוא מדרבנן, לכן הגמ' נותרה בספק, האם יש תקנת נגזל לניזק בגרמי, כלומר לא ברור האם בחיוב מדרבנן יש תקנה שמאמינה לניזק להישבע וליטול. כך כתבו התוספות: "דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא, ואי דינא דגרמי דאורייתא - למה לא עשו תקנת נגזל במסור כמו בנגזל"? כלומר אילו החיוב בדינא דגרמי היה מהתורה - לא היה מקום לספק שיש תקנת נגזל. נציין שזו הייתה גם אחת מההוכחות של הש"ך (בסימן שפו ס"ק א) שהחיוב בדינא דגרמי הוא מדרבנן.

אומנם לדעת הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי בס"ק כא), החיוב בדינא דגרמי הוא מהתורה. ההסבר א"כ מדוע הגמ' הסתפקה, הוא שלא מדובר בנזק ישיר כמו שיש במזיק רגיל, (אדם שמזיק בידיו, כגון שובר ממון חברו - תוצאת הנזק ישירה, משא"כ בנזק גרמי שהנזק לא ישיר). וכך ביאר הקצות (בסימן שפו ס"ק א): "כבר הרגישו בו הראשונים וכתבו, דאפ"ה כיון דאינו אלא בדיבור בעלמא מספקא להו אי עשו תקנת נגזל במוסר". כלומר הספק בגמ' האם יש תקנת נגזל רק בגניבה או גם בנזק שנובע מדיבור (מוסר). מכאן גם ניתן לומר על נזקי גרמי שהגמ' הסתפקה בהם, האם יש בהם תקנת נגזל כי לא מדובר בנזק בידיים[1].

הפוסקים נחלקו בשאלה, האם תקנת נגזל שייכת רק כאשר הנתבע (המזיק) לא מודע להיקף הנזק, שאז התובע ישבע וייטול, או שתקנת נגזל שייכת גם אם הנתבע טוען בוודאות שהוא מודע לגובה הנזק. לדעת הסמ"ע (סימן תיח ס"ק טז), תקנת נגזל שייכת גם כאשר המזיק טוען טענת ברי שהוא מודע להיקף הנזק, בכל זאת התובע יישבע וייטול, אבל הש"ך (סימן שפח ס"ק א) סבור, שתקנת נגזל לא שייכת כאשר המזיק יודע את היקף הנזק, שבזה לא ניתן לומר שהתובע ישבע וייטול.

תקנת נגזל רק בתביעה הגיונית

הניזק אמוד שיש לו את החפץ שהוזק - הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכות יז-יח) כתב: עשו תקנת נגזל בניזק. זאת בתנאי שהניזק טוען על דבר סביר והגיוני שהוזק, כגון מזיק הזורק ארנק חברו לים, הניזק טוען שהארנק היה מלא בכסף, והמזיק טוען שאינו יודע מה היה בתוכו - נאמן המזיק להישבע ולומר שהיו מטבעות בארגז שדחף לים, וליטול את הסכום מהמזיק. אך צריך שיהיה ידוע לנו שהתובע מחזיק ברשותו יהלומים, או שמדובר בתובע שמפקידים אצלו יהלומים, (ואז נצטרך לברר האם המפקיד מאשר את דברי התובע, כפי שכתב הש"ך בס"ק ג), אך אם התובע לא אמוד שיש לו יהלומים, הוא לא יוכל לתבוע זאת.

טענה הגיונית - חיוב שבועה יהיה רק על טענה סבירה, כגון שהתובע טוען שהיה בסל דבר שמקובל וסביר להניח שם, אך במידה והניזק טוען על דבר לא סביר ולא הגיוני שהוזק, כגון שטוען שהיו בסל מכוסה יהלומים - הניזק לא נאמן להישבע וליטול, כי לא מקובל לשים יהלומים בסל, ואם אכן הוא שם יהלומים בסל - הוא פשע בעצמו "שהרי העולם לא יאמינו לו שעשה כן[2]" (ש"ך סימן שפח ס"ק ד), ולכן לא תיקנו לניזק שבועה. שהרי על דין זה אבעיא לן בגמ' ולא איפשטא. וכך פסק השולחן ערוך (סימן שפח סעיף א).

הש"ך (בס"ק ה) כתב, שמהרש"ל חולק וסבור, שהגמ' לא הסתפקה על טענה לא הגיונית (כגון טוען שהיו יהלומים בסל), שבזה פשוט שאין תקנת נגזל. כל שאלת הגמ' היא רק בארגז שמקובל להטמין שם כספים, ובוויכוח האם היו יהלומים כטענת התובע, או שהיו רק כספים כטענת הנתבע, אך לא בטענה לא סבירה.

כאמור, הרמב"ם (שם) הבין שהדיון הוא בשאלת הנאמנות, ונקבע שאין נאמנות לתובע שטוען טענה לא סבירה. ומכאן שאם יש עדים שאכן היו יהלומים בסל - הנתבע חייב לשלם גם על כך. וכך גם הבין הרשב"א (מסכת בבא קמא דף סב עמוד א). וכ"פ השולחן ערוך (בסימן שפח סעיף א, ע"פ הסבר הש"ך בס"ק ד). וכך פסק גם מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ו סימן לב): "אבל אי הוה עדים - פשיטא דמשלם, מאחר דמזיק בידים הוא".

אומנם מדברי התוספות (מסכת בבא קמא דף סב עמוד א ד"ה מי) משמע, שהדיון לא קשור לנאמנות התובע, אלא גם אם יש עדים שאכן היו יהלומים בסל - יש ספק כי המזיק נחשב לאונס, שלא היה עליו לעלות בדעתו שיש יהלומים בסל. וכ"פ הרמ"א.

השולחן ערוך (בסימן שפח סעיף א, ע"פ הסבר הש"ך בס"ק ד) פסק כדעת ברמב"ם[3], והרמ"א פסק כדעת התוס': "וי"א דאפילו היו עדים שהיו שם - פטור, הואיל ופשע". (דיון רחב במחלוקת זו יובא לקמן).

מזיק שלא היה מודע לשווי ההיזק

כאמור, הגמ' נשארה בספק בדין ניזק שטוען ששם בארגז דבר לא סביר ולא הגיוני, (כגון הבועט בארגז של חברו והשליכו לנהר, בעל הארגז טוען שבארגז היה סכום גדול של כסף, והבועט לא ידע שהיה כסף בארגז). נחלקו הראשונים מה הדין אם יש עדים שיודעים את סכום הכסף שהיה בארגז.

התוספות (ד"ה מי) כתבו: אפ' אם יש עדים שיודעים שהיו מרגליות בארגז - המזיק לא ישלם, מכיוון שהמזיק לא יכול היה לעלות בדעתו שיש דברים יקרים בתוך הארגז, אבל הרא"ש (סימן טז) סבור, שכל הדיון בגמ' הוא רק האם יש תקנת נגזל לניזק שיוכל להישבע וליטול, אבל וודאי שאם יש עדים שיודעים מה היה בארגז - המזיק צריך לשלם. וכ"פ הרשב"א (שם ד"ה מי).

מדברי הרא"ש והרשב"א מבואר, שיש חיוב עקרוני למזיק לשלם גם אם הניזק הניח בארגז דבר לא סביר. (כגון המחביא כסף במקרר בתוך שקית אוכל, ובא אדם וניקה את המקרר וזרק את השקית[4]). כל השאלה היא רק מתי הניזק נאמן, לכן אם יש עדים שאכן היה בארגז חפץ יקר (יהלומים או שהיה כסף בשקית אוכל) - הניזק נאמן בטענותיו מול המזיק.

אבל מדברי התוס' מבואר, שאין חיוב על המזיק כאשר הניזק הניח בארגז דבר לא סביר. התוס' בסיום דבריהם הדגישו: אין לומר (כדברי הרשב"א) שהדיון בגמ' הוא על נאמנות, אלא הדיון בגמ' הוא על מזיק שלא יכל לעלות בדעתו שיש שם חפץ יקר.

התוס' הקשו על דבריהם: הרי הגמ' (שם) כתבה: מפקיד שאמר לשומר שישמור על דינר מכסף, אך לאחר מכן התברר שמדובר בדינר מזהב, (או הנותן לאדם לשמור על כלי כסף, ואמר לו שהכלי מצופה כסף, והתברר שהכלי מכסף טהור), אם השומר הזיק בידיים - עליו לשלם את כל שווי הפיקדון[5]. רואים מכאן הוכחה שיש חיוב על המזיק גם כאשר המזיק לא ידע מה הוא מזיק?

התוספות ענו: יש לבדוק אם היה עליו לעלות בדעתו או שלא יכל לעלות בדעתו. במקרה של שומר על דינר מכסף, היה עליו לעלות בדעתו שמדובר בשמירה על דינר מזהב, אלא שהמפקיד לא רצה להפחיד את השומר (אילו השומר היה יודע שמדובר בשמירה על זהב הוא לא היה מסכים לשמור), לכן המפקיד אמר לשומר שמדובר בדינר מכסף, אך השומר היה צריך לחשוש שאולי מדובר במטבע זהב ולכן חייב לשלם על היזקו, אבל במקרה של הבועט בארגז הוא כלל לא יכל לעלות בדעתו שמוחבאים שם יהלומים, לכן הוא פטור על ההיזק.

הש"ך בס"ק ד הקשה: יש סתירה בדברי המחבר (סימן שפח סעיף א), המחבר בהתחלה כתב:  הטעם לפטור את המזיק הוא בגלל שהניזק "הוא פשע בעצמו", דהיינו המזיק כלל לא יכל לעלות בדעתו שיש בארגז חפץ יקר, לכן המזיק פטור מלשלם. אך לאחר מכן המחבר הוסיף: "אינו נאמן", משמע שהמזיק תמיד חייב לשלם גם כאשר המזיק לא יכל לעלות בדעתו, אלא שיש דיון מתי הניזק נאמן, אך אין דיון על חובו של המזיק כאשר הניזק נאמן?

הש"ך ביאר: לעולם המזיק חייב תמיד גם כאשר המזיק לא יכל לעלות בדעתו, ומה שכתב המחבר: "הוא פשע בעצמו", הכוונה שבדיני נאמנות הניזק פשע לעצמו בכך ששם חפץ לא סביר ללא כל ראייה, והניזק פשע בעצמו שגרם שלא יאמינו לו. הגר"א בס"ק ח כתב: יש טעות סופר בדברי המחבר, ובמקום לגרוס: "הוא פשע בעצמו", צריך לומר שיש ספק בדין.

הש"ך בס"ק ו דייק שהמחבר סובר כדעת הרא"ש והרשב"א, אבל הרמ"א בסעיף א פסק כדעת התוס': "י"א דאפילו היו עדים שהיו שם - פטור, הואיל ופשע". הש"ך פסק כדעת המחבר.

צריך לציין, שיש הבדל בין מזיק לשומר. בסימן רצא סעיף ד מבואר ששומר לא מתחייב בעל כורחו, כך שאין חיוב לשומר שלא ידע את שווי החפץ עליו הוא שומר, אבל בדין אדם המזיק, יש חיוב לדעת המחבר גם כאשר המזיק לא יודע את שווי החפץ שהזיק.

האם יש תקנת ניזק בנזק שנגרם בשוגג או ברשלנות

הש"ך (בסימן שפח ס"ק ב) כתב בשם מהרש"ל (מס' ב"ק פרק ו סימן לב): לדעת ראבי"ה (מובא במרדכי מס' ב"ק סימן סה), יש תקנת ניזק גם בנזק שנגרם ברשלנות, לכן אם גרם להפסד כספי לחברו בגלל רשלנות, ויש על כך עדים - הניזק יכול להישבע וליטול, אבל מהרש"ל סבור, שתקנת ניזק שייכת רק במזיק בידיים, אבל במזיק בפשיעה שלא מזיק בידיים - אין תקנת נגזל. מעבר לכך, תקנת נגזל שייכת רק במזיק בכוונה במזיד, אבל אם הזיק בשוגג - חכמים לא תקנו עבורו שישבע וייטול.

הש"ך מצד אחד פסק כדעת ראבי"ה, שיש תקנת נגזל גם אם לא מזיק ממש בידיים, אלא שמכוחו נגרם היזק, כגון שזרק מרגלית לרצפה והיא התגלגלה למים, או שדחף את חברו למים, וביד החבר הייתה מרגלית שאבדה במים, גם אם לא זרק בידיים את המרגלית - חייב לשלם, אומנם לגבי היזק בשוגג - הש"ך פסק כדעת מהרש"ל, שאין תקנת ניזק במזיק בשוגג. הש"ך סיים, שלדעתו גם ראבי"ה מודה שאין תקנת ניזק בשוגג.

מזיק שמודה שהזיק אך לא יודע כמה הזיק

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יט) כתב: מזיק שמודה בכך שהזיק את הניזק, אלא שטוען שלא יודע מהו היקף הנזק. כגון הזיק ארנק שיש בו כסף, הניזק טוען שהיה סכום גבוה, והמזיק מודה שהזיק ארנק עם כסף, רק טוען שהסכום נמוך יותר - המזיק חייב להישבע כדין מודה במקצת שחייב שבועה מהתורה, אבל מכיוון שהוא לא יכול להישבע - חייב לשלם.

אבל לדעת הראב"ד, לא מחילים על המזיק דין מתוך שאינו יכול להישבע משלם. הראב"ד דימה זאת לאמור בתקנת פיקדון (הרמב"ם הלכות שאלה ופקדון פרק ה הלכה ו), ובמקרה שם הראב"ד הביא שתי סיבות מדוע לא מחילים כלל זה: סיבה ראשונה, דין זה שייך רק במקום בו היה על הנתבע לדעת, ואם טוען של יודע - משלם, אך כאן הניזק באמת לא יכול לדעת את היקף הנזק, כי לא יכול לדעת את גובה סכום הכספים שהיו בארנק, ולכן לא חייב לשלם. סיבה שנייה, שבועת מודה במקצת שייכת רק על דבר שבמניין, אך כאן לא מדובר על דבר שבמניין.

השולחן ערוך בסימן שפח סעיף א פסק כדעת הרמב"ם, אך הרמ"א פסק בשם י"א, שהניזק נשבע ונוטל, ולא אומרים שהוא צריך לשלם. הש"ך (בסימן עב ס"ק נא) פסק כדעת הרמב"ם.

נספח: מכחיש שהזיק

אדם התובע כספים על נזק שלטענתו הנתבע גרם לו, אם הנתבע מכחיש זאת - הוא פטור מלשלם, עד שהתובע יביא הוכחות לדבריו. כך מבואר ממספר פסקי השולחן ערוך:

• א. שולחן ערוך (סימן שצט סעיף ב) - "פרה מעוברת שנגחה, ונמצא עוברה בצידה, ואין ידוע אם קודם נגיחה ילדה ואז אין להשתלם מהולד, או לאחר נגיחה ילדה ויש להשתלם מהולד, ואין הפרה לפנינו, המוציא מחבירו עליו הראיה ולא יטול מהולד".
• ב. שולחן ערוך (סימן שצט סעיף ג) - "וכן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה מת בצדה, ואין ידוע אם מחמת נגיחה הפילה או אם הפילה קודם, המוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו שהניזק טוען ברי והמזיק טוען שמא".
• ג. שולחן ערוך (סימן ת סעיף א) - "שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: לא כי אלא בסלע לקה - המוציא מחבירו עליו הראיה, אפילו ניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא".
• ד. שולחן ערוך (סימן תח סעיף א) - "אין הנזקים משתלמים אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים".
• ה. שולחן ערוך (סימן תח סעיף ב) - "שור שהיה רועה, ונמצא שור הרוג בצדו, אף ע"פ שזה מנושך וזה מועד לנשך, זה מנוגח וזה מועד ליגח, אין אומרים בידוע שזה נגחו או נשכו. ואפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו, אין אומרים בידוע שזה הרגו, עד שיראוהו עדים כשרים.

צריך לציין, שלמרות שאין חיוב תשלום במקרה של נתבע שמכחיש שהזיק (כופר בכל), בכל זאת יש חיוב בשבועת היסת. וכך פסק הרמ"א (סימן שפח סעיף ז): "האומר לחבירו: מסרתני, והוא כופר - ישבע לו היסת". (עיינו בדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף סב עמוד א, שחיברה בין דין מוסר לבין דינא דגרמי).

[1] הקצות הוסיף: "ולפי מ"ש בסימן שפ"ח סק"ו, דלא מספקא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור אלא בטוען המוסר ברי, דכה"ג במזיק ממש נמי לא עשו תקנת נגזל, אלא דוקא בטוען שמא הוא דעשו תקנת נגזל במזיק, ומספקא ליה במוסר אי למזיק דומה ואין בו תקנת נגזל בטוען ברי, או לנגזל ממש דומה, וא"כ מספקא ליה אי חמירא יותר ממזיק או לא, אבל להקל מן מזיק ממש - לא מיבעיא ליה, א"כ ודאי ניחא דאפילו דינא דגרמי דאורייתא -  מספקא ליה אי חמיר יותר ממזיק וזה ברור".

[2] זאת על פי הסבר המגיד משנה (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יח): "ומ"מ אם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם, אף על פי שאין דרך להניחו - גובין מן המזיק וכו' ונותנין לניזק בלא שבועה. כך העלה הרשב"א ז"ל בזה, שלא כדברי התוספות". לקמן יבואר, שלפי הרמב"ם הנושא כאן הוא אמינות התובע, ולכן אם יש עדות - מחייבים את הנתבע, אך לפי התוס', הנושא כאן הוא אונס המזיק בכך שלא יכל לעלות בדעתו שיש יהלומים בסל.

[3] הש"ך (בס"ק ד) הקשה: יש סתירה בדברי השולחן ערוך (סימן שפח סעיף א), המחבר בהתחלה כתב כדעת התוס', שהטעם לפטור את המזיק הוא בגלל שהניזק "הוא פשע בעצמו", דהיינו המזיק כלל לא יכל לעלות בדעתו שיש בארגז חפץ יקר, לכן המזיק פטור מלשלם. אך לאחר מכן המחבר הוסיף כדעת הרמב"ם: "אינו נאמן", משמע שהמזיק תמיד חייב לשלם גם כאשר המזיק לא יכל לעלות בדעתו, אלא שיש דיון מתי הניזק נאמן, אך אין דיון על חובו של המזיק כאשר הניזק נאמן?

הש"ך ביאר: השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, שיש לחייב את המזיק גם כאשר הוא לא יכל לעלות בדעתו, ומה שכתב המחבר: "הוא פשע בעצמו", הכוונה שבדיני נאמנות הניזק פשע לעצמו בכך ששם חפץ לא סביר ללא כל ראייה, והניזק פשע בעצמו שגרם שלא יאמינו לו. הגר"א בס"ק ח הסביר: יש טעות סופר בדברי המחבר, ובמקום לגרוס: "הוא פשע בעצמו", צריך לומר שיש ספק בדין.

צריך לציין, שיש הבדל בין מזיק לשומר. בסימן רצא סעיף ד מבואר ששומר לא מתחייב בעל כורחו, כך שאין חיוב לשומר שלא ידע את שווי החפץ עליו הוא שומר, אבל בדין אדם המזיק, יש חיוב לדעת המחבר, גם כאשר המזיק לא יודע את שווי החפץ שהזיק, זאת בתנאי שמתגברים על בעיית הנאמנות, כגון שיש עדים.

[4] אם כי במקרה זה ניתן לפטור ע"פ דברי המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן ה): לדעת ריב"א (מובא בתוס' רבי' פרץ דף כז. ד"ה ואמר), כל אדם שעובד ברשות והזיק - לא חלים עליו דיני אדם המזיק אא"כ פשע, שאז נקרא אדם המזיק. לכן במידה והוא פועל ניקיון או שקיבל רשות לנקות - גדר חיובו לא יהיה מדין אדם המזיק אלא מדין שומר שמתחייב רק בפשיעה. גם לדעת התוס' ניתן לפטור מכיוון שזהו אונס גמור, אך לדעת הרמב"ן יש לחייב באונס גמור.

[5] אומנם אם השומר יפשע בשמירת החפץ (לא יזיק אלא יפשע בשמירה) - משלם רק שווי של כוס מצופה, שכן שומר מקבל על עצמו לשמור רק לפי הערך שהבעלים אמרו לו שכך שוויו.