שאלה:

א.       שופטים פרק יב פסוק ו: "ויאמרו לו אמר נא שבלת ויאמר סבלת ולא יכין לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו אל מעברות הירדן ויפל בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף" למה היום מבקשים אנשי גלעד מבן אפרים שיגיד את המילה שיבלות? היו יכולים לבקש בקצרה שיגיד את האות ש

ב.       בבא בתרא דף צא עמוד א: דאמר רבה בר רב הונא אמר רב מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו שנאמר (שופטים יב, ט) ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו ובכולן לא זימן את מנוח אמר כודנא עקרה במאי פרעא לי תאנא וכולן מתו בחייו, למה בועז נענש על זה שלא הזמין את מנוח לסעודות האלו? הרי לא רצה לפגוע בו.

תשובה:

תשובה לשאלה א':

לכבוד השואל היקר, ראשית שתי השאלות מצויינות, ניכר שאתה מעיין בפסוקי התנ"ך וה' יצליח דרכיך.

את התשובה אחלק לפשט דרש.

רד"ק מסביר על דרך הפשט שהמילה שבולת שהיו מנסים את אנשי אפרים זה לאו דווקא אלא היו מנסים אותם במילים שונות שיש בהם את האות ש'. תשובה שניה שמביא שאנשי גלעד היו במעברות הירדן והמקום שהנהר חזק ביותר נקרא בתנ"ך 'שבולת הנהר' כפי שמוזכר בישעיהו (כז, יב)

וז"ל הרד"ק:

שבולת – כמו שהיו מנסים אותם בזו המילה, כן היו מנסין אותם בכל מילה שיש בה שי"ן, והאפרתים היו קורין אותו סין, ולקח הכתוב אחת מהמלות, ויש מפרשים כי לקח מילת שבולת לפי שהייתה שבולת הנהר במקום שהיו עוברים.

ונראה לומר שהמילה סבולת שייכת לעבדות קשה, ועינוי, וכאשר הקב"ה הוציאנו ממצרים הוא הוציא אותנו מסבלות מצרים להביאנו לארץ הקודש לא בשביל שנהיה משועבדים אלא שנהייה בני חורין, ככתוב בתורה (שמות ו, ו-ח):  

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה':

ועל כל אחד מישראל להיות שותף בכך שנהיה באמת בני חורין בארץ ולא מושפלים וחסרי אונים מול הגויים מסביב, וחלק מאנשי אפרים לא רצו להשתתף בכך, והמשיכו את סבל מצרים גם כאן בארץ הקודש לכן הם צריכים להיענש על כך[1]. כקללת דבורה הנביאה "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג). 

וששאלו אותם האם אתם שייכים לכוח השיבולת – לכוח העוצמתי של הזרימה של הנהר שזה משל לכוח של עם ישראל, או לסבל הם ענו שהם שייכים לסבל. וזה עומק שאלת הגלעדים לכן נענשו.

לפני שהביא את הפירוש על דרך הדרש אקדים ואומר, שאנו ניגשים ללמוד סיפור בתנ"ך אנו צריכים לראות אותו בשייכות לפרקים הקודמים לו וכן המאוחרים לו, ובכך להבין טוב יותר את הסיפור[2].

המאורע של יפתח מגיע לאחר שמונה עשרה שנות שעבוד שבני עמון משעבדים את עבר הירדן, ולא נותנים להם מנוח ככתוב (שופטים י,ח -ט):

וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד: וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד:  

ולאחר מכן מגיע הסיפור של יפתח ונדרו שנדר לה': "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (יא,לא). 

בתנא דבי אליהו (איש שלום פרשה יב) כתוב שהיה אחריות על שבט אפרים לנסות לחבר בין פנחס ליפתח על מנת להתיר לו את נדרו, ולא רק שהם לא עשו זאת אלא הוסיפו שמן למדורה ואף באו לעשות עימו מריבה וכן לאנשים שמתו היה להם שייכות לעבודה זרה[3].  

כפי שכתוב שם:

ויאמר לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת (שופטים י"ב ו'), זה לשון עבודה זרה, כאדם שאומר לחבירו שאבול, והוא לא יכול לדבר כן ויאחזוהו וישחטוהו אל מעברות הירדן

פיהם ענה בהם לאמור שהיה להם איזה אחיזה בעבודה זרה שזה הרי היה הסיבה שבני עמון נלחמו בהם כמוזכר בפרק י' פסוק ו-ז; טז.

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ: וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן... וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל"

אמת שעם ישראל עשה תשובה אך חלק מאנשי אפרים לא חזרו בתשובה ולכן נענשו.

ככתוב במדרש (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא)

לעולם אל תדור עם רשעים מפני שמלשינין אותך, ואם תתמה לך הסתכל ביפתח הגלעדי שהיה צדיק ודר בין שבט אפרים והיו מרשיעים אותו, וראה שהיו שורפין את בניהם ואת בנותיהן לבעל ואף הוא עשה כן והלך והרג את בתו, ראה אותם שהיתה ביניהם שפיכות דמים, ואף הוא עשה כן הלך והרג מהם ארבעים ושנים אלף, לפיכך נעשה רשע ולא זכה לקבורה, וכיון שמת קברו אותו מיד מצאו את עצמותיו פזורות בכל מקום, שנאמר ויקבר בערי גלעד מלמד שנפזרו עצמותיו בכל ערי גלעד, ובכל מקום שהיו רואין עצמותיו היו קוברים אותם.

וכן כותב רבי משה דוד ואלי[4]:

וילחם את אפרים ויכו אנשי גלעד את אפרים כי אמרו פליטי אפרים אתם – כלומר אינכם אלא מן הרעים של שבט אפרים, שהשבט עצמו פולטם ומרחיקם ממנו שאינם ראויים לעמוד בו.

אם כן אנשי גלעד בחרו את המילה שבולת שזה מזכיר את 'שאבול' שם של עבוה זרה.

רבי משה דוד ואלי ממשיך וכותב על דרך הפנימיות וראה הערה[5]:

תשובה לשאלה ב':

חכמי ישראל באמת תמהו על התנהגותו של בועז למה לא הזמין את מנוח, ונתנו על כך כמה תשובות:

1. המהרש"א (על אתר בד"ה ובכולן) כתב: דהצדיקים דרכם שלא ליהנות משל חבריהם, אבל בסעודת חתנים היו נוהגים להינות בדרך שושבינות וכיוון שלא היה למנוח בנים ולא היה בועז יכול להחזיר לו מתנה, לא הזמינו כדי לא לקבל מתנות חינם (העין יעקב מסביר את המהרש"א שזה מדין שונא מתנות יחיה, ובוודאי יקיים את המקרא הזה).  


2.  העיון יעקב (בד"ה ובכולן) ביאר על פי ברי רב נחמן בברכות (דף סא.) שמנוח עם הארץ היה ולא רצה בועז ליתן מפיתו בחינם לעם הארץ ולכן אמר 'במאי פרעא לי' כלומר במה יחזיר לי שלא תהיה זו מתנת חינם, וראה בבא בתרא ח. שרבי הצטער שנתן מפיתו לעם הארץ.


3. הבן יהוידע (ד"ה כודניתא) ביאר שחשש בועז שמנוח יתבייש אם יזמינו ויחשוב על עצמו שכיוון שהוא עקר, במה יפרע לבועז על הזמנתו ולכן נמנע מלהזמינו.

אם כן שאלתך היא לפי שיטת הבן יהוידע.

ואכן הבן יהוידע ממשיך ואומר, "ועם כל זה נענש, כי מנוח לא ידע כוונתו לטובה בעבור זאת אלא חשב בדרך אחרת וחלשה דעתו". ונראה לומר שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, שהרי בועז היה גדול הדור (רות רבה ה, טו).  

[1] (דווקא יוסף שנמשל לשור יש לו את היכולת לסבול את הסבל – וראה מלכים יא, כח).

ומעניין לראות בשירת דבורה ממש הפך מה שקורה כאן, אפרים נלחמו ואילו גלעד נשארו במקומם. שופטים פרק ה, יד; יז – "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ... לעומת "גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן".

[2] להרחבה בתשובה ראה בספרו של הרב אברהם רמר על אתר.

[3] וז"ל המדרש: יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן, ופינחס בן אלעזר עומד, היה לו לפינחס שילך אצל יפתח להתיר את נדרו, היה לו ליפתח לילך אצל פינחס ויתיר לו את נדרו, ולא הלך, זה אומר אני כהן גדול בן כהן גדול בן בנו של אהרן הכהן אלך אצל עם הארץ, וזה אומר אני ראש לכל ישראל אלך אצל זה, זה נוהג גדולה לעצמו וזה נוהג גדולה לעצמו, אוי לה לגדולה שמקברת את בעליה... יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות את בתו על גבי מזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עימו מריבה גדולה, היה לו לפנחס שיאמר להן, להתיר לו נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו, לא מיחה בבני אפרים, ולא התיר לו את נדרו ליפתח, מי שיושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר, מאחר ששם זה נפשו בכפו ובא והציל את ישראל מיד מואב ומיד בני עמון באו לעשות עימו מריבה גדולה, לפיכך נתקבצו למלחמה ויצא והרג בהן ארבעים ושנים אלף, שנאמר ויאמר לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת (שופטים י"ב ו'), זה לשון עבודה זרה, כאדם שאומר לחבירו שאבול, והוא לא יכול לדבר כן ויאחזוהו וישחטוהו אל מעברות הירדן וגו' (שם /שופטים י"ב/), ומי הרג את כל אלה, אמור, לא הרג אותן אלא פינחס בן אלעזר, שהיה ספק בידו למחות ואינו מוחה, להפר לו נדרו ליפתח ולא התיר לו, ולא פינחס בלבד, אלא כל מי שהוא ספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, את הדמים הנשפכין לישראל אינן נשפכין אלא על ידיו שנאמר ואתה בן אדם צופה וגו' באמרי לרשע וגו' ואתה כי הזהרת רשע וגו' (יחזקאל ל"ג ז' ח' י"ט), לפי שכל ישראל ערבין זה לזה, למה הן דומין, לספינה שנקרעה בה בית אחד, אין אומרים, נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה, שנאמר הלא עכן בן זרח מעל מעל וגו' (יהושע כ"ב כ').

[4] הרב רבי משה דוד וואלי (23 במאי 1696, כ"א באייר ה'תנ"ו – 17 בדצמבר 1776, ז' בטבת ה'תקל"ז)  היה פרשן מקרא, רופא, מלומד, ומקובל יהודי מאיטליה. חי בעיר פדובה. היה תלמיד חבר של הרמח"ל. 

[5] וז"ל בפירושו על ספר שופטים על אתר: ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפשרים ויכו אנשי גלעד את אפרים כי אמרו פליטי אפרים אתם – כלומר אינכם אלא מן הרעים של שבט אפרים, שהשבט עצמו פולטם ומרחיקם ממנו שאינם ראויים לעמוד בו...לפיכך נתנו בלבם של אנשי גלעד לבדוק את פליטי אפרים בסימן המבטא והלשון, שאם יאמרו 'את שבלת הנהר הזה אעבור' במבטא הש', זה יהיה סימן היותם מצד הטוב והיו מניחים אותם לעבור, ואם יאמרו סבולת במבטא הס', זה יהיה סימן היותם מצד הרע והיו הורגים אותם... וסוד העניין הוא כי כשם שסימני טהרה בבהמה הם הפתיחה והפירוס, וסימני טומאה הם הסתימה והשיעמום, כך סימני הטהרה באדם לבדוק בין רעים לטובים הם הפירוש או הסיתום במבטא ובלשון, שאם יאמרו שבולת בש' שהיא אות המורה על הפתיחה והפירוש, בסוד ש' שורקת, וכן צורת הש' בחילוק הג' קווים מורה על זה, אז היה סימן טהרה, שהיו מצד הטוב, והיו מניחים אותם לעבור, אבל אם יאמרו סבולת בס' שהיא מורה על הסיתום, בין במשמעות שלה בין בצורתה שאין לה פתח משום צד, זה היה סימן טומאה, והורגים אותם בשחיטה דיקא, כי שחיטתן היא טהרתן לסלק מהם הדמים הטמאים שהיו גורמים להם הטומאה והסיתום, ולפי שזאת הבדיקה מלמעלה היתה מצד הגבורה והדין של שם מ"ב הידוע, שהוא שם הגבורה, לפיכך כתיב ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף.