שאלה:

אני שותה לפעמים תה וקפה וכדו' תוך כדי הלימוד, ומתעוררות לי שאלות שונות בדיני הפסק לעניין הברכה:
אם יצאתי מחוץ לבניין לשתי דקות (כגון לדבר בטלפון), האם צריך לברך שוב? ואם נצרכתי להתפנות כמה דקות או דיברתי עם חבר במקום אחר בבניין - אפילו לרבע שעה?
אם שתיתי כוס שתייה, ומיד אחר כך רציתי כוס נוספת, האם צריך לברך שוב? ואם זה משקה אחר? ואם עבר זמן ביניהן?
תודה!

תשובה:

מי ששתה שתיה ורוצה לשתות עוד – לא צריך לברך שוב, אא"כ כיוון במפורש שרוצה לשתות רק כוס אחת, ולא משנה איזה סוג משקה זה. ואם עבר ביניהם זמן, דעת הגרע"י שלא צריך לברך שוב, ובהלכה ברורה הוסיף שיזהר לכתחילה לא להפסיד ברכה אחרונה. לכן נראה לי שאם לא מתכוון לשתות בזמן הקרוב (זמן עיכול לחומרא 11 דקות), יברך ברכה אחרונה, וכן כתב המליץ לנהוג הפסקי-תשובות (קפד, יא). ודעת הברכת-ה', שיברך על כל כוס בפני עצמה, ולכתחילה נכון שיכוון כשמברך לפטור רק מה שבכוונתו לשתות באותה הפעם.

תשובה מורחבת:

תשובה אחת:

פסק השו"ע (קע"ח, א'):

"היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואחר כך יגמור סעודתו. אבל אם דבר עמו בתוך הבית אף על פי ששינה מקומו מפנה לפנה אינו צריך לברך".

וברמ"א שם:

"ועיין לקמן סימן רע"ג, אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שנוי מקום, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, ועיין לקמן סימן קפ"ד".

והסביר המשנ"ב (ס"ק י"ב) את דברי הרמ"א: "בבית אחד - היינו תחת גג אחד, ואפילו מחדר לחדר או מבית לעליה, ואף שאין רואה מקומו".

ועוד כתב השו"ע (שם ס"ב):

"חברים שהיו ... מסובין לשתות או לאכול פירות, שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנית על מה שהוא צריך לאכול, והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך..."

ובבאור הלכה (ד"ה בבית אחד):

"עיין במשנה ברורה דהיינו בחדר אחד, כ"כ המ"א ושארי אחרונים, דמחדר לחדר אף בבית אחד הוי שינוי מקום, וכ"מ בסימן רע"ג ובס"א כאן [עי"ש בטור וב"י שסוברים כן בפשיטות], אלא דאם רואה מקומו הראשון או שהיה דעתו בזה בשעת ברכה יש להקל בזה כמ"ש למעלה בס"א. ולפ"ז אם אכל פירות ומשקין שאין טעונין ברכה במקומן ונכנס באמצע לחדר אחר שאין רואה מקומו הראשון אסור לו לאכול שם בלא ברכה לכו"ע [דאף לדעת ההג"ה לקמיה בפירות ומשקין מודי] ואף בחזר למקומו יהא טעון ברכה לכתחלה.

והנה ד"ז אף שהוא כתוב בכמה אחרונים קשה מאד להזהר בזה וכמדומה שאין העולם נוהגין כן, וחפשתי במקורי הדין ומצאתי שאין דין זה מבואר, דהמעיין בפסחים ק"א בתוד"ה אבל וברא"ש שם יראה דזהו רק לפי גירסתם דגרסי בגמרא גבי קידוש אבל ממקום למקום וכו' [ולדידהו דין קידוש במקום סעודה ושינוי מקום שוין], אבל אם נגרוס אבל מפנה לפנה לא נהיה מוכרחים לומר דסובר הגמרא דמפינה לפינה ומחדר לחדר שוים אחרי שהם תחת גג אחד, ואם נחמיר במחדר לחדר ה"ה דצריך להחמיר במפינה לפינה [דאל"ה מאי מייתי הגמרא ראיה מרב ענן דהתם הוי מאיגרא לארעא], וא"כ כד מקילינן אח"כ במפינה לפינה לענין שינוי מקום נכלל בענין זה גם במחדר לחדר דדוקא במבית לבית מקרי שינוי לענין שינוי מקום וכלישנא דגמ' שם ל"ש אלא מבית לבית דהא לפי גירסא זו ע"כ דצריך לחלק בין דין שינוי מקום לדין קידוש במקום סעודה וכמ"ש בחידושי מהר"ם חלאו"ה [שהי' תלמיד הרשב"א] דלענין קידוש בעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים לכך אפילו מפינה לפינה אסור אבל לענין שינוי מקום בעקירה גמורה תליא מילתא ומפינה לפינה לא הוי עקירה ע"ש...

היוצא מדברינו, דלהרה"מ דעת הרמב"ם דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום, וגם מדעת בה"ג ור"ח ורי"ף ע"פ גירסתם נראה כן, וגם מצינו לרש"י שסובר בהדיא לענין שינוי מקום דמבית לעליה לא הוי שינוי מקום וה"ה מחדר לחדר דהוא גורס בשניהם אבל ממקום למקום לא [וע"כ דמחלקינן בין קידוש לשינוי מקום בסעודה], וכן באור זרוע העתיק דבריו לדינא עי"ש. וע"כ אף דראוי ונכון לחוש לכתחלה לדעת האחרונים שלא ליכנס אפילו מחדר לחדר באמצע אכילתו בדברים שאין טעונין ברכה אחריהן במקומן אם לא שהיה דעתו לזה מתחלה בשעת ברכה, מ"מ הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וכנ"ל. ועכ"פ בדיעבד בודאי אין להצריך ברכה בהן דמידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל. וביכול לראות מקומו הראשון בודאי יש להקל אף לכתחלה וכנ"ל בסס"א במ"ב".

נמצאנו למדים, שבבית אחד, למסקנת הביאור-הלכה, אפשר להקל אף מחדר לחדר, ועל פי דבריו במשנ"ב (ס"ק יב) כל שהוא תחת גג אחד מותר, ואפילו מחדר לחדר או מבית לעליה, ואף שאין רואה מקומו.

לגבי מרפסת, אף שהיא בלי קירוי, נחלקו פוסקי זמננו (מופיע במהדורת דרשו): דעת הגרש"ז אויעבאך, הרב ווזנר והאול"צ שחשיב כחלק מהבית, וכן פסק בהלכה ברורה, ומאידך הרב אלישיב מחשיב זאת כשינוי מקום.

בפסקי תשובות (קעח, ד) כתב שלכתחילה כדי לצאת מן הספק, טוב שתהיה דעתו לפני שמברך על כל הבניין וגם על המרפסת, אך אם לא כיוון - לא יחזור לברך מספק. פוסקי זמננו מסבירים, שכיוון שהיום דרכנו ללכת ממקום למקום בזמן השתיה והאכילה, לכן מחשיבים את זה כחשב כל כך.

אך היוצא מחוץ לבנין, אף כשלא הפליג ולא הסיח דעתו מלחזור לבנין, כתב הפסקי-תשובות שיש יותר פוסקים הנוטים לומר שצריך לחזור ולברך, וכך באמת פסק בברכת-ה' (חלק ג, תלג). אך היעב"ץ סובר שלא צריך לברך, וכמוהו פסקו האג"מ ועוד, ולכן מסקנת הפסקי-תשובות היא שכל עוד שלא חזר לבנין יברך ברכה אחרונה. כמו היעב"ץ פסק גם ההלכה-ברורה (בשו"ת אוצרות יוסף סימן ה) וכן הגרע"י (בהליכות עולם חלק ב, פרשת בהעלותך בסוף הערה ב, והביא לראיה את הריטב"א בסוכה מה:).

לגבי הנצרך לנקביו:

השו"ע (שם ס"ז) כתב: "אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי לא הוי הפסק", והרמ"א הוסיף: "וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה". ובבאור הלכה כתב (ד"ה כגון שהוצרך לנקביו): "מבואר לעיל דזה דוקא בסעודת פת, אבל בפירות או משקין הוי הפסק מחמת היציאה ממקומו וכשחוזר למקומו צריך ברכה". "מ הפסקי-תשובות ועוד אחרונים מסבירים שהמשנ"ב מיירי דווקא בבית הכסא של זמנם שהיה מחוץ לבית, אבל כיום שזה בתוך הבית גם המשנ"ב יאמר לא לברך.

בהליכות עולם (חלק ב עמוד מד) כתב לחזור ולברך, משום שאין יכול לאכול שם וחשיב הפסק, אך בהלכה ברורה (עמוד רמב) כתב שעוד אחרונים פסקו שלא לברך, ולכן משום הספק עכ"פ יש לפסוק שלא לברך. ובספר 'אורחות מרן' (חלק ב פרק יג הלכה לה) כתב ששמע מאביו שחזר בו ופוסק לא לברך.

[ראה גם תשובה לשאלה דומה באתר, בקישור:

https://www.kiryatmoshe.co.il/index2.php?id=3782&lang=HEB] 

לסיכום: לכתחילה כדי לצאת מן הספק, טוב שתהיה דעתו לפני שמברך על כל הבניין וכן על המרפסת, ומ"מ אם לא כיוון לא יחזור לברך, גם אם דיבר עם חברו רבע שעה, כיוון שהוא בבניין.

עדיף שבשעת האכילה והשתייה לא יצא מן הבניין כלל, שלא להיכנס למחלוקת הפוסקים, ואם יצא והיה בדעתו לחזור לאלתר – לפי הברכת-ה' יחזור לברך, ולפי הגרע"י לא יברך, ולפי הפסקי-תשובות כל עוד לא חזר לבנין יברך ברכה אחרונה.

הנצרך לנקביו – לא יחזור לברך.

שאלה נוספת

שאלה: אם שתיתי כוס שתייה, ומיד אחר כך רציתי כוס נוספת, האם צריך לברך שוב? ואם זה משקה אחר? ואם עבר זמן ביניהן?

תשובה:

פסק השו"ע (קפד, ה):

"עד אימתי יכול לברך - עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה שיעורו - כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. ומשעה שהתחיל להיות רעב אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות - יברך אם אינו יודע לשער אם נתעכלו:

וכתב המשנה ברורה (ס"ק יז): "כל זמן שאינו רעב - דלאח"כ כבר בטל אותה האכילה והפסיד בהמ"ז. ואם רוצה לאכול עתה מחדש דעת המ"א שיחזור ויברך המוציא אפילו לא הסיח דעתו עדיין דכיון שנתעכל המזון הפסיד גם ברכה הראשונה. אבל הרבה אחרונים פליגי עליה וסברי דברכה הראשונה לא הפסיד כל שלא הסיח דעתו בינתים".

למדנו מכאן, שמי שרוצה לשתות עוד כוס לא צריך לברך שוב, כל של הסיח דעתו מלשתות עוד. ונראה לי שאין הבדל האם שותה אותו משקה או משקה אחר, כיוון שכל כוונתו זה להרוות את צימאונו.

אם עבר זמן בין הכוסות, הוי מחלוקת אחרונים האם צריך שוב לברך ברכה ראשונה, וכתב המשנ"ב שלרובם לא צריך שוב לברך.

ומ"מ בביאור הלכה בסימן ק"צ (ד"ה אחר) הביא מחלוקת זאת, וכתב: "אכן לבי מגמגם בזה, דנהי דאם שהה הרבה לא נתבטלה ברכה ראשונה כיון שלא הסיח עכ"פ דעתו, מ"מ מאן יאמר לן דרשאי לעשות כן, דהרי עכ"פ מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה זו, ומה שיברך לבסוף לאחר אכילה ושתיה שניה לא מהני כלל לזה כיון שכבר נתעכל והוי כמי שאינו, ומה גם שמצוי כמה פעמים שבהמשך איזה זמן נשתנה רצונו או מטריד מאיזה דבר ואינו אוכל ושותה עוד, וא"כ בודאי מפסיד ברכתו לגמרי".

הגרע"י ביביע אומר (חלק ו, כז) פסק שלא כהמג"א שמברך ברכה אחת על כל השתיות שישתה, כל שלא שינה מקומו ובדעתו להמשיך לשתות, ולכתחילה יש לכוון לפטור כל מה שישתה במשך זמן זה. וכן פסק הלכה ברורה, והוסיף שאם שותה רביעית באופן שצריך לברך ברכה אחרונה יזהר שלא יפסיד ברכה אחרונה. אך הברכת-ה' (חלק ג, תטז) פסק כמג"א, שאם עובר זמן עיכול יש לברך שוב, וסיים שכיוון שקשה להיזהר בזה יברך על כל שתיה בפני עצמה, ולכתחילה נכון שיכוון בברכתו לפטור רק מה שהוא רוצה לשתות באותה פעם.

ישנו דיון נוסף, והוא - כמה הוא זמן עיכול. מפשט דברי ההשו"ע נראה שהגדר הוא כל עוד שלא צמא. ובכל אופן באחרונים ראינו כמה זמנים, ונראה שזה למי שלא יודע להרגיש האם נתעכל השתיה במעיו: יש אומרים 11 דקות, כיוון ששתיה מתעכלת מהר יותר מאכילה, י"א חצי שעה, וי"א 72 דקות.

למסקנה: מי ששתה שתיה ורוצה לשתות עוד – לא צריך לברך שוב, אא"כ כיוון במפורש שרוצה לשתות רק כוס אחת, ולא משנה איזה סוג משקה זה. ואם עבר ביניהם זמן, דעת הגרע"י שלא צריך לברך שוב, ובהלכה ברורה הוסיף שיזהר לכתחילה לא להפסיד ברכה אחרונה. לכן נראה לי שאם לא מתכוון לשתות בזמן הקרוב (זמן עיכול לחומרא 11 דקות), יברך ברכה אחרונה, וכן כתב המליץ לנהוג הפסקי-תשובות (קפד, יא). ודעת הברכת-ה', שיברך על כל כוס בפני עצמה, ולכתחילה נכון שיכוון כשמברך לפטור רק מה שבכוונתו לשתות באותה הפעם.

{בברכה הרב יהורם לוי}