שאלה:

שלום וברכה!
הגיע אלינו למושב רב מפורסם מוכר. הוא הודיע מראש שלאחר הרצאתו תהיה התרמה. נשאלתי על ידי אחת מתוקשבות המושב האם אפשר להזמין. אמרתי שכן. ובינוי לבין עצמי הייתי קצת מסופק לגבי ההתרמות. לא זוכר אם הערתי על זה.
בכל מקרה הייתי בציפייה שיהיו התרשמות ורק מי שירצה ילך לתרום.

יום לפני ההרצאה הודיע הרב שהוא קבע במקום קרוב אלינו הרצאה נוספת כך שזה ישפיע על זמני ההרצאה אצלנו. אנחנו אמרנו שלא נוכל לשנות את הזמנים ויהיה אפשר לקיים את ההרצאה מבלי ההתרמה. והייתה הסכמה על כך.

בפועל הרב סיים את הרצאתו, ולאחר מכן הוא עמד בפני הקהל ודיבר על כך שמי שיתרום מובטח לו ישועות גדולות, כי כבר אנשים תרמו לו וראו ישועות. ויש ישיבת מקובלים שיברכו אותו עם איזה בית מזוזה ושמות קודש.. וכיוצא בזה.

לאחר מכן עמד ואמר, מי התורם הראשון. ובהתלהבות בירך אותו, ואמר מי עוד וכן הלאה. וכך גרף 13 הוראות קבע!!
לאף אחד זה לא היה נעים, וזה עורר תחושות לא טובות בציבור. בשבת לאחר האירוע היה כעס גדול על הרב ועל מי שהזמין אותו למושב.

גם אני בשעת התרומה, הרמתי את ידי כדי לתרום, ואמרתי לו. תקשיב אני מכיר את הציבור לא כולם יכולים לתת, הם עצמם בחובות גדולים. וגם אני תכננתי בראש השנה הקרוב לתת לאנשים הזדמנות לעשות הוראת קבע כדי להחזיק את המפעלים החברתיים והתורניים של המושב.

שאלתי היא כזו:
1. גבייה כזו שנעשתה בדרך של הסכמה אבל מתוך כפייה חברתית. והמרמור שעלה אחר כך גם העיד על חוסר ההסכמה שהדבר. האם היא נחשבת גבייה או שניתן לבטלה?
2. במידה ולא ניתן לבטלה האם אפשר לשנות את הוראת הקבע לטובת תרומה אחרת?

תשובה:

א. התרמה מתוך אוירת לחץ היא פעולה שעלול להיות בה בעיה הגובלת באיסור "ופקדתי על כל לוחציו" ובפרט אם התורם מרגיש התמרמרות לאחר ההתרמה. ובפרט אם התרימו נשים שבעליהן לא הסכימו לתרומה.
ב. לאחר ההתרמה אף שנעשתה מתוך לחץ נראה שהתורם התחייב בנדר ואינו יכול להתנער מחיוב זה בלא התרה.
ג. כל עוד לא נעשתה התרה אין להעביר את הכסף ליעד אחר ובפרט שהנדר נעשה מול גבאי
ד. אפשר לעשות התרה לנדר זה כיון שנעשה מתוך לחץ והתורם מרגיש קושי כלכלי לתת את התרומה.
ה. אם לתורם יש אפשרות כלכלית לעמוד בתרומה ועיקר ההתמרמרות היא על כך שתרם למקום שלא רצה לתרום עדיף שההתרה תיעשה רק לענין לשנות את יעוד הצדקה היינו שיתירו לו את הנדר אבל אח"כ ימשיך לתת את הכסף למקום אחר שהוא חפץ. ובפרט אם התרומה נעשתה בהוראת קבע וכבר ניתנו מספר תשלומים , אפשר ביתר קלות לעשות התרת נדרים שמכאן והלאה יפסיק לתת או שיתן למקום אחר.
תשובה מורחבת:
התרמה הנעשית מתוך אוירת לחץ-
יש לדעת שלהוציא צדקה מתוך לחץ על התורם הוא דבר הגובל בכלל האיסור המובא בב"ב ח: "ופקדתי על כל לוחציו, ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: ואפי' על גבאי צדקה!" ושם העמידו שמדובר בגבאי הלוחץ על מי שאינו אמיד. וכך כתב הרמב"ם (מתנות עניים ז,יא) "אדם ... שמיצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה, וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע ממנו שנאמר ופקדתי על כל לוחציו". ונפסק דין זה בשו"ע (רמח,ז).
ואמנם יש מקום לומר שדברי הגמרא והרמב"ם מוסבים ביסודם על כפיה ממשית כאשר מאלצים אדם לתת נגד רצונו ותובעים ממנו לתת נגד רצונו ואילו הפעלת לחץ של אוירה ושכנוע אינם ממש כמו אילוץ, אבל ביסוד הדברים יש ענין משותף שהרי הרמב"ם כתב שאם נותן כדי שלא יתבייש אסור לתובעו אם כן המטרה היא שלא יתן מתוך בושה ממילא ה"ה שאין ליצור עליו לחץ שיגרום לו לבושה אף שאין תובעים אותו ממש כי סוף סוף הוא נותן מתוך בושה והוא מיצר לעצמו. מבחינת המטרה שלא לגרום לאדם תחושות אלו אין הבדל בין תביעה ליצירת לחץ אחר.

יותר מזה, בתוספות שם מוכח שיש גם כפיה בדיבור  כי ביחס למה שאמרו בגמרא שם שרבא כפה את רב נתן בר אמי ולקח ממנו ארבע מאות זוז לצדקה כי ידע שהוא אמיד פירש ר"ת "דהאי כפיה בדברים", ויוצא מזה שמי שאינו אמוד אסור לכפותו אפילו בדיבור.

המאירי (ב"ב ח:) כתב בהקשר זה דברים חריפים –
מי שיודע בו שאין היכולת בידו אין לו להכריחו על כך, וכל שכן שיש לו להשגיח שלא לתבעה למי שהוא נכבד ואין היכולת בידו והוא מתביש על שאין בידו ליתן וכל מי שלוחץ ודוחק בכך מי שאין ספק בידו לעשות הרי זה רשע ובכלל פרנס המטיל אימה שלא לשם שמים וזהו שאמרו ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה... וזהו שדרשו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ....וביאורו אצלי שמלת המשכילים פירושו מתבוננים ועושין עניניהם אחר המתון וההתבוננות...

ואמנם כפי שהוזכר לעיל נראה שהדברים מכוונים כלפי מי שמכריח את האדם לתת אבל מ"מ לפי חומרת הדברים יש להזהר גם בלחץ שאינו כפייה ממש.

ואמנם מצאנו לימוד זכות על המתרימים שתובעים וחוזרים ותובעים בשו"ת דובב מישרים ד,קמא שכתב שמה שעושים הגבאים שהם נאלצים לתבוע ולחזור לתבוע-
 "למרות שגבאי הצדקה מוזהרים לא להיות נוגשים אפילו לצדקה, כמו שדרשו חז"ל ...ופקדתי על כל לוחציו ...הוא משום שמסתמכים על חזקת כשרותם של ישראל הנתבעים ונותנים אח"כ בחפץ לב אחרי שמתגברים על המניעים הרגילים שלא להוציא ממונם מרשותם, והם שמחים על פעלם הטוב שמחה העולה פי כמה על ההיסוסים הקודמים, וכדברי הרמב"ם הנודעים בהל' גירושין [פ"ב ה"כ] בהסבירו שאפילו בדברים הכופים את האדם לדבר מצוה הרי זה נחשב אח"כ כנעשים ברצון, מכיון שנפש הישראלית בעצמותה רוצה במצוה. ועיין בדברי הימים א' (כ"ט פסוק ט') "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה", ומפרש החיד"א [בחומת אנך] שדוד המלך שמח על שמחת העם בהתנדבם שראה שנותנים התרומות בלב שלם".

לפי דבריו רק אם בסוף התורם מרגיש שמחה על מה שנתן יש מקום לומר שלא היה כאן לחץ שלילי אבל אם התוצאה הסופית אינה כזו הרי שאדרבה מוכח מדבריו שגם כפייה בדברים היא בכלל "ופקדתי על כל לוחציו" ובכלל נגישה לצדקה.

ואכן בנידון שם בתשובה היות והיה מוכח במקרה שם שהתורם גם אחר נתינה לא היה ליבו עימו לכן כתב שאין הוא יודע אם הוא רשאי  לקחת כסף כזה ולמעשה הוא החזיר את הכסף (כפי שמובא המשך המעשה בדף על הדף ב"ב שם).

בנידון השאלה כאן מוכח שהתורמים הביעו התמרמרות ולפי זה לכאורה ההתרמה נעשתה בלחץ שאינו הגון.

יש להוסיף שגם לגבי מתנה שלא נתנה בלב שלם אלא מתוך בושה אינה נחשבת כמתנה כפי שמוכח מהדין הנמצא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כח סעיף יז)- הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת.

אכן עדיין יש לדון לענין דיעבד לאחר שכבר התורמים התחייבו לתת את הצדקה.

כידוע דין צדקה כדין נדר במובא בשו"ע יו"ד (סי' רנז סעיף ג') "הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים". ולכן כל התחייבות לתת צדקה היא חמורה ומחייבת כדין נדר וממילא אין הדבר פשוט לפטור חיוב שכזה בלא התרת נדרים.

ולענין התרת נדרים של צדקה הנה מפורש בשו"ע (רנח,ו) שאפשר להשאל עליהם "הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו". אבל כתב בשו"ע (סי' רג סע' ג') "נדרי הקדש מצוה לקיימן. ולא ישאל עליהם אלא מדוחק" והש"ך שם כתב הנוסח "אבל אם נדר לצדקה או להקדש" וכ"כ בכנסת הגדולה (סי' רנח), וכן מוכח מעוד פוסקים הדנים באילו אופנים אפשר להתיר נדר של צדקה. והרדב"ז (ד,קלד מובא ברע"א רנח, על סעיף ו ופת"ש שם ס"ק ח) כתב "שהחכם המתיר נדר זה היה חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר". (אמנם בפסקים ותשובות רנח אות הביא רשימת פוסקים שחולקים על דבריו)

הפוסקים דנו בכמה אופנים של דוחק שמחמתם ניתן להתיר (הובאו בספרים כל נדרי פ"ט סע' ז והלאה ובפסקים ותשובות רנח אות יב) ודימו זאת למה שנפסק בשו"ע רכח,כא לגבי נדר שעל דעת רבים שאפשר להתירו לצורך מצוה וכתב שם הרמ"א שגם לצורך שלום בית או צורכי רבים או צורך פרנסתו ולכן כתבו הפוסקים בנידון נדר של צדקה שאפשר להתיר אם הנודר נעשה עני או שלום בית או שנחלה או שצריך המעות לקרוביו (בית יצחק ח"ב עה). ומלשון ערוך השלחן משמע גם הנחיה כללית לדוחק שכתב "אם החכם רואה שכבדה עליו לשאת משא זו וזה הנודר נדר בחפזו בלי מתינת הדעת וודאי מצוה להתיר לו והכל לפי העניין"  

ונראה שגם בנידון כאן שהנודר ממורמר ומרגיש שנדר שלא בלב שלם אלא מתוך לחץ ובפרט אם יש לו קושי כלכלי לעמוד בנדר או שנדרים אלו יפגעו בצורכי הציבור של אותו מקום כל אלו יחשבו לדוחק והתרה לצורך מצווה.

עוד יש להוסיף שאם יש נשים שנדרו צדקה ועשו זאת שלא מדעת בעליהם והבעל מוחה ואינו מסכים למה שנדרה אשתו אסור לגבאי הצדקה לקחת מהם כמו שכתוב רמח,ד "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ... אלא דבר מועט,.... והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם" (ואמנם יש בזה חילוקים לפי מידת ההכנסה של בני הזוג ויש לבחון לפי הענין כפי שמובא שם בערוך השלחן).

יש להוסיף שיש מקום לדון בעצם תוקפו של נדר הצדקה כאשר נעשה מתוך לחץ. כי במשנה בנדרים פ"ג מובא שאחד הנדרים שאינם צריכים התרה הם נדרי אונסין. ואמנם הדוגמאות שמביאה המשנה שם הם אונסים שקרו לאחר הנדר אבל בפוסקים מובאים דוגמאות גם אונס בשעת הנדר – סימן רלב סעיף טו לגבי מי שמאימים עליו ביסורים וסעיף יז על מי שנדר מחמת הפצרת חולה כדי שלא תטרף דעתו . והסביר הגר"א שם שמה שנקטה המשנה אונסים לאחר הנדר היינו לרבותא וק"ו אם יש אונס בשעת הנדר.  אלא שיש לפקפק בזה בנידון כאן עד כמה אפשר לומר שיש כאן אונס וכן באיזה דרגה של אונס כי ודאי לחץ ואוירה ושכנוע אינם בדרגה של יסורים ואף לא בדרגה של הפסת דעת חולה שנוטה למות ולכן נראה שקשה במקרה הזה להפקיע את הנדר מיסודו על סמך סברא זו ומ"מ חזי לאצטרופי לענין ההתרה שניתן יהיה לעשות התרה לנדר כזה.

ולגבי השאלה השניה האם מותר לשנות את יעד הצדקה –
אם נדר בינו לבין עצמו צדקה לעניים וכעת רוצה לשנותה לצורך מצווה אחרת - נחלקו הראשונים רבינו ברוך ורבינו משה מאוירא (הובאו דעותיהם בתוספות ערכין ו:) . רבינו ברוך סובר שמותר לנודר לשנות לצורך מצוה אחרת ואילו רבינו משה סובר שאסור לשנותה אפילו לדבר מצוה ורק מותר ללוות אותה היינו לקחת על מנת להחזיר.

כדעת רבינו ברוך כתב גם מהר"ם (ד"פ תתקמב) הובא במרדכי ב"ב תפז שיכול לשנות למצוה אחרת אם לא בא ליד גבאי. וכן כתבו הגהות מרדכי (כתובות רצה) שיחיד יכול לשנות לכל דבר מצוה כמו טובי העיר שיכולים לשנות את קופת העיר

מהמאירי ב"ב ח: משמע שעד שלא בא ליד גבאי רשאי הנותן לשנותה בין לדעת הר"י מיגאש ובין לדעת רבותינו הצרפתים, וכן האיסור של השינוי הוא על הגבאי או בני העיר.

להלכה נחלקו גם האחרונים - המבי"ט ג,טו פסק שאין לשנות למצווה אחרת אלא רק בהלוואה אבל שינוי גמור אסור ורק בתוך הצדקה לעניים מותר לשנות  בחכמת אדם קמח,יא כתב בפירוש שכל עוד שהכסף ביד הנותן אין לשנות אפילו לדבר מצווה ורק הגבאי רשאי לשנותו לדבר מצווה וכתב שם בטעם הדבר שכל עוד שלא נתן לגבאי לא יצא ידי נדרו וגם בערוך השלחן רנט,ו פסק שאסור לשנות ומשמע שם שהוא מחמת שינוי הנדר.

במנחת יצחק ד,כט כתב שמפשט לשון הטור ושו"ע ס' רנט משמע שכאשר הוא ביד הנותן א"א לשנות למצוה אחרת והביא את החכ"א וערוך השלחן הנ"ל, וציין שבשו"ת גבעת פנחס גם למד כך בשו"ע להחמיר. ומשמע שם שאף שיש חולקים צריך להחמיר.

יש להעיר שלכאורה אכן משמע שדעת מרן הבית יוסף (באבקת רוכל פג) להחמיר כי בנדר ומת סובר הב"י שהיורשים חייבים לשלם כי כבר זכו עניים , ולכאורה אם כבר זכו עניים איך אפשר לשנות למצוה אחרת.

הט"ז בסי' קנג ס"ק ב סובר שאינו יכול לשנות את יעד התרומה כי אחרת לא יצא הנודר ידי נדרו  אולם יוצא מדבריו גם קולא והוא שאם ישנה נדרו למצווה חמורה יותר  יצא ידי נדרו (הט"ז כתב את הסברא שלא יוצא ידי נדרו כדי להסביר מדוע אסור לשנות מעות אלא רק לקדושה חמורה יותר)

לעומת אחרונים אלה יש גם אחרונים שהקלו –

המהרש"ך ב,לח היקל לשנות לדבר מצווה בין ביד הגבאי ובין ביד התורם ופירש שכשהוא ביד הנותן הוא קל יותר מביד הגבאי כפי שרואים מדין ההלואה.  וכן בקצות החושן ריב משמע שנקט שמותר כי הזכיר רק את שיטת רבינו ברוך שמותר לשנות למצוה אחרת.

המהרש"ם א,מט התיר למעשה לשנות מעות שהוקדשו לבית כנסת לצורך נישואי קרובה ענייה והביא דברי הגהות מרדכי הנ"ל . ושם הזכיר תשובות נוספות שהקילו בזה – תשובת מהרש"ך ב,לח מהר"ם גאלנטי עו . 

להלכה נראה שיש להחמיר בזה ולא לשנות יעוד של צדקה למטרה אחרת, ועוד יותר  יש מקום להחמיר כאשר נדר מול הגבאי שבזה גם המקילים מחמירים כי נחשב כאילו כבר הגיע  ליד הגבאי כמו שכתוב במרדכי (ב"ב תפז) "כיון שאמר בפני הקהל אני נודר לתת ליד הגבאין כך וכך לעניי העיר או כך וכך לעניי העולם ה"ל כאילו מטו ליד הגבאי" ובספר צדקה ומשפט פ"ט ס"ק ד כתב שהנודר צדקה למוסד מסוים נחשב כנודר לעניים מסוימים ואסור לשנות ממוסד למוסד.

אמנם הפתרון במקרה כאן לשנות את היעוד הוא ע"י התרת נדרים שכן כתבו כמה אחרונים להקל שעל ידי התרה ניתן לשנות יעוד של צדקה כמו שהביא בשו"ת מנחת יצחק ח"ב לט אות ג משם כמה פוסקים – מהרש"ם בית שלמה ועוד. וכן בספר כל נדרי עמ' קיא  הביא עוד פוסקים בענין זה.

עוד יש להעיר שיש חילוק בין אדם שהתחייב לתת סכום מסוים שכבר נמצא ברשותו לבין אדם שהתחייב לתת סכום עתידי שעדיין אינו נמצא ברשותו. בהתחייבות של הוראת קבע יש גם התחייבות לעתיד והתחייבות זו היא קלה יותר לענין שינוי היעוד כי טרם הקדיש את הכסף עצמו לצדקה וגם יותר קל להשאל על נדר כזה כי עדיין אין זכייה מצד הגבאי שהרי הכסף לא הגיע לעולם. ולכן לגבי התשלומים העתידים ממשכורות או רווחים שטרם הגיעו עוד יותר קל לעשות התרת נדרים עבורם.

היוצא מכל האמור הוא שתורם שרוצה לחזור בו מן התרומה יעשה התרת נדרים לתרומתו ובפרט יכול לעשות כן אחרי שכבר נתן תשלום אחד או שניים . ואחרי ההתרה עדיף אם ימשיך לתת זאת למקום הקרוב אליו אבל גם יכול שלא לתת כלל.

ההתרה תיעשה ע"י שהתורם ישאל ע"י שלושה אנשים אם הוא מתחרט שנדר את הצדקה ואחרי שיאמר שהוא מתחרט (כמובן באופן שהוא באמת מתחרט) ישאלו אותו אילו היה  יודע שיתחרט האם היה נודר והוא ישיב להם שלא היה נודר. באופן זה עושים חרטה ופתח .
לסיכום –
א. התרמה מתוך אוירת לחץ היא פעולה שעלול להיות בה בעיה הגובלת באיסור "ופקדתי על כל לוחציו" ובפרט אם התורם מרגיש התמרמרות לאחר ההתרמה. ובפרט אם התרימו נשים שבעליהן לא הסכימו לתרומה.
ב. לאחר ההתרמה אף שנעשתה מתוך לחץ נראה שהתורם התחייב בנדר ואינו יכול להתנער מחיוב זה בלא התרה.
ג. כל עוד לא נעשתה התרה אין להעביר את הכסף ליעד אחר ובפרט שהנדר נעשה מול גבאי
ד. אפשר לעשות התרה לנדר זה כיון שנעשה מתוך לחץ והתורם מרגיש קושי כלכלי לתת את התרומה.
ה. אם לתורם יש אפשרות כלכלית לעמוד בתרומה ועיקר ההתמרמרות היא על כך שתרם למקום שלא רצה לתרום עדיף שההתרה תיעשה רק לענין לשנות את יעוד הצדקה היינו שיתירו לו את הנדר אבל אח"כ ימשיך לתת את הכסף למקום אחר שהוא חפץ. ובפרט אם התרומה נעשתה בהוראת קבע וכבר ניתנו מספר תשלומים , אפשר ביתר קלות לעשות התרת נדרים שמכאן והלאה יפסיק לתת או שיתן למקום אחר.

 

אופן ההתרה ראה בסוף התשובה לפני הסיכום.

{בברכה הרב יעקב סבתו}