בית הדין

כט תמוז התשפג | 18.07.23

הרב ישועה רטבי

הלוואת סאה בסאה

קיים איסור דרבנן להלוות מוצר בתנאי שהלווה יחזיר את אותו מוצר, איסור שנקרא סאה בסאה (שולחן ערוך יורה דעה סימן קסב סעיף א). כלומר אדם שלווה משקל מסוים של חיטים (סאה חיטים), ולאחר זמן החיטים התייקרו, יוצא שהלווה מחזיר סאה חיטים יקרים יותר, ויש בכך איסור ריבית. איסור זה שייך גם בהלוואה לזמן קצר[1].

אין בהלוואה זו איסור תורה, כי בדיני ריבית הולכים אחר שעת ההלוואה "עיקרא", ובשעת תחילת ההלוואה לא היה ריבית (נימוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף לג עמוד ב). בנוסף, בשעת ההלוואה הצדדים לא סיכמו על ריבית קצוצה, אלא הסכימו שיחזיר את אותה כמות שלווה, שאם לווה סאה יחזיר סאה, אלא שיש חשש שהסאה תתייקר, וזה נראה כריבית שמחזיר מוצר יקר יותר, לכן חכמים אסרו להלוות מוצר בתנאי שהלווה יחזיר את אותו מוצר.

ההשלכה המעשית מכך שמדובר באיסור דרבנן: א) בית הדין לא יוציא ריבית זו (ש"ך בס"ק א), ורק אם רוצה לצאת ידי שמים - עליו להחזיר. ב) הט"ז (בס"ק א) כתב:  אם זה נעשה בצורה של מכירה - מותר, כגון שאומר לו שמוכר לו כעת מוצר מסוים, ולאחר זמן הקונה יחזיר למוכר מוצר חלופי. אבל החכמת אדם (בינת אדם שער משפטי צדק סימן ז) כתב: "לעניות דעתי צריך עיון, דמכר לא הוי אלא בכסף, כדאמרינן אין קיחה אלא בכסף, אבל חפץ בחפץ  - מיקרי חליפין".

איסור זה שייך רק בהלוואה שבה הלווה מחזיר מוצר אחר (למשל הלוואת אריזת סוכר או חלב שהלווה מכלה את המוצר שלווה ומחזיר מוצר חלופי), אבל אין כל איסור של סאה בסאה בהשאלה שבה השואל מחזיר את החפץ ששאל. מותר להשאיל גם אם תוספת שכר. מצב זה מוגדר בהלכה כשכירות.

איסור זה שייך רק כאשר המלווה מתנה עם הלווה שיחזיר לו את אותה כמות שהלווה לו, אבל אם ההלוואה היא בצורה סתמית, והמוצר לא התייקר - מותר להלוות, כי אנו אומרים שההלוואה היא בתנאי שהלווה יחזיר את המוצר כפי מחירו שהיה בשעת ההלוואה.

בדיעבד, אם הלווה עבר ולווה מוצר במוצר: אם בשעת החזרת ההלוואה המוצר אכן התייקר - יש איסור על הלווה להחזיר מוצר זהה שכעת יקר יותר, כי יש בכך איסור ריבית דרבנן, אלא הלווה יחזיר כסף בשווי המוצר כפי שהיה בשעת ההלוואה, ואם המוצר הוזל - הלווה יחזיר את המוצר הזול. במצב כזה אסור ללווה להשלים את הפער הכספי שנוצר כתוצאה מההוזלה, אלא המלווה יקבל את המוצר כפי שווי המופחת העדכני כעת. (שו"ע שם).

הרמ"א (שם סעיף ב) עוד כתב בשם ריב"ש (סימן יט): יש איסור למלווה לעשות תנאי עם הלווה, שאם המוצר יתייקר הוא יקבל את המוצר (במחירו היקר), ואם המוצר יוזל, הוא יקבל כסף כפי שהיה שוויו (היקר) בשעת ההלוואה, כי בכל מצב שהמלווה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, יש בכך איסור ריבית.

ישנם שלושה מקרים בהם תהיה מותרת הלוואת סאה בסאה: א)- היתר "יש לו" - יש ברשות הלווה מעט מהמוצר שהוא לווה. ב)- קביעת סכום החזר - הצדדים קובעים שהלווה יחזיר סכום כספי בשווי המוצר בשעת ההלוואה. ג)- יצא השער - יצא שער קבוע ויציב שידוע לצדדים.

נסביר כעת בהרחבה את שלושת ההיתרים הללו.

א) היתר "יש לו"

1. הסבר ההיתר

במשנה (במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א) מובא: "לא יאמר אדם לחבירו: הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן. (זהו המקור לאיסור הלוואת סאה בסאה), אבל אומר לו: הלויני עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח".

כלומר כאשר יש בבית הלווה את המוצר שהוא לווה, (בדוגמא במשנה: יש ללווה בבית חיטים אצל בנו או במחסן, וצריך להשיג את המפתח) - ההלוואה מותרת, ואין בזה איסור הלוואת סאה בסאה, כי אנו מחשיבים כאילו הלווה כבר הקנה למלווה את הפירות שיש לו בבית, כך שמדובר על החלפת חיטים ולא על הלוואה, וגם אם מחיר החיטים התייקר זה לא משנה כי הלווה כבר הקנה למלווה את החיטים לפני שהם התייקרו.

המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן תלט) סייג: "אפילו יש לו פירות במקום אחר - מותר ללות סאה בסאה - דדוקא כי האי גוונא שרי, דדרכו של מלוה לילך שם, אבל אם אין דרכו לילך שם - לא עדיף מהיכא דאית ליה אשראי במתא". כלומר ככל ואין דרכו של הללווה לנסוע לאותו מקום או שאין אפשרות לנסוע לאותו מקום שבו נמצא המוצר - לא נחשב שיש לו. וכ"פ הרמ"א (בסימן קסב סעיף ב).

הגהות אשרי (סי' עה) כתב: אם אין ללווה מהמוצר - המלווה יכול לתת לו מעט במתנה. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן קסב סעיף ב). הברית יהודה (פרק יז הערה מא) העיר: המלווה יכול לתת ללווה במתנה על מנת להחזיר[2].

הבית יוסף (בסימן קסב) כתב: אם ללווה אין מעט מהמוצר, אבל אחרים חייבים לו - לא נחשב שיש לו ואסור לו ללוות. וכ"פ הרמ"א (שם סעיף ב).

2. האם הלווה צריך להקנות

התוספות (מסכת בבא מציעא דף עה עמוד א ד"ה ולית) כתבו בשם ריב"ן: הלווה צריך לכוון להקנות את המוצר למלווה, ואם יש לו מעט מהמוצר יכוון להקנות בזה אחר זה. אבל הבית יוסף (בסימן קסב אות ב) כתב: הלווה לא צריך לכוון להקנות את המוצר שיש לו בבית למלווה, אלא מספיקה הידיעה שיש לו מעט מאותו מוצר. אם נאמר שצריך להקנות למלווה, א"כ ההיתר לא יהיה תקף לרוב האנשים שלא מכירים הלכה זו ולא מתכוונים להקנות. לכן "עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא - בטעמא כל דהו - אקילו ביה".

הש"ך (בס"ק ז) כתב: לדעת הב"ח, צריך שתהיה דעתו להקנות  צצמננננמממיממ את המוצר למלווה. הש"ך סיים: ונ"ל דאף לדבריו היינו לכתחלה, אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין, אף על פי שלא היה דעתו לכך - שרי".

גם לדעת הט"ז (בס"ק ג) בדיעבד ההיתר תקף גם אם לא היה מודע להיתר: "נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר - דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר, וכן בהיתר דשער שבשוק. אלא דחילוק יש ביניהם, באם לוה ולא ידע מן ההיתר: דבהיתר מצד "יש לו מותר" - כיון שנקנה לו על פי חכמים, ובהיתר מצד שער שבשוק - אסור ליתן לו החטים אם נתייקרו. כן נראה לע"ד עיקר להלכה".

3. דעת הלל

במשנה מובאת שזו דעת חכמים (וכך גם נפסק להלכה), אבל הלל חולק על חכמים בשתי הלכות:

• א. כאמור לדעת חכמים מותר להלוות סאה בסאה כאשר יש ללווה מעט מהמוצר, אבל לדעת הלל אסור להלוות סאה בסאה, גם אם יש ללווה מעט מהמוצר.

כך מובא במשנה: "אומר לו: הלויני עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח - והלל אוסר".

• ב. לדעת חכמים מותר להלוות סאה בסאה אם מדובר בדבר מועט שרגילים למחול עליו, אבל לדעת הלל אסור להלוות גם בדבר מועט. (לקמן נרחיב בדין זה).

בגמ' (שם) נפסק במפורש שלא כדעת הלל: "ולית הלכתא כוותיה".

4. הכמות הנדרשת ללווה מהמוצר

צריך לציין, שגם אם יש ללווה מעט מאותו מוצר - ניתן להלוות סאה בסאה, זאת כדעת רבי יצחק בגמ' (במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א): "אמר רב הונא: יש לו סאה - לוה סאה, סאתים - לוה סאתים. רבי יצחק אומר: אפילו יש לו סאה - לוה עליה כמה כורין. תני רבי חייא לסיועיה לרבי יצחק: טיפת יין אין לו, טיפת שמן אין לו. הא יש לו - לוה עליה כמה טיפין".

הטעם לכך הוא, שאנו כביכול מחלקים את ההלוואה למספר חלקים רב, ואומרים שבוצעה החלפה על אותה כמות חיטים שיש ברשות הלווה. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסב סעיף ב).

5. המוצר לא זמין /לא מוכן

גם אם המוצר לא נמצא ברשות הלווה אלא הוא מופקד בידי אחרים - ניתן להסתמך על כך לצורך ההלוואה, אבל אם המוצר נמצא במקום שהלווה לא עשוי להגיע לאותו מקום - לא ניתן להסתמך על כך.

בגמ' (במסכת בבא מציעא דף עד עמוד א) מובא: "אמר רב: מחוסר שתים - פוסק, שלש - אינו פוסק". כלומר אם יש ללווה מוצר בצורה לא מתוקנת, כלומר יש צורך לבצע שלוש מלאכות בכדי שהמוצר יושלם - לא ניתן להסתמך על מוצר זה לצורך ההלוואה, "שכיון שהוא מחוסר שלש מלאכות - הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום, וכמו לא בא לעולם עדיין" (רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ט הלכה ב), אא"כ מדובר במוצר שמקובל למכור אותו לא מוכן, אבל אם חסר רק שתי מלאכות בכדי להשלים את המוצר - נחשב שיש לו, ואין בעיה של סאה בסאה.

הרי"ף (דף מד.), הרמב"ם (שם) והרא"ש (סי' עג) פסקו כדעת רב. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן קעה סעיף ד).

הלווה לא נאמן לטעון שלא היה לו מהמוצר בשעת ההלוואה וכי מדובר בהלוואה בריבית, ולפיכך רשאי המלווה לגבות את המוצר ולהסתמך על היתר "יש לו".

ב) קביעת סכום החזר

בגמ' (במסכת בבא מציעא בסוף דף עד עמוד ב) מובא: "תנו רבנן: אומר אדם לחבירו: הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים". כלומר הצדדים מסכימים שהלווה יפרע את המוצר בתשלום כספי כפי שוויו בשעת ההלוואה. כלומר הלווה לא יחזיר חיטים אלא יחזיר כסף בסך שווי החיטים כפי שהיו בשעת ההלוואה, ובכך כבר לא יהיה מדובר על הלוואה כי אם על מכירה. במצב זה הלווה לא מחזיר את המוצר שלווה אלא מחזיר כספים בשווי המוצר בעת ההלוואה.

על פי אפשרות זו, המלווה מרוויח בכך שגם אם המוצר יוזל - הלווה לא יחזיר את המוצר המוזל, אלא יחזיר את שווי הכספים כפי שהיה בשעת ההלוואה.

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסב סעיף א): "אסור ללוות סאה בסאה... אם לא שיעשנו דמים, שאם יתייקרו - יתן לו אותם הדמים".

ג) יצא השער

במשנה (במסכת בבא מציעא דף עב עמוד ב) מובא: "יצא השער - פוסקין, ואף על פי שאין לזה יש לזה". כלומר ככל ויש מחיר קבוע ויציב שידוע לכל - נחשב כאילו יש לו את המוצר, למרות שבאמת אין לו, אבל כאשר היוצא השער, הלווה יכול בקלות לרכוש את המוצר שלווה בכל מקום.

הבית יוסף (בסימן קסב אות ג) כתב: אין צורך שהצדדים ידעו מה הסכום שנקבע בשער, אלא מספיק שתהיה להם ידיעה כללית על כך שהשער נקבע בשוק. אומנם מדברי הרא"ש (כלל קח סימן טו) משמע, שלא צריך שהצדדים יהיו מודעים ליציאת השער כלל.

הש"ך (בס"ק ט) פסק, שלכתחילה צריך הלווה לדעת שיצא השער, אבל בדיעבד אם השער יצא בפעל והוא לא היה מודע לכך - לא נחשב שלווה  באיסור. רבי עקיבא איגר (על סעיף ג) כתב, שלכאורה השולחן ערוך חזר בו מדבריו בבית יוסף, שכן בסעיף ה', השולחן ערוך העתיק את דברי הרא"ש להלכה.

הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק י הלכה א) הדגיש, שיש צורך בשער קבוע, אבל שער זמני - לא נחשב ל-"יצא השער". (ומכאן ששער הדולר שמשתנה כל הזמן - לא נחשב לשער קבוע). וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסב סעיף ג): "היה לאותו מין שער בשוק, קבוע וידוע לשניהם - מותר ללוות סאה בסאה".

השיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף עב עמוד ב) הגדיר מה נקרא שער קבוע ("שער מדינה"): "כתב הריא"ף בתשובה וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: פירוש קביע תרעייהו הוא התמדת השער. ואין זו ההתמדה לעולם, אלא שיתמיד שני חדשים ושלשה ואחר כך ישתנה. ואין העיירות כן". כלומר שער קבוע במשך חודשיים שלושה - נחשב לשער מדינה קבוע, ואם השער קבוע לפחות מזמן זה - נחשב לשער עיירות. הרמ"א (בסימן קעה סעיף א) פסק שריבית דרבנן ניתן להקל בשער קבוע של עיירות.

מוצרים שיש להם פיקוח ממשלתי - בוודאות נחשבים כיצא השער, וניתן להסתמך על כך לצורך הלוואת סאה בסאה. הברית יהודה (פרק כד הערה לג) הוסיף, שמוצר סטנדרטי שמצוי מאוד לרוכשו - נחשב שיצא השער.

הרא"ש (כלל קח סימן טו) כתב: אם המלווה התנה עם הלווה שלא יוכל להחזיר את ההלוואה לפני תאריך מסוים - לא ניתן להסתמך על היתר "יצא השער", כי כל הטעם להתיר בכך הוא בגלל שהלווה יכול לרכוש את המוצר בכל זמן ולהחזירו למלווה, אבל כאן שיש תנאי מפורש שאוסר על הלווה להחזיר את החוב לפני מועד הפירעון - נחשב להלוואת סאה בסאה וכדברי המשנה שמבקש להחזיר את החיטים בזמן הגורן, שיש בכך איסור.

הרא"ש הדגיש שהאיסור שייך רק כאשר יש תנאי מפורש שהלווה לא יוכל להחזיר את החוב לפני מועד הפירעון, אבל אם אין תנאי כזה, אלא הצדדים קבעו מועד להחזרת הפירעון - ניתן להסתמך על היתר יצא השער, כי מועד פירעון רק מגביל את המלווה שלא יוכל לגבות את החוב לפני שיגיע הזמן, אבל הלווה רשאי לפרוע את החוב בכל עת שיחפוץ. וכ"פ הרמ"א (בסימן קסב סעיף ג).

אומנם הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק י הלכה ב) כתב: "לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע". מכן כתב הש"ך (בס"ק יא) שהרמב"ם חולק על הרא"ש ואוסר כל קביעת זמן, גם ללא תנאי.

ד) דבר מועט שמוחלים עליו

במשנה (במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א) מובא: "וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, שמא יוקרו חטין, ונמצאו באות לידי רבית". בגמ' מובא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים: לוים סתם, ופורעים סתם".

לדעת חכמים אין לחשוש בהלוואת כיכר לחם, כי גם אם תהיה עליית מחירים היא לא תהיה משמעותית אלא מועטת, ורגילים למחול עליו, לכן אין צורך לקבוע את המחיר (כפי שב"ה אמרו: "עד שתעשיה דמים"), אלא ניתן להלוות כיכר לחם בצורה סתמית. אבל לדעת הלל גם בדבר מועט יש איסור סאה בסאה, בגלל שיש המקפידים גם על דבר מועט.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קסב אות א) כתב: "וקיימא לן כחכמים, דתרווייהו שרו". כלומר ההלכה נפסקה שלא כהלל בשתי ההלכות שהובאו לעיל.

אומנם מדברי הרי"ף (דף מה.) והרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק י הלכה ג) משמע, שאין היתר מיוחד בדבר מועט, אלא מדובר בהיתר הראשון היתר "יש לו", שבזה הלל אסר וחכמים התירו, אך אם אין ללווה מעט מהמוצר שלווה - גם אם מדובר בדבר מועט - אסור להלוות.

אומנם הבית יוסף כתב: "יש לומר דסבירא להו להרי"ף ולהרמב"ם, דסתם בני אדם מקפידים הם". מכאן שגם לדעתם אם מדובר בדבר שבוודאות לא מקפידים עליו, שאין חשש של איסור סאה בסאה.

הרמ"א (בסימן קסב סעיף א) כתב: "יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם, כמטבע של כסף, דמאחר דדבר מועט הוא - לא קפדי בני אדם להדדי בזה. וכן נוהגין להקל".

וכך כתב הבן איש חי (שנה שניה פרשת עקב סעיף א): "אא"כ מלוהו דבר מועט שאין דרך בני אדם להקפיד על יוקרו וזולו, כגון ככר לחם שהאשה לוה מחברתה שלא החמירו חז"ל לדקדק באיסור ריבית דרבנן כל כך".

[1] השולחן ערוך (בסימן קסב סעיף א) כתב: "אפילו לא קצב לו זמן לפרעון". הגר"א (בס"ק א) העיר: המקור לאיסור הלוואת סאה בסאה הוא בדברי המשנה (במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א): "לא יאמר אדם לחבירו: הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן". היה ניתן לחשוב בטעות שרק בהלוואה לזמן ארוך יש חשש שהמחירים התייקרו, קמ"ל שגם בהלוואה לזמן קצר יש איסור סאה בסאה. התוספות (מסכת בבא מציעא דף עה עמוד א ד"ה הלויני) העירו, שהמשנה מחדשת שאפ' בתקופת הגורן שהמחירים זולים ולא מתייקרים, בכל זאת יש איסור של סאה בסאה, כי חוששים למקרה חריג בו יש התייקרות גם בתקופה זו.

[2] השולחן ערוך (בסימן קסב סעיף ב) התיר גם להלוות ללווה שאין לו, אבל תלמידי הרשב"א כתבו שלא ניתן להתחיל את ההלוואה בלי שאין ללווה מעט מהמוצר.