שאלה:

מור אבי הוא מגדל ומשווק של הדסים לצורכי ארבעת המינים, כחלק מתהליך העבודה הוא מעסיק בני נוער ובנות שרות וכו' שבעבודה שנקראת קינוב, הפועלים מקבלים את ההדס כשהוא מלא בענפים קטנים והפועלים צריכים לנקות אותם, כל פועל מקבל כסף ע"פ מספר ההדסים שהוא עושה, כל מאתים הדסים שהוא עושה הוא סוגר אותם בתוך דלי ורושם על הדלי את מספר ההדסים,
אבא שלי זיהה שאחד מהפועלים יש פער בין מה שהוא רושם שהוא עשה לבין מה שהוא עשה בפועל, הוא ספר שלושה ארגזים של אותו פועל, והוא ראה שבכל אחד מהארגזים היה מאה שישים הדסים בתוך הארג והופועל רשם מאתיים.
מור אבי שואל האם הוא יכול על סמך זהה לגזור שבכל ההדסים של אותו פועל בעצם יש רק מאה שישים ולהוריד לו על כל הדליים שהוא עשה?,
כלומר - האם הוא צריך לתבוע אותו לדין ולהיכנס לכאב ראש וכו' או שהוא יכול פשוט לעשות את זה על דעת עצמו ואם הפועל רוצה שיתבע הוא אותו לדין תורה וידאג לכל הכאב ראש וכו'?

תשובה:

כל מה שבעל הבית מודה שהפועל עשה צריך לשלם לו אבל את החלק שבעל הבית מסופק אם הפועל עשה אינו צריך לשלם לפועל עד שהפועל יביא ראיה שעשה כי הוא בגדר "איני יודע אם נתחייבתי".

ביתר הרחבה-
בספק של חוב ממוני ישנם שני מישורים – א. ספק על עצם החיוב – כגון שתובע אומר בריא שהלוה והלוה אינו יודע אם הייתה הלואה, שבזה מעיקר הדין פטור ורק בבא לצאת ידי שמים צריך לשלם. ב. ספק על החזר חוב ידוע – היינו שודאי נוצר חוב אלא שספק אם החוב נפרע כגון שתובע אומר שהלוה והלוה מודה שלוה אלא שמסופק אם פרע שבזה חייב לשלם כיון שתחילת החיוב היה ברור. (מקור הדין בסי' עה סע' ט ובגמרא ב"ק קיח.)

יש לדון על שכר פועל כאשר הפועל אומר שבריא לו שעשה את העבודה ואילו הבעל הבית מסופק אם עשה את העבודה, האם זה דומה לאינו יודע אם נתחייב שהרי החיוב של תשלום שכר הפועל הוא רק לאחר הפעולה – "שכירות אינה משתלמת אלא בסוף" וממילא כאן בסוף השכירות יש לו ספק אם נעשתה השכירות. או שהוא דומה לאינו יודע אם פרע שהרי כאשר הפועל עשה קנין או התחיל בעבודתו אם יבטל בעל הבית את עבודתו יצטרך לשלם לו כפועל בטל ולכאורה אם כן יש כבר התחלת חיוב.

לכאורה הדבר נתון במחלוקת ראשונים בנידון בעל הבית שאמר לחנוני לשלם לפועלים ומתו הפועלים וטוען החנוני שנתן להם ובעל הבית אינו יודע אם החנוני שילם, האם החנוני נאמן בלא שבועה.

דעת הרמב"ם (לוה טז,ה) שחייב לשלם לחנוני ואילו הרמב"ן (מלחמות שבועות לג. הובא במ"מ שם) חולק וסובר שאינו חייב לשלם לחנוני כי דומה לאיני יודע אם הלוותני. ובלשון הרמב"ן שם - "בחנוני על פנקסו שדינו מן התורה שילך לו בפחי נפש שהרי דינו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע הוא וקי"ל דפטור".

השו"ע צא,ב פסק כרמב"ם אבל הרמ"א שם פסק כרמב"ן.

הש"ך האריך לפסוק כרמב"ם והביא משם בעל התרומות שהטעם שאינו דומה כאן לשמא לא הלוויתני הוא כי כאן יש חזקה ששליח עושה שליחותו, ומבואר בגמרא כתובות לגבי טוענת שהייתה בתולה בשעת הקידושין שהיות וחזקת הגוף מסייעת לה הבעל חייב לשלם לה כתובה ואין אומרים שהוא בכלל איני יודע אם התחייבתי.

ואמנם יש לדון אם אכן הרמב"ם והשו"ע יחייבו בכל ספק של פועל אם עשה את עבודתו.-

א. לא ברור אם לגבי כל פועל שייך לומר חזקה שעושה עבודתו.

ב. בנידון הרמב"ם והשו"ע מדובר שהחוב היה ודאי היינו שודאי בעל הבית היה צריך לשלם סכום זה לפועלים וממילא לא היה מוחזק בסכום זה ואולי רק מסיבה זו הוא צריך לשלם לפי הרמב"ם – וכך מדוייק מלשון הרמב"ם שם שכתב "שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד". היינו סכום זה בכל מקרה היה צריך לצאת מכיסו ולכן גם אם יש ספק אם הסכום צריך להגיע אל החנוני מ"מ אין לבעל הבית הפסד[1].

מה שאין כן בספק עבודה של פועל אם אכן הפועל לא עשה את עבודתו ודאי יש הפסד לבעל הבית וממילא יתכן וגם הרמב"ם יודה שדינו כאינו יודע אם נתחייב.

יש להוסיף שבב"מ עו. לגבי פועלים שטענו שעשו עבודה טובה יותר ומגיע להם יותר שכר, אם א"א לראות את איכות עבודתם כגון שהתמלא במים משמע שאינם נאמנים לטעון שעשו עבודה טובה יותר. ואמנם אין מזה ראיה ברורה לנידון כאן כי יש לחלק שאינם נאמנים שעשו עבודה טובה יותר אבל אולי עדיין נאמנים לגבי עצם עשיית העבודה.

היוצא מזה הוא שהרמב"ן קבע יסוד שספק אם נעשתה השליחות הוא בגדר אינו יודע אם התחייב ומשמע בנקודה זו אין חולק על כך אלא שיש הסוברים שאם יש כנגד זה חזקה שעשה חייב.



בנידון כאן-

נראה שבנידון כאן כולם יודו שהוא בגדר אינו יודע אם נתחייב ואין כאן חזקה שעשה עבודתו שהרי בנידון כאן יש הוכחה להפך שהפועל נהג שלא כשורה וממילא ודאי שאין שום חזקה שעשה עבודתו נאמנה אלא אדרבה יותר נוטה לומר שנהג ברמאות בכל עבודתו.

לכן נראה שבנידון כאן גם הרמב"ם והשו"ע והש"ך יודו שאין הפועל נאמן לטעון שעשה עבודתו כהוגן ולתבוע את המגיע לו אלא הוא צריך להביא ראיה לזה.

ואמנם במה שבעל הבית מודה שהפועל עשה בזה ודאי צריך לשלם לו ואין במה שהפועל ניסה לרמות כדי להפקיע ממנו את השכר שכבר מגיע לו כל שלא הזיק וקלקל במה שכבר עשה.

ונראה שכאן גם אין הכרח לצאת ידי שמים כיון שיש רגלים לדבר שהפועל רימה ופעל בצורה לא הגונה ממילא לא נראה שיש חובה מידי שמים להאמין לו על הספק אלא אדרבה נוטה יותר לומר שגם בשאר העבודה שלא נבדקה נהג ברמאות.

סיכום הדברים-

כל מה שבעל הבית מודה שהפועל עשה צריך לשלם לו אבל את החלק שבעל הבית מסופק אם הפועל עשה אינו צריך לשלם לפועל עד שהפועל יביא ראיה שעשה.

[1] וכבר העיר התומים שם נקודה זו אמנם למעשה פסק שאם אדם הורה לשליח להוציא כסף והשליח טוען שהוציא על פיו הוא נאמן כי אחרת יהיה הפסד לשליח.