שאלה:

שלום לרבנים הקדושים.
כידוע ציוותה התורה לקראת קירבה למלחמות כיבוש הארץ, ביחס לחתן טרי "נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אישתו אשר לקח".
אשמח לדעת
א. מה הגדרים ההלכתיים של המצווה, וביחס לאיזו מלחמה.
ב. לימינו אנו - האם ניקח את דברי התורה, ועליהם של חז"ל - כפשוטם?
תודה מראש.

תשובה:

תקציר התשובה -
א. מדובר על מלחמת רשות אבל במלחמת מצוה אין דין כזה כמבואר להלן .
גדרי המצוה בקיצור - יש מחלוקת האם אסור לצאת גם לצורך פרטי ונראה שיש להחמיר, האיסור הוא לצאת מחוץ לעיר. האיסור הוא למשך זמן מסויים בלשון החינוך "ימים רבים" אולם זמן זה אינו ברור ובפנים הובא משו"ת בצל החכמה שנוטה להחמיר אפילו ביותר מיום אחד. אם האשה מוחלת יש בזה מחלוקת ומ"מ לצורך פרטי בתוספת מחילה אפשר לצאת. אפשר לצאת לצורך מצוה ולפי החת"ס לצורך פרנסה הכרחית נחשב כצורך מצוה.

ב. לגבי ימינו - הרבה פוסקים הביאו דין זה וכפי שמובא לקמן לגבי הדיון ביציאה לצורך פרטי. לסוברים שהוא תלוי רק בגדרי מלחמה ולא בשאר צורכי ציבור ממילא אינו שייך כאשר אין מלחמת רשות אבל כפי שיובא להלן גם לסוברים שדבר פרטי אינו בכלל האיסור מ"מ לענין צורכי ציבור אחרים יש שייכות לאיסור זה. אבל למעשה היום לוקחים אנשים לצורכי ציבור רק בגיוס לצבא (ושאר צורכי ציבור הם כמו עבודה לכל דבר וממילא אם יוצא הוא בשביל פרנסה וא"כ הוא צורך פרטי) ,והיות והצבא היום נלחם רק מלחמות מצוה ממילא לסוברים שאין דין כזה בצורך הפרטי שוב היום דין זה אינו מעשי אבל כאמור לסוברים שהוא בגם בצורך פרטי ודאי שייך האיסור גם היום.

הסבר הדברים -

בתורה (דברים כד,ה) נאמר "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" ויש במצוה זו עשה ולאו כמו שהביא הרמב"ם בספר המצוות .

לצורך מלחמת מצווה ודאי צריך לצאת כמפורש במשנה סוטה (ח,ז) "במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה" וכן נפסק ברמב"ם מלכים (ז,ד) "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

וכידוע הרמב"ם (מלכים ה,א) מגדיר מלחמת מצוה כג' אפשרויות – "ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"[1].

לכן גם כיום, שלצערנו עדיין צריך להלחם כנגד הצרים אותנו מוציאים חתן מחדרו לצורך המלחמה.

וכתב החזו"א (או"ח קיד) שלא מדובר רק כאשר צריכים את החתן לנצחון המלחמה שזה פשוט כי בשביל פקוח נפש והצלת העם כולם חייבין אלא "אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים (וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים) היה רשות ליקח חתן מחדרו שאין להחוזרים (מערכי המלחמה) שום זכות במלחמת מצוה"



גדרי המצוה

בגדרי מצווה זו נחלקו ראשונים ואחרונים ונראה לחלק את הדיון לכמה נושאים –

א. הדיון העקרי לגבי חלות המצוה האם חלה גם צרכים פרטיים או רק צורכי ציבור ובכלל דיון זה אם המצוה היא רק כאשר נכפה על החתן או גם כאשר עושה ברצונו וכן האם האיסור הוא על החתן או על הצבא ובעלי השררה

ב. אם אסור לצאת לצרכים פרטים לכמה זמן אסור לצאת ולאן אסור לצאת

ג. האם ביציאה לצורך פרטי יש היתרים כגון צורך מצוה או מחילת האשה .



א. חלות המצווה –

בגמרא סוטה מד. מפורש בברייתא שהחתן אינו יוצא לא למלחמת הרשות ולא גם לספק מים ומזון ולתקן דרכים. ברמב"ם הלכות מלכים (ז,יא) הוסיף שגם לא להיות שומר בחומה ולא לעוד צורכי העיר, ומשמע שלצורך פרטי יכול לצאת . וכן משמע בסמ"ג (לאוין רל ועשין קכא) שהזכיר רק עניני צבא (כפי שדייק ממנו בשו"ת חתם סופר ד,קנה). אבל בספר המצוות לרמב"ם (ל"ת שיא) כתב בסוף המצוה "ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה, כל שנתו." ומשמע שגם לצורכו הפרטי אסור לצאת.

גם בספר ליקוטי פרדס לרש"י (בנושא הראשון בספר) כתב "החתן כשהוא נושא אשה באותה שנה צריך לעמוד בעירו שנה שלימה לכל הפחות כדי לשמוח עמה כדין תורה כמו שנאמר בפרשת כי תצא כי יקח..." ומשמע שצריך לעמוד בעירו אף בשביל צורכי עצמו.

וגם החינוך מצוה תקפב (עשה של נקי לביתו) כתב "שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים" ובמצוה תקפא (לא תעשה של "לא יצא בצבא") כתב "שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים", ומשמע מדבריו שאסור גם לצרכים פרטים . וכן מוכח מדבריו לפי הטעם שנתן למצוה זו שהוא לחזק את הקשר בינו לבין אשתו וכך כתב "להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות" ולפי טעם זה אין חילוק בין צורך ציבורי או פרטי וגם בסוף דבריו חילק בין מטרות נסיעה שונות כפי שיובא לקמן ומוכח שאפילו צרכים פרטיים אסור.

החתם סופר (ד,קנה) טען שגם הרמב"ם בספר המצוות כתב כן מסברא ולא שהוא בכלל הלאו או העשה "אלא מסברא כיון דהזהירה תורה שלא להכביד עולו בשום ענין מלחמה משום שיהי' נקי לביתו לשמוח עם אשתו א"כ ש"מ שמצוה לשמח עמה ושלא לצאת לסחורה". וגם טען שיתכן וטעם המצוה אינו כמו שכתב ספר החינוך אלא כמו שכתב בטעמי המצוות לר' מנחם הבבלי "שבשנ' ראשונה דעתו שקועה באהבת אשתו ולבו בל עמו לעשות לצבא ומפני כן הנושא אשה על אשתו ג"כ נקי יהי' לביתו פי' ויעשה בלא לב ויקלקל יותר מאשר יתקן"

אמנם הרדב"ז (ח"א סי' רלח) טען שמותר לצאת לסחורה וכל האיסור הוא רק לצורכי רבים, והסביר שמה שכתוב בספר המצוות שאסור אפילו סחורה "שיבוש הוא שנפל בספרים איפשר מן המעתיק בלשון עכו"ם או ממעתיק הספר ...והכוונה כי החתן בעצמו מוזהר שלא יצא מביתו כלומר לצאת לדרך דלאו למימרא שלא יצא מביתו כלל אלא שלא יצא לדרך כלומר לצורכי רבים אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה".



החכמת אדם (כלל קכט סי' יט ובבינת אדם שם) טען כנגד הרדב"ז שלקוטי פרדס הנ"ל וספר החינוך הנ"ל מוכח דלא כרדב"ז – והרדב"ז לא הזכירם ומשמע שלא ראם- ולכן יש להחמיר כמותם. (אמנם הקל אם יש מחילה כפי שיובא לקמן). וכן משמע מספר חרדים (עשה פרק ו) שכתב את האיסור באופן סתמי שאסור לחתן לצאת מחוץ לעיר ולא חילק לצורך מה והדגיש שמצוה זו נוהגת לא רק כשהיו יוצאים למלחמה. וכן פסק הקיצור שו"ע (קמט,יג). ובציץ אליעזר (יט,מא) דייק כן גם מלשון התשב"ץ בזוהר הרקיע ופסק כן הצ"א להלכה (שם אות יא). ובשו"ת בצל החכמה (ד,עב) אות ד דייק כן גם מספר אלה המצוות למהר"ם חגיז והביא גם מהנהגת אחד האדמורים שהיה מגרש אנשים שהגיעו אצלו תוך שנה לנישואיהם. ובמסקנה שם אות יג כתב שיש להחמיר כדעת הפוסקים האוסרים.

אולם בבן איש חי (שופטים ש"א אות יט) ובספרו רב פעלים (ג,ט) פסק כשיטת הרדב"ז שאם הולך לסחורה עבור פרנסתו אין איסור משום נקי יהיה לביתו (אלא שברב פעלים משמע שפסק ע"פ החינא וחסדא שרק אם במקומו א"א להתפרנס אפילו מדוחק מותר ואילו בבן איש חי לא משמע שדוקא בדוחק).

גם המנחת חינוך (סי' תקפב) טען שפשוט "דמותר לצאת מביתו למרחקים שנה ראשונה'" והקשה על החינוך מנין לו לחדש איסור "כיון דלא מצינו זה בש"ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמינו מפשט המקרא רק פירוש קבלת חז"ל" וטוען "לא מצאתי בר"מ ואין עולה על זכרוני בשום פוסק ד"ז דחתן שנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים" (אמנם העירו עליו שכך פשט לשון ספר המצוות לאסור סחורה)

וגם ערוך השלחן (אה"ע סד,ד) כתב "ויש מי שרוצה לומר דבשנה ראשונה אין לו לצאת בסחורה למדינה אחרת ואין עיקר לדברים הללו"

וכן ביביע אומר י,כז פסק כשיטת הרדב"ז ופירש ששיטת הרדב"ז היא גם למי שאינו דחוק בפרנסתו, אלא שבסוף התשובה הביא הנהגת שני אדמורים – הדברי חיים ומהר"ם מרימנוב שהיו מקפידים שלא יבואו לבקרם בשנה ראשונה וכתב על זה " ונכון לחוש לסברתם. דשב ואל תעשה עדיף". ומשמע שבסוף התשובה נוטה שיש לחוש להחמיר.



למסקנה נראה שבנושא זה ראוי להחמיר כי הרבה פוסקים אוסרים אמנם ראה לקמן שאם יש לו דוחק יש להקל מכיוון אחר והוא שיש כאן סוג של צורך מצוה.

לגבי על מי חל האיסור –

הנה לפי האוסרים לצאת לסחורה ולצורך פרטי ודאי שהאיסור חל גם החתן עצמו . אמנם גם לפי דעת המתירים הרי ברמב"ם בספר המצוות שיא מפורש "ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה, כל שנתו." וכבר הובא לעיל הערת הרדב"ז על ענין הסחורה אבל מ"מ מפורש ברמב"ם שהאיסור הוא גם על החתן עצמו וכן הוא מפורש בספר החינוך . וממילא מוכח שהאיסור הוא לא רק בכפיה אלא גם אם עושה כן מתוך רצונו מ"מ הוא עצמו אסור לצאת למה שאסור לצאת.

ואמנם במנחת חינוך (תקפב) טען בפשטות שהאיסור הוא רק על הצבא ורק בכפיה אולם כאמור לעיל בספר המצוות מפורש לא כך (וכבר הוער לעיל שגם לגבי סחורה כתב שלא כתוב בשום מקום לאסור לא הזכיר את ספר המצוות וממילא גם ענין זה נסתר מספר המצוות) ואמנם גם הנצי"ב בפירוש עמק דבר (על הפסוק הנ"ל) כתב "מדלא הזהירה תורה אלא על המלך וכדומה שלא יעבור עליו, משמע שאם רוצה בעצמו שרי": וגם על דבריו קשה מספר המצוות והחינוך הנ"ל (וראה בצ"א הנ"ל מה שהליץ בעד הנצי"ב).



ב. לאן אסור לצאת ולכמה זמן –

לפי הפוסקים האוסרים יש לדעת את גדרי האיסור. ולמעשה גם דבר זה מפורש בראשונים –

בלקוטי פרדס הנ"ל כתב "צריך לעמוד בעירו שנה שלימה" בספר המצוות עשה ריד כתב " שלא יסע חוץ לעיר" וכן העתיק בספר החינוך תקפב . והיינו שהאיסור הוא על יציאה מחוץ לעיר .

לגבי משך הזמן יש חוסר בהירות. בספר החינוך חילק בפירוש בין יוצא ל"ימים רבים" לבין יוצא ל"ימים מועטים" אבל לא ברור כמה זמן הם מרובים או מועטים. בשו"ת בצל החכמה הנ"ל נטה להחמיר וכתב במסקנתו "מסתימת הפוסקים נראה דבמקום שאסור לו לצאת גם לזמן קצר אסור והיינו עכ"פ עד מחר אבל חוזר ביומו לאו כלום הוא" ומשמע שאפילו יותר מיום אחד כבר יש לחשוש. (ואמנם בתוך המשא ומתן בתשובה דן באפשריות שונות)



ג. היתרים במצוה זו-

1. לגבי מחילה – בספר החינוך כתב תחילה שלא מועילה מחילה אבל אח"כ כתב שיש אומרים שמחילה מועילה ולא כתב מי הם היש אומרים. בספר חכמת אדם הכריע שיש להקל בזה . ובודאי שלגבי יציאה לסחורה שיש המקילים בה כנזכר לעיל יש לצרף את המחילה להיתר (וכ"כ החתם סופר ד,קנה)

2. צורך מצווה – בספר החינוך כתב מסברא שמותר לצאת לצורך מצווה ובשו"ת חתם סופר ד,קנה חיזק זאת משני מקורות – א. כך מוכח מהיציאה לצורך מלחמת מצוה ב. בגמרא כתובות משמע ברור שהיו יוצאים ללמוד תורה מיד אחרי החתונה (שם בסיפור עם בנו של רבי ועוד) וע"כ ההיתר הוא משום צורך מצוה.

עוד חידש החת"ס שלפ"ז יש גם היתר לצאת לצורך מזונות כי צורך המזונות נחשב כצורך מצוה כפי שנפסק לענין שימוש בגוי בשבת בסי' רמח וטען שבזמננו כל פרנסה היא לצורך מזונות (היינו שאינה להרווחה אלא לצרכים בסיסים) וממילא מותר לו לצאת לסחורה כי הוא צורך מצווה.

ובשדי חמד מערכת חתן וכלה אות כט כתב בפירוש שכך נוהגים.
{בברכה הרב יעקב סבתו}

[1] וראה באריכות בספר הלכות מדינה ח"ב שער ד פ"א בדעות בענין הגדרת מלחמת מצוה ע"פ הגמרא סוטה והראשונים שיתכן ויש הסוברים שמלחמת ישראל מיד צר אינה בגדר מלחמת מצוה לענין הוצאת חתן מחדרו ושאולי כך סברו החשמונאים שנתנו רשות לחזור גם במלחמתם ביונים (שם עמ' צז), ומ"מ נראה שלהלכה מודה שנקראת מלחמת מצוה גם לענין להוציא חתן מחדרו כי כך פסק הרמב"ם