בית הדין

ה טבת התשפד | 17.12.23

הרב ישועה רטבי

 שבר חלק מסט

בספר דברי גאונים (כלל צו בס"ק נח, הביאו הפתחי חושן, פקדון ושאלה, פרק ח הערה מז) הביא מחלוקת הפוסקים, באדם ששבר חלק מסט, למשל אדם ששאל שני עגילים, ועגיל אחד אבד. שווים של שני העגילים יחד הוא מאה שקלים, אך עגיל שנותר לבד שווה שלושים שקלים. השאלה היא האם הולכים אחר שווים כאשר הם יחד, כך שעבור עגיל אחד שאבד - יש לשלם חמישים שקלים, או שהולכים אחר שווי של עגיל בודד: 30 ש"ח, או שבוחנים האם אירע נזק גם לעגיל שנותר, ומכיוון שכעת נותר עגיל בודד בשווי 30 ש"ח, הרי שנגרם נזק של 70 ש"ח.

• א. בשו"ת זרע יעקב (סימן סז) כתב, שיש פנים לכאן ולכאן, ולכן יש לפסוק כפי השומא האמצעית, שישלם חמישים שקלים, כי המזיק שאל שני עגילים ששווים מאה, ובשעת ההשאלה הוא התחייב להחזיר את שני העגילים בשווי מאה, אך למעשה הוא החזיר רק חצי מזה, ולכן עליו לשלם שווי חצי משני העגילים שהיו. יודגש, בשעת הנזק שווי כל עגיל היה חמישים ורק לאחריו השווי ירד לשלושים, לכן וודאי שאין לשום בשלושים, אלא יש לשום כפי שווי הטבעת בשעת הנזק שזה חמישים.

וכ"פ הערך ש"י (חו"מ סימן שדמ סעיף ב), כי העגיל שנותר - ניזוק בגרמא ואין לחייב בגרמא, אלא יוכל לומר לו: הרי שלך לפניך.

בנוסף, לדעת הש"ך (בסימן שסג ס"ק ז) גם שומר יכול לומר: הרי שלך לפניך, בניגוד לדעת מהרש"ל (פרק הגוזל קמא סי' כ) הסבור, ששומר לא יכול לומר הרי שלך לפניך[1]. הערך ש"י הביא ראיה לדבריו, מדברי השולחן ערוך כמבואר בהערה[2].

• ב. בשו"ת קול אליהו (ח"א חו"מ סימן יד) פסק, שישלם גם על הפחת שנוצר, שכעת העגיל הבודד שווה רק 30, כך שנגרם לו נזק בסך 70 ש"ח. אומנם אם לא מדובר על שומר שהזיק אלא על מזיק שאינו שומר, הוא ישלם שלושים שזהו השווי של העגיל שניזוק, ועל שאר הנזק הוא פטור מלשלם, כי מדובר בנזק גרמא. הקול אליהו הביא לכך הוכחה משתי סוגיות הגמ', כפי שמבואר בהערה[3].

הדברי גאונים פסק כשיטת הקול אליהו, שיש לחייב את שומר מזיק גם על נזקי גרמא, שהרי מדובר במזיק שהוא שומר, ושומר חייב בנזקי גרמא, כמבואר בנתיבות (בסימן קפג ס"ק א). כך כתב הדברי גאונים:

כיוון שהשומר מחויב לשלם כל הפסד שיבוא על ידו אף בגרמא בעלמא, (כאשר ביארתי בדיני גרמא, כלל טו סימן ח, ובדיני שותפים כלל צט סימן יח, בשם גדולי האחרונים), אם כן מה לי הפסד הנאבד או הפסד הנזם הנשאר, הלא על שניהם נעשה שומר, ועל ידי גרמתו נפחת הנזם הנשאר משוויו.

הדברי גאונים, דחה את סברת הערך ש"י, כי גם הש"ך מודה, שאם מדובר בשומר שפשע, הוא לא יכול לומר הרי שלך לפניך. בנוסף, ניתן לומר "הרי שלך לפניך", רק כאשר מחזיר את החפץ בעין, כגון אדם שמחזיר חמץ שעבר עליו הפסח, הוא מחזיר את החמץ בעין, ואומר לו הרי שלך לפניך, כי הנזק לא ניכר בחפץ וניתן להחזירו, (כמבואר בשולחן ערוך סימן שסג סעיף א), אבל כאן השומר קיבל שני עגילים ששווים מאה, וכעת מחזיר עגיל אחד ששווה שלושים, א"כ הוא לא יכול לומר הרי שלך לפניך, אלא נחשב שמחזיר רק חצי מהכלי, "והוי כמו היזק ניכר, ואיך יכול לומר הרי שלך על חצי כלי, וההיזק ניכר לכל אדם, כי הכל שאין שום אדם משתמש בנזם אחד, רק בשני נזמים בתמונתם".

גם השואל ומשיב (בהסכמה לדברי גאונים) סבור, שיש לחייב את המזיק ב-70 ש"ח, השואל ומשיב הבין, שרק במזיק יש הקלה בצורת שומת התשלום (כמבואר בהערה[4]), אך לא לשומר, ולכן שומר צריך לשלם את מלוא הנזקים שנגרמו גם לעגיל הנותר.

כך גם פסק בשו"ת רב פעלים (חלק ג - חושן משפט סימן ח): "מצינו בדין הסרסור או השואל או האומן ענין הדומה לספק דידן שפסקו האחרונים בכל הני מילי - דחייב לשלם גם הפסד של הנשארת, ולפ"ז גם בנ"ד חייב שמעון בהפסד הפחת שנפחת מן ערך חתיכה הנשארת". וכ"פ בשו"ת תועפות ראם (בסימן יט).

מכאן גם ניתן ללמוד על מגיה שפסל פרשה אחת מהפרשיות האחרונות בתפילין, ובגין כך הסופר נאלץ לכתוב מחדש את הפרשיות הראשונות, (שהרי חייבים לכתוב את פרשיות התפילין לפי הסדר שהן כתובות בתורה, כמבואר בשולחן ערוך וברמ"א אורח חיים הלכות תפילין סימן לב סעיף א) - יש מקום לחייבו גם על כתיבת שאר הפרשיו ולא רק על הפרשיה שהזיק.

וכן גם אם שומר שבר חלק מריצוף, (כגון אורח ששואל דירה, או קבלן שנחשב לשומר שכר), ככל ולא ניתן למצוא ריצוף זהה, ונגרם נזק ממשי בריצוף שמכער את המראה הכללי - ניתן לחייב את המזיק גם בתשלום ריצוף מלא, כי אנו לא מתייחסים רק לריצוף השבור כעומד בפני עצמו, אלא מתייחסים לכלל הריצוף כיחידה אחת, ואם חלק ממנה ניזק - הרי שהנזק הוא על כלל הריצוף, שהרי הפגם הוא במראה הכללי של הריצוף שאינו אחיד. אומנם מכיוון שיש בכך מחלוקת בין הפוסקים, הרי שיש לפשר לטובת הניזק.

לאחר זמן ראיתי שכך כתב גם בספר משפטיך ליעקב (חלק א סימן ז בס"ק ז), על פי דברי החזון איש (ב"ק סימן ו בס"ק ג):

יש לעיין, הלא בכלי או בהמה שהזיקה - שמין את כל הבהמה כמה היתה שוה וכמה היא שוה, וזו שומת הנזק, א"כ הדין נותן ששמין את כל השדה כמה נפחתה דמיה, והכא לא שיימינן כל השדה למכור אלא הקמה בלא קרקע בשישים, ולזה מצרכינן קרא, ובלא הפסוק היינו שמין את הנזק בפני עצמו? וי"ל דלא דמי לכלי ובהמה, דהתם השווי הוא מחמת שלימותו, ובשלימות צורתו הוי כלי והוי בהמה, וכל חלק וחלק אינו כלי ואינו בהמה, וההיזק נעשה בהפרד חלק ממנו, והלכך השומא על כל הכלי, אבל אכלה תבואה מן השק, אין שמין כל השק, שאין שק קונה שם לעצמו, אלא כל גרעין וגרעין בפני עצמו, ואם אכלה מן השק - משלמת מה שאכלה, והיה הדין נותן שגם באכלה קמת שדה שמין בפני עצמה, ובזה חידשה התורה ששמין אגב שדה אחר.

המשפטיך ליעקב למד מדברי החזון איש: "ששומת הנזק נמדדת כל דבר ודבר לפי ענינו, יש דברים שכל חשיבותם יופים ושימושם הוא בחפץ שלם, וכשחלק מהם ניזוק - פירושו של דבר שכולו ניזוק, דמכיון שחסר בשלימות - חסר בכל, ומנגד יש חפצים שמורכבים מיחידות רבות, אבל אין לצירופם שום חשיבות עצמית, וכל חשיבותם היא חשיבותה של כל יחידה בפני עצמה. ונותן החזו"א דוגמאות לדבריו: כלי או בהמה אין חשיבות אלא לחפץ שלם, משא"כ גרעיני חיטה בשק וקמת שדה, אילולי חידוש התורה - יש לכל יחידה חשיבות נפרדת, ואין למכלול היחידות חשיבות נוספת. ובאריחי החרסינה יש אמנם אנשים העושים חרסינה כדי שהקיר במטבח לא ירטב, ולא משנה להם צבע החרסינה או הגוון אם הוא תואם או שונה, במקרה כזה מסתכלים אנו על אריחי החרסינה כיחידות נפרדות, אולם לרובא דרובא, יש לחרסינה גם משמעות של יופי חיצוני הקים באחידות גמורה בין כל יחידות החרסינה. (יש מקרים שבהם גוון מעט שונה במקצת האריחים - לא יפריע, ודבר זה כבר נתון לשיקול הדעת לפי מראהו של המטבח, ובמקרים כאלה מסתכלים אנו על היחידות כיחידה אחת שלמה ואחידה, וכשמדובר בדירה חדשה ומטופחת יש לחייב לכאורה את המזיק בהחלפת כל אריחי החרסינה לאריחים תואמים".

המשפטיך ליעקב הכריע: "ברם לאור הספקות הנ"ל, נראה שהפשרה היא המוצא ההוגן והישר, אף שהדין לחייב את המזיק בכל עלות הנזק, אי לכך ישלם המזיק (עבור עלות העבודה) שני שלישים מעלות האריחים שלא נשרפו או נפלו עקב השריפה, ואת כל עלות החלפת האריחים שנשרפו או נפלו. (עיין בשבות יעקב ח"ב סי' קמד, ופתחי תשובה חו"מ יב ג). כמו כן יש לחלק בין שני מרכיבי תיקון הנזק: עלות העבודה ועלות האריחים. עלות העבודה תשולם כנ"ל, אולם האריחים במטבח לא היו חדשים, ואין המזיק חייב אלא בהדבקת אריחים בשווי האריחים שניזוקו. ע"כ יש לפשר וישלם המזיק מחצית מעלות האריחים שניזוקו, ושליש מעלות יתר האריחים, ובתנאי שיהיו אלה אריחים ברמה דומה לאריחים הישנים".

[1] להרחבה במחלוקת זו - עיין במאמר: היזק שאינו ניכר.

[2] בגמ' במסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב מובא: "בורר צרור מגרנו של חברו - נותן לו דמי חטין". כלומר מותר למוכר למכור חיטים יחד עם מעט אבנים קטנות שנמצאות בתוך החיטים, ואם אדם יוציא את האבנים מתוך החיטים, הוא יצטרך לשלם למוכר שווי של חיטה. למרות שהוא הוציא אבנים, שאין להם שווי כספי בפני עצמן, אבל היה ניתן למוכרם במשקל ולקבל שווי כספי של חיטים, גם כאן, היה ניתן למכור עגיל זה יחד עם חבירו, ואז כל עגיל היה שווה חמישים, לכן יש לשלם ככפי השווי שהיה ניתן למכור את העגילים יחד.

וכ"פ השולחן ערוך (בסימן רכט סעיף ב): "הבורר (צרור) מתוך גרנו של חבירו - נותן לו דמי חטים כשיעור צרור שברר, שאילו הניחו היה נמכר במדת חטים, ואם תאמר: יחזירנה, הרי אמרו: אסור לערב כל שהוא".

[3] הוכחה ראשונה - הגמ' (במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב) דנה בשאלה, האם יש דין הונאה במכירת מרגלית. לדעת רבי יהודה אין דין הונאה בכך, כי יתכן וקונה יסכים לשלם הרבה כסף עבור מרגלית, כי יש לו מרגלית זהה בבית, והוא רוצה לחברם יחד, ולכן מחיר הגבוה יותר משוויו הריאלי של המרגלית - אינו בגדר הונאה, אבל חכמים חלקו על כך, כי אם כך ניתן לבטל את כל דיני הונאה, שהרי כמעט בכל תחום ניתן לומר, שאדם מוכן לשלם יותר, כי יש לו חפץ זהה בבית ומעוניין לחברם. יוצא שלפי רבי יהודה, לא נגרם נזק לעגיל הנותר, כי ניתן למצוא קונה שיסכים לרכוש עגיל אחד, ולכן לא צריך לשלם על הנזק שנגרם לעגיל הנותר, אך להלכה (שולחן ערוך בסימן רכז סעיף טו) נפסק כדעת חכמים, שלא מסכימים לכך, ולכן ניתן לחייב גם על הנזק שיש לעגיל הנותר.

הוכחה שנייה - בגמ' (במסכת בבא מציעא דף צט עמוד ב) מובא: "אמר שמואל: האי מאן דגזיל חביצא דתמרי מחבירו, ואית בה חמשים תמרי, אגב הדדי - מזדבנן בחמשים נכי חדא, חדא חדא - מזדבנן בחמשים. להדיוט - משלם חמשים נכי חדא". כלומר אדם שגזל אשכול עם חמישים תמרים, שאם הם נמכרים כולם ביחד מחירם הוא ארבעים ותשעה שקלים, ואם הם נמכרים בצורה בודדת, כל אחד עולה שקל, וסך הכל המחיר לחמישים תמרים הוא חמישים שקלים - המזיק ישלם ארבעים ותשעה שקלים ולא חמישים שקלים.

הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ח סימן טז) כתב: "ולא מצי למימר אנא חדא חדא הוה מזבנינן, דמקיל רחמנא בתשלומי דמזיק, כדתנן שמין בית סאה באותה שדה, ויליף לה מקרא, דכתיב ובער בשדה אחר - מלמד ששמין אותה אגב שדה אחר". מכאן למד הקול אליהו, שיש קולא רק למזיק שישלם כפי שומא פחותה, אך לא לשומר. צריך לציין, שהזרע יעקב הביא גמ' זו כהוכחה לכך שיש צד לומר ששמין לטובת המזיק, כך שהוא לא יצטרך לשלם על הנזק שנגרם לעגיל השני.

השולחן ערוך (בסימן שסב סעיף יב) פסק: "הגוזל אשכול של תמרים, ובו ג' תמרים, ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות, ואם ימכרו כל אחת בפני עצמה ישוו חמשים - אינו משלם אלא מט".

הסמ"ע (בס"ק כב) הסביר: "זהו כעין מ"ש הטור והמחבר (לקמן בסימן שצ"ד טור סעיף ה' ומחבר סעיף ד'), דבהמה שאכלה פירות מחוברים - רואים כמה הפסידה, ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי אותו חלק מה שאכלה, כמה היה נותן בהן קודם אכילתה, וכמה היה פוחת בשביל אכילתה, וכן נותן לניזק, וזה קולא הוא למזיק ולגזלן, ולמדוהו (ב"ק נ"ח ע"ב) מדכתיב (שמות כ"ב ד') ובער בשדה אחר - דמה שנבער מהשדה ישומו אותו בהדי שדה אחר".

יש להעיר, שהגמ' התייחסה למזיק שמזיק את כל האשכול ביחד, שאז ישלם ארבעים ותשעה שקלים, אבל אם המזיק יזיק כל תמר בנפרד, וודאי שהוא יצטרך לשלם את שוויו, ואם למשל יזיק את כל תמרים בנפרד הוא יצטרך לשלם חמישים. גם כאן ניתן לומר, שאם הוא מזיק כל עגיל בנפרד, שיצטרך לשלם את שוויו הריאלי בשעת הנזק, והשווי הריאלי בעת הנזק הוא חצי משווי כל עגיל. לאור זאת מזיק עגיל במקרה הנ"ל ישלם חמישים כדברי הזרע יעקב ולא שלושים כדברי הקול אליהו.

[4] במסכת בבא קמא דף נח עמוד ב מובא: יש קולא למזיק שהוא לא צריך לשלם את שווי הנזק אלא יש לשום את הפחת שנוצר כתוצאה מהנזק, כגון בהמה שאכלה ערוגה אחת, בעל הבהמה לא צריך לשלם את המחיר היקר של ערוגה אחת, אלא עליו לשלם רק את המחיר של הפער שיש במכירת פי שישים של אותה ערוגה שניזוקה, (ערוגה אחת מתוך שישים ערוגות כדעת חזקיה). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שצד סעיף ד.

רבינו יהונתן (על הרי"ף מסכת בבא מציעא דף נז עמוד א) ביאר: " יש לנו לדקדק שלא להכחיש הגזלנין והמזיקין, כדי שישמעו לקול מוכיחם ושופטיהם".

החזון איש (ב"ק סימן ו בס"ק ג) חידש, שכל דברי הגמ' אמורים רק בדבר העומד למכירה, שאז אכן אין הפסד גדול למוכר בין שדה עם ערוגה לבין שדה ללא ערוגה, אבל אם השדה לא עומדת למכירה, הרי שנוצר הפסד לבעל השדה שצריך כעת לזרוע ערוגה נוספת, לכן על המזיק לשלם את שווי הערוגה.

הש"ך (בסימן צה ס"ק יח) כתב: "אף על גב דקי"ל לקמן סימן שפז דשמין למזיק - היינו היכא דאי אפשר לתקן הנזק, אבל היכא שאפשר לתקן - מסתברא שחייב המזיק לתקן הנזק". (וכן גם כתב בסימן שפז ס"ק א).

כלומר, מתי אנו אומרים ששמין למזיק, כך שהמזיק רק ישלם על הפחת? רק במקום בו לא ניתן לתקן, שאז שמים את שווי הפחת של שנגרם לחפץ, והמזיק ישלם את הפער, אבל במקום שניתן לתקן - המזיק מחויב לתקן את הנזק. וכך מוכח מדברי החזון איש (ב"ק סי' ו אות ג).