בית הדין

יב טבת התשפד | 24.12.23

הרב ישועה רטבי

מצוות בניית מעקה

התורה (דברים פרק כב פסוק ח) נאמר: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". כלומר ישנה מצווה מהתורה לבנות מעקה מסביב לגג, זאת בכדי להסיר את החשש שמא יפלו מהגג.

מכאן הרמב"ם כתב (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה א): "מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר (שם) וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ". הרמב"ם (שם הלכה ג) הוסיף: "וכל המניח גגו בלא מעקה - ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנ' (שם) וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, ואין לוקין על לאו זה, מפני שאין בו מעשה". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכז סעיפים א, ו).

הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ד) הדגיש, שבכל מקום שיש בו מכשול מסוכן - יש מצווה למנוע סכנה ולהסיר את המכשול[1]:

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו, בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים - חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כסוי, כדי שלא יפול בה אדם וימות.

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות - מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים פרק ד פסוק ט): הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ (מְאֹד)[2].

ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה - ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.

צריך להדגיש שבכל המקרים הללו אכן יש מצווה להסיר את הסכנה, אך אין לברך על כך, כי ברכת לעשות מעקה שייכת רק במעקה שנעשה בבית למגורים, ולא במקומות אלו שאינם למגורים.

וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכז סעיפים ז-ח). המקור לכך הוא מדברי הספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רכט) שכתב: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ - אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחים ומערות חריצים ונעיצים? תלמוד לומר וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".

החינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמ"ו) ביאר:

צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת, והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש - שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם, ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו - יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.

באר הגולה (בסימן תכז ס"ק צ) כתב:

הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש, הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים, שיכירו גדולתו, ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו פרק מג פסוק ז): כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו (יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"), וליתן להם שכר טוב בעמלם. והמסכן את עצמו - כאלו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה. ולשומעים יונעם.

השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף י, ההלכה האחרונה בחושן משפט) כתב:

כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד בכך - מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם - עליו תבא ברכת טוב[3].

 

ברכה על מצוות עשיית מעקה

הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה יב) כתב, שמכיוון ובניית מעקה היא מצוות עשה[4] - יש לברך לפני שמתקינים מעקה: "עשה מעקה לגגו - מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה".

גם לדעת האור זרוע (חלק א - הלכות ברכת המוציא סימן קמ) יש חובה לברך על המעקה, כי יש חובה על ברכה שבאה לעיתים ואינה תמידית, ובמצווה שבאה לעיתים - יש בה חיבוב ולכן צריך לברך עליה[5].

וכך כתב רבי עקיבא איגר (על השו"ע בסימן תכז סעיף א): "ומברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה. ואם אחר עושה המעקה - מברך העושה על עשיית מעקה".

וכך כתב הבן איש חי (שנה שניה פרשת פינחס סעיף ד): "ישתדל כל אדם לקבוע מעקה שלו בידו ולא יעשה ע"י שליח, כי מצוה בו יותר מבשלוחו[6], וקודם הברכה יאמר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה[7] וכו', ויהי נועם וכו', ואח"כ יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה".

הרשב"א (חלק ג סימן רפג) הסביר שיש לברך על מצוות מעקה, כי יש לברך על כל מצווה שתלויה בו ולא תלויה באדם אחר:

והכלל להם, שכל מצוה שיכול לעשותה על ידי עצמו ואינו צריך לאחר - מברך עליה. והמצוה שאינו יכול לעשותה בינו לבין עצמו אלא בצירוף אחר, כצדקה, שאם אין עני לקבל - אינו יכול ליתן, וכן מבקר את החולים, ועומד בפני רבו, ומחזיר אבדה וכל הדומה לאלה - אינו מברך, אבל בקביעת מזוזה ועשיית מעקה ושלוח הקן שאינו צריך לאחרים - מברך עליהם. זה כלל והכלל אחד להם.

כלומר מצוות שתלויות באדם אחר - לא מברכים עליהן, כי אולי האדם השני יסרב ונמצאת הברכה לבטלה, לכן לא מברכים על הצדקה ועל גמילות חסדים, כי יש סיכוי שהצד השני יסרב לקבל צדקה או חסד (למשל החולה יסרב לביקור, או ההורים יסרבו שיכבדום וכד'), לפיכך כל מצווה שהיא בין אדם לחבירו (תלויה בחבירו) - אין לברך עליה, אבל מצוה שתלויה באדם עצמו (כמו מצוות מעקה) - יש לברך עליה. (יסוד זה מובא ברשב"א חלק א סימן רנד).

מאידך החיי אדם (חלק א כלל טו סעיף כד) הסביר מדוע אין לברך על עשיית מעקה: "אין מברכין על עשה זו, שאינה מיוחדת על זה אלא היא כללית".

רבינו בחיי (במדבר פרק טו פסוק לח) כתב, שאין ברכה על מצוות שכליות אלא רק על מצות שמעיות, כי רק בהן מוכח שקדישנו יותר מאומות העולם[8]. וכן כבר הביא בספר הרוקח[9] (המשך הלכות ברכות סימן שסו) וכן מובא בשו"ת בנימין זאב[10] (סימן קסט). על פי דבריהם מכיוון שמצוות מעקה היא מצווה שכלית - אין לברך עליה. אומנם ערוך השולחן (חושן משפט סימן תכז סעיף י) הביא הסבר זה, שמברכים רק על מצוות שמעיות, אך לדבריו מצוות מעקה אינה מצווה שכלית, שהרי אנשים יודעים להיזהר ממצבים מסוכנים, ולכן יש לברך עליה[11].

 

ברכה שהחיינו על עשיית מעקה

הפתחי תשובה (בסימן תכז ס"ק א) הוסיף, שלדעת הרמב"ם (שם הלכה ט), אף יש לברך שהחיינו על עשיית מעקה בפעם הראשונה, אומנם "בספר נשמת אדם (כלל ט"ו סק"ג) כתב דהרמב"ם לשיטתו דכתב (שם), דגם על ציצית ותפילין מברכין שהחיינו, אבל למאי דקיי"ל (באו"ח סימן כ"ב) גבי ציצית דאין מברכין (כי מצווה שלא קבוע לה זמן - לא מברכים שהחיינו[12]) - ה"ה במעקה אין מברכין שהחיינו, רק לעשות מעקה".

בספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) מובא: "הטעם הנכון בעיני, הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים, שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף[13]". יתכן לומר שהפוסקים נחלקו האם יש בעשיית מעקה משום שמחה לגוף, הרמב"ם סבור שכן, שבכך יכול להשתמש בשטח נוסף, אך שאר הפוסקים סבורים שאין בכך הנאת הגוף, כי מדובר על מניעת הזק.

הגר"ח קנייבסקי (מס' מזוזה עמ' קלח) כתב, שלא יברך שהחיינו, אבל אם זו הפעם הראשונה בחייו שעושה מעקה - מומלץ שיקנה בגד חדש או פרי חדש ויברך שהחיינו ויכוון לפטור גם את עשיית המעקה.

וכך גם פסק בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן רכח): "ובענין הברכה כשמקיים מצות מעקה - הלא מבואר ברמב"ם (פי"א מהל' ברכות) לברך לעשות מעקה. (ועיין הגרעק"א ופ"ת בחו"מ שם). ולעניין שהחיינו - המסקנא שלא לברך, כמו שאנחנו אין מברכין על תפילין וכה"ג וככסוי הדם".

 

זמן הברכה

השדי חמד (מערכת ברכות אות טז) כתב שצריך לברך בתחילת עשיית המעקה, כדי שהברכה תהיה לפני העשייה (עובר לעשייתן). אבל החתם סופר (או"ח סימן נב) כתב, שמברכים על מצות מעקה לפני הכאת הפטיש האחרונה[14].

בספר תשובות והנהגות (כרך ב סימן תשכ"ה) הביא מחלוקת זו והעיר: "ובשו"ת חתם סופר (א"ח נ"ב) מפורש שמברכים במעקה לפני מכוש אחרון ממש שסותם[15] ע"ש, והדברים לא ברורים אצלי כדי הצורך, דאף שהמצוה נתקיימה רק במכוש אחרון, הלוא בכל מה שבונה מקיים מ"ע, וראוי לברך עלה, וכן משמע בשד"ח שם שמברך לפני ההתחלה ליהוי עובר לעשייתן".

הגר"ח קנייבסקי (מס' מזוזה עמ' קלז) כתב, שיש לברך בתחילת עשיית המעקה, גם אם ההתקנה תימשך מספר ימים, כמו בבדיקת חמץ שמברך בתחילת המצווה, למרות שהיא ממשיכה זמן נוסף לאחר הברכה (שם שער הציון ס"ק ב).

 

פועל גוי ששם את המעקה

ערוך השולחן (בסימן תכז סעיף ג) כתב: לדעת הרמב"ם (שם), גם אם פועל מכין את המעקה - בעל הבית רשאי לברך, ואפ' אם דובר בפועל נכרי ניתן לברך, כי יד פועל כיד בעל הבית. אומנם לדעת המחנה אפרים (הלכות שלוחין סימן יא), יש לחלק בין פועל לקבלן. פועל נחשב לשליח בעל הבית ולכן הוא יכול לברך, אבל קבלן שמבצע את המעקה הוא קונה בשבח כלי, ולכן הקבלן יברך ולא בעל הבית. ערוך השולחן סבור שתמיד בעל הבית יברך, כי החיוב מוטל על בעל הבית שגר במקום ולא על הקבלן המבצע.

האור שמח (הלכות ברכות פרק יא הלכה ח) כתב: "אבל אם עשה מעקה - פירוש אף על גב דעשייתה כשירה על ידי עו"ג - מכל מקום מברך, עיין מנחות דף מב עמוד א".

 

גובה המעקה

הרמב"ם (שם הלכה ג) כתב שהמעקה צריך להיות חזק ובגובה עשרה טפחים: "גובה המעקה - אין פחות מעשרה טפחים, כדי שלא יפול ממנו הנופל". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף ה).

אומנם לדעת הראב"ד, מספיק שבצד אחד של הגג יהיה מעקה בגובה עשרה טפחים, אבל בשאר יהיה מעקה בגובה שלושה טפחים. הגג בזמנם היה בשיפוע כמו גג רעפים, ובחלק התחתון ששם מסוכן ליפול, צריך לעשות מחיצה בגובה עשרה טפחים, אבל בשאר צידי הגג - ניתן לעשות מחיצה בגובה שלושה טפחים. ערוך השולחן (שם סעיף ו) סייג: "ואפי' לדעה זו (דעת הראב"ד), במרתף ובור וכיוצא בהן - צריך י' טפחים מכל הצדדים, מפני שהולכין בכל סביבם". כלומר הראב"ד מסכים שצריך מחיצה בגובה עשרה טפחים בבור, כי אין הבדל בין כל ארבעת הצדדים, ובכל צד ניתן ליפול במידה שווה.

הכסף משנה (שם) כתב, שהמקור לכך הוא מהספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רכט): "כמה הוא מעקה מעגילו? שלשה טפחים. בית דורסו - עשרה". הכסף משנה סיים: "ונראה לי שהטעם הוא, שמאחר שמצד אחד הוא גבוה עשרה טפחים, ע"י כך הוא נזהר משאר צדדין שאין גבהם אלא ג' טפחים".

הגר"א (בס"ק ג) הביא מקור לדין הרמב"ם מדברי המשנה (במסכת בבא בתרא דף סא עמוד א): "ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים".

בספר מנחת חינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמו-תקמז אות א) מובא:

לא נתבאר בדברי הרמב"ם ובשו"ע, אם העשרה טפחים בעינן שיהיו שוחקות, דהא לחומרא בעינן שוחקות, וא"כ נראה פשוט דצריך שיהיו שוחקות כמבואר בעירובין ג' וד'. ועוד נראה כפי המבואר בהרמב"ם כאן ה"ג דהמחיצות צריכין להיות חזקים, בכדי שיוכל אדם לסמוך עליהם היטב, א"כ בעינן ג"כ שיהיו שוחקות בכדי להשמר יותר מהיזק.

הגר"ח נאה (שיעור מקוה הערה בסוף עמ' קסא) כתב: "ונראה דגם לענין מעקה צריך להחמיר שתהי' גובה המעקה (10 טפחים) לפחות 89 ס"מ, כיון שהמעקה היא להסיר סכנה, כמו שכתוב לא תשים דמים בביתך, וחמירא סכנתא מאיסורא ומה"ט נראה עוד, שראוי להחמיר בה כשיטה היותר גדולה". ובעמ' קפג כתב: "מעקה - גובהה 10 טפחים. לכתחילה 114.2 ס"מ ולפחות 89 ס"מ".

כלומר לכאורה לשיטת הגר"ח נאה עשרה טפחים הם 80 ס"מ, אך באיסור הגר"ח נאה מחמיר לפחות כשיטת החזון איש לעשות כ-90 ס"מ, ולכתחילה צריך לעשות מעקה בגובה 114.2 ס"מ.

הגר"ח קנייבסקי (מס' מזוזה עמ' קמא בס"ק יב) כתב, שיש צורך בגובה עשרה טפחים שוחקות, שזה בערך מטר (ע"פ שיעור החזון איש).

יוצא אפוא שלא ניתן להתקין מעקה בפחות מגובה מטר, ואם המעקה בגובה פחות מכך - לא קיים מצוות עשיית מעקה. וכך כתב השולחן ערוך (סימן תכז סעיף ו):

כל המניח גגו בלא מעקה - ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן סד) מובא שלא אומרים לבוד במעקה: "והנה ראיתי בספר "הקונטרס היחיאלי" למהר"י אלפייה ז"ל (בחלק בית האדם בדיני מעקה סעי' ח') שכותב וז"ל: אם עשה המעקה שבע טפחים ומהשהוא, ונותנה על הארץ בגובה פחות מה שהוא משלש טפחים - שדינו כלבוד אזי מועיל לו ונקרא קיים מצוה מעקה כדינו שהוא עשרה טפחים... אך לי צ"ע אם שייך להחיל על בכה"ג דין של לבוד הנאמר מהלמ"מ בדין הדפנות בה' סוכה או במחיצה גבי עירובין וכדומה, דבכאן הרי נמקה התורה דחיוב עשיית המעקה ומטרתה הוא מפני "כי יפול הנופל ממנו", ויש למנוע זה, וא"כ אם לא יועיל מעקה כזאת היכא שיעמידוה בגובה של מעקה כזאת היכא שיעמידוה בגובה של שלשה טפחים מהקרקע ואיכא עדיין "הלא תשים דמים בביתך", הרי המשהו פחות אין בכחו לשנות את המציאות שהחשש של כי יפול הנופל ממנו עדנו בתקפו, וא"כ לא על כגון דא ביכלת להחיל דינא דלבוד דעלמא".

בסעיף 3.03 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) נקבע כי "יותקנו מעקים בכל מקום שבו קיימת סכנת נפילה של 2 מטרים או יותר". ובסעיף 3.04: "במעקים חדשים שהתקנתם נדרשת כאמור בפרט 3.03 - יתקיימו דרישות התקנים הישראליים ת"י 1142 מעקים ומסעדים". ובסעיף 7.2.2 לתו התקן הישראלי (ת"י 1142) נקבע, שגובה המעקה יהיה לפחות מטר ו-5 ס"מ.

 

חוזק המעקה

הרמב"ם (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ג) כתב שהמעקה צריך להיות חזק: "וצריך להיות המחיצה חזקה, כדי שישען האדם עליה ולא תפול". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף ה).

הבן איש חי (שנה שניה פרשת פינחס סעיף ה) הסביר: "וצריך שתהיה המחיצה חזקה, כדי שישען אדם עליה ולא תפול, שאל"כ נמצא זה עושה מכשול יותר לנפילה". כלומר מעקה שאינו חזק יותר גרוע מאשר אין מעקה, כי במצב שיש מעקה לא בטיחותי - סומכים על המעקה, ולא נזהרים כך שעלולים להגיע למצב של סכנה.

המשנה (מסכת מועד קטן דף יא עמוד א) כתבה: "עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן", לכאורה משמע שניתן לעשות מעקה לא מקצועי? אך נראה שהמשנה מתייחסת לעבודה בחול המועד, שניתן לעבוד מעשה הדיוט בעשיית מעקה כדי למנוע סכנה, אך פעילות זו היא ארעית ולאחר חול המועד יש לשים מעקה מעשה אומן[16].

בעניין זה נביא את דברי כף החיים (בסימן תקמ ס"ק ז) שכתב שגם בחול המועד יש לבנות את המעקה בצורה חזקה כאשר יש ילדים: "ומכל מקום נראה, דאם נמצא שם ילדים קטנים שהולכים אצל המעקה, ויש חשש שיסתרו אותו אם עושה אותו בדבר קל, ויש חשש סכנה ח"ו - מותר לעשותו בדבר חזק בענין שלא יוכלו הילדים לסתור".

או שיש לבאר ע"פ דברי הריטב"א (מסכת מועד קטן דף יא עמוד א), שמדובר במקום שלא חייב במעקה מעיקר הדין: "ודאי מתני' בגג שאינו חייב במעקה, אלא שהוא רוצה לעשות משום שימור, ולפיכך עושה בשינוי". וכך כתב הבאור הלכה (על או"ח סימן תקמ סעיף א):

עיין בחידושי הריטב"א שכתב, דמתני' מיירי בגג דלא רגילי להלוך בו, שאינו חייב במעקה, אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות משום שמירה, [ולפיכך אמרו בירושלמי דסגי בג' טפחים], דאי משום מצות מעקה - למה לא יעשה כדרכו. אבל שארי הפוסקים - סתמו בזה ולא חילקו.

 

מעקה העשוי מזכוכית

כתב הגר"ח קנייבסקי (שם עמ' קלז): "אין הזכוכית נחשבת למעקה, כיון שאין אדם יכול להשען עליה". נראה שאין כוונתו לשלול את כל סוגי המעקה העשויים מזכוכית, אלא רק סוגי מעקה מזכוכית שלא עונים להגדרה ההלכתית הנ"ל: "כדי שישען האדם עליה ולא תפול". אכן בהפעלת כח לאורך זמן ובצורה רציפה - יש חשש שהמעקה העשוי מזכוכית יישבר, אך אין לחשוש לכך, כי אין לכך סוף ובכל מעקה יש חשש שבהפעלת כח הוא יישבר.

הדעת נותנת שמעקה מזכוכית העשוי לפי התקן, הוא עונה גם לדרישה ההלכתית שניתן להישען עליו. בסעיף 3.2.5.3 לת"י 1099 נקבעו ההנחיות לבחירת הזכוכית לשמשה במעקה. להלן הנקודות המרכזיות:

• ניתן להשתמש בזכוכית רבודה לא מחוסמת בתנאי שהיא אחוזה משני צדדיה אחיזה רציפה לכל אורכה, זאת בכדי לוודא שהיא מחוברת בצורה מאובטחת משני הצדדים.
• ככל הזכוכית תפוסה רק מלמטה בצורה רציפה בכל הצד התחתון של המעקה - יש צורך בזכוכית רבודה ומחוסמת.
• ככל הזכוכית תפוסה מלמטה באחיזה לא רציפה (כמו במקרה כאן שהתופסן לא תופס את כל הצד התחתון בצורה רציפה) - יש צורך בזכוכית רבודה ומחוסמת וכן יש לוודא "חישוב חוזק הנדסי העומד בדרישות סעיף 4.2.2, ובתנאי שתישאר זקופה גם לאחר השבר".

 

גודל הבית החייב במעקה

רוחב הבית - בגמ' (במסכת סוכה דף ג עמוד א) מובא: "בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה". הגמ' (שם עמוד ב) ביארה: "מאי טעמא? דבית כתיב בהו בכולהו". כלומר מכיוון שהפסוק משתמש במינוח "בית" (כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה), אנו למדים שרק בבית יש חובה לשים מעקה, ורק בית הרחב לפחות ארבעה טפחים מוגדר כבית, אך פחות מכאן לא נחשב לבית ולא חייב במזוזה.

וכך כתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן תכז סעיף ב): "כל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות - פטור ממעקה".

ערוך השולחן (בסימן תכז סעיף א) כתב:

ואם בכולל יש ד' על ד', והיינו שהאורך יותר מד' והרוחב פחות מד' (בית מלבני שאם היו מרבעים אותו היה ארבע אמות) - נראה דהוי מקום דירה וחייבת במעקה, וגם במזוזה חייבת כמ"ש ביו"ד שם לענין מזוזה. ואף החולק שם במזוזה - מ"מ במעקה (שחייב), דהוא ספק סכנה יש להחמיר.

גובה הבית - בגמ' (במסכת בבא קמא דף נא עמוד א) מובא: "שאני בית, דכל פחות מעשרה - לאו בית הוא". כלומר רק בית בגובה של לפחות עשרה טפחים - חייב במעקה, אך בגובה פחות מכך - אין שם בית ולא חייב במעקה.

המאירי (מסכת בבא קמא דף נא עמוד א) העיר, שגדולי המחברים (הרמב"ם) לא הביאו דין גובה מינימלי לחיוב מעקה, כי לדעתם החיוב במעקה שייך רק במקום שיש חשש לסכנה, אך בגובה פחות מעשרה טפחים אין חשש לסכנה ולכן אין חיוב לשים מעקה.

אבן האזל (הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה י) הסביר:

נראה דזה באמת לא קשה כלל, לא במעקה ולא במזוזה, דבפחות מי' טפחים - אי אפשר לדור כלל, והרמב"ם במזוזה כתב מהעשרה התנאים שיהי' עשוי לדירת אדם, ובפחות מי' טפחים ודאי לאו בית דירה הוא... ורק מה שהשמיט הרמב"ם במעקה, הוא מה שכתבנו, דלא כתב גובה הגג, משום דאפשר דתוך הבית הוא חקוק כדאיתא בגמ', ולכן צ"ל דבזה באמת חשש לדעת הרי"ף וכנ"ל.

כלומר בהלכות מזוזה נקבע שרק בית בגובה עשרה טפחים זקוק למזוזה, אבל בית בפחות מעשרה טפחים לא נקרא בית ולא צריך מזוזה. אומנם בדיני מעקה סבור הרמב"ם שגם בפחות מעשרה טפחים יש צורך במעקה, כי יש לחשוש לספק סכנה, ולכן הרמב"ם לא ציין שהחיוב במעקה הוא רק מגובה עשרה טפחים, אלא יש לשים מעקה גם בגובה פחות מכך.

לאור האמור לעיל נראה, שרק בבית מגורים יש צורך במעקה, ולכן בית בגובה פחות מעשרה טפחים לא נקרא בית כי לא גרים בבית שכזה ולכן אין חיוב במעקה (וכדברי הגמ' במסכת בבא קמא שם), אומנם אם מדובר במקום שעוברים אנשים ויש פער בגובה שהוא פחות מעשרה טפחים, כאן ניתן לומר כדברי אבן האזל שבכל מקום שיש חשש לנפילה - יש לשים מעקה.

 

האם צריך לבנות מעקה במהלך הבנייה

השיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב) כתב בשם רבנו יהונתן: "שאם לא היה אדם דר בו - לא היה צריך למעקה". כלומר החיוב במעקה חל רק לגבי דירה שגרים בה דיירים. מכאן ניתן להסיק שאין צורך לבנות מעקה בכל מהלך הבנייה.

החזון איש (חו"מ ליקוטים סימן יח ס"ק ב) הביא בהקשר אחר סברא שניתן להביאה לעניין זה: "שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר, וגם הוא מנהגו של עולם, וכמו שמותר לעלות באילן ומותר לעלות לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו". מדבריו ניתן ללמוד שפועלי בניין רגילים לעבוד במקום שיש בו סיכון מסוים, והם מודעים לכך שהם צריכים להיזהר במהלך הבנייה.

מדברי רבי (ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רכט) משמע, שכבר מעת סיום הגג (או המרפסת) - יש חובה לבנות מעקה, למרות שאין דיירים שגרים בבית. רבי התייחס לפסוק (דברים פרק כב פסוק ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ - רבי אומר משעת חדשו עשה לו מעקה". הנצי"ב (עמק הנצי"ב עמ' רנח) ביאר: "פירוש, דלא ימתין עד שידור בו או ישתמש בו", אלא מרגע שחידש והכין את הבית - כבר חייב בהתקנת מעקה. צריך להדגיש שגם לשיטה זו החיוב אינו בשעת הליך הבנייה, אלא רק עם סיום הבנייה.

הנצי"ב סיים: "ודעת יחידאה הוא, ואין הלכה כמותו, כמו שאין הלכה כר"י הנ"ל, לכן לא הביאו הרמב"ם ז"ל". כלומר ההלכה נפסקה שצריך להתקין מעקה רק לפני שמתחיל לגור בדירה.

כמובן שגם במהלך הבנייה יש צורך בשמירה על כללי בטיחות. הרב עוזיאל (מפסקי הרב עוזיאל במבחן הזמן עמ' שעז) למד זאת מהפסוק: לא תשים דמים בביתך:

ונוטה אני לומר, שבעל הבית מוזהר מן התורה לעשות כל מה שאפשר להבטיח פועליו מסכנת מות או מום, ככתוב ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך, שכולל כל מכשול העלול להזיק כמו כלב רע וסולם רעוע (ב"ק ט"ו וחו"מ סי' תכ"ז סעיף ה). מכאן אנו למדין חובת בעל הבית או הקבלן לדאוג בריקנות זהירה בתנאי העבודה שיהיו בטוחים מכל מכשול הגורם לאיזה אסון שהוא.

 

האם יש חיוב מעקה במחסנים?

בספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רכט) מובא:

לא תשים דמים בביתך - אין לי אלא בית, מנין לבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות? תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך. יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר בית - מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה".

כלומר לדעת הספרי, יש צורך לשים מעקה במחסנים, אומנם במרפסת אין צורך לשים מעקה כי אין זה בית.

אבל הרמב"ם (שם) פטר לשים מעקה במחסנים כי הם אינם עשויים למגורים: "והוא שיהיה בית דירה, אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן - אינו זקוק לו. הראב"ד חלק על הרמב"ם, כי "בספרי מרבה את כולן למעקה, ואינו ממעט אלא בית שער ואכסדרה ומרפסת".

הכסף משנה (שם) הסביר את שיטת הרמב"ם: "ואפשר שטעמו משום דבפ"ק דיומא (דף י"א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא, ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב, ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר".

כלומר הגמ' הביאה מחלוקת תנאים האם מחסנים חייבים במזוזה שהרי כתוב בתורה (דברים פרק ו פסוק ט): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ", מכאן דרשו חלק מהתנאים "בֵּיתֶךָ - המיוחד לך, פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות, שפטורין מן המזוזה, ויש מחייבין". וכשם שהרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה ז) פסק שמחסנים פטורים ממזוזה, כך גם המחסנים פטורים מעשיית מעקה.

השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף א) פסק כדעת הרמב"ם, שאין חיוב לשים מעקה במחסנים:

מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו, שנאמר: ועשית מעקה לגגך (דברים כב, ח). והוא שיהיה בית דירה; אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן - אינו זקוק לו.

הסמ"ע (בס"ק ב) תמה על השולחן ערוך שכאן פסק כדעת הרמב"ם, שאין חיוב מעקה במחסנים, ומאידך פסק (יורה דעה סימן רפו סעיף א) שיש חיוב מזוזה במחסנים, למרות שדין מעקה ודין מזוזה שווים (דין מעקה נלמד מדין מזוזה)?

הסמ"ע הסביר: השולחן ערוך הכריע לחלק בין מעקה ובין מזוזה. במחסנים לא גרים אנשים ולכן אין חשש לסכנה ויש לפטור מעשיית מעקה, אומנם יש חיוב לשים מזוזה במחסנים, כי התורה רצתה שכל אדם ייזכר "להיות מצות ה' נגד עיניו בביאתו וביציאתו".

 

גג רעפים

ערוך השולחן (בסימן תכז סעיף ה) כתב שאין חיוב לשים מעקה בגג רעפים: "נראה דחיוב מעקה בגגין אינו אלא בגגין שלהן שהיו שוין ולא בשיפוע, והיה להם הגג לתשמיש, אבל גגין שלנו שהן משופעין וא"א להשתמש בהן - אין בהן חיוב מעקה".

וכך כתב כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן תכו): "המנהג הפשוט שלא לעשות מעקה בגגין המכוסין ברעפים, והטעם מפני שאינם ראוים להשתמש. וכן מצאתי להרשב"א (בתשו' חלק ב' סימן מ"ב) כתב: נהגו שלא לעשות לגגים המכוסים ברעפים".

כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן תכו ס"ק ב) העיר על כך שהטור לא הביא את דיני מעקה: "רבינו בעל הטורים ז"ל לא הביא דיני מעקה, לא במקום הזה ולא בי"ד סימן קי"ו. ולא ידעתי למה".

יתכן והתשובה לכך היא, בגלל שבזמנם הגג נעשה מרעפים ולא נזקקו למעקה, ולכן הטור לא הוצרך לדינים שאינם נגועים הלכה למעשה. וכפי דברי הרשב"א (חלק ב סימן מג):

בכל גלילות ארצינו אינם עושים מעקה לגגיהם, לפי שהם מכוסים ברעפים שעושין על דמיון כלי חרס. ולפי שאין משתמשין בהם, שאינן ראוין לשום תשמיש, ועוד שישברו הרעפים בהליכתן עליהם, ולא יעלו להם אלא פעם אחד בשתי שנים או בשלש, ולא לתשמיש ולא לצורך אלא לתיקון הגג ולטוח קצתו. משום הכי נהגו העם בכל גלילות ארצינו שלא לעשות מעקה בגגיהם.

 

מעקה בגג בבית משותף

בגמ' (במסכת חולין דף קלו עמוד א) מובא: "מעקה - אף על גב דכתב רחמנא לְגַגֶּךָ - (וניתן לדייק בטעות ולטעון) דידך - אין, דשותפות - לא, (התורה התייחסה לגג פרטי וניתן להבין בטעות שאין חיוב מעקה לגג שותפים) - כתב רחמנא כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. אלא גגך למאי אתא? למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות".

כלומר גם לגג בבניין משותף יש חיוב לבנות מעקה כדי שלא יפלו חלילה בני אדם. אומנם אין חיוב לבנות מעקה בגג בתי כנסיות ובתי מדרשות, כי הם אינם עשויים למגורים, ומכיוון שלא גרים במבנים אלו לפיכך גם לא משתמשים בגג, כך שאין חשש לסכנה, ולכן אין צורך במעקה. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף ג).

אומנם לדעת היראים (סימן רלד) אין חיוב במעקה בבית משותף ("ונראה לומר דבית השותפים - פטור[17]"). יש מהפוסקים שחששו לדבריו לעניין ברכה, ופסקו שאין לברך על עשיית מעקה בבית משותף. וכך כתב בשו"ת דבר אברהם (חלק א סימן לז):

חוכך אני לענין חיוב הברכה. דהנה בבית של שותפין פסקו הרמב"ם והשו"ע שם דחייב במעקה, אבל תמיהא לי טובא על השו"ע, שסתם את הדברים, כאלו אין חולק בדבר. ובאמת מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל שחולקין בזה, והם רבנו ירוחם בח"א (נתיב כ"א פ"ה) והר"א ממיץ ביראים (סי' מ"ה), דתרווייהו ס"ל דבית השותפין - פטור ממעקה ע"פ מסקנת הש"ס חולין (דף קל"ו): דאמר רב ביבי בר אביי ליתנייהו להנהו כללי כו', וכי היכי דקיי"ל כר' אלעאי בראשית הגז דשל שותפות פטור ה"נ במעקה, והסמ"ג (עשין ע"ט) מסופק בדבר. ע"כ נראה לכאורה פשוט דבבית השותפין שנחלקו בו הראשונים אם יש בו מ"ע דמעקה - לא יברך מספיקא. וא"כ ביהכנ"ס דבודאי לא עדיף מבית של שותפין - ה"נ דכוותה דאי"צ לברך.

הגר"ח קנייבסקי (מס' מזוזה עמ' קמ ס"ק ו) כתב, שניתן לברך על מצוות מעקה גם בשותפים, כי להלכה נפסק, שיש חובה לשותפים לשים מעקה, לכן צריך לברך.

 

חיוב מעקה בבית כנסת

השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף ג) פסק על פי דברי הגמ' (שם), שאין חיוב לשים מעקה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כי לא גרים בהם:

בית של שני שותפים - חייבים במעקה, שנאמר: כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח), לא תלה אלא בנופל. אם כן למה נאמר: גגך (דברים כב, ח)? למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינם עשויים לדירה.

רש"י (מסכת חולין דף קלו עמוד א ד"ה בתי כנסיות) הביא שני הסברים מדוע אין חיוב מעקה בגג בית כנסת: א)- בית הכנסת לא שייך לאף אחד מהעולם. ב)- בית הכנסת לא נועד למגורים (כפי ההסבר שהביאו הרמב"ם [שם הלכה ב] והשולחן ערוך).

הסמ"ע (בסימן תכז ס"ק ה) העיר, שגם הדעות שמחייבות מחסן במעקה - מסכימות שבית כנסת פטור ממעקה, בגלל הסיבה שהביא רש"י. הסמ"ע ציין את הסיבה הראשונה בדברי רש"י: "מפני שבית הכנסת אין שום גגך שייך בו כלל, דאף של הבאים מעבר לים הוא".

צריך לציין, שככל ונעשה שימוש בגג בית הכנסת - לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך יש חובה לשים מעקה, וכפי שנאמר בפסוק (שם): "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". וכך משמע מדברי שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף א): "בית הכנסת ובית המדרש ובית האוצר ובית הבקר והתבן - פטורים שאין רגילות כלל להשתמש על גגיהם", ומכאן שבמקום שכן רגילים מעט להשתמש בגג - יש חובה לשים מעקה.

מעקה לבמה - בשו"ת רב פעלים (חלק ב - יורה דעה סימן לו) מובא: "ובית הכנסת ובית המדרש אם יש בהם בימה גבוהה - בדין הוא לעשות להם מעקה גמורה שהיא י' טפחים, כי מה שפטר מרן ז"ל בבית הכנסת היינו בגג של בית הכנסת... ונ"ל דראוי להקפיד בזה ולהזהר לעשות מעקה בעשרה, כדי שלא יהיה מכשול, כי בגובה עשרה יהיה שמירה מעלייא, ובפרט בהמ"ד היושבים בו כל היום כולו".

 

מעקה למרפסת

היראים (סימן רלד) שאל: מה ההבדל שיש בין בורות שיחין ומערות - בהם יש חובה לשים מעקה[18], ובין בית שער ואכסדרא ומרפסת - בהם אין חובה לשים מעקה[19], הרי שתי הקבוצות הללו אינם מיועדים לדירה, ולא היה אמור לשים בהם מעקה?

על פי דברי היראים נראה שיש שלוש דרגות:

• א. בית דירה - מקום שנועד למגורים, יש בו חיוב מהתורה לשים מעקה.
• ב. מקום שאינו בית דירה אך רגילים לעבור שם, כגון בורות שיחין ומערות, ואז יש חיוב לשים מעקה מדין: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".
• ג. מקום שלא רגילים לעבור שם, רק פעם בהרבה זמן עוברים שם - אין חובה לשים מעקה. האכסדרה והמרפסת שנפטרו משימת מעקה אלו מקומות שלא רגילים לעבור בהם.

וכך מובא בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רכט):

• א. "כל שהוא בית דירה - חייב במעקה מהתורה, דאיכא תרתי, משום דרגילי ביה אינשי, ורגילי ביה יותר מכל, היות שגרים שם".
• ב. "וכל שאינו דירה שגרים שם, אבל רגילי ביה - נהי דבמצות עשה דמעקה אינו מחויב, מכל מקום בדין שמירה מחויב... ומהאי טעמא, גג בית הכנסת, נהי דלא מחייב משום דלא דיירי ביה (כמש"כ חולין קל"ו ע"א) - מכל מקום מטעם שמירה עכ"פ חייב, או מונשמרתם מאד לנפשותיכם, או משום לא תשים דמים בביתך".
• ג. מקום שלא גרים שם ולא רגילים לבוא אלא רק מידי פעם מגיעים - אין חיוב לשים מעקה, לכן אין חיוב לשים מעקה במחסנים, ולא בגג רעפים שפעם בכמה שנים עולים לסדר את דוד השמש.

לאור זאת, "מה שנקרא בלשונינו מרפסת או גזוזטרא, והוא סוף הדירה לצד רשות הרבים או לצד החצר, דיש בזה ב' מעלות שהיא חלק מהדירה ממש, וגם רגילי ביה טובא - פשיטא דחייב מן התורה במצות עשה דמעקה כהלכה, דאם חייבה התורה גג של בית דירה - מכ"ש בית דירה עצמה.

המאירי (מסכת מועד קטן דף יא עמוד א) כתב, שיש מספר סוגי מרפסות. המרפסת שפטורה ממעקה (כמבואר בספרי לעיל), הינו מרפסת שלא משתמשים בו, אבל מרפסת שעשויה לשימוש - יש חובה לשים שם מעקה.

בשו"ת רב פעלים (חלק ב - יורה דעה סימן לו) מובא, שמה שכתב השולחן ערוך שאין חיוב לשים מעקה במחסן, הכוונה בגג המחסן שאין בו שימוש, אבל במרפסת שנעשה בהם שימוש - יש חיוב לשים מעקה.

כך מובא שם:

ובענין הספק השני של המעקה, הנה מה שדימה השואל נידון דידיה למ"ש מרן ז"ל (חו"מ תכ"ז סעיף א) לפטור, הנה נראה שהוא טעות גמור לפטור האכסדרה העליונה הנז' בשאלה, אשר כמה חדרים פתוחים לה ויושבים בה, וגם הולכים ובאים בה כל היום כולו כמה בני אדם, יען כי באמת אכסדרה זו אין אנחנו מחייבים אותה בשביל שהיא גג דירה התחתונה בלבד, אלא היא חייבת ג"כ במעקה מצד עצמה, שהם מהלכים ובאים בה כל היום, וגם יושבים בה לפעמים, והיא גבוהה ג' וד' אמות, וזה נכלל במ"ש בש"ע סעיף ז' אחד גג ואחד כל דבר שיש בו סכנה, וראוי שיכשל בו אדם, כגון שהיתה לו באר או בור בחצרו, בין שיש בו מים, בין שאין בו מים - חייב לעשות לה כסוי כדי שלא יפול אדם שם וימות, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ע"ש, על כן זו האכסדרה חשיב החצר לגבה כמו בור עמוק, שצריך לעשות מעקה שלא יפול מן האכסדרה לחצר.

ומעשים בכל יום בחצרות של פה עירנו יע"א, שיש בהם אכסדרות עליונות שאינם ראויים לישן, כי אם להלוך עבידי, כי קצרים הם ואינם רחבים, וקורין אותם בערבי ממש'א, הנה ג"כ המנהג פשוט לעשות להם מעקה בברכה, וכ"ש אכסדרה דנידון השאלה אשר ראויה היא לישיבה לישב בה ולישן בה, ולעשות כמה צרכים, דחייב לעשות לה מעקה כדינו בברכה.

וכך משמע מדברי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן תכו בס"ק יא):

פה תיריא נהגו שלא לעשות מעקה על הגגים, אף על פי שהם משתמשים בהם לשטיחה וכבוס וטיול ולישן עליהם בלילות בימות החמה, ולפי הנראה אין להם על מה שיסמוכו.

וכך פסק שבט הלוי (חלק ג סימן סו): "פשיטא דמרפסת שדרים שם ג"כ, והוא חלק מבית דירה - חייב במעקה מהתורה".

אומנם החזון איש (חו"מ ליקוטים סימן יח ס"ק ו) כתב שאין חיוב לשים מעקה במרפסת שאין מתחתיו דירה:

ונראה דגזוזטראות של עליות - אינן חייבין במעקה מן הדין, כדין גג שאין תחתיו בית דירה וככבש. והדבר מפורש בריטב"א (מסכת מועד קטן דף יא עמוד א) שכתב, דלא איירי במעקה של מצוה, שהרי מרפסת פטורה מן המעקה, אלא שעושה לשמירה, ובגג שאין ההילוך רגיל - סגי בג' טפחים, ובמרפסת - בעינן י' טפחים. והנה מבואר מדבריו ז"ל, דהא דאימעיט מרפסת בספרי - אינו גג מרפסת, אלא איירי במרפסת שאין לה מחיצות כלל, ומותר בלא מעקה. ומ"מ אפשר דג' טפחים בעינן, ואם יש לחוש לקטנים שיבואו שם - ודאי צריך למעקה לסלק היזקא, אבל אינו צריך גובה י' טפחים, וכמבואר בריטב"א במרפסת.

כלומר החזון איש הבין שהריטב"א שכתב, שמרפסת פטורה מן המעקה - הכוונה למרפסת עצמה שלא צריך לעשות בה מעקה, אלא שהוא מעוניין לעשות מעקה לשמירה ולכן מספיק מעקה בגובה שלושה טפחים ולא צריך מעקה כדינו הגובה עשרה טפחים, אומנם רוב הפוסקים הבינו שמדובר על גג המרפסת שאין בה שימוש, אבל ככל ויש שימוש במרפסת - יש חובה לשים מעקה.

 

מעקה למדרגות

בספר חיי אדם (חלק א כלל טו סעיף כד) מובא, שצריך לעשות מעקה למדרגות: "וכשהוא יוצא מפתח ביתו, אם הוא דר בעליה - ישים אל לבו להשגיח אם יש מחיצה סביב המדרגות שיורד בה, כדין מעקה.

החיי אדם העיר: "(דאף על גב דאיתא בספרי הביאו הכ"מ בפ' י"א מהל' רוצח אם כן למה נאמר גגך, פרט לכבש? נראה לי דרצה לומר המקום שעולין ויורדים בו. אבל שאר הצדדים - חייב, דלא גרע מבור)". כלומר הספרי (שם) כתב שלא היה מעקה בכבש המזבח (כנראה בגלל שהכבש היה רחב 16 אמה[20], ולא היה חשש לנפילה), אבל במדרגות שיש חשש לנפילה - צריך לשים מעקה.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רכט) מובא: "יראה דמדרגות שעושים בתוך הדירה עצמה, כאשר רגיל בכל העולם דירת פנים בת שתי קומות, ומקצת חדרים למטה ומקצתן למעלה, ועולים מזה לזה ע"י מדרגות - פשיטא דחייבים במצווות עשה דמעקה, דהרי איכא כל המעלות דירה, וגם רגילי ביה טובא, וכמש"כ למעלה דאם גג דירה חייבת - דירה עצמה נמי חייבת".

בסעיף 7.2.1 לתו התקן הישראלי (ת"י 1142) נקבע, שגובה המעקה במדרגות יהיה 90 ס"מ לפחות.

 

חיוב שוכר לעשות מעקה

בגמרא (במסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב) מובא: "תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות. (אם התליעו הנסרים בתקרה -) לחזק לו תקרה. (אם נשברה אחת מקורות שבתקרה -) לסמוך לו קורה. ושוכר - חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה".

וכ"פ השולחן ערוך (בסימן שיד סעיף ב): "השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה".

הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א) כתב: "כל דברים שחייב בהם השוכר - הם מעשה הדיוט".

עוד כתב הנימוקי יוסף בשם הריטב"א: לאחר שהוכר יעזוב את הדירה, הוא יהיה רשאי לקחת אתו את הסורגים.

כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן תכו בס"ק י) כתב: לדעת הסמ"ג (עשין עט), החיוב לשוכר לעשות מעקב הוא מדרבנן, שכן השוכר הוא זה שגר בפועל בבית וצריך להיזהר שלא יתרשל וחלילה יפל הנופל[21], כדברי הכתוב (דברים פרק כב פסוק ח): "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". אך לדעת הכנסת הגדולה, "דבכלל לקח הוא לקח בשכירות, וחייב אף מדאורייתא". (מובא גם בפתחי תשובה חושן משפט סימן תכז ס"ק ב).

 

מעקה ברשות הרבים

בגמ' (במסכת בבא קמא דף נא עמוד א) מובא: "היתה רה"ר גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו - פטור". כלומר אין חיוב על בעל בית לשים מעקה ברשות הרבים. כל החיוב לשים מעקה הוא בגג ביתו שגבוה עשרה טפחים מרשות הרבים, שאז יש חובה לשים מעקה בגג כדי שלא יפלו מגגו לרשות הרבים, אבל אם גג ביתו היה נמוך מרשות הרבים, (כלומר רשות הרבים נמצא המפלס גבוה מגג ביתו ויש חשש שההולכים ברשות הרבים ימעדו לגגו) - לא מוטל עליו חיוב לשים מעקה בשפת רשות הרבים.

וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף ד): "היתה רשות הרבים גבוה מגגו - אינו זקוק למעקה, שנאמר: כי יפול ממנו".

ערוך השולחן (שם סעיף ד) העיר: "אם יש חשש נפילה - יתקנוה בני רה"ר או ממוני העיר. ואף על גב דקדירא דבי שותפי - כל אחד יסמוך על חבירו ולא יעשו כלל, מ"מ עליו אין החיוב מוטל, דהתורה פטרתו".

כלומר החיוב לעשות מעקה ברשות הרבים מוטל על מועצת העיר, וגם אם הם יתרשלו ולא יעשו זאת - אין החובה עוברת לבעל הבית שגר בסמיכות, כי התורה פטרה אותו מכך.

אומנם הסמ"ע (בסימן תכז ס"ק ז) כתב שאין חיוב לשים מעקה, "דכיון דבני רה"ר קדירא דבי שותפי נינהו - פשיטא דאין עליהן לעשות מעקה לרה"ר". אך ערוך השולחן השיג על כך וכתב, שאף שמדובר בקדירת השותפים שבה כל אחד סומך על השני ולא מבצע[22], בכל זאת אין בכך בכדי להסיר את האחריות ממועצת העיר.

בגמ' (במסכת מועד קטן דף ה עמוד א) מובא שיש חובה על שליחי העיר לוודא את תקינות הרחובות[23]:

יוצאין לקווץ את הדרכים (לנקש קוצים מהרחובות), ולתקן את הרחובות, ואת האסטרטאות (השווקים), ולמוד את המקואות. וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה - מרגילין לתוכו ארבעים סאה. ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? - תלמוד לומר (דברים פרק יט פסוק י): [וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה] וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים.

רבינו חננאל (מסכת מועד קטן דף ה עמוד א) הוסיף בעניין זה, גם את הפסוק המתייחס לעשיית מעקה: "ומניין שאם לא יצאו ותיקנו כל אלו, כל דמים שנשפכו שם, מעלה אני עליהם כאילו הם שפכום? שנאמר ועשית מעקה לגגך וגו', וכתיב והיה עליך דמים".

תרומת הדשן (סימן ריא) כתב: "וכי היכי דבית דין חייבין להפרישו מאיסורא - הכא נמי מסכנתא".

בעל החיי אדם (הקדמה לספר שערי צדק) כתב:

עוד יש מצוות עשה הכוללת כל המכשולים כמו שכתב הרמב"ם שם [פי"א ה"ד] וז"ל, כל מכשול שיש בו סכנת נפשות - מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו... וכיון דשפיכת דמים נוגע בלאו זה - אין לך מצוה חמורה מזו. ואין ספק שהמבטל מצוה זו - אין תפילתו נשמעת.

...ועל ראשי העדה וחכמיהם מוטל לתקן המכשלה הזאת שתחת ידם, כמ"ש ברמב"ם בפ"ח [מהל' רוצח ה"ו] שכל ב"ד שאינם מתקנים הדרכים ומתרשלים בזה - מעלה עליהם הכתוב כאלו שופכי דמים ועליהם מתמיהים כל גאוני עולם תמיהת המשנה [סוטה פ"ט מ"ו]: וכי תעלה על דעתך שזקני ב"ד שופכי דמים הם? וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - הקולר תלוי על ראשו. ורישא דרישא בחמימי.

בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רצא) מובא:

ובא וראה לשון הרמב"ם (פ"ח מרוצחים ה"ה): וחייבים בי"ד לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן, ומסירין מהם כל מכשול וכל תקלה ואין מניחן בדרך לא תל ולא גיא וכו'. ודרך ערי מקלט - ל"ב אמות רוחב, ואעפ"י שזה דין מיוחד לרוצחים מדין תכין לך הדרך, מכל מקום פשוט שממנו לומדים לפי המצב להסיר תקלות מרשות הרבים.

...ועיין כתובות (קי"ב ע"א), ר' חנינא מתקן מתקליה. (ר' חנינא היה מיישר את הדרכים, שלא יצא שם רע על ארץ ישראל). ופרש"י: משוה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים. ע"כ. וק"ו להסיר סכנה שבתקופה שלנו שאורבים יום יום בדרכים בעוונותינו הרבים.

 

חיוב אדם שמשתמש בשטח הגג במעקה

המבי"ט (חלק א סימן קי) שאל את הבית יוסף: אדם שמשתמש בגג לכיבוס בגדים, האם המשתמש חייב במעקה או בעל הגג?

מי שיש לו חזקת שימוש שטיחת בגדים וכיבוס וטיול בגג חברו - נסתפק לי אם יהיה חיוב עשיית מעקה בגג זה או מי חייב לעשות המעקה? ושאלתי את פי' החכ' ה"ר יוסף קארו יצ"ו מה דעתו בזה והשיב לי דבר ז"ל:

שאלת חכם חצי תשובה, כי לפי האמת אין בזה דין מעקה, כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות רוצח, דכל שאינו בית דירה - אינו חייב במעקה, והאי כיון שאין לו שם תשמיש בית דירה - אינו חייב במעקה. ואפילו את"ל דכיון שיש בית דירה למטה בביתו - הגג חייב במעקה - המשתמש על הגג צריך לעשותו, ולא בעל הבית. וכדתני' פרק השואל, שהמעקה היא על השוכר לא על המשכיר, והביאו הרמב"ם (פ"ו מהלכות שכירות) וה"ה דאין בעל הבית הזה חייב במעקה. ואיפשר דבמכ"ש אתיא. אשרי הדור שכבוד תורתו שרוי בתוכו, יהי רצון שלא יהיה הדור יתום ממך ויאריך ה' ימי צבאך, כחפץ הצעיר יוסף קארו. שנת ארצ"ה.

סורגים לחלונות - בספר תשובות והנהגות (כרך א סימן תתמ"ח) מובא, שבספר "עמק ברכה" (ענין מעקה) כתב, שיש חובה לשים מעקה בחלון שהיא נמוכה מעשרה טפחים. אומנם הגר"מ שטרנבוך כתב על כך: "ודבריו הם חידוש פלא, וע"פ דרכו בהרבה בתים חסר מעקה ועוברים על איסור תורה ולא נוהגין כדבריו".

הגר"מ שטרנבוך הסביר, שניתן להסתמך על הזכוכית שיש בחלונות, כי לא רגילים להישען על החלון. אומנם למעשה כאשר יש ילדים ש"עלולים לטפס שם ולינזק אם אין שם סורגים - לכן ראוי להחמיר ולעשות סורגים וכדו' למנוע חשש סכנת נפשות, אך בלי ברכה, ותבוא עליו ברכה".

 

 

 

[1] הכסף משנה (שם) הביא את דברי הגמ' (במסכת בבא קמא דף טו עמוד ב): "מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת"ל: לא תשים דמים בביתך".

הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ה) הוסיף: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות".

ובהלכה ו: "ואלו הן: לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות".

וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכז סעיף ט). הסמ"ע (בס"ק יב) כתב, שהמקור לכך הוא מהפסוק (בספר דברים פרק ד פסוק ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". הגר"א (בס"ק ח) כתב שהמקור לכך הוא מדברי הגמ' (במסכת חולין דף י עמוד א): "חמירא סכנתא מאיסורא".

[2] לכאורה מדברי הגמ' (מסכת ברכות דף לב עמוד ב) משמע, שהפסוק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ - מדבר על שמירת הגוף. כך מובא בגמ':

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף - מי היה תובע את דמך מידי?

המנחת חינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמו-תקמז אות א) הקשה על הרמב"ם, שהפסוק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ - מתייחס לשמירת הנפש הרוחנית ולא לשמירת הגוף. המנחת חינוך הביא את האמור בגמ' (מסכת ברכות שם) וכתב שזו ההבנה המוטעית של ההגמון, אך הבנתו אינה נכונה, והפסוק מתייחס לשמירת הנפש. כך כתב המנחת חינוך:

ואיני מבין, דרק השמר וכו' כתיב, כי לא ראיתם כל תמונה וכו', אבל שמירת הגוף - לא שמענו. והנה על ההגמון ל"ק, כי הם מינים ומהפכים דברי אלקים חיים למינות, ומי יודע איזה פי' שפי' הרשע בכתוב הזה דלדעתו קאי על שמירת הגוף, אך דברי רבינו הר"מ צ"ע, מנלן זה דהוי עשה לשמירת הגוף מרק השמר וכו' דמיירי בענינים העומדים ברומו של עולם עיקרי הדת וצ"ע. אך בודאי (הרמב"ם) מצא באיזה מקום ונעלם מאתנו.

[3] הט"ז (שם) כתב: "זה נכלל בפסוק (שיר השירים פרק ה פסוק טז): חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים. פירשו חז"ל [שיר השירים רבה פרשה ו'] יש חיך מתוק מזה - ה"נ לא די לאדם שיציל עצמו מהיזק, אלא עוד נותנין לו שכר על זה".

הט"ז הביא את דברי המדרש, שמתייחס למתיקות התשובה, שמצילה את האדם מהחטא, ואף הוא מקבל שכר על כך (כך גם עשיית מעקה מצילה מנזק, ואדם מקבל על כך שכר):

כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ (עמוס פרק ה פסוק ד) - יש לך חיך גדול מתוק מזה?

כתיב (יחזקאל פרק לג פסוק יא): חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, (כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל) - יש לך חיך גדול מתוק מזה?

כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' אלוקים, וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ (יחזקאל פרק יח פסוק לב)- יש לך חיך גדול מתוק מזה?

וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה (יחזקאל פרק יח פסוק כז) - יש לך חיך גדול מתוק מזה?

[4] בספר המצוות (מצות עשה קפד) כתב הרמב"ם: "והמצוה הקפ"ד היא, שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג, וסביב הבורות והשיחין והדומה להם, כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם, וכן המקומות המסוכנים והרעועים כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו ית' (תצא כב) ועשית מעקה לגגך. ולשון ספרי ועשית מעקה - מצות עשה".

[5] כך כתב האור זרוע: "זה הכלל שאני אומר בברכות: כל מצוה שיש עתים למצותה, כגון ציצית, תפלין, סוכה, מזוזה, מילה, ק"ש, פדיון הבן, ברכת הזבח, ברכת פסח, אכילת מצה ומרור, ברכת נישואין, ברכת דם בתולים, ברכת התורה... מגילה, והלל, נר חנוכה, סוכה, שופר, לולב, מעקה, ימים טובים, ושבתות, טבילה, וכל כיוצא בהם שיש זמן שחייב בהם ופעמים שאינו חייב בהן, הלכך כשמגיע זמן חיובם - צריך לברך על עשייתם מחמת חיבוב... אבל אותן מצות שלעולם חייב בהם, ואין עתים להפטר מהם, כגון להאמין באלהינו וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע"ז, ביקור חולים, ותנחומי אבלים, ונתינת צדקה, וקבורת מתים, חליצה, ויבום, וקימה, והדור, וכבוד אב ואם, ופריקה וטעינה, והשבת העבוט, שאין להם פטור - אין שייך לברך עליהם, כי לעולם חייב בהם ואין שייך בהם חיבוב".

צריך לציין, שהירושלמי (מסכת ברכות פרק ו הלכה א) הרחיב מאוד את הצורך בברכה לפני עשיית מצוות:

שכל המצות טעונות ברכה. ומניין שכל המצות טעונות ברכה? רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר: (וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה שָׁם) וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה (אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם) (שמות פרק כד פסוק יב) - הקיש תורה למצות, מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה.

[6] מצאנו שתי הלכות בהן נאמר במפורש שמצווה בו יותר משלוחו:

א) הכנות לשבת - השולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן רנ סעיף א) כתב: "ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו - ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק" (כמבואר בגמ' במסכת שבת דף קיט עמוד א).

ב)- קידושי אישה - השולחן ערוך (אבן העזר הלכות קידושין סימן לה סעיף א) כתב: "האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה... ומכל מקום אף על פי שמכירה, מצוה שיקדשנה בעצמו, אם אפשר".

הפתחי תשובה (אבן העזר סימן לה ס"ק ב) הקשה בשם ספר יד המלך (פ"ל מהל' שבת דין ו'): "למה לא מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו רק בשני מצות בקידושי אשה ובהכנת כיבוד שבת, ולא בשום שארי מצות כגון השבת גזל ועשית מעקה והענקה ומזוזה וכדומה? ע"ש שכ' טעם נכון לחלק בזה. ומ"מ לדינא אין דבריו נכונים, ואשתמיטתי' דברי המגן אברהם (או"ח סימן רנ ס"ק ב) שכתב בהדיא, דה"ה בכל מצות אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. וכן משמע בש"ס בכמה מקומות".

המשנה ברורה (שער הציון סימן רנ ס"ק ט) העיר: אדם שלומד תורה רשאי לדחות מצווה שתעשה על ידי אחרים ולא אומרים מצווה בו יותר מבשלוחו, כי מצוות תלמוד תורה כנגד כולם. אך דין זה נאמר רק במצווה שלא מוטלת על גופו כגון גמילות חסדים, אבל כבוד שבת שמוטל על גופו - אומרים מצווה בו יותר מבשלוחו ועליו להפסיק את הלימוד. המשנה ברורה הוסיף: "אי נמי דדוקא לענין כבוד שבת אמרינן כן (מצווה בו יותר מהשלוחו) דחמירא, מה שאין כן לענין שאר מצות, אם הוא תלמיד חכם ונוגע לבטול תורה, וצריך עיון".

[7] מטרת אמירת לשם יחוד היא לעורר את הכוונה, כי מצוות צריכות כוונה. אומנם בספר תשובות והנהגות (כרך ו סימן רצז) מובא: "ולענ"ד נראה, דאם הרופא אינו מטפל בחולה רק כפי מה שמחוייב בגלל שמשלמים לו, אלא דואג שיתרפא החולה ומטפל בו הטיפול המעולה ביותר - הרי הוא מקיים המצוה, אף אם בשעה שמתעסק בחולה אינו מכוון לשם מצות הבורא, דבמצות רפואה אין מעכב כוונה לשם מצוה. (וכמצות מעקה וצדקה, שאין מעכב בהו כוונה לשם מצוה, כיון ששורש המצוה הוא משום תוצאת המצוה שלבית יש מעקה והעני יש לו ממון להתפרנס, והתוצאה מתקיימת גם כשאינו מכוון לשם מצוה, ולכן מקיים המצוה גם בלא כוונה לשם מצוה, וה"נ מצות רפואה שורש המצוה הוא משום התוצאה, והיינו כדי שיתרפא החולה, ולכן מקיים המצוה לרפאות גם כשאינו מכוון לשם מצוה), ודינו כעוסק במצוה. (וכ"ש מי שמכוון לשם מצות הבורא ששכרו מהשמים מרובה יותר). אבל רופא שעושה רק מה שמחויב בגלל שמשלמים לו, וממהר להיפטר מהחולה ואינו מטפל בו כפי שצריך, וכמו שמצוי אצל הרבה רופאים - בכה"ג לא קיים הרופא המצוה לרפאות, (שבכה"ג שאין הרופא מטפל בחולה כפי שצריך, אין מתקיימת תוצאת מצות הרפואה והיינו שהחולה יתרפא מחוליו, וממילא לא קיים הרופא מצות הרפואה), ואין דינו כעוסק במצוה".

[8] כך כתב רבינו בחיי: "וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים: מקובלות ומושכלות, וחכמי האמת ז"ל תקנו לנו נוסח הברכות למצות המקובלות ולא תקנו למצות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר "אשר קדשנו במצוותיו וצונו".

[9] כך כתב הרוקח: "כל המצות שהן חקות וגזירה - צריך לברך... כל המצות טעונין ברכה, אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו, כגון גזל גניבה וחמס והוענשו יד עני לא החזיקו וצדקה ולוייה ולקט ושכחה ופיאה והידור זקן שאם מצווים חייב - אין צריך לברך, וכן עשיית מעקה ודינים ותיקון מאזנים ומשקלות ומידות - אין צריך לברך שהברכה וצונו ולא עכו"ם".

[10] כך מובא שם: "על מה ששאלת למה אין אנו מברכין על מצוות עשה דכבוד אב ואם, ואהידור זקן, ועל כמה מ"ע דאנן עבדינן? הטעם הוא דאין מברכין אלא על מצות שאנו מקודשין מן האומות, שאין האומות עושין אותם כלל, אבל במצות שאפילו האומות עושין אותן לפעמים - לא מברכינן, כי בהן אין אנו מקודשין מהן, כי לפעמים עושין אותם כמונו, כגון כבוד אב ואם והדור לזקן וכדומה".

[11] כך כתב ערוך השולחן: "טעם מה שלא תקנו ברכות באלו הענינים, דאע"ג דהאיש הישראלי מחוייב לעשות גם מצוות שכליות, לא מפני השכל, אלא מפני צווי הקדוש ברוך הוא, כמש"כ והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו', כלומר אפילו המשפטים תשמע מה שצותה התורה, ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצוות השמעיות, מ"מ קדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות כמו בהשמעיות, כמ"ש חז"ל ביומא [ס"ז ב] ולכן לא תקנו ברכות על מצוות שכליות ודרך ארץ שיש מהם בכל אום ולשון, ולא תקנו לברך אשר קדשנו במצוותיו אם כי אינם עושים רק מפני השכל מ"מ יש בהם עשיות כאלו... ועל מעקה מברכין, דהיא ג"כ אינה שכליית, דע"פ שכל ישמור ההולך שם את עצמו.

[12] הרמ"א (יו"ד סימן כח סעיף ב) פסק: מי ששחט פעם הראשון - מברך שהחיינו על הכיסוי, אבל לא על השחיטה, דמזיק לבריה". אומנם הש"ך (בס"ק ה) כתב שרק במצוות שקבוע להם זמן - מברכים שהחיינו, כך שלפי זה לא צריך לברך על כיסוי הדם.

[13] האבודרהם הביא דוגמאות לאמירת שהחיינו וביאר מדוע בכל דוגמא יש שמחת הגוף שבגינה יש ברכה זו: "ההולך להפריש תרומות - מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו. וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגלה ונר חנוכה, שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינן. וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב. וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה. וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ - אין בה שמחה והנאה לגוף, אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו. וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא' לגוף בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המילה, משום דאיכא צערא דינוקא".

[14] וכך פסק שבט הלוי (חלק ד סימן רכח): "וזמן הברכה - אני מורה ובא כמרן הח"ס (או"ח סי' נ"ב), לברך במכוש האחרון. והוא ז"ל כ' מטעם דעד אז עדין אינו מעקה. וגם יש חשש מטעם דילמא הדר ביה הפועל".

[15] התשובות והנהגות הסביר: "ולע"ד נראה, דבשעה שבונים הגג עם המעקה - הבית עדיין אינו ראוי לדירה, וכ"ש כשעדיין לא דרים שמה, ממילא אין חיוב מעקה, שאז אינו אלא הכשר מצוה, ולכן מועיל לכ"ע על ידי עכו"ם, והמ"ע חל כשראוי לדירה, וכ"ש כשדרים שמה ואין מעקה, אז המ"ע עליו לעשות מעקה בגגו, ואז באמת צריך להדר לבנות ע"י ישראל, אבל נראה שמספיק מכוש אחרון, בשעה שסותם את הפירצה האחרונה שלא יפול הנופל ממנו, שבזה נגמר ומקיימין המ"ע, ואז ראוי לברך".

[16] השולחן ערוך (אורח חיים, הלכות חול המועד, סימן תקמ סעיף א) כתב: "וכן אם עשה מעקה לגג - בונה אותו מעשה הדיוט".

[17] אם כי עיינו בסוף דבריו שכתב: "ומה שדקדקתי ספק (בית) בידי שיש להשיב, לפי שראיתי בני אדם שנמנעו ממצות מעקה, ותלו בלא דבר - דרשתי גם אני להקל על השותפות, ותליתי טעמי בדברי".

[18] כמבואר בספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רכט): "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ - אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחים ומערות חריצים ונעיצים? תלמוד לומר וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".

[19] כמבואר בספרי (שם): "יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר בית - מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה".

[20] כמבואר במשנה (מסכת מידות פרק ג משנה ג): "וכבש היה לדרומו של מזבח שלשים ושתים, על רחב שש עשרה".

[21] כך כתב היראים (סימן רלד): "והא דתניא בב"מ בסוף פ' השואל [ק"א ב'] שוכר חייב לעשות לו מעקה - יש לומר מדרבנן הוא, דעקרוה רבנן ממשכיר ואוקמוה אשוכר, משום דמשכיר אינו בבית, ואינו רואה וישכח, ואדהכי יפול הנופל".

וכך כתב הגהות מיימוניות (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה א): "ונראה כשאדם שוכר בית מאחרים - פטור מן המעקה מן התורה, מדלא רבינן בסיפרי אלא לוקח ויורש וניתן לו במתנה, ואין אומרים נשכר לו. והא דאמרינן בב"מ פרק השואל (דף ק"א ב) השוכר חייב לעשות מעקה (כדלקמן בהלכות שכירות פ"ו) - והיינו מדרבנן, מפני שהוא דר בבית, פן יבא להתרשל בדבר".

[22] וכדברי הגמ' (במסכת בבא בתרא דף כד עמוד ב): "קידרא דבי שותפי - לא חמימא ולא קרירא". כלומר סיר של שותפים - לא חם ולא קר, כי כל אחד סומך על השני שיחמם ולא לוקח אחריות, ולמעשה הדבר לא מתבצע בצורה מלאה.

[23] הרשב"א (חלק ד סימן שכו) התיר לתקן ליקויים אלו בחול המועד: "ועוד אני מסתפק אם הותירו צרכי רבים במועד במלאכת אומן יותר מצרכי יחיד אלא בדברים הצריכים לגוף בחפירת בורות שיחין ומערות וכיוצ' בהן, בהסר' הקוצים מן הדרכים ותיקון הרחובות, שבכל אלה יש בהן צורך רבים לחיותם ולשמור מן הנזקין, שאי אפשר לרבים להתבונן בדרכים. ואפילו בשבת התיר לטלטל הקוץ ברה"ר ולהוליכו פחות מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא, כדי שלא יזיקו הרבים. ואפילו לכבות גחלת של מתכת, ואפילו לר' יהודה, (אסור לכבות גחלת ממתכת, (איסור מדרבנן כי אין פחם), לכן מותר כאשר יש חשש שהרבים יינזקו). ולר"ש אפי' גחלת אש (לכבות גחלת מעץ - אם מכבה כדי לעשות פחם - אסור מהתורה, כי זו מלאכה שצריכה לגופה, ואם מכבה כדי שלא ינזקו רבים, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה - לדעת ר"ש מותר, ולדעת ר"י אסור). כדגרסינן בפרק כירה (דף מב)".