בית הדין

ז אדר א' התשפב | 08.02.22

 הרב ישועה רטבי

שאלה:

אני נמצא בהליך גירושין מורכב ורציתי לשאול האם עדיף לנסות לערוך הסכם מזונות או לחכות שבית הדין יפסוק מזונות? אני לא יודע איך בתי הדין קובעים את גובה המזונות (יש לי שני ילדים בת בגיל 8 ובן בגיל 11). אני חושש שיפסקו לי סכום גבוה מעבר ליכולתי. חשוב לי לציין שאשתי מרוויחה משכורת יפה.

תשובה:

• א. באופן כללי מומלץ (כמו כל דבר בחיים) להשתדל להגיע להסכמות על סך מזונות מוסכם. להבנתי, גם בית הדין ינסה ככל כוחו להגיע להסכמות בניכם, ורק אם לא יצלח בידו הוא ייגש לפסיקת ההלכה.
• ב. לגבי קביעת המזונות – לא ניתן לקבוע מסמרות אלא כל מקרה נדון לגופו. כעיקרון בית הדין בוחן את צורכי הילדים, וקובע את גובה המזונות לפי צורכי הילדים, כך שיהיה להם תנאי מזון ומגורים בצורה סבירה, זאת בהתאם לרמת ההכנסה של הוריהם, (באופן כללי, ההסתכלות היא על ההכנסה בפועל ולא על פוטנציאל השתכרות), ובהתחשב בהסדר משמורת ילדים. (יש לקזז מדמי המזונות את הזמן שבו הילדים שוהים במשמרת אצל האב, כי בזמן זה האב משלם את המזונות בצורה ישירה לילדיו).

שינוי הפסיקה בבית משפט - הפסיקה החדשה בבית משפט קובעת, שילדים מגיל 6 ועד גיל 18 שנמצאים במשמורת משותפת, כאשר האם משתכרת שכר נאה ושווה לבעל - תשלום המזונות יחולק בשווה בין בני הזוג, ולא יוטל רק על הבעל, כפי שהיה קודם לכן.

• ג. ההלכה מחלקת בין חיוב מזונות מתחת לגיל שש ובין חיוב מזונות לילדים מעל גיל שש. משאלתך עולה ששני ילדיך שיחיו הם מעל גיל שש, ולפיכך החיוב הוא מדין צדקה. ומכיוון שהחיוב הוא מדין צדקה הרי שהחיוב במזונות מוטל על שני ההורים, כי דין צדקה נוגע לשני ההורים.

וכך פסק מו"ר ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל הגר"א שפירא (מנחת אברהם ג עמ' מב): "לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאם, שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה - הרי גם האם מחוייבת בצדקה". וכך גם פסק ראש ישיבת מרכז הרב ודיין בבית הדין הגדול הגר"ש ישראלי (בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ט עמוד 263): "ובמקרה שגם היא אמידה - יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד".

• ד. מעבר לכך יש לומר, שמכיוון והילדים הורגלו לרמת חיים שנבעה מההכנסות של שני ההורים יחד, לפיכך יש לחייב את האם לקחת חלק בתשלום מזונות הילדים יחד עם האב (עיין בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ סעיף א).
• ה. לסיכום: מכיוון שהחיוב במזונות הילידים מעל גיל שש הוא מדין צדקה, לפיכך ככל וגם האישה מרוויחה משכורת נאותה – בית הדין יחלק את חיוב המזונות בין האב והאם בצורה סבירה, כאשר המטרה המרכזית שתעמוד מול עיניהם היא טובת הילדים.

נימוקים בקצרה

חיוב במזונות לילדים עד גיל שש - בגמ' (במסכת כתובות דף סה עמוד ב) מובא: "דרש רבי עולא רבה (רבי עולא הגדול) אפיתחא דבי נשיאה: אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, (חכמים אמרו בדף מט עמוד ב, שלא ניתן לכפות על האב לזון את ילדיו), אבל זן קטני קטנים, (התוס' {בד"ה אבל} כתבו: בית הדין כופים את האב לזון את ילדיו כאשר הם מאוד קטנים). עד כמה (מהו הגיל של קטני קטנים)? עד בן שש".

הרא"ש (פרק ד סימן יד) כתב: גם אם הוא אינו אמיד - כופים אותו בעל כורחו לפרנס את ילדיו הקטנים מגיל שש. הרא"ש כתב בשם רבינו מאיר: גם אם יש לבניו (מתחת לגיל שש), נכסים שנפלו להם מבית אבי אימם - חייב לזונם. שזו תקנת חכמים שהתינוקות יזכו, דומיא דמזונות האישה[1].

חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש הוא מתקנת אושא, כמובא בדף מט עמוד ב - "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש, משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים". (האב חייב לזון את ילדיו עד שיגדלו, דהיינו בן עד גיל יג' ובת עד גיל יב').

מדברי הגמרא עולה שיש חיוב על האב לזון את ילדיו עד גיל שש, חיוב זה כולל גם יכולת לכוף על האב לזון את בניו. אך מגיל שש ועד שיגדלו - האב מצווה לזון את ילדיו, כפי שנקבע בתקנת אושא. אך תקנה זו אינה ניתנת לכפייה, שאם האב אינו מעוניין לזון את ילדיו - אין כופים עליו בשוטים, אלא רק כפייה בדברים, דהיינו משכנעים אותו ומביישים אותו במידת הצורך. אומנם אם האב אמיד - כופים אותו שיזון[2], רק אם האב אינו אמיד – גוערים באב ללא כפייה.

מכיוון שהחיוב במזונות לילדים מעל גיל שש הוא מדין צדקה – ככל ושני ההורים אמידים הרי שחלה על שניהם מצוות צדקה, וגם האם חייבת להשתתף בתשלום המזונות.

וכך פסק מו"ר ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל הגר"א שפירא (מנחת אברהם ג עמ' מב): "לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאם, שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה - הרי גם האם מחוייבת בצדקה". וכך גם פסק ראש ישיבת מרכז הרב ודיין בבית הדין הגדול הגר"ש ישראלי (בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ט עמוד 263): "ובמקרה שגם היא אמידה - יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד".

הרבנות הראשית לישראל בשנת תש"ד, תיקנה תקנה להגדיל את חיוב המזונות עד לגיל חמש עשרה, אך בתקנה זו היא לא הפקיעה את דין הצדקה. בשנת תשל"ו האריכה הרבנות הראשית את חיוב המזונות עד לגיל שמונה עשרה.

רוב הדיינים סבורים שהחיוב במזונות הוא מכח הצדקה ולא מכח התקנה, וכך כתב מרן הראשון לציון (שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן כב):

"נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה. ולכן אף בזמנינו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם. וכמ"ש בטוש"ע (סי' עא). וכן פסקו חברי בית הדין הגדול, הרה"ג רבי עובדיה הדאיה, והרה"ג רבי יעקב עדס, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב. והובאה תשובתם בקובץ פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ח"ד (עמוד ז)".

מכאן אנו למדים שכאשר שני ההורים משתכרים משכורת זהה – יש לחייב גם את האם במזונות הילדים יחד עם האב (ככל והילדים מעל גיל שש).

מעבר לכך יש לומר שמכיוון והילדים הורגלו לרמת חיים שנבעה מההכנסות של שני ההורים יחד, לפיכך יש לחייב את האם לקחת חלק בתשלום מזונות הילדים יחד עם האב.

מדיני צדקה אנו למדים שיש להתחשב בצורה אינדיבידואלית לרמת החיים אליה הם הורגלו, וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ סעיף א):

"כמה נותנין לעני? די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית - קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני - קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך".

כלומר יש לבחון את רמת החיים שהיה חי בה כאשר הוא היה עשיר וזו רמת חיים שמושפעת מההכנסה של שני הוריו, ולכן חיוב המזונות לילדים מגיל שש שהוא מדין צדקה – חייב לקחת בחשבון שיקולים אלו.

[1] יש מחלוקת יסודית, מהיכן נובע חיוב מזונות ילדים עד גיל שש. לדעת הר"ן (כתובות כח ב) חיוב הקטנים נובע מחיובו לזון את אימן, לדעתו חיוב מזונות נובע מההתחייבות שנתן הבעל לאישה בנישואיהם. ומכיוון שעד גיל שש הם נגררים אחריה, לכן חייב לזונם. אך לדעת הרא"ש (כלל יז סימן ז), מזונות הקטנים אינם תלויים במזונות האם. לשיטתו חיוב המזונות נובע מדין אבהות.

יש שתי השלכות שיוצאות ממחלוקת זו: א)- אם מתה האם, לדעת הר"ן האב לא חייב במזונות, (רק מדין צדקה). אך לדעת הרא"ש חייב במזונות. ב)- בבא על פנויה, שלא חייב לזון את האם, לפי הר"ן גם לא חייב לזון את הבנים, ולפי הרא"ש חייב לזון את הבנים. (כן הדין גם בגרושה, אנוסה ופנויה, שאין האב חייב במזונותיהן - לר"ן גם אין חיוב במזונות בניהם אלא רק ממצוות צדקה, ואין לכוף את האב כאשר אינו אמיד).

[2] כך כתב הרשב"א (חלק ג סימן רצב): "ונראה לי דאפי' בבנו גדול אי אמיד - כופין אותו לזונו מדין צדקה".