שאלה:

שלום לרבנים.
אנחנו גרים בבניין משותף.
כאשר הגענו לבניין ראינו שיש בחדר המדרגות עגלות סופר של שופרסל/יוחננף/רמי לוי.
מי שעושה קניות לוקח עגלה לחניה מעמיס עולה במעלית לבית פורק ומחזיר את עגלת הסופר לחדר המדרגות.
מבירור שעשינו כנראה הפועלים הערבים שבנו את הבניין או משהו אחר לקח את העגלות מהסופר ושם אצלנו.
האם מותר הלכתית להשתמש בעגלות או שזה אסור משום גזל?
אנחנו נמנעים אבל זה יכול ממש להקל על העלאת הקניות.
תודה רבה.

תשובה:

אסור להשתמש בעגלות אלו היות והם עגלות גנובות , ואף היה צריך להורות שצריך להודיע לבעלי העגלות שיבואו לקחתם. וראה בסוף התשובה את סיכום הטעמים לאסור.

אולם מאחר ויש כאן מלבד השואל עוד בני אדם אחרים שכבר הורו היתר לעצמם להשתמש , והיות ויש אפשרות מסויימת שהם זכו בעגלות אלו - אמנם באיסור – ממילא אי אפשר להוציא את העגלות מתחת ידיהם עד לבירור השלם . לכן ראוי שיבררו כל הנוגעים בדבר את המציאות המדוייקת כדי לראות אם יש צד שזכו בעגלות אלו. אפילו אם התברר שלפי המציאות יש צד שזכו בעגלות  כפי שיבואר לקמן , מ"מ נראה שלמעשה אין להשתמש בעגלות אלו כי יש כמה טעמים שעדיין צריכים להשיבם.

ביתר הרחבה –

לפי נתוני השאלה ברור שמדובר בעגלות שנגנבו על ידי גויים וגם ידוע מי הבעלים של העגלות.

בחפץ גנוב יש חובת השבה , לא רק על הגנב אלא גם אדם אחר שהגנבה באה לידו חייב להחזיר את החפץ הגנוב, ואפילו לאחר יאוש (חו"מ סי' שסא,ה-ו), אא"כ היה יאוש ושינוי רשות כפי שיובא לקמן.

יש לברר אם בכלל היה כאן יאוש בעלים מהעגלות. כי אם לא היה יאוש על ידי הבעלים הרי שבודאי יש להשיב את החפץ הגנוב כפי האמור בב"ק קיא: שכל שלא נתייאשו הבעלים נחשב החפץ ברשותם , וכך נפסק בשנו,ב ובסי' שסח,א . ונראה לפי המציאות היום שודאי אין בעלי העגלות מתייאשים מיד שהרי שמם מתנוסס על העגלה וגם הם מקפידים להחזיר את העגלות כאשר הם מוצאים אותם. והכלל מתי יש יאוש ומתי אין יאוש בדברים גנובים צריך בדיקה לפי המציאות בזמננו כפי שהובא בפת"ח פ"ג ה"כב ע"פ הנוב"י וערוך השלחן שאין לומר סתם גניבה יאוש בעלים בזמננו.

ואמנם  אם עבר זמן רב מאז הגניבה והעגלות נשארו זמן רב ולא באו לקחתם בזה יש לומר שיש  כאן יאוש ע"י הבעלים (וראה לקמן אם זמן היאוש הגיע רק אחרי שכבר הגיע ליד המשתמשים כפי שמסתבר שהיה) אולם מ"מ לא  מועיל היאוש לבדו כי יאוש לבדו אינו מקנה את החפץ לאף אדם (שנג,ב).

כדי לקנות את העגלה צריך יאוש ושינוי רשות וכל עוד לא היה שינוי רשות אע"פ שהיה יאוש מ"מ חייבים להחזיר את הגזלה כל עוד היא קיימת כפי האמור בגמרא ב"ק קיא: וכנפסק בשו"ע שסא,ה-ו .

בגמרא ב"ק קיא: הנ"ל מפורש שלא בכל מצב שהחפץ מוחזק אצל מי שלא גזל נחשב כשינוי רשות, כי שם אמר רבא שירושה אינה נחשבת כשינוי רשות וכך נפסק שסא,ז , . הרשב"א הוסיף "וכל שנטלה השני מעצמו ואכלה לאו היינו שינוי רשות דאין שינוי רשות אלא בשינוי רשות הבא מדעת הגזלן שמכרה או נתנה לאחר ...הא כשנטלה אחר שלא מדעתו אין זה שנוי רשות"

על פי זה פסקו הטור והשו"ע (שסא,ה) ששינוי רשות הוא ע"י מכירה או נתינה אבל לקיחה שלא ברשות מהגנב אינה נקראת שינוי רשות.  והרמ"א הוסיף שם עוד הגבלות על שינוי רשות – שדוקא שמכר שלא באחריות וכן שלא נתן לו את החפץ בטעות וכן שלא נתן לשני בעל כרחו[1].

וראה בהערה הדיון בקושיות על דעת הרשב"א.

עכ"פ מוכח שלהלכה צריך דעת הגזלן.  ולכאורה נראה שכל שהגזלן עזב את הגזילה מרצונו וכבר היה יאוש , ובא אחר וזכה בה גם זה יחשב כשינוי רשות שהלא הגזלן עזב את הגזילה מדעתו  ולכן אע"פ שלא מכרה ולא נתנה מ"מ סו"ס שינוי הרשות בא מדעת הגזלן.

וכ"כ במנחת שלמה על הש"ס (ב"ק סז.). דן שם אם הפקר לבד נחשב שינוי רשות וכתב שעכ"פ ודאי אם הגזלן הפקיר וזכה בו אחר נחשב כשינוי רשות לגבי האחר כי בהיתרא אתי לידיה[2].

לכאורה לפי זה היה צריך לומר לגבי העגלות  שאם כבר היה יאוש והגנבים השאירו את העגלות והלכו ואח"כ בא מישהו והשתמש בהם הרי שנעשה אצלו שינוי רשות והוא זכה בהם ומעתה לכאורה יהיה מותר להשתמש בהם.

אמנם נראה שבנידון כאן אין להקל להשתמש בעגלות אלו , כי הרי ידעו כל הזמן שעגלות אלו שייכים לחנות וידעו שהם בגדר גזל. (ואע"פ שיש מקום לטעון שחשבו שהם אבדו לחנות וכבר התייאשו לא מסתבר כך) . וכתב הרמב"ם ונפסק בשו"ע (שסט,ב) – "אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזלה עצמה, כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה. גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, גזל דקלים ועשה מהן גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה." ואמנם הטור שסט חלק על הרמב"ם בזה אם משתמש לאחר יאוש אבל השו"ע פסק כרמב"ם.

לפי זה אותם שהשתמשו בעגלות עשו זאת באיסור, מעתה יש לומר שגם לא זכו בגזלה כי  לא שייך כאן טעם הרמב"ן שזוכה בשינוי רשות שהרי כאן באיסורא אטו לידיה , ואם תאמר שלפי הרמב"ם מועיל גם באיסורא אתא לידיה הלא לפי הרמב"ם גם בשינוי רשות צריך לשלם לבעלים כפי שיובא לקמן , ולכאורה כאשר באיסורא אתא לידיה יתכן ולכו"ע לפחות חייב לשלם ממון[3].

ואכן הב"ח שסא,ו כתב שאם הלוקח ידע שהחפץ גנוב אינו קונה אלא צריך להחזירו בחינם לבעלים ומוכח שזהו אפילו אם כבר היה יאוש שהרי הב"ח כתב כן ביחס לדין יאוש ושינוי רשות. וכן משמע דעת הבית יוסף סי' שסט (כפי שהעיר הסמ"ע שסא) אמנם הסמ"ע עצמו (שסא,ה) סובר שאפילו ידע שהחפץ גזול מ"מ נקנה לו בשינוי רשות וכן פסקו בשו"ע הרב הלכות גזלה סע' יא וערוך השלחן שסא,יא אלא שהדגיש השו"ע הרב שהקונה עשה איסור כשקנה דבר שידע שהוא גנוב ושאם רוצה להפקיע ממנו את האיסור ולצאת ידי שמים צריך להחזירו לבעליו.

לפי זה יש כאן מחלוקת אם נקנו העגלות למי שהשתמש בהם כאשר ידעו שהם גנובות, ובודאי ראוי לחשוש להחמיר , בפרט שהבית יוסף מחמיר בזה, ובפרט שמי שזכה באיסור בחפץ הגזול צריך לצאת ידי שמים ולהחזיר את הגזלה. ואפילו אם נסמוך על המקילים בזה מ"מ נראה שעכ"פ צריך לשלם על העגלה כפי שהובא בהערה , ולקמן יובא שבנידון כאן כאשר צריך לשלם נראה שמשפיע על עצם השימוש בעגלה.

ואם הדיירים לקחו את העגלות עוד לפני שהיה יאוש – וכפי שמסתבר שכך הייתה המציאות שאפילו את"ל שהיה יאוש הוא הגיע רק אחרי שכבר השתמשו בעגלות - הרי שכאן היות וידעו שהעגלות גנובות שוב אינם זוכים בחפץ אף לסוברים שיאוש מועיל אחרי שינוי רשות שכך כתב נתיבות המשפט שנג,ד "דבידע שהוא גנוב אף הרמב"ם מודה דאפילו גוף החפץ לא קנה בשינוי רשות ואח"כ יאוש, דכיון שידע שהוא גנוב נתחייב להיות שומר עליו ולהשיבו לבעלים"^[4]

עוד טעם לומר שהעגלות לא נקנו למשתמשים הוא מה שכתב הרמ"א שנו,ז ושסח,א שיש חובה להחזיר חפץ גזול אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות על פי המנהג ודינא דמלכותא וכן פסקו בשו"ע הרב הנ"ל, ובערוך השלחן שנו,טז

עוד טעם שאין ראוי להשתמש בעגלות אלו הוא שאפילו אם נאמר שהיה כאן יאוש ושינוי רשות מ"מ לדעת הרמב"ם והשו"ע שנו,ג זה מועיל רק לענין שאינו חייב להשיב את גוף החפץ אבל מ"מ חייב לשלם דמים לבעלים (וראה בהערה שבנידון כאן נראה שכך הוא לכו"ע). לפי זה המשתמשים הראשונים אפילו אם נאמר שקנו את העגלות מ"מ הם חייבים לשלם עבור העגלות לבעלים , ולכאורה נראה מצד המציאות  שודאי היו מעדיפים להחזיר את העגלות ולא לשלם עבורם שום ממון (כי העגלות הללו שוות ממון רב) וממילא עגלות אלו עומדות להשבון ומי שזכה בהם אילו היה רוצה לקיים את הדין היה מחזירם , והמשך השימוש מעכב את ההחזרה והתיקון[5].

עוד יש לומר שגם המשתמשים בעגלה ואפילו אם היה כבר יאוש לא התכוונו מעולם לקנותה אלא רק רצו להשתמש בה למה שצריכים ואח"כ להשאירה במקומה וא"כ האיסור להשתמש בחפץ גזול קיים ועומד ואין כאן שינוי רשות כלל.

מסקנת הדברים שאין להשתמש בעגלות אלו מחמת כמה טעמים המצטרפים זה לזה –

א.      שמא לא היה כאן יאוש וצריך תיכף להחזיר את הגנבה ואסור בשום אופן להשתמש בה.

ב.      אפילו אם היה יאוש מ"מ כל שיודע שהחפץ גנוב אסור להשתמש בו , ואפילו אם כבר השתמש בו באיסור אם תחילת השימוש היה לפני היאוש אינו קונה כלל, ואפילו אם השתמש באיסור לאחר היאוש יש הסוברים שאינו קונה כשיודע שהוא גנוב.

ג.        המנהג הוא להחזיר חפץ גנוב אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות

ד.       נראה שבנידון כאן שיודע שהוא גנוב אפילו את"ל שזכה בעגלה מ"מ לכו"ע עכ"פ צריך לשלם דמים עבור החפץ אפילו אם היה יאוש ושינוי רשות , ויש מקום לומר שאם לא מתכוון לשלם שום כסף ויעדיף להשיב את הגזלה א"כ אסור להשתמש עד שישיב.

ה.      יתכן ואף אחד מהמשתמשים לא התכוון לקנות את הגזלה אלא רק להשתמש ולהשאיר וממילא איסור השימוש בדבר גזול קיים ועומד בתוקפו הראשון.

[1] האחרונים הקשו על דברי הרשב"א הנ"ל שצריך דעת הגזלן, מהמשנה (קיד.) שהמציל מן הגייס ומן הלסטים אם התייאשו הבעלים הרי אלו שלו והלא שם לא הסכימו הליסטים שיקח מהם, ואכן כתב הגר"א שסא,ב שצריך עיון על שיטה זו מהגמרא הנ"ל. (וכן הקשה רע"א סי' קפא והביא קושיה זו גם בשם המחנה אפרים אלא שנשאר רע"א בצ"ע) אבל הט"ז שסח העמיד שמדובר שהמציל פייס את הגזלן ולכן נחשב שנתן לו מדעתו. וכעין זה כתב החזו"א ב"ק טז,ה אבל הנתיבות (שסא) כתב שבגייס וליסטים הבעלים התייאשו עוד לפני שהחפץ הגיע ליד הלסטים כי מיד כשראו שבאים לגוזלם כבר התייאשו מחפצם.

[2] הרמב"ן במלחמות ב"ק מא. הסביר שיאוש ושינוי רשות הוא מחמת שבהיתרא אטי לידיה ,אבל העיר הקצות שנג שלשיטת הרמב"ם שיאוש ושינוי רשות הוא אפילו אם היאוש היה אחרי השינוי רשות מועיל א"כ טעמו אינו משום שבהיתרא אטי לידיה אלא משום הצטרפות של שני גורמים וגם קונה רק את גוף החפץ אבל משלם דמיו, אבל כתב במנחת שלמה שם שמ"מ גם הרמב"ם מודה שכאשר בהיתרא אטי לידיה מועיל

[3] כך נראה לפי דברי הנתיבות שנג,ד שיובאו לקמן שכתב שכאשר הגיע לידו לפני יאוש לכו"ע צריך לשלם דמים לכל הפחות כיון שבאיסורא אתא לידיה , לפ"ז נראה שה"ה אם ידע שהוא גנוב אע"פ שכבר היה יאוש מ"מ היות ובא באיסורא לידיה צריך לשלם עכ"פ.

[4] ואפילו אם לא היה ידוע שהוא גנוב מ"מ היה צריך לפחות לשלם דמים לכו"ע כי גם לפי המקילים (שנג,ג) שמועיל היאוש לאחר העברת רשות היינו רק לענין שלא צריך להחזיר את החפץ עצמו אלא חייב דמים אבל לכו"ע אינו פטור מתשלום. כך הסביר הנתיבות שנג,ד "דבשינוי רשות ואח"כ יאוש נראה דאי אפשר לומר כלל דאין צריך ליתן הדמים, דלא גרע מיאוש דאבידה דאם הגיע לידו קודם יאוש דצריך להחזיר הדמים עכ"פ" ולכן מסביר שא"א לפסוק לקולא בשתי נקודות יחד גם להקל ביאוש לאחר שינוי רשות וגם להקל ששינוי רשות קונה לגמרי שאפילו אינו צריך להחזיר דמים.

 [5] ובנידון כאן שהיה ידוע שהוא גנוב נראה שגם ר"י והרא"ש ועוד (וכן פסק הרמ"א שנו,ג) החולקים וסוברים שאינו צריך לשלם לבעלים דבר מ"מ יודו שצריך לשלם כיון שבאיסורא אתא לידיה כפי שהובא בהערה לעיל.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}