שאלה:

שלום הרב!

אני לוכד נחשים מורשה מטעם רשות הטבע והגנים.

על פי החוק בישראל נחשים הם חיית בר מוגנת, ואסור להרוג אותם, וכן אסור ללכוד ולהחזיק בהם אלא ברשיון של רשות הטבע והגנים.

ממילא תפקידו של לוכד נחשים הוא ללכוד נחשים שהגיעו למקום ישוב של בני אדם ולשחרר אותם בטבע במקום שסביר להניח שמשם לא יחזרו למקום ישוב.

השאלה שלי היא: האם מותר לי לשחרר נחשים ארסיים בטבע?

האם אני צריך לחשוש לחשש רחוק של נזק שיכול לצאת מהם? כגון: סיכויים מאוד קטנים שמישהו במקרה יטייל שם ובמקרה ידרוך עליהם, או שבמקרה יחזור הנחש אל מקום ישוב ובמקרה יכיש מישהו, אלו חששות מאוד קטנים ומאוד רחוקים, והשאלה היא האם צריך לחשוש עד כדי כך לחששות רחוקים שכאלו?

ואני רוצה להסביר מה הם השיקולים לשחרר –

שיקול ראשון הוא: כמו שאמרתי שהנזק מהנחשים, ומהנחש שישוחרר הוא כל כך מזערי.

כדי להמחיש עד כמה הנזק הוא קטן, נביא קצת נתונים: על פי נתונים של משרד הבריאות הממוצע של הכשות מנחשים [ולטאות] ארסיים בשנה הוא רק 67 הכשות, וממוצע מקרי המוות בישראל מהכשת נחש הוא אדם אחד לשנתיים.

ונוסיף שנחש לא יכיש אדם סתם ולא ירדוף אחריו, ומטבעו הוא ינסה לברוח ולהתחבא, ולכן הכשות הם דבר נדיר, ורק אם התמזל מזלו ובדיוק דרך ברגל יחפה על נחש הוא כנראה יכיש אותו.

ונוסיף לזה שבכלל לא ברור שהוא יחזור למקום ישוב במהלך חייו, וגם אם כן רוב הסיכויים שאף אחד לא יראה אותו, וגם אם יראו רוב הסיכויים שזה לא יסתיים בהכשה.

שיקול נוסף הוא: שהנחשים בהגדרה אינם מזיקים, להיפך: הם טובים לאקולוגיה, ואוכלים מזיקים כגון עכברים וחולדות, ואם נאמר לכל הלוכדים להרוג את הנחשים הארסיים שהם תופסים, זה כנראה יפגע במערכת האקולוגית ואולי יביא יותר נזק מאשר כמות הנזק הקטנה שיכולה לבוא מנחשים.

עוד שיקול הוא: שבטבע יש נחשים, וזה מקום גידולם הטבעי, ואם אני משחרר אותם שם אולי כבר אין זה אחריותי אם הם יזיקו כי חזרו למקום גידולם הטבעי, ואינני גרוע יותר מבורא עולם שיצר אותם בטבע עם תפקיד מסוים וגם עם יכולת מסוימת להזיק.

ולצורך המחשה: יש עקרב שהוא הכי ארסי בארץ וחבר מהישוב סיפר לי שמצא מעל 200 מהם באזור מסוים ליד המוצב של הישוב מצפה יריחו, אז אם מישהו יתפוס עקרב כזה וישחרר אותו שם, זה נראה קשה להגדיר אותו משחרר היזק, כי זה מקום גידולם, וכך טבעי שבמדבר יהיו נחשים ויהיו עקרבים, ואם במקרה אותו עקרב יעקוץ מישהו זה נראה שקשה מאוד להטיל את האחריות על אותו אדם ששיחרר.

עוד שיקול: האם העובדה שזה החוק במדינת ישראל שאסור להרוג וצריך לשחרר, האם יש לזה משמעות בפסיקה ההלכתית?

תודה

תשובה:

שחרור נחש שניצוד

נראה ששחרור נחש באופן שיוכל להזיק בצורה ודאית , הוא אסור . יש ללמוד כן ממה שאסרו לגדל כלב רע בביתו שעלול להזיק לבריות. כפי שנאמר בגמרא ב"ק מו. "ר' נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: ולא תשים דמים בביתך".  ונראה שלשחרר מחוץ לביתו הוא חמור יותר מאשר בתוך ביתו שהרי ביתו הוא ברשותו ואינו מקום להילוך שאר אנשים ובכל זאת אסור לאדם להחזיק נזק כזה וק"ו שאסור להביא דבר המזיק למקום שהוא שאינו רשותו אלא רשות של כל הציבור. בים של שלמה (ב"ק פ"א סי' מח) לגבי "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש" המוזכרים במשנה ב"ק פ"א - כתב בפירוש שאסור לגדלם בביתו - "נראה לי דאסור לגדל אדם בתוך ביתו אותם ה' חיות. אפילו לא עשו עדיין שום היזק. מאחר שדרכן לטרוף. והוא סכנת נפשות אפילו לגדולים, קל וחומר לילדים קטנים. ואפילו באותם שבני תרבות".

ולכאורה היה מקום לדון שאפילו בדיעבד אם אדם הניח נחש ארסי באופן שהנחש עלול להזיק יתחייב המניח מדין  בור . כי לכאורה היה מקום לדמות זאת למי שהרים חפץ ואח"כ עזבו ואותו חפץ הזיק הרי שהוא מתחייב עליו בדיני בור. (שכך יוצא מתוך הדין של מי שהרים גלל ועזבו שמתחייב על נזקיו ואפילו לא התכוון לזכות בו כפי שכתב הרא"ש ב"ק פ"ב סי' ב "מידי דהוה אהופך את הגלל דאפילו לא נתכוין לזכות בו חייב אם הגביהו למעלה משלשה או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפילו החזירו למקומו חייב דאיסתליקו ליה מעשה ראשון וזה כורה בור חדש"). [1]

אבל למעשה א"א לחייב על נזק שעשה בעל חיים לא משום בור (ולא משום אש). כי התוספות (ב"ק טז.) כתבו לגבי החיות המנויות לעיל שאם הזיקו ברשות הרבים פטור הבעלים שלהם כיון שהזיקו כפי דרכם ונזק שנעשה ברשות הרבים ע"י בעל חיים כדרכו דינו כמו שן ורגל שפטור עליהם ברשות הרבים. ואילו היה כאן חיוב מצד בור או אש היה צריך לחייב אף ברשות הרבים , אלא ע"כ שלגבי בעלי חיים כנראה לא שייך כלל לתת עליהם דין אב נזיקין אחר מלבד קרן שן ורגל שהם האבות נזיקין של בעלי החיים. (דברי התוספות נפסקו בטור שפט ובסמ"ע שם ס"ק ז) והנה בסברא ודאי יש להקשות על התוספות כפי שהקשה ביש"ש "פליאה גדולה על מה שמסקינן שאותן ה' חיות אם טרפו ואכלו ברשות הרבים פטורים ברשות הרבים" שהלא לשן ורגל יש רשות ללכת אבל ארי שדורס ואוכל בהמות אם נרשה לו ללכת ברשות הרבים "אם כן לא יהיה רשות לחבירו להניח בהמתו לילך ברשות הרבים מפני ארי של זה. וגם אחד שיש לו ארי או זאב יניח בכוונה לילך ולטרוף ברשות הרבים כדי צרכו. ולא ישלם רק מה שנהנה, ויזיק כמה מנה. וכי בזה פוטרו התורה?!."  ולכן מסיק הרש"ל – "מוכרח אני לומר, מאחר שאין זה מן המצוי לחיות בישוב.... א"כ התורה לא חלקה בנזקי שן ורגל, ולעולם פטורים ברשות הרבים". היינו שזו מעין גזרת הכתוב שלא לחלק בין סוגי בעלי חיים ברשות הרבים אבל מצד הסברא אכן קשה להבין את פטורם.

על כל פנים מוכח שא"א לחייב על נזק שנעשה ע"י חיות אלו , ומצד שני אסור אפילו לגדלם ק"ו מכלב רע כפי שהובא לעיל . וממילא כל הדיון בשחרור נחש יהיה רק מצד האיסור לכתחילה ולא מצד חיוב ממון כשכבר נעשה נזק.

מעתה יש להסתפק מהי מידת האחריות ומידת ההשתדלות שצריך לעשות כדי שלא לגרום נזק לענין לכתחילה. ונראה שזה שהתורה פטרה את הבעלים לענין דיעבד מוכיח שמידת האחריות במקרים אלו היא לא גבוהה שהרי באופן כללי יש התאמה בין הדרישה מהבעלים לשמור על בהמתם לבין משמעות הדבר לענין דיעבד שהרי זהו היסוד לפטור של שן ורגל ברשות הרבים לעומת החיוב בחצר הניזק. וכן מצאנו לגבי נזק אש שכאשר נלקחה אחריות והרחיק בעל האש את אישו במרחק הנדרש אם הזיק פטור. (תיח,ד) ויותר מזה, לגבי נזקים שקרו ע"י שימוש בתנור נפסק שאפילו אם הרחיק כשיעור מ"מ אם נעשה נזק חייב לשלם (קנה,א) ושם ביאר הרי"ף (ב"ק כה:) שהחילוק הוא בין שימוש תדירי שצריך להזהר יותר לבין שימוש שאינו תדירי ששם אם הרחיק כשיעור נחשב אנוס. (והקצות קנה,א ביאר שלגבי תנור חייב אף שהרחיק כיון שגם אחרי ההרחקה אינו מן הנמנע שיזיק ולכן חייב) וא"כ יוצא שחובת הזהירות לכתחילה היא פחותה או שווה לחיוב של דיעבד וממילא במקום שפטור בדיעבד צ"ל שחובת הזהירות היא לא גבוהה ועכ"פ נראה שבמקום שיש ספק אם יש בו חובת זהירות יש לפסוק לקולא שהרי סו"ס פטור בדיעבד אם הזיק. ואע"פ שכאן לפי הרש"ל זו היא גזרת הכתוב מ"מ יתכן וגזרת הכתוב משפיעה גם על חובת הזהירות לכתחילה , היינו קשה להכריח אחריות מלאה של זהירות בדבר שהתורה לא חייבה בו תשלום בדיעבד.

עוד מוכח מקצות לעיל שאפילו במקום שיש חיוב לענין דיעבד מ"מ חובת הזהירות לכתחילה אינה ברמה כזו של מניעה ודאית, אלא מותר גם לקחת סיכון מסויים ובלבד שאם יקרה נזק ישלם ומעתה ק"ו במקום שבו יש פטור מתשלום, שודאי שאין חובת זהירות  ברמה של מניעה ודאית.

עוד יש לומר בסברא שאם משחררים את הנחש במקום שכבר יש שם נחשים אחרים ממילא, הרי שאין כאן יצירת נזק ובסך הכל משחזרים את המציאות הטבעית של הבריאה ואין כאן מעשה וחוסר אחריות של מעשה האדם.

לכן נראה שבמקום שודאי ילך ויזיק אסור לשחרר והוא ק"ו מגידול כלב רע כפי שהובא בתחילת הדברים , אבל אם משחרר במקום שיש רק ספק אם יחזור ויזיק , קשה לומר שעושה איסור. אבל נראה שמידת חסידות לשחרר רק במקום שחשש הנזק הוא נמוך או לשחרר רק במקום שכבר מצויים בו נחשים.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}

[1] ולכאורה כאן אף חמור יותר מסתם השארת נזק שהרי הנזק הוא עובר ממקום למקום והיה מקום לדינו כמו נזק של אש כמו חפץ שהונח ואח"כ זז ממקומו ע"י רוח וכדו' ,ומוכח בטור (סי' שצ) ע"פ הרמ"ה אם הניח חפץ שלו  באופן שבעל חיים של הפקר יכול להוליכו ואח"כ הוליך את החפץ בעל חיים ועל ידי כך החפץ הזיק הרי בעל החפץ חייב מדין אש. (כך כתב לגבי חוט שיש לו בעלים שנקשר בתרנגול של הפקר שאם הזיק החוט ע"י התרנגול חייב בעל החוט משום אש) ומשמע שם שאפילו אם אינו שלו אלא רק קשר את החוט מתחייב כאילו החוט שלו. ואמנם כאן אין הארס ולא הנחש שלו וגם נראה שלא שייך לחייב משום אש כיון שחיוב האש הוא רק אם הזיק תוך כדי תנועה אבל אם הזיק אחר שכבר נח במקום אחר חוזר החיוב להיות רק משום בור וכן לגבי נחש אפילו אם נדמה שחרור נחש לנזק שזז מ"מ הרי ההזיק נעשה לאחר שנחש כבר נח במקום אחר, ולכן לכל היותר יש לחייב מדין בור המתגלגל ברגלי אדם או ברגלי בהמה שהזיק לאחר שנח במקום אחר.