שאלה:

במשנה מופיעה הדרישה "עשה לך רב" מה משמעותה המעשית? האם רב קבוע? רב שונה לכל שאלה? רב לשאלות תורניות? רב לכל שאלה בענייני החיים?

כמו כן האם זהו חסידות או דרישה ראויה לכל אחד?

כיצד ראוי לאדם שיבחר לו רב?

תודה ויישר כח

תשובה:

התשובה בקיצור –

א.      אין זה פשט המשניות, זהו פירוש אפשרי שמעלה החיד"א וגם הוא בדרך רמז ולכן ודאי אינו בגדר חובה אלא שרמוז במשנה המלצה זו.

ב.      לפי פשט המקורות שמהם עולה שמועיל קבלת רב, משמע רב קבוע. ואמנם יש מקום בסברא לומר שבתחומים מסוימים הרב שבחר אינו בהכרח הכתובת בשבילו.

ג.        הדיון הוא על הכרעת הלכה באופן שקבלת הרב תגבר על שאר השיקולים ולכן ודאי מדובר רק על תחום הכרעת ההלכה, בכל שאר התחומים יעשה כראות עיניו.

ד.       לא חסידות ולא דרישה אלא המלצה כדי לפשט את הכרעת ההלכה.

ה.      הפוסקים היום ידועים, בדרך כלל אדם מרגיש שסגנון מסויים יותר מתאים לו כגון שהוא מרגיש שסגנון זה מקדם אותו יותר בעבודת ה' ולפי זה יבחר את הרב.

בהרחבה-

הפרשנות המקורית של המושג "עשה לך רב" המופיע במשנה פעמיים (א,ו א,טז) אינה במשמעות שצריך תמיד לפסוק לפי רב מסויים (אלא כוונה אחרת וגם יש הבדל בכוונה בין שתי המשניות למשל לפי הרע"ב במשנה ו הכוונה ללמוד אצל רב אחד ובמשנה טז הכוונה שהפוסק צריך להתייעץ עם עוד חכם שמא טועה ויש עוד פירושים), אמנם בכל זאת החיד"א (פתח עינים מסכת אבות פרק א,טז) חידש שאפשר לפרש את המשנה גם בכיוון זה זה לשונו:

"וזה רמז עשה לך רב לפי שיש כמה ספקות וסברות עשה לך רב תקבל עליך חכם מופלא לרב והסתלק מן הספק שתלך אחריו בכל הוראותיו"

משם התקבל משום מה כאילו זהו פשט המשנה. יסוד הענין תלוי במה שמצאנו בגמרא -כפי שיובא לקמן - שיכול מקום מסויים ללכת אחר רבו אף שהוא מיקל ורבים חולקים עליו , ולפי פרשנות זו המשנה באה לבטא את הרעיון הזה שיש אפשרות לקבל סמכות של רב אחד להקל ולהחמיר. אולם בכל מקרה אין זה חובה אלא רק המלצה כדאית לפשט את הכרעת ההלכה כדי להמנע מלהיות בספק.

נסכם תחילה באופן כללי את הסדר של כללי הפסיקה –

א.      הליכה אחר מנהג.
ב.      הליכה אחרי מרא דאתרא או אחרי פוסק מסויים באופן קבוע (באופן מורחב אחרי כמה פוסקים שמקובלים יותר על מי שבא לפסוק).
ג.        ללכת אחר רוב דעות.
ד.       ללכת אחרי מי שגדול מול החולק הקטן ממנו.
ה.      להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן.

נבאר לצורך התשובה את היסוד שהולכים אחר מרא דאתרא או פוסק מסויים.

בגמרא שבת (קל.) שנינו "תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב".

מבואר שיש רשות למקום מסויים ללכת אחר רבו אף להקל אף שדעת רבו היא דעת יחיד ואפילו באיסורים חמורים של סקילה כמו בחילול שבת.

מגמרא זו למד הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן רנג) את יסוד היתר ההליכה אחרי רב שקיבלו אותו אנשי המקום -

"אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו. זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין. ....והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא. איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים.

אמנם הרשב"א מרחיב יסוד זה שאינו רק למרא דאתרא ממש אלא "כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים"-זה לשון הרשב"א:

"ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם." (אמנם הרשב"א מעיר שאין זה ממש כמו מרא דאתרא שאילו היה רבו ממש היה אסור לו להחמיר אפילו לעצמו נגד הרב כי פוגע בכבוד רבו אבל אם רק נהגו לעשות ע"פ פסיקה מסויימת מותר לאדם שגר במקום שקיבלו עליהם להחמיר על עצמו. זה לשון הרשב"א-  "ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו".)

מקור נוסף לכאורה  שאפשר ללכת על פי שיטת פוסק מסויים הוא הגמרא בעירובין ו:

תניא: לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, אלא, אי כבית שמאי - כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל - כקוליהון וכחומריהון.

לכאורה מפורש בברייתא שיכול ללכת לפי פוסק מסויים אפילו כשיטתו המקילה ומשמע אפילו באיסור דאורייתא ולא נאמר שצריך להחמיר מספק כפי האמור בגמרא ע"ז ז. שבמקום מחלוקת של שוים צריך להחמיר בדאורייתא.

אבל הרמב"ן חולין מג: והרשב"א שם מד. והר"ן שם מג: הסבירו ששם לפי מסקנת הגמרא מדובר במקרה מיוחד כאשר יש בפסיקה בנושא מסויים השלכה לקולא ולחומרא ובזה רשאי ללכת עם שיטה אחת באופן עקבי באותו נושא אבל באופן כללי יש ללכת לחומרא באיסור דאורייתא וא"א ללכת אחרי פוסק מסויים.

אמנם כאמור לעיל מהגמרא בשבת מוכח שיש אפשרות להקל ע"פ מרא דאתרא ואפילו כאשר הוא יחיד וצ"ל שכאשר יש לו קשר מיוחד עם הפוסק כגון שהוא  הרב של המקום וקיבלו אותו עליהם או שהוא רבו בזה יכול גם להקל כמותו (ויש לחזק סברא זו כי נראה ודאי שתלמידי בית שמאי עשו כשיטתם כמסקנת הגמרא ביבמות יד גם בדאורייתא ולכן צ"ל שמה שכתבו הראשונים בחולין מדובר על מי שאינו מהתלמידים אלא לומד את שתי השיטות).

גם הרדב"ז הזכיר את האפשרות ללכת אחרי מרא דאתרא (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תתכה)

והוי יודע דמצרים אתריה דהרמב"ם ז"ל הוא ולא מצי שום בעל דין לומר קים לי כפלוני גאון נגד דברי הרב ז"ל וכן כל המלכות כלו וכל ארץ תימן וכן שמעתי שדנין בארץ המערב על פיו.

וגם מרן הבית יוסף בספרו שו"ת אבקת רוכל סימן לב כתב בפירוש את הענין הנ"ל ואף הביא את הראיה מהגמרא עירובין (צ"ע שלא התייחס לראשונים שדחו ראיה זו)

"מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כשום א' מן הפוסקים ראשונים ואחרונים והא דאמרינן בפ"ק דעירובין תני לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כב"ש עושה כדברי ב"ה עושה מקולי ב"ש ומקולי ב"ה רשע מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך אלא אי כב"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב"ה כקוליהון וכחומריהון. והלא דברים ק"ו ומה אם ב"ש דאין הלכה כמותם אמרו אי כב"ש כקוליהון וכחומריהן הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקי' וכל קהלות ארץ ישראל והאראביסטאן והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרבן מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו למה יכפוהו לזוז ממנו ומה גם אם נהגו אבותיה' ואבות אבותיהם שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב"ם ז"ל"

גם חזו"א קנ,א כתב – "ונראה דהא דאמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצות ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק ההוראות של אחד מהם ולהחזיקו כרבו"

עוד יש להוסיף שמרן הבית יוסף לכאורה חידש שיש גם קבלה מורחבת היינו קבוצה של כמה פוסקים ולא רק פוסק אחד

כך כתב הבית יוסף בהקדמה – "הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך":

ונראה מתוך לשונו שפוסקים אלו הם המרא דאתרא של עם ישראל ולכן אפשר ללכת אחריהם אפילו כאשר הם מקילים נגד ראשונים אחרים.

החיד"א ביסס את השיטה הזו וכתב (ברכי יוסף חושן משפט סימן כה כט) -

"...ועתה ראיתי להרדב"ז בתשובה סימן תרכ"ו שכתב כל הגלילות הללו קבלו עליהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש להיות הכרעתם הכרעה בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחיוב. עכ"ד. הא למדת שדבר זה קבלה ביד בני ספרד מראש מקדם"

משמע שאפשר ושכבר היה קבלה גם של כמה פוסקים.

לפי האמור יוצא שאין זה בגדר חובה לקבל על עצמו רב מסויים אלא בגדר המלצה ואם קבלו אותו עליהם שיפסוק בכל דבר וילכו אחריו צריכים לפסוק כפי קבלתם, אבל אין  חובה לקבל. וגם יש אפשרות לקבל קבוצת פוסקים ולפסוק מתוכם ואמנם מסתבר שצריך שקבלה זו מתבססת על קשר מסויים שיש בין הרב לבין בעל השאלה בדומה למה שכתב החזו"א הנ"ל "ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצות" כי אחרת אין סיבה שיקל כמו רב מסויים באיסור תורה ובפרט אם הוא יחיד.

גם כאשר מקבל רב או קבוצת פוסקים, מבחינה מעשית לא בכל דבר ימצא התייחסות לשאלותיו ובזה צריך לפנות לדעות פוסקים אחרים , אכן גם למצב זה התייחס הבית יוסף בהקדמתו ונתן את הפתרון –

"ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה: ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג' עמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא. ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול":

היינו שפונים אל הקבוצה הבאה של הפוסקים והם מכריעים את הדין ולפ"ז ה"ה בנידון שרבו או רבותיו לא גילו דעתם או שהוא דבר שלא היה בזמנם ילך אחר הפוסקים האחרים ושם יפעל לפי כללי הפסיקה היינו לפי רוב הפוסקים ,גדול וקטן ,דאורייתא.  ואמנם נראה שגם בקבוצת הפוסקים השניה יכול להגדיר אותה באופן מצומצם כפוסקים שיש לו זיקה אליהם כי אחרת יקשה לו להחליט היכן הוא הרוב שהרי יש הרבה מאוד פוסקים בספרים שיתכן ואפילו אינו מכיר את שמותיהם וכמעט אין אפשרות לדעת את כל מי שהתייחס לנושא מסויים, אלא אחר שיבדוק דעות שונות בענין בפרט בפוסקים שיש לו זיקה אליהם יכריע ע"פ כללי הפסיקה.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}