שאלה:

שלום הרב,
הבנתי שאסור להיכנס לכנסייה.
האם זה נכון?
אם כן. מה מקור האיסור? דאו' דרבנן ראשונים או אחרונים?
תודה רבה הרב!

תשובה:

יש לדעת שהפוסקים החמירו מאוד בענין כניסה לכנסיה ומקומות ע"ז והדבר מפורש בפירוש הרמב"ם למשנה -

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה מסכת עבודה זרה פרק א משנה ד
יש לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה, רצוני לומר בית תפילתם, אשר הוא בית עבודה זרה בלא ספק, הרי זו העיר אין מותר לעבור בה בכוונה, וכל שכן לדור בה. אבל ה' מסרנו בידיהם עד שנדור בעריהם בעל כרחנו, לקיים ייעודו הרע "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן". ואם זה הוא דין העיר, קל וחומר לדין בית עבודה זרה עצמו, שכמעט אסור להביט בו, וכל שכן לקרב אליו, וכל שכן להיכנס אליו. הביא דבריו הש"ך קמט,א

מקור האיסור הוא במשנה ע"ז א,ד שאסרה ללכת בעיר שיש בה ע"ז ואפילו בדרך המובילה לע"ז אם הדרך מיוחדת לע"ז ומזה למד הרמב"ם בק"ו לכניסה לתוך מבנה של ע"ז.

ובגמרא שם יז. דרשו מן הפסוק (משלי ה,ח) "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ"

"הרחק מעליה דרכך - זו מינות" ושם יז: מסופר על חכמים שעברו על פתח של מקום עבירה ולא עברו על מקום של ע"ז וכתבו שם התוספות "מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים כל מה שיכול משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה ומוקמי לעיל בעבודת כוכבים"

ומשמע שהאיסור להכנס לכנסיה נובע משני ענינים – הרחקה מע"ז על פי הפסוק לעיל , וענין מראית העין וחשד בדומה לכניסה לעיר ודרך (כפי שהאריך בשו"ת חיים ביד כו). אמנם נראה שאינו בגדר ממש אבזרייהו דע"ז כי הרא"ש בתשובה כלל יט סימן יז סבר שבשביל פיקוח נפש מותר להכנס לשם להציל עצמו – ונפסק בשו"ע קנז,ב- וטעמו שאינו דומה לריפוי בעצי אשירה שיכול להמשך אחרי הע"ז וגם אינו נחשב נהנה מע"ז כיון שהבית עצמו אינו הע"ז.

לפי זה יש מקום לדון שאין האיסור כאן דאורייתא כי אילו היה דאורייתא היה בגדר אבזרייהו של ע"ז והיה בגדר יהרג ואל יעבור.

אמנם אפילו אם נאמר שאינו איסור דאורייתא מ"מ לגבי ע"ז יש אומרים שאפילו בשביל איסור חשד צריך למסור את הנפש כפי שכתב הטור קנ "מעיין המושך מים בפני אליל לא ישחה וישתה ואפילו אי מאית אי לא שתי" וזהו פשט הגמרא אלא שהר"ן שם כתב שלאו דוקא ימות ממש אלא שמא יבוא לסכנה ועכ"פ גם לשיטתו צריך לקחת את הסיכון שיבא לסכנה ולא לשתות , וא"כ איסור החשד בע"ז חמור מאוד. כך שגם אם אינו דאורייתא הוא בגדר איסור חמור. ומהריטב"א יא: משמע שאפילו חשד הוא בגדר אבזריהו דע"ז שיהרג ואל יעבור, ויתכן שגם הרא"ש התיר רק בגלל שבמצב שאדם מציל את עצמו בבית ע"ז אין חשד שהרי מבינים שנכנס בשביל להציל את עצמו (אא"כ אינו ידוע שהוא בורח)

ובספר שבילי דוד סי' קנד (הובא ביב"א ב,יא) כתב שהוא איסור דאורייתא של הנאה מתשמישי ע"ז ושלכן אין להתיר איסור זה משום איבה.

ואמנם ביב"א הנ"ל כתב שיש לדון על מה שכתב שהוא דאורייתא אבל עכ"פ הסכים איתו שאין להתיר משום איבה והביא עוד פוסקים שלא הקילו משום איבה משום שבדבר כזה אין כאן איבה כי לא ירגישו באיסור זה זלזול כ"כ.

וכן הביאו את האיסור בשו"ת אגרות משה ג,קכט ויבי"א הנ"ל וציץ אליעזר יד,צא

ובחיים ביד הנ"ל כתב "דמידי סרך טומאה וסט"א לא פלט ובפרט כשהנכנס הוא ישראל זרע קדש דהחיצונים דבקים בו כמי שנכנס למקום הדבורים וזה פשוט וברור ושכלי וצריכים טבילה ומלקות ולתת מלבושים שנכנסו בהם לעניים מרודים דתיהוי להו כפרה".
{בברכה: הרב יעקב סבתו}