שאלה:

שלום לרבנים!
מה תוקפו של המנהג בימינו, ומאיפה הגיעו המנהגים השונים?
מדוע דבר שנהגו בו אבותיי מחייבים אותי לעשות כך למרות ששו"ע לא כתב דין זה ואפילו להיפך לפעמים הוא מתיר בחלק מהדברים.
מה ההבדל בין מנהג להלכה.
תודה רבה.

תשובה:

תוקפו של המנהג-

תוקפו של מנהג הוא בגדר נדר מדרבנן . היינו כאשר אדם או קהילה מקבלים על עצמם חומרא מסויימת הם מחוייבים להמשיך לנהוג אותה בדומה למי שאסר על עצמו דבר בנדר. ההבדל הוא שנדר הוא איסור דאורייתא לעומת מנהג שהוא רק חיוב מדרבנן.

כך אמרו בגמרא בנדרים טו. "ומי איכא בל יחל מדרבנן? אין, והתניא: דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר: לא יחל דברו".

וכך משמע לשון השו"ע ריד ע"פ לשון הטור - "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר" וכתב הב"ח שם "ומשמע התם (בגמרא) דליכא איסור דאורייתא אלא איכא משום בל יחל מדרבנן וזהו שכתב רבינו הוי כאילו קיבלום עליהם בנדר כלומר אבל נדר גמור מדאורייתא לא הוי"

הטעם שמנהג אינו בגדר נדר דאורייתא ממש הוא כי מי שקיבל על עצמו את המנהג לא קיבל אותו עליו בלשון שבועה או נדר באופן המחייב. היינו אם למשל אדם נוהג שלא לאכול מאכל מסויים מחמת גדר או סייג הרי שאם אמר שהוא נשבע שלא לאוכלו או שאמר שמאכל מסויים הוא קונם עליו (היינו שבשבילו הוא אסור כמו קרבן) חל עליו איסור דאורייתא לאוכלו, אבל אם קיבל על עצמו ולא השתמש בלשון נדר או שבועה ולא בלשון יד של נדר או שבועה , כגון שנמנע מלאכול מאכל מסויים וחשב לעשות כן לעולם או כגון שנמנע מלאכול ג' פעמים בזה הוא רק מנהג ואינו מחייב מן התורה אלא רק מדרבנן.

(ואמנם יש אחרונים שמשמע מדבריהם שיש כאן נדר דאורייתא שכן משמע חתם סופר סי' קז והסביר שהיות ומקבל על עצמו דבר מצוה אינו צריך לומר קונם ודומה למי שחייב עצמו בצדקה אבל לכאורה מהגמרא הנ"ל לא משמע כך וראה עוד בספר כל נדרי עמ' תשיג רשימת האחרונים הסוברים שהוא דרבנן והסוברים שיש כאן איסור דאורייתא)

מאיפה הגיעו המנהגים השונים-

2. מנהגים יכולים להיות קבלה של יחידים ויכולים להיות קבלה של רבים , במשך הדורות ראו קהילות שונות צורך לקבל על עצמם איסורים או חיובים שונים כדי להוסיף בעבודת ה'. בדרך כלל מטרת המנהג היא כדי להציל ממכשול היינו כגון המנהג של בני בישן המוזכר בגמרא פסחים נ: שהיו נוהגים איסור להפליג מצור לצידון בערב שבת והיו נוהגים כן בשביל כבוד שבת שלא יגרום להם יום השוק שהיה בצידון להבטל מההכנות לשבת, וכעין זה המנהג המפורסם באשכנז שלא לאכול קטניות בפסח כדי שלא להכשל באכילת חמץ וכן כיוצא בזה מנהגים שונים.

אמנם יש לשים לב שלא כל התנהגות בקהילה הופכת להיות מנהג מחייב . לכל קהילה יש סגנון מסויים של התנהלות ואופנים שונים כיצד לחגוג או כיצד לבצע דברים מסויימים. בשפה המדוברת קוראים בשם "מנהג" לכל התנהגות שיש לה יחודיות מסויימת , אבל מצד ההלכה השם "מנהג" הוא קבלה מחייבת של מניעה או חיוב לעשות דבר מסויים. לכן יתכן ורוב ההתנהגויות היחודיות של קהילה הם בגדר תרבות הקהילה ולא בגדר מנהגים מחייבים. והטעם שאין הם מחייבים כי הקהילה בעצמה לא התכוונה לקבל על עצמה את ההתנהגות הנ"ל כדבר מחייב. וכן לגבי אכילת מאכלים מסוימים בשבת ויום טוב כתב ערוך השלחן ריד,כג שאינו בגדר מנהג.

יתכן ולעיתים יכול להתעורר ספק אם פעולה מסויימת היא בגדר מנהג מחייב כגון בנוסח התפילה (ראה בחת"ס ח"א טו,טז ודברי חיים ח"ב ח , ומהר"ם שיק או"ח מג) וכן סגנון ואופן הלבוש (ראה בסוף תשובת מהר"ם שיק הנ"ל ואג"מ א,פא ד"ה ובכלל).





מנהג שאינו כמו פסיקת השו"ע-

3. מקום שקיבל על עצמו מנהג להחמיר בדין מסוים יותר מאשר עיקר הדין לפי השו"ע, הוא בכלל כל מנהג של חומרא שרשאי כל אדם לקבל על עצמו ולכן אין בזה משום הפקעת ההלכה, אם אדם מקבל על עצמו חומרא מעבר לעיקר הדין כי מראש זה מוגדר כחומרא ולא כעיקר הדין.

מנהג המיקל יותר מהשו"ע-

מקום שנוהגים להקל בדין מסויים שהשו"ע החמיר בו , תלוי בשאלה הכללית האם מנהג יכול להכריע את ההלכה לקולא במחלוקת תנאים או אמוראים ,וגם בשאלה האם לדעת מרן הב"י הפסק בשו"ע מחייב מקומות שנהגו שלא כמותו. ויש בזה חילוקים אם מדובר באיסור תורה או איסור חכמים וכן אם המחלוקת שקולה או שיש בה רוב או מיעוט.

ביחס לשאלה הכללית האם מנהג מכריע לקולא יש לכאורה סתירה בין הגמרא בראש השנה טו: שם משמע שרק באיסור דרבנן מועיל מנהג (ויש שפירשו בגמרא שאפילו בדרבנן אינו מועיל להכריע), לבין הגמרא מנחות לא: שם משמע שמנהג מועיל להכריע אפילו בדין דאורייתא כגון האם מזוזה כשרה בפרשיות פתוחות או סתומות. לפי המהרי"ק ט וקב משמע שהמנהג יכול להכריע אפילו בדין דאורייתא וכן כתב הגינת ורדים א,לד. אבל המשא מלך נו והלכות קטנות א,ד וערך השלחן ועוד סוברים שבאיסור דרבנן מועיל המנהג אבל לא בדין תורה וכן מוכח דעת הראב"ד מעשר שני א,ג שכתב שמועיל מנהג בדין דרבנן . ולעומת זאת הפר"ח סובר שלא מועיל מנהג להקל אפילו במקום דין דרבנן אם לפי כללי ההלכה צריך להחמיר כגון ביחיד מול רבים. (וראה ביבי"א ח"ו יו"ד לב)

לגבי פסיקת השו"ע – הנה בהקדמת הב"י כתב "ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא א)" ולכאורה משמע שרק להחמיר מהכרעת השו"ע יש ללכת אחר המנהג אבל לא להקל, אבל כתב פתח הדביר (סי' רלב אות י רמח ד"ה וחזינא) שממ"ש הב"י יו"ד סי' לו בדיני טרפות הריאה שהלכה לאסור אם לא במקום שמקילים מוכח שאפילו להקל הולכים אחר המנהג גם כשהוא לא כמו השו"ע.

ואמנם יש לדון, כי יש מקומות שמרן נתן מקום למנהג (למשל בב"י שלז וסי' רסט שכ,יח ויו"ד לו) ויש מקומות שמרן מחה במנהג (רנג,ד) ולפעמים הכריע בעצמו כמו המנהג כמו לגבי ברכת לישב בסוכה (תרלט,ח). ונראה שבכל ענין וענין יש את השיקולים הקשורים לאותה סוגיא ומשתנה לפי יחיד ורבים, משקל החולקים , דאורייתא או דרבנן שהם השיקולים בכל פסיקה וככל שהפסיקה פחות חד משמעית ופחות מוכרעת לצד אחד וק"ו אם הוא דין דרבנן מסתבר שיש יותר מקום למנהג להכריע את ההלכה ובפרט במחלוקת שקולה ממש.

לכן למעשה מי שנוהגים אצלו מנהג המיקל מפסיקת השו"ע, יש לו לברר אם מדובר באיסור תורה או דרבנן ולברר את שורש הדין באותו מנהג וכן לברר האם הוא מנהג ותיקין היינו שהונהג ע"פ גדולים ולבחון את שיקולי הפסיקה באותו דין וע"פ זה לדעת אם יש מקום למנהג זה.



האם אכן אדם מחוייב במה שנהגו אבותיו -

יש להעיר על ניסוח השאלה כאילו הדבר פשוט שמה שנהגו האבות מחייב את הבנים . דבר זה אינו ברור כלל שהחיוב עובר מאבות לבנים ויותר משמע בגמרא שהחיוב תלוי במקום המגורים ולא בהשתייכות המשפחתית ונראה שכך דעת רוב הפוסקים . ואמנם יש בגמרא גם משמעות אחרת אבל כדי שלא יסתור למשמעות הפשוטה שהכל תלוי במקום יש להסביר גם מקורות אלו שהכוונה שם למקום המגורים ולא להורים. זו סוגיא רחבה ונבארה בקצרה.

במשנה פסחים פ"ד מוכח שמנהגים תלויים לפי מקום ושם בגמרא נא. ו כן בחולין יח: בדברי רב אשי מוכח שמי שעבר למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמו מנהגי המקום שהגיע אליו ואפילו לקולא וכן משמע שפסק השו"ע יו"ד ריד סוף סעיף ב ואו"ח סי' תקעד סעיף א. אמנם האחרונים דנו בדעת הרמב"ם אם מודה לזה וכן בדעת השו"ע עצמו כי באורח חיים סי' תסח סע' ד העתיק את לשון הרמב"ם.

ולהלכה לפי דעת הרבה אחרונים -בראשם המ"ב תסח,יד ושם בביאור הלכה הביאם וכן הוא פשט השו"ע הנ"ל – נפסק שאכן מי שעבר למקום אחר שיש בו מנהג אחר ואין דעתו לחזור למקומו הראשון פוקעים ממנו החומרות של המקום הראשון ומוכח מדין זה שאין המנהגים תלויים בצורה מוחלטת במשפחה אלא בעיקר במנהג המקום הגאוגרפי שהרי אע"פ שהוא צאצא של בני המקום הראשון אינו מחוייב למנהגים בו אם עבר למקום אחר.

ועוד הביאו ראיה (משא מלך נו. והביאו פר"ח תצו דין שביעי) מדין המתנה מבשר לחלב שמר עוקבא לא המתין כמו אביו שהיה ממתין יום שלם (חולין קה)

וגם כתב המשא מלך שלא ראינו שהבנים נוהגים כחומרות של אבותיהם.

וכן כתב בפתחי תשובה (יורה דעה סימן ריד) בשם תשובת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם ועל אופן זה מיירי נמי המחבר שכתב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם והוי כנדרו גם לזרעם ולהכי חייבים לעשות כתקנתן משא"כ אם הבן לא התחיל להתנהג מעולם כמנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא ע"ש:

ואמנם בגמרא פסחים נ. לגבי בני בישן (הובא לעיל) משמע לכאורה שהדבר תלוי באבות כי שם מסופר שהאבות היה להם מנהג שלא להפליג ביום שישי והבנים באו לר' יוחנן ורצו שלא לנהוג במנהג אבותם מחמת שהיה קשה להם לעמוד בו, ור' יוחנן אמר להם שהיות וכבר קבלו אבותם הם חייבים לנהוג באותו מנהג כפי הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך". גם לשון הרמב"ן במשפט החרם (הובא דרך הריב"ש בב"י ריד) "אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות". והובא בלשון דומה בריב"ש שצט, ולכאורה היה ניתן להבין שהדבר תלוי במשפחה , אבל הריב"ש באותה תשובה מיד כתב שאם באו בני עיר שנוהגים איסור לעיר שאין נוהגים בה איסור "ואף בדברים שהיו אסורין בהם בעירם מפני מנהגם הותרו בהם כל שאין דעתם לחזור ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור" הרי שכתב בפירוש שהדבר תלוי במקום ולא במשפחה ולכן אם עוזבים את המקום למקום אחר אינם צריכים לנהוג יותר במנהג המקום שבאו ממנו , ולכן מוכרחים לומר שבכל מקום שמוזכר החיוב על דורות ההמשך הכוונה לדורות ההמשך באותו מקום ולא לצאצאים וכן מוכח במשא מלך נו. שפירש שבני בישן היינו שכל העיר קיבלה מנהג זה וכ"כ הפר"ח תצו דין שביעי. (אמנם ראה לקמן דעת הפרי תואר)

ואמנם יש פוסקים שהגבילו את ההיתר למי שעבר למקום אחר שהוא לא שייך אם קבלו על עצמם בחרם כגון חרם רבינו גרשום (שו"ת הר"ן מח ונפסק בשו"ע יו"ד רכח,כט) או כגון שהפרצה שמחמתה קבלו על עצמם שייכת גם במקום השני (שו"ת הרד"ך יב הובא בשו"ע רכח,כט) ויש הסובר שמעבר מקום מועיל רק כגון דבר שהיה מחלוקת והוא סבר כמו המתירים ובמקומו היו מחמירים אבל אם המנהג הוא לצורך סייג וגדר לא מועיל מעבר מקום (ראה מהר"ם אלשקר מט) אבל מ"מ משמע שסתם מנהג אינו מחייב במקום אחר.

עוד מצאנו מחלוקת הפוסקים אם מנהג אבות מחייב את הבנים כאשר לא מדובר במקום שלם שקיבל על עצמו אלא רק קבוצה של אנשים שקבלה על עצמה ודבר זה תלוי בהבנה בסיפור הנ"ל על בני בישן אם היו מקום שלם או לא. לפי רוב הפוסקים רק מנהג מקום מחייב את הבנים – משא מלך פרי חדש חיי אדם חוות יאיר ועוד פוסקים ואילו לפי הפרי תואר (סימן טל) מנהג אבות מחייב את הבנים אם הוא קבלה של מספר אנשים או שציוה בפירוש לבניו או שכבר נהגו כן כמה דורות ויש משמעות כזו לכאורה ברבינו ירוחם ובתמים דעים לראב"ד (אבל לשיטה זו קשה כיצד מועיל מעבר מקום ומה החילוק בין קבלה של מקום לבין קבלה של קבוצת אנשים אא"כ נאמר שגם בקבוצת אנשים חיוב הבנים הוא רק אם נשארים במקום אביהם וזה דוחק)

בכנסת הגדולה ((סי' תסח הג"ט ג הובא בכה"ח תסח) כתב בשם מורו שלא פוקע חומרי מקום שיצא משם עד שיקבע בעיר שנוהגין בה היתר אבל לא מועיל שיקבע בעיר שאין בה מנהג קבוע. ויוצא מזה שאכן המנהג ממשיך גם כאשר עוזב את המקום עד שיקבע במקום שיש לו מנהג אחר ואז משנה את המנהג. ומבחינה זו יש משמעות לכאורה למנהג האבות אם הבן גר במקום שאין לו מנהג ברור.

ההבדל בין מנהג להלכה.

4. לפי האמור יוצא ברור שיש הבדל בין מנהג להלכה בכמה מישורים –

א. עיקר ההלכה יכולה להיות איסור דאורייתא ואילו מנהג לפי רוב השיטות הוא רק דרבנן.

ב. בדבר של מנהג יש יותר להקל במקום דוחק כי יש אומרים שמן הסתם לא קבלו על עצמם לנהוג במצב כזה כגון במקום חולי או אונס וכיוצא בזה – ראה במ"ב תקפא יט שהביא מחלוקת המ"א והש"ך בפרט זה. והרבה מקילים כזה שיטת המ"א כפי שקיבצם בספר כל נדרי פרק עג סע' ה.

ג. מנהג יש לו התרה (ואמנם בזה יש פרטים שונים מתי אפשר להתיר ואין כאן מקומו) ואילו הלכה גמורה אי אפשר לשנותה כלל.

ד. המנהג יכול לעשות חילוקים בין מצבים שונים כגון אם הוא מנהג איסור אכילה (כגון תשעת הימים) שלא לכלול באיסור סעודת מצוה וכיוצ"ב משא"כ הלכה גמורה יש כללים ידועים מה נדחה מפני מה.
{בברכה: הרב יעקב סבתו}