בית הדין

כא שבט התשפה | 19.02.25

הרב ישועה רטבי

שאלה לדיון

מוסד ציבורי מינה אחראי לחדר המחשבים, שתפקידו בין היתר היה להגן על המערכת באמצעות סיסמאות. אומנם האחראי השתמש בסיסמאות חלשות וצפויות. יום אחד, ניצל האקר את חולשת האבטחה, השתלט על המערכת ודרש כופר גבוה תמורת שחרור הנתונים. הנהלת המוסד, שסירבה לשלם את הכופר, איבדה את כל המידע היקר שהיה שמור במחשבים. השאלה לדיון היא, האם על אחראי אבטחת המידע לשאת בעלות הנזק הכבד שנגרם בשל התרשלותו בהגנה על המערכת? (ניתוח המקרה יובא בסוף המאמר)

א) תחילתו בפשיעה וסופו באונס - יש קשר בין הפשיעה בהתחלה ובין האונס שבסוף

הגמ' (במסכת בבא מציעא דף מב עמוד א) דנה במקרה בו שומר פשע בשמירת החפץ, ובהמשך התרחשו מצבים שאינם בשליטתו ובעקבות כך נגרם נזק.

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, (אדם הפקיד מעות אצל חברו), אותבינהו בצריפא דאורבני, (השומר שם את המעות בצריף, וזהו שמירה שאינה טובה, כי יש חשש לשריפה ולכן צריך לשמור מעות בקרקע), איגנוב. (אירע אונס והמעות נגנבו).

אמר רב יוסף: אף על גב דלענין גנבי - נטירותא היא, לענין נורא - פשיעותא היא, (הטמנת הכסף בצריף מהווה שמירה מספקת מפני גנבים, שכן אין דרכם של גנבים לחפש ממון במבנים ארעיים דוגמת צריפים. עם זאת, הטמנת הכסף בצריף כמוה כפשיעה בגלל החשש לשריפה, ובכדי למנוע חשש שריפה היה על השומר לקבור את הכספים בקרקע), הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב. (בהתחלה השומר התרשל תחילה בכך שלא קבר את המעות בקרקע, שזו השמירה הנצרכת לשריפה, ולכן הוא נושא באחריות לפשיעתו. עם זאת, הגניבה עצמה מהווה אירוע אונס שאינו בשליטתו כי הצריף הוא מקום שמירה טוב לכספים. במקרה שבו תחילת האירוע בפשיעה וסופו באונס, קיימת חובה על השומר לשאת בתשלום הנזק).

ואיכא דאמרי: אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי נטירותא היא, ותחלתו בפשיעה וסופו באונס - פטור. והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב.

דיני שומרים מגדירים את חובותיו ואחריותו של השומר, וקובעים כי ככלל, שומר פטור במקרה של אונס. אולם, אם השומר התרשל בתפקידו, אחריותו מתרחבת, וייתכן שאף יחויב בנזק שאירע באונס. עיקרון "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" קובע שאם הנזק האונס נגרם כתוצאה מההתרשלות, השומר נושא באחריות לנזק.

התוספות (מסכת בבא מציעא דף מב עמוד א ד"ה ה"ג ר"ח) כתבו: "ודוקא היכא שיכול להיות שהאונס לא היה נארע אם לא פשע בתחלה, אבל פשע בה ויצאת לאגם ומתה - פטור, דמלאך המות מה לי וכו'. וצריך לומר דצריפא דאורבני הוי שמירה מעליא לזוזי לענין גנבי כמו קרקע, להכי קרי ליה לענין גנבי אונס".

הסביר הסמ"ע (בסימן רצא ס"ק י): ניתן לחייב את השומר על פי הכלל "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", רק אם יש קשר בין הפשיעה בהתחלה ובין האונס שבסוף, וזה כאשר ניתן להעריך שהאונס שאירע בסוף היה נמנע אלמלא הפשיעה הראשונית. לדוגמה, אם השומר פשע ולא הניח את המעות בקרקע כנדרש, וכתוצאה מכך נגנבו המעות, הוא יהיה חייב, שכן הגניבה (האונס) הייתה נמנעת אילו לא פשע. לעומת זאת, אם האונס אינו קשור לפשיעה, כמו במקרה בו בהמה מתה מסיבות טבעיות, השומר יהיה פטור, כפי שמבואר בהמשך בדברי רבא (מובא בסעיף ט).

נתיבות המשפט (בסימן רצא ס"ק יג) כתב: "ולענין יוקרא וזולא, חייב לשלם כשעת הוצאה מן העולם ולא כשעת הפשיעה, ופשוט". כלומר ככל ונוצר פער בעלות המוצר שניזוק בין זמן הפשיעה לבין זמן האונס, יש לשלם כזמן האונס. לדוגמה: שומר שפשע והחביא בצריף חפץ ששווה מאה, ולאחר זמן אירע אונס והחפץ נשרף ואז מחיר עלה ושווה מאתיים, השומר חייב בתשלום כדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס וישלם מאתיים.

ב) תחילתו בפשיעה וסופו באונס - אין קשר בין הפשיעה בהתחלה ובין האונס שבסוף

עוד מובא בגמ' (במסכת בבא מציעא דף לו עמוד ב):

אתמר, פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה, (שומר בהמה שהתרשל בשמירתו - לדוגמה, השומר לא נעל את הדלת - וכתוצאה מכך ברחה הבהמה לאגם ומתה באונס): אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור.

אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה.

רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא - לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור. אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור. מאי טעמא? דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם.

ישנן שתי גישות בראשונים כיצד להסביר את מחלוקת אביי ורבא.

שיטת הרי"ף

מדברי הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף כ עמוד א) משמע, שמחלוקת האמוראים נסובה סביב השאלה, האם יש לחייב את השומר כבר בנקודת ההתרשלות הראשונית בשמירה, או שיש לבחון האם יש קשר בין הפשיעה בהתחלה ובין האונס בסוף.

שיטת אביי - לפי הדעה הסבורה שיש לחייב שומר בתחילתו בפשיעה וסופו באונס - יש לחייבו גם אם אין כל קשר בין האונס לבין הפשיעה, כי עצם הפשיעה כבר יצרה חיוב. אומנם לדעה הסבורה שיש לפטור בתחילתו בפשיעה וסופו באונס - הפטור שייך רק כאשר הפשיעה איפשרה את נסיבות הנזק (כגון החבאת החפץ בצריף ולא בקרקע, איפשר לגנב לגנוב), אבל אם יש קשר ישיר בין הפשיעה לבין האונס, (למשל הוצאת הפרה לאגם גרמה לחום והבל שהרגו את הפרה, כך שהפשיעה היא הסיבה שגרמה לנזק) - לכו"ע יש לחייב את השומר. יוצא אפוא, שהמחלוקת בגמ' האם יש לחייב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס נכונה רק למקרה כעין החבאת כספים בצריף, לעומת זה במקרים כעין הוצאת בהמה לחום האגם, לכו"ע יש לחייב.

כאמור, לפי השיטה שמחייבת שומר בתחילתו בפשיעה וסופו באונס, החיוב הוא גם כאשר אין אם אין כל קשר בין האונס לבין הפשיעה, כך שהסבר אביי כאן שהחיוב הוא בגלל חום והבל - לא נצרך לשיטה זו, והסבר זה הוא רק לפי השיטה שפוטרת, שאז כאשר יש קשר ישיר כגון חום והבל שגורמות למוות - גם השיטה שפוטרת תחייב[1].

שיטת רבא - יש לבחון האם יש קשר בין הרשלנות ובין האונס, וככל ואין קשר בניהם, השומר יהיה פטור מתשלום.

רבא סבור שלכו"ע יש פטור במקרה של מוות טבעי. כלומר לא רק לדעה הסבורה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, אלא גם לדעה הסבורה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כאן לכו"ע השומר פטור מתשלום. הנימוק לכך הוא, שהחיוב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס שייך רק כאשר יש קשר בין הפשיעה בהתחלה ובין האונס בסוף, אבל כאן שהבהמה מתה מסיבה טבעית, אין זה משנה אם הבהמה הייתה מתה באגם או ברפת, המוות היה מתרחש בכל מקרה, ומכיוון שאין קשר בין האונס שגרם למוות לבין התרשלות השומר, לפיכך הוא פטור.

שיטת התוספות

מדברי התוספות (מסכת בבא מציעא דף עח עמוד א ד"ה הוחמה) משמע, שגם אביי מסכים שבכדי לחייב על סמך הכלל תחילתו בפשיעה וסופו באונס, יש צורך בקשר בין הפשיעה לבין האונס, אלא שלדעת אביי מספיק גם קשר קטן בכדי לחייב, וא"כ גם כאשר יש מוות טבעי ניתן לחייב, כי ניתן לומר שהבהמה מתה בגלל החום (ההבל) שיש באגם, כך שיש קשר בין פשיעת השומר בהוצאת הבהמה לאגם, ובין המוות שלה.

התוספות שללו את הבנת הרי"ף בדעת אביי, שהבין שלפי הדעה הסבורה שיש לחייב שומר בתחילתו בפשיעה וסופו באונס - יש לחייבו גם אם אין כל קשר בין האונס לבין הפשיעה, אלא לפי התוספות כולם מסכימים שצריך שיהיה קשר בין הפשיעה לבין האונס.

כתב רבי עקיבא איגר (מסכת בבא מציעא דף לו עמוד ב): "דלאביי לשיטתו דס"ל דאף אם אין האונס מחמת פשיעה חייב, וע"כ הטעם דמעידן דפשע - כבר אשתעבד נכסיה. ...אבל לרבא דס"ל דבעי' האונס בא מחמת הפשיעה, א"כ ע"כ אין הטעם דמעידן דפשע נעשה בע"ח וכקם ליה ברשותיה דמי, דא"כ אף בלא בא מחמת הפשיעה יתחייב, אלא על כרחך דהטעם כיון דהאונס בא מכח הפשיעה נגרר אחר הפשיעה, והוי כולו בפשיעה, דמה שבא מכחו הוי כמו הפשיעה עצמה".

כלומר אביי סבור שעצם הפשיעה כבר יצרה חיוב, לכן גם אם אין קשר בין הפשיעה לאונס הוא חייב (כפי שהסביר הרי"ף), אלא שאם לא אירע אונס, רשאי השומר לומר לבעה"ב: הרי שלך לפניך ולא חייב לשלם. אומנם רבא סבור שצריך שיהיה קשר בין הפשיעה ובין האונס. רק כאשר יש קשר שמחבר בניהם, ניתן לקבוע שמדובר בפשיעה אחת ארוכה, כך שגם האונס הוא חלק מהפשיעה הראשונית, ולכן האונס לא יכול להוות סיבה לפטור את השומר, כי גם האונס מוגדר כפשיעה.

הג"ר אשר וייס (דרכי הוראה ח עמ' קלח) הסביר, שדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב לא בגלל שמדובר בפשיעה אחת ארוכה כדברי רבי עקיבא אייגר, אלא שהפשיעה בהתחלה מפקיעה את הפטור שבסוף. כלומר כל הפטור שיש באונס הוא משום שמה היה לו לעשות, אבל כאשר יש פשיעה בהתחלה, בהחלט יש מקום לחייבו על אונס כי היה ביכולתו לעשות דבר אחר שהיה מונע את האונס.

ג) תחילתו בפשיעה וסופו באונס - יש קשר קלוש בין הפשיעה בהתחלה ובין האונס שבסוף

בגמ' (במסכת בבא מציעא דף צג עמוד א) מובא שאביי הביא ברייתא הדנה ברועה צאן שנכנס לעיר בזמן שהרועים לא נכנסים לעיר, ואירע אונס לבהמות ("בא זאב וטרף, ובא ארי ודרס") - הברייתא קבעה שיש לשער האם הרועה יכול היה להציל את הבהמות או לא היה יכול. במידה ואילו הרועה היה נמצא בשטח (לא נכנס לעיר), הוא לא יכול היה להציל את הבהמות, השומר פטור מלשלם. על כך הקשה אביי: מדוע השומר פטור מלשלם, הרי יש לחייב שומר בתחילתו בפשיעה (עזיבת הבהמות לבדם בשטח וכניסה לעיר בזמן שהרועים לא נכנסים לעיר) וסופו באונס (אריה אכלם ולא היה ניתן להציל). הגמ' עונה שמדובר שגם תחילתו באונס, כי הרועה נכנס לעיר רק לאחר ששמע את נהימות האריה.

משאלת אביי משמע כדעת הרי"ף בדברי אביי, שלפי הדעה הסבורה שיש לחייב שומר בתחילתו בפשיעה וסופו באונס - יש לחייבו גם אם אין כל קשר בין האונס לבין הפשיעה, שהרי אפ' אם הרועה היה נוכח במקום הוא לא היה מצליח להציל את הבהמות מן האריה, אך לפי הבנת התוספות, אין חיוב כאשר אין קשר ישיר בין הפשיעה ובין הנזק.

מכאן הבין הרי"ף, שמימרא זו הביא אביי לשיטתו, שסבור שמי שמחייב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס, מחייב גם כאשר אין קשר ישיר בין הפשיעה לבין האונס. אומנם להלכה אין לפסוק כפי מימרא זו, כי הלכה לא נקבעה כדעת אביי, ולכן יש לפטור את השומר גם אם נכנס בפשיעה (נכנס לעיר שלא בשעת כניסת השומרים), כי האונס שבסוף לא קשור לפשיעה שבהתחלה (ניתן לאמוד שבכל מקרה השומר לא יכול היה להציל את הצאן), ולכן, גם אם הייתה פשיעה בהתחלה - השומר פטור מלשלם. וכך פסק השולחן ערוך (בסימן שג סעיף י).

התוספות (מסכת בבא מציעא דף עח עמוד א ד"ה הוחמה) הקשו, שמדברי אביי אלו משמע שלא כדבריהם, אלא משמע כדברי הרי"ף, שיש לחייב גם ללא קשר ישיר בין הפשיעה לבין האונס?

ענו התוספות, שגם במקרה זה יש קשר מסוים בין הפשיעה ובין האונס, כי יתכן ואם הרועה היה נמצא בשטח הוא היה הולך עם הצאן למקום אחר (הרועים עוברים ממקום למקום), וכך היה ניצל מהאריה, או שיתכן שגם אם היה נשאר במקום, אילו האריה היה רואה אותו הוא היה חושש להתקרב לצאן, וכדברי הריטב"א [ב"מ צג ע"ב]: "דאמרינן שמא אילו היה שם לא היה הארי טורף, ומקיים ביה [בראשית ט, ב]: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ"), וגם אם הרועה היה נשאר במקום וגם אם האריה היה מתקרב, יתכן שהרועה היה מספיק חזק בכדי להניס את האריה ("היה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך"). התוספות הביאו את דברי הרי"ף ודחו אותו. לדבריהם גם אביי סבור שצריך שיהיה קשר בין הפשיעה לבין הנזק. לאור דברי התוספות מימרא זו נפסקה להלכה, ולפיכך אם השומר נכנס בשעה שהשומרים לא נכנסים לעיר, יש לומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב לשלם.

צריך להדגיש שבמקרים אלו הקשר הקיים בין הפשיעה ובין האונס הוא קשר קלוש, ובכל זאת לדעת התוספות גם בקשר קלוש ניתן לחייב. וכך הסביר וכדברי הסמ"ע (בסימן שג ס"ק יב): "אם יש שום צד בעולם לומר אילו לא פשע היה מציל - חייב".

הרמ"א (בסימן שג סעיף י) פסק כדעת התוספות, שגם בקשר קלוש יש לחייב. אומנם, השו"ע פסק אחרת ולדעתו קשר קלוש לא נחשב לקשר שמחבר בין הפשיעה לבין האונס, ולכן גם אם השומר פשע ונכנס בשעה שלא נכנסים לעיר, הוא פטור אם לא יכול היה להציל. השולחן ערוך (בסימן רצא סעיף יב) הביא דין זה אך הרמ"א לא הביא את דעת התוספות שחולקת, והש"ך (בסימן רצא ס"ק יח) תמה מדוע הרמ"א לא הביא דעה זו כפי שהביא בסימן שג.

עוד כתבה הגמ': "...ומודי רבא כל היכא דאיגנבה גנב באגם, ומתה כדרכה בי גנב, - דחייב. מאי טעמא? דאי שבקה מלאך המות - בביתיה דגנבא הוה קיימא".

כלומר רבא מודה שאם הבהמה נגנבה בעת שרעתה באגם עקב התרשלות השומר, ומתה בבית הגנב, השומר יהיה חייב בתשלום. הסיבה לכך היא שאפילו אם הבהמה לא הייתה מתה, השומר עדיין היה חייב לשלם על הגניבה, שהרי הוא פשע בשמירתו והוביל לכך שהבהמה נגנבה. במקרה זה, יש קשר ישיר בין הפשיעה הראשונית (ההתרשלות בשמירה באגם) לבין האונס הסופי (הגניבה). לעומת זאת, במקרה הקודם, היציאה לאגם לא גרמה ישירות למות הבהמה, ולכן אין קשר בין הפשיעה לאונס, שכן המוות היה מתרחש בכל מקרה.

הסמ"ע (בס"ק טז) הוסיף: השומר מתחייב מידית ברגע שאירעה הגניבה באגם, כיוון שזהו אונס הנובע מהפשיעה, ומכיוון שאנו מחייבים אותו, שוב אין אפשרות לפטור אותו בגלל שהבהמה מתה בבית הגנב.

פסיקת הלכה

הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף כ ע"א) מציין שיש דעה (רבנו חננאל) הפוסקת להלכה כאביי, ולפיה הכלל "תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב" תקף באופן גורף, זאת למרות שבדרך כלל פוסקים כרבא ולא כאביי (למעט סימני יע"ל קג"מ), בכל זאת פוסקים כאביי זאת מכיוון שהגמרא פסקה כך במפורש.

אולם, הרי"ף עצמו סובר כדעת רבא ומבחין בין שני מקרים: אם האונס לא היה מתרחש לולא הפשיעה הראשונית (כגון גניבת כסף שלא הייתה מתרחשת אילו הכסף היה מוחבא בקרקע), השומר יהיה חייב (וכך פסק השולחן ערוך בסימן רצא סעיף ו'). אך אם האונס היה מתרחש בכל מקרה, גם ללא הפשיעה (כגון בהמה שמתה מסיבות טבעיות), השומר יהיה פטור, שכן האונס הסופי לא נגרם כתוצאה ישירה מההתרשלות (וכך פסק השולחן ערוך בסעיף ט').

תחילתו לא בפשיעה גמורה וסופו באונס

הקשו התוס' (דף צג: ד"ה אי הכי): מדוע אם הרועה נכנס בשעה שדרך הרועים להיכנס, אנו פוטרים אותו, אם אמדנו שלא יכל להציל, לו היה נוכח שם, הרי כיוון שנכנס לעיר, נחשב שפשע, וכל שתחילתו פשיעה, גם אם סופו אונס, שדרסו ארי - בכ"ז חייב?

תירצו התוס': כניסת הרועה בזמן שכל הרועים נכנסים - לא נחשבת כפשיעה, אלא נחשב ששמר ברמת שמירה פחותה והחפץ אבד או נגנב, שזו רמת שמירה הקרובה לפשיעה וגם קרובה לאונס, ובמצב שכזה אנו לא מחייבים את השומר ("דתחילתו דכעין גניבה ואבידה וסופו באונס דפטור"). רק כאשר השומר פשע פשיעה גמורה בשמירה בהתחלה, כגון שהוא נכנס בזמן ששאר הרועים לא נכנסים, אנו אומרים שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, שכן יש הסתברות לומר שאם הרועה היה שם - הארי לא היה בא, למרות שזו הסתברות קלושה - בכ"ז חייב.

וכך כתב הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף צג עמוד ב):

ושמעינן מהא, דהא דאמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, דוקא בשפשע פשיעה גמורה ששומר חנם מתחייב בה, אבל אם לא פשע פשיעה גמורה, אף על פי שלא שמר כדרך שהיה לשומר שכר לשמור ותחלתו בכעין גנבה ואבידה וסופו באונס ששומר שכר פטור בו אף זה פטור, שאע"פ שלא שמר מתחלה כל צרכו כיון שלא פשע פטור הוא. וזהו כללו של דבר: אין בין שומר חנם לשומר שכר בתחלתו בפשיעה וסופו באונס ולא כלום, בכל מה שזה פטור זה פטור.

וכך כתב הנימוקי יוסף (מס' ב"ק דף ט: ד"ה מתניתין מפני): הכלל 'תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב' תקף רק כאשר יש פשיעה גמורה, כלומר הרשלנות הראשונית היא ברורה. אבל ככל ומדובר בשינוי קל או בלתי משמעותי אין בכך בכדי להחיל את כלל זה.

כתב רבי עקיבא איגר (מסכת בבא מציעא דף לו עמוד ב): דברי התוס' הללו שייכים רק לפי שיטת אביי הסבור, שעצם הפשיעה כבר יצרה חיוב ושעבוד, שאנו אומרים זאת רק ביחס לפשיעה גמורה ולא ביחס לפשיעה לא גמורה, כי אין חיוב ושעבוד שנוצר בשמירה שהיא ברמה של גניבה ואבדה. אומנם לדעת רבא שסבור, שצריך שיהיה קשר בין הפשיעה ובין האונס, כי אנו אומרים שמדובר בפשיעה אחת ארוכה, א"כ בכל סוגי הפשיעה שיש בינם לבין האונס קשר ישיר, ניתן לחייב את השומר.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס שכלל לא מצוי - הש"ך (בס"ק יד) כתב בשם מהרש"ך (ס"ג ס"ס ק"י): ככל ואירע אונס נדיר ביותר (למשל מגיפה נדירה), השומר פטור, ולא מחייבים על פי הכלל 'תחילתו בפשיעה וסופו באונס', שכן לא ניתן לחייב על אונס בלתי צפוי כזה.

וכך כבר משמע מדברי המאירי (מסכת בבא קמא דף נב עמוד ב):

וגדולי פרובינצה תרצו, שלא נאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אלא באונס המצוי ושראוי קצת להעלות על לב. ומביאין ראיה ממשנת הכלב והגדי השנויה בפרק כיצד הרגל (מסכת בבא קמא דף כא עמוד ב), במה שאמרו הניחא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וכו', אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר? ותירץ דמקרבי כלים לגבי כותל, דכי נפל - לבראי נפל, אלמא באונס שאינו מצוי - פטור. ומ"מ אנו פרשנוה שבזו אף תחלתו באונס שהקפיצה כל שכן שאינה קרובה כל כך, ואנו גורסים דכי קפצי - לבראי קפצי כמו שבארנו שם.

עם זאת, הש"ך עצמו חולק וסבור שיש לחייב את השומר גם במקרה של אונס לא שכיח. דברי הש"ך מובנים על פי הסבר רבי עקיבא איגר, שהחיוב נובע מכך שמדובר בפשיעה אחת ארוכה, ולכן אין כל נפקא מינא באונס שבא בסוף.

ניתוח המקרה:

תחילתו בפשיעה: השימוש בסיסמאות חלשות וצפויות מהווה פשיעה מובהקת בתפקידו של אחראי אבטחת המידע. זוהי התרשלות בשמירה על המידע, שכן מצופה ממנו להשתמש באמצעי אבטחה סבירים ומקובלים.

סופו באונס: פריצת ההאקר והדרישה לכופר נחשבים לאירוע אונס, שכן מדובר באירוע לא היה צפוי וחריג שלא היה בשליטת האחראי.

קשר ישיר בין הפשיעה לאונס: במקרה זה, יש קשר ברור וישיר בין הפשיעה (סיסמאות חלשות) לבין האונס (פריצת ההאקר). חולשת האבטחה היא שאפשרה להאקר לחדור למערכת ולגרום לנזק. כפי שמסביר הסמ"ע, יש לחייב את השומר על פי הכלל "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" רק אם יש קשר בין הפשיעה בהתחלה ובין האונס שבסוף, וזה כאשר ניתן להעריך שהאונס שאירע בסוף היה נמנע אלמלא הפשיעה הראשונית. מכיוון שיש קשר ברור בין הפשיעה לאונס, הרי"ף (והשולחן ערוך הפוסק כמותו) מחייבים את האחראי לשאת בנזק.

אונס לא מצוי: המהרש"ך סבור שאם האונס נדיר ביותר, השומר פטור. במקרה זה, פריצות סייבר הן לצערנו תופעה מוכרת ולא אונס נדיר. בנוסף, הש"ך עצמו חולק על מהרש"ך.

לסיכום: יש להטיל אחריות על אחראי אבטחת המידע ולחייב אותו לשאת בעלות הנזק שנגרם עקב התרשלותו. השימוש בסיסמאות חלשות היווה פשיעה ברורה, שהובילה ישירות לאירוע האונס של פריצת ההאקר.

[1] כך הסבירו התוספות (מסכת בבא מציעא דף עח עמוד א ד"ה הוחמה) את דברי הרי"ף: "ורב אלפס פירש התם, דאביי לטעמיה, דאמר בפרק המפקיד (לעיל דף לו: ושם) לא מיבעיא כו', אלא אפילו למ"ד פטור הכא חייב, דהבלא דאגמא קטלה, משמע דלמ"ד חייב - אתי שפיר בלאו האי טעמא, אף על פי שהאונס היה נארע בכל ענין".