בית הדין

יב ניסן התשעז | 08.04.17

במאמר זה יבואר מקור סמכותם של חברי עירייה, חברי מזכירות וכד'. להחלטות נבחרי הציבור (שבעת טובי העיר) -יש תוקף הלכתי כפוף לסייגים המבוארים בהרחבה במאמר.

   הרב ישועה רטבי

תקנות הקהל

הגמרא במסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב כותבת: "ורשאין בני העיר להתנות על המדות, (בני העיר יכולים לקבוע לעצמם את מידות המשקל, כגון כמה היא סאה וכד'). ועל השערים, (בני העיר יכולים לקבוע שער אחיד בו ימכרו כל הסוחרים את התבואה והיין). ועל שכר פועלים, (לקבוע מהו שכר המינימום עבור הפועלים, או לקבוע מהו השכר המקסימאלי עבור הפועלים), ולהסיע על קיצתן". (לקנוס את מי שהעובר על מה שהם קצבו).

הגמ' בדף ט עמוד א כתבה: רשאים גם בעלי אומניות לתקן תקנות בעניין מלאכתם, ולקנוס את מי שעובר על תקנתם כאשר תקנתם נעשית בפני חכם ומנהיג.

כך מובא בגמ': "הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי, (שני שוחטים שעשו הסכם בו הם מחלקים את ימות השבוע, כך שכל שוחט ישחט לבדו), דכל מאן דעביד ביומא דחבריה - נקרעוה למשכיה (שוחט שישחט ביום השייך לחברו, יקנס בכך שיקרעו את עורות הבהמה ששחט באותו יום). אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה; אתו לקמיה דרבא, חייבינהו רבא לשלומי".

"איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא: ולהסיע על קיצתם? לא אהדר ליה רבא, (רבא לא התייחס לטענתו). אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, ה"מ היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב - לאו כל כמינייהו דמתנו". (כאשר יש אדם חשוב בעיר - רק הוא יכול לתקן תקנות, אך אם אין אדם חשוב - יכולים הם לתקן תקנות בניהם).

הר"ן (ד"ה אבל) כתב בשם ר"י מיגאש: מתי אנו אומרים שאין רשות לאומנים לתקן תקנות ללא אישור גדול העיר? רק כאשר התנאים גורמים להפסד לאחרים, כגון במקרה הנוכחי, שההסכם גורם לכך שאין תחרות בין הסוחרים, דבר המביא לפגיעה מידית בצרכנים, שכן ללא תחרות, המחירים מתייקרים, במצב כזה שההסכם גורם לנזק עבור הצרכנים - צריך אישור של רב העיר או אישור של אדם חשוב הממונה ופרנס על הציבור, אבל אם האומנים עושים בניהם הסכם שאינו גורם להפסד לתושבי העיר - התנאים תקפים גם ללא אישור גדול העיר.

וכן כתב ערוך השולחן (סימן רלא סעיף כח): "בד"א? בעיר שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור, כמו רב העיר, אבל אם ישנו - אין התנאי של האומנים או של בני העיר מועיל בלא דעת החכם, דכיוון שיש בתקנה איזה הפסד ליחידים - צריך בזה הסכם חכם העיר, שיבין שראוי לעשות כן לטובת הכלל"[1].

הרמב"ן סייג את האפשרות לתקן תקנות: בכדי לתקן תקנה, צריך שכל בני אותה אומנות יסכימו לתנאים ולקנסות, אבל תנאים שנעשו ללא ידיעת כל בני אותה אומנות - אין להם תוקף. לפיכך יש לבאר, שהגמ' דיברה על מציאות בה שני הטבחים, היו הטבחים היחידים בעיר, לכן היו יכולים לתקן תקנה, אילו לא היה אדם חשוב בעיר.

הראשונים כתבו מספר הסברים למקור הסמכות של בני העיר לתקן תקנות:

• א. המרדכי (סימן תפ) כתב: כשם שהבית דין יכול לתקן תקנות, מדין הפקר ב"ד הפקר, כך גם טובי העיר הם כמו גדול הדור והפקרם הפקר. ומכאן הסמכות שיש לטובי העיר לתקן תקנות.
• ב. הרא"ש (סימן לג) הוסיף: כל בעלי האומנות נחשבים כבני עיר לעצמם, וכשם שבני עיר יכולים לתקן תקנות - כך גם בעלי מלאכה.
• ג. ריב"ש (סימן שה) כתב: הסמכות של הקהל לתקן תקנות היא ככל תנאי שבממון, שהתנאי תקף.
• ד. החתם סופר (או"ח סימן קצג) כתב: "בני הקהילה - דין שותפים להם".

המרדכי (סימן תפא) עוד כתב: תקנות הקהל תקפות גם ללא קניין. וכן כתב הרא"ש (כלל ו סימן יט): "ועל שהוספת לשאול אם יוכלו (הקהל) לחזור בהם? מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות - שריר וקיים הוא בלא קנין. ובכל תקנות הקהל, שמתקנין על יחידים ועל רבים ומסיעין על קיצותם, כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו".

החזון איש (ב"ב סימן ד בס"ק כב) כתב: תקנת הקהל תקפה גם ללא קניין כשם שהחלטות הבית דין תקפות ללא קניין. ומשכך יש לומר שהתקנה מחייבת רק כאשר היא נתקנה ע"י שלושה כמו הרכב של ב"ד.

המרדכי (מסכת גיטין סימן שפד) הוסיף: "ודיני קנסות שפירש שאין דנין בזמן הזה - שמעתי בשם הר"י מאייור"א, שיש לדונם ע"פ שבעה טובי העיר. וכן הוא מקובל מרבותיו".

המקור לסמכותם של הבית דין להפקיר, הוא מדברי הגמרא במסכת מועד קטן דף טז עמוד א: "ומנלן דמפקרינן נכסיה? דכתיב וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים, כעצת השרים והזקנים - יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה. ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן? דכתיב ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם. ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה? דכתיב הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין".

הפתחי תשובה בסימן ב ס"ק ב, הביא מחלוקת הפוסקים, האם הב"ד רשאים רק להפקיע נכסים מבעליהם, או שיכולים גם להעביר את הנכסים לרשות אחר. הברכי יוסף (קו"א אות ג) סבור שהב"ד יכולים רק להפקיע ממון, אך לא להעביר את הממון לאחרים. וכך כתב החתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קיז): "משום דהפקר בית דין אינו אלא להפקירו מיד המקנה, ולא להקנותו להקונה". אך הדברי אמת (דברי סופרים סי' ו) סבור, שיש בכוח הב"ד גם להעביר את הנכסים לרשות אחר.

הרשב"א (מסכת גיטין דף לו עמוד ב) במפורש כתב שיש בסמכות החכמים גם להפקיר וגם להעביר לאדם אחר למרות שהוא עוד לא זכה בחפץ: "ומינה שמעי', דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפי' קודם שבא לידו, וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו, דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני, וזכה בו מיד ואף קודם שבא לידו - אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו, ואומרין ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה".

הגר"ע איגר (מהדורא קמא סימן רכא בס"ק ו) כתב בשם בנו האברך הרב רבי שלמה נ"י מווארשא": התורה נתנה כוח לחכמים רק להפקיר ממון, דהיינו "לסלק רשות בעלים ממנו, כמו שם (בפסוק) דעשאוהו חרם, אבל שיהיה כח בידם לומר שיהא קנוי לאחר - לא מצינו". הגר"ע איגר (סימן רכב בס"ק כא) כתב בתשובה לבנו^[2]: "יפה כוונת, וגם אנכי עמדתי בזה". הגר"ע הביא את דברי הרשב"א מהם משמע שהפקר ב"ד גם מקנה לאדם אחר.

הסמ"ע בס"ק מה הביא מחלוקת ראשונים, האם הסייג לבקש אישור מגדול העיר - מדובר רק על בעלי אומנויות, או גם על תקנות של אנשי העיר שלא ניתן לעשותם ללא אישור גדול העיר.

הרא"ש (סימן לג), המרדכי והטור כתבו: גם תקנות הנוגעות לבני העיר - צריכות לקבל אישור מגדול העיר. וכך כתב הרא"ש: "מכאן דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם, והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה, ואדם חשוב דהיינו דוקא כגון רבא, שהיה ראש ומנהיג בעיר, ואפילו כל בני העיר לאו כל כמינייהו להתנות אם לא מדעת אדם חשוב".

אבל מהר"ם אלשקר כתב בשם הרמב"ם והרמב"ן: הגמ' דיברה רק על בני אומנויות ולא על בני העיר, שכן רק האומנים יכולים לפגוע באנשי העיר ע"י הקמת מונופולים, משא"כ בתקנות אנשי העיר, ניתן להתנות ללא אישור גדול העיר. הרמ"א פסק כשיטת הרא"ש, ונראה שהמחבר פסק כרמב"ם.

הרשב"א (חלק א סימן תשס"ט) כתב: "שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל, ולומר לא אכנס בתקנות וכיוצא בהן, לפי שהיחידים משועבדים לרוב. וכמו שכל הקהלות משועבדות לבית דין הגדול או לנשיא - כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו".

הרשב"א (חלק ג סימן תיא) עוד הוסיף: "לפי שכל צבור וצבור היחידי' - כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב"ד הגדול או למלך".

בחידושי הגרע"א מובאת מחלוקת ראשונים, במקרה בו התקנה אינה למגדר מילתא, אלא תקנה שגורמת לרווחים לאדם מסוים ולהפסדים לאחר, האם צריך שכל האומנים יסכימו או מספיק שרובם יסכימו.

ר"ת (מובא במרדכי סימן תפא) והרמב"ם סבורים, שצריך את הסכמת כל האומנים, והרוב אינו יכול במקרה זה לכוף על המיעוט, ומתי אנו אומרים אחר רבים להטות? רק בדבר שנועד לגדר את קיום התורה והמצוות, בזה יכול הרוב להכריח את המיעוט, אבל בדברי חולין הנוגעים לסדר חברתי - אין הרוב יכול להכריח את היחיד.

וכ"פ להלכה החתם סופר (סימן קיז), שאין ביכולת שבעה טובי העיר לתקן תקנה עבור הציבור, בדבר שאינו של מצווה, כאשר התקנה גורמת להפסדים לחלק מהציבור, (אא"כ כל הציבור יאשר פה אחד, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי).

אבל ראבי"ה (מדרכי סימן תפג), הרשב"א והרמב"ן כתבו: הרוב יכולים לכוף את המיעוט גם במידי דפסידא להאי ורווחא להאי, זאת בתנאי שהיית נוכחות מלאה של כל בני העיר, שאז הולכים ע"פ החלטת הרוב. ערוך השולחן בסימן רלא סעיף כז העיר: "ומי שלא בא לאסיפה - בטלה דעתו, ובמקום שיש תקנת המלכות דינא דמלכותא דינא".

וכ"פ הרא"ש (כלל ו סימן ה): ניתן לומר אחר רבים להטות גם בכל צורכי הציבור, שאם לא נאמר כך, לא תתכן שום קבלת החלטות. אומנם מהריב"ל אמר שגם פוסקים אלו יסכימו שלא ניתן לכוף את הרבים שלא היו באותה העיר בשעת ההסכמה. הרמ"א בסימן ב סעיף א הביא את שיטת ר"ת, אך פסק כשיטת ראבי"ה.

הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ב הלכה ה) סייג את האפשרות לתקן תקנות רק לתקנות שרוב הציבור יכול לעמוד בהן, וכן צריך שהתקנה תתקבל בפועל על רוב הציבור, אך אם התברר שהתקנה לא התקבלה על רוב הציבור - ניתן לבטלה^[3].

הרמ"א בסימן קסג סעיף א כתב: "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו - יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס, ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו - הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם - בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן".

הגר"א בס"ק ט כתב: "שכל השותפין בעניני שותפתן הן כב"ד הגדול, כמ"ש הר"ח שם". (מכאן גם ניתן ללמוד על כל החלטות שותפים, כולל החלטות חברי וועד בית משותף, שניתן ללכת אחר הרוב, כפי החלטת ב"ד הגדול).

בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ז) מובא: "ואפשר, שבאילו דברים שהוזכרו במשנה וברייתא ותוספתא - כופין אפי' שלא ע"י הרוב, מדנקט בלשון כופין זה את זה, ולא נקט כופין אילו את אילו, אבל שאר דברים - הולכין על פי הרוב".

ע"פ מהר"י מינץ, יש לחלק בין הדברים המרכזיים עבור כל עיר, (שהם מוזכרים במשנה ובברייתא), כגון בניית בית כנסת ובניית מקווה, שבהם יכול המיעוט לכפות על הרבים, ובין דברים חשובים, אך לא הכרחיים עבור כל העיר, כגון בניית אולם (בית חתנות), מאפייה (בית אופים), או שיפוץ בית כנסת או בניית מקווה נוסף בעיר - המיעוט אינו יכול לכפות על הרוב, אך במידה ורוב העיר מעוניין לבנותם - יכול הרוב לכפות על המיעוט. וכ"פ הרמ"א.

הסמ"ע בס"ק לב הקשה: בסימן קסג סעיף ג הרמ"א פסק: "כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן". (מהר"י מינץ). אבל בסעיף ו הרמ"א פסק: "יש אומרים, שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן, אותם שאינם נושאין ונותנין בשטרות - אין חייבין ליתן לזה". (הרא"ש כלל ו סימן ט).

הסמ"ע הסביר: יש לחלק בין דברים כללים ובין דברים פרטיים. בסעיף ג מדובר על דבר הנצרך לכלל, כגון בניית מקווה - ניתן לכפות את כל העיר שישתתפו בהוצאות, (גם מי שאינו זקוק למקווה, כגון מחמת זקנה). אך בסעיף ו מדובר על דברים שלא נצרכים לכלל הציבור, אלא רק צורך פרטי של חלק מאנשי העיר - לא ניתן לחייב את מי שלא נזקק לכך. (לכן לא ניתן לחייב את מי שלא התעסק עם שטרי חוב ולא הלווה לגויים לשלם לשר גוי בכדי שיעזור להם בגביית החובות). וכן כתב הפתחי תשובה בס"ק כג: "משמע שאם הוא דבר שהרוב אינן צריכין לו - אין חייבין הרוב ליתן סיוע לזה".

הפתחי תשובה בס"ק כח סייג: דברי כללי נחשב רק לדבר שהוא כללי בכל הקהילות, כגון בניית מקווה, (כל קהילה חייבת לבנות מקווה, ורוב הקהילה משתמשים במקווה), אבל דבר שאינו צורך הכלל בכל הקהילות, למרות שיש קהילה שרוב האנשים כן נהנים - לא ניתן לחייב את המיעוט להשתתף בהוצאות. כגון אם יש קהילה שרוב אנשי העיר צריכים את עזרת השר בגביית חובות, עדיין אין זה נחשב לדבר כללי ולא ניתן לחייב את כל אנשי הקהילה להשתתף בהוצאות.

החתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קצג) נשאל, על ישוב בו חלק מחבריו מתפלל בבית הכנסת רק שלושה ימים בשנה, בר"ה וביוה"כ, והם אינם מוכנים לשלם מיסים לקהילה, שכן הם אינם נהנים מהרב, מהשוחט, מהמקווה ומכל צורכי הקהילה.

החתם סופר כתב בשם מהר"ם אלשיך (סימן נב): תלמיד חכם שבעיר, לא צריך להשתתף בהוצאות רב העיר, שכן הוא אינו זקוק למורה הוראה, "ואפילו מי שאינו ת"ח ואינו צריך לאותו דבר שהוציאו עליו הוצאות - אינו צריך ליתן".

החתם סופר הוסיף: יש לחלק בין אם יהיה לאדם הנאה, ואפ' אחת לשבע שנים - חייב להשתתף בתשלום ההוצאות, (ניתן לחייב להשתתף בהוצאות גם כאשר יש הנאה מועטה לאחד מהמשתתפים), אבל אם כלל לא תהיה לו שום הנאה, ואפ' לא הנאה מועטת - אינו חייב להשתתף בתשלום. ומכיוון שאותם בני קהילה נהנים מהקהילה במשך שלושה ימים בשנה - עליהם להשתתף בהוצאות.

אומנם, כתב החתם סופר: מי שאינו נהנה מהקהילה ואינו משתתף בתשלום - אסור לו ליהנות בכל אופן. "אך התושבים הגרים עמכם מגלילות רחוקים, ואין להם יד ושם בקהלה ולא שום שותפות - לא ידעתי שום מקום להטיל עליהם שום דבר גדול או קטן מעולי הקהלה, ולעומת זה אין להם שום זכות ולא יש שום רשות לשום אחד מבני הקהלה להרשות להם להנות מהשותפים, לא מבהכ"נ ומקוה ואפילו מחצר קברות, כי כל זה שייך להשותפים, והרי זה גוזל מהשותפים, זולת אם ירצה להתפשר עם ז' טובי העיר ליתן להם רשות לדבר מהדברים הנ"ל, וההתפשרות נופל להשותפות להקל ממשא כולם, אבל בלי התפשרות, אין להם יד ושם בשום אופן דבר מהקהלה, אבל להעמיס עליהם שום מס אי אפשר".

הבאר היטב בס"ק כז הביא מספר כללים, בכדי שיהיה ניתן לתקן תקנות לציבור:

• ה. המשפט צדק (חלק ב סימן ד) כתב: גם למ"ד שהרוב יכולים לכוף את המיעוט, צריך שזה יהיה במעמד כולם.
• ו. אם בני העיר כבר נהגו באותם תקנות - החכם אינו יכול לבטלם.
• ז. במקרה שהתקנה מונעת נזק, עוולה או כל סכנה (מגדר מילתא) - יכולים הרוב לכוף את המיעוט, גם למ"ד שלא ניתן לכוף את המיעוט.
• ח. מהרי"ק כתב: כל מה שהסכימו בניהם האומנים - תקף גם ללא קניין.

הפתחי תשובה בס"ק ג כתב בשם שו"ת חוות יאיר (סימן פא), להשוות את המחלוקת, האם צריך את הסכמת כולם או מספיק הסכמת הרוב: בתקנות שכלל לא שייכות לדין תורה, כגון מנהגי הסעודות והזיווגים - הולכים אחר הרוב, ואין ביד היחיד לעכב את החלטת הרוב. אבל בתקנה הנוגדת את דין תורה, כגון הוספת מיסים על מי שאינם תושבי העיר וכד', תקנות שאינן על פי דין תורה - יכול היחיד לעכבם.

המחבר והרמ"א בסימן ב סעיף א, ובסימן קסג סעיף א, ובסימן רלא סעיף כח פסקו בפשטות שיש סמכות ביד קהילה לתקן תקנות.

[1] הרמ"א בסימן לז סעיף כב כתב בשם תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן ריד): "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים - הרי הן כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה".

[2] הגר"ע הקדים וכתב: "בן יקר לי מפנינים, אב בחכמה ורך בשנים הרב רבי שלמה נ"י. חדאי נפשי בדבריך הנעימים בפלפול ישר ובסברא אשר הגיעוני בכורי פרי תנובתך הם אשר הקרבת אלי מאז יצאת מלפני. ולמה זה נחבאת בני בדבריך עד היום, הלא שמח תשמחני כראותי אותך הולך בשביל השכל הישר בדברי ראשונים נ"ע, כה תחזק במעוזך, ומובטחני שלאילנא רבא תתעבד, והנני כיום להשיבך על סדר קונטריסך אחת לאחת".

[3] כך כתב הרמב"ם: "בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג - צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה".

ובהלכה ו: "הרי שגזרו בית דין גזירה, ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל - הרי זו בטלה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה".