בית הדין

יב ניסן התשעז | 08.04.17

הרב ישועה רטבי

במשנה במסכת סנהדרין דף ב עמוד א מובא: "דיני ממונות - בשלשה, גזילות וחבלות - בשלשה". בגמ' מובאת מחלוקת בין רבי אבהו לרבי אחא, האם מדין תורה צריך שלושה דיינים סמוכים, בכדי לדון דיני ממונות. רבי אבהו סבור שמהתורה צריך שלושה דיינים סמוכים, שכן בפרשת שומרים (שמות פרק כב פסוקים ו-ח) כתוב שלוש פעמים 'אלוהים', דהיינו דיינים מומחים, ("כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש... אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו... אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים - ישלם שנים לרעהו").

לדעת רבי אבהו, עירוב פרשיות^[1] כתוב כאן^[2], ולפיכך מדין תורה יש להצריך שלושה דיינים מומחים בכל דיני ממונות, אלא שחכמים הקלו בדיני הודאות והלוואות, שגם דיינים שאינם מומחים יכולים לדון, זאת בכדי שלא תנעל דלת בפני לווים, שאם נאמר שרק דיינים סמוכים יכולים לדון בהלוואות, המלווים יחששו להלוות, שמא הלווה יכפור והמלווה לא ימצא דיינים סמוכים שידונו לו.

אבל לדעת רב אחא אין אומרים עירוב פרשיות בפרק כב, ולפיכך רק בדיני שומרים צריך שלושה דיינים סמוכים, אבל בהודאות והלוואות, מדין תורה מספיק דיין אחד, שכן כתוב "בצדק תשפוט עמיתך", אלא שהחכמים הצריכו שיהיו שלושה דיינים משום יושבי קרנות.

הגמ' כתבה: הנ"מ בין השיטות, אלו דברי שמואל המתיר לשניים לדון דין תורה, (אומנם נקראים ב"ד חצוף), לפי שיטת רבי אבהו שמהתורה צריך שלושה דיינים מומחים - אין שניים יכולים לדון, אבל לפי רב אחא שמעיקר הדין אחד יכול לדון, הרי שהוא סובר כשמואל ששניים שדנו דיני ממונות - דיניהם דין^[3].

מדברי הגמ' במסכת סנהדרין אנו למדים: הטעם שהיום לא צריך דיינים מומחים, הוא בגלל החשש שמא תנעל דלת. לעומת זאת, מדברי הגמ' במסכת בבא קמא בדף פד עמוד ב אנו למדים: הטעם שהיום לא צריך דיינים מומחים, הוא בגלל ששליחותייהו קא עבדינן. דהיינו, הסמכות היום (לדיינים שאינם סמוכים) לדון ניתנת, מכיוון שהדיינים היום נחשבים כשליחים של דייני ארץ ישראל הסמוכים. צריך לציין שהגמ' הגבילה סמכות זו, כך שהדיינים כלל אינם יכולים לדון, אלא רק כאשר מתמלאים שני תנאים: א)- עניין מצוי. ב)- יש בו חסרון כיס. אבל במקרים בהם שני התנאים אינם מתקיימים - אין לדיינים שאינם סמוכים אפשרות לדון, שאין אומרים בהם שליחותייהו קא עבדינן.

וכך מובא בגמ' במסכת בבא קמא: "אלא, כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס - לא עבדינן שליחותייהו".

"הלכך אדם באדם, (אדם שהזיק את חברו), אע"ג דאית ביה חסרון כיס, (שהרי המזיק צריך לשלם עבור הנזק, דהיינו אילו היה נמכר לעבד, היה ערכו יורד), כיון דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו. (וכן גם בדין) בושת - אע"ג דשכיחא, (מצוי שאדם מבייש את חברו), כיון דלית ביה חסרון כיס - לא עבדינן שליחותייהו". (וכן גם לא דנים את תשלום עבור צער, שכן אין בזה חסרון כיס. לקמן יובא הדין גבי תשלום שבת וריפוי, האם הדיינים היום יכולים לדונם).

"...אלא, כי קאמר רבא (שדייני בבל דנים בנזקי שור) - בשן ורגל, דמועדין מתחילתן נינהו". (בנזקי שור ישנם שלושה סוגי נזק: א)- קרן, זהו נזק שהשור עושה בכוונה להזיק, ותולדותיו הם כל מעשה נזק שהשור עושה בכוונה להזיק, כמו נשיכה, בעיטה ברגל, שבירת כלים וכו'. השור מתחילתו תם הוא, דהיינו אינו רגיל להזיק, ואם הזיק זה רק במקרה, {כך ביאר הרמב"ם}. התשלום של שור תם מוגדר כקנס, ולפיכך אין דנים אותו דיינים שאינם סמוכים. לעומת זאת התשלום של שור מועד נחשב כממון, ואין דנים אותו בבבל, משום שאינו מצוי. ב)- שן, זהו נזק ששור עושה לא מתוך כוונה להזיק, אלא תוך כדי הנאתו הוא מזיק, תולדותיו הם כל מעשה נזק ששור עושה תוך כדי הנאה, כגון שור המתחכך בכותל להנאתו והפיל את הכותל, וכד'. נזק זה מוגדר כממון, והוא גם מצוי, לכן דנים אותו דיינים שאינם סמוכים. ג)- רגל, זהו נזק ללא כוונה להזיק, וכן ההיזק מצוי, כגון בהמה שמזיקה תוך כדי הליכתה. תולדותיו: הזיקה עם שיערה או עם גופה תוך כדי הליכתה. נזק זה מוגדר כממון, והיזקה מצוי, לכן דיינים שאינם סמוכים דנים את נזקי הרגל).

הסמ"ע בחו"מ סימן א ס"ק ג חיבר את דברי הגמ' במסכת סנהדרין, (החכמים הקלו לדון בדיני הלוואות, גם לדיינים שאינם סמוכים כדי שלא תנעל דלת בפני לווים), יחד עם דברי הגמ' במסכת בבא קמא, (דיינים שאינם סמוכים דנים בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, שכן שליחותייהו קא עבדינן): "והטעם בכולן, כדי שלא יונעל דלת בפני הלווין, וכדי שיונעל דלת בפני עושה עולה - אמרו רבנן למיעבד שליחותייהו דקמאי".

וכן משמע מדברי התוס' במסכת סנהדרין (דף ג. ד"ה שלא תנעול), שחיברו בין הגמרות וכתבו: כאשר מתקיימים שני התנאים, כגון בהודאות והלוואות, שזהו דבר מצוי ויש חשש שינעל הדלת, כל שיש גם חסרון כיס - עבדינן שליחותייהו.

הקצות בס"ק ג ביאר אחרת, (ע"פ דברי הרמב"ן בדף כג. ד"ה וכן): מסכת סנהדרין התייחסה לתקופת המשנה, שהיו דיינים סמוכים, בתקופה זו היה אסור לדיינים שאינם סמוכים לדון בדיני ממונות. וגם בדבר המצוי ויש חסרון כיס - היה אסור להם לדון. רק בדיני הלוואות, החכמים הקלו לדיינים שאינם סמוכים שידונו, בכדי שלא תנעל דלת בפני לווים, ומכיוון שבאותה תקופה היו מצויים דיינים סמוכים, הרי שהניזק יכול קצת לטרוח ולתבוע בפני דיינים סמוכים. לעומת זאת, הגמ' במסכת בבא קמא דיברה על תקופת האמוראים בבבל, שלא היו דיינים סמוכים, ואם נצריך דיינים סמוכים - פתחנו דלת בפני עושה עוולה, לכן שם הגמ' התירה לדיינים שאינם סמוכים לדון בדיני ממונות, בכל דין המצוי ויש בו חסרון כיס, ולא רק בדיני הלוואות. נמצא ע"פ הסבר הקצות אין לחבר בין שתי הגמרות, אלא כל גמ' דיברה על תקופה אחרת.

התוס' (שם) הקשו: כיצד בש"ס מובאים מקרים שדנים בזמן הזה בדיני גזלות, הרי המשנה בתחילת מסכת סנהדרין כתבה שרק דיינים סמוכים יכולים לדון דיני גזלות? התוס' תרצו: המשנה במסכת סנהדרין דיברה על גזלות שמתבצעות יחד עם חבלות, מציאות זו אינה שכיחה, ולפיכך המשנה במסכת סנהדרין כתבה שרק דיינים סמוכים יכולים לדון, אבל בכל המקרים בש"ס שראינו דיינים שאינם סמוכים שדנים דיני גזלות, מדובר בדיני גזלות גרידא ללא חבלות, שזהו מצוי ויש חסרון כיס.

הסמ"ע בס"ק יד כתב: המחבר בסעיף ג פסק כפי שיטת התוס', שהיום דנים דיני גזלות, ורק גזלות עם חבלות - לא דנים היום.

הרמב"ן בהסבר הנ"ל תירץ את קושיית התוס': המשנה במסכת סנהדרין התייחסה לתקופה בה היו דיינים סמוכים, לכן רק הם יכולים לדון דיני גזלות, אבל בשאר המקרים בש"ס, מדובר בזמן הזה שאין דיינים סמוכים, ולפיכך חכמים הקלו לדיינים שאינם סמוכים לדון בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס.

הש"ך בס"ק ח הביא סתירה בדברי הרמב"ם, האם צריך דיינים מומחים, בכדי לדון דיני גזלות: הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ה הלכה ח כתב: "דיני קנסות, כגון גזילות וחבלות, ותשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, והאונס והמפתה, וכיוצא בהן - אין דנין אותם אלא שלשה מומחים, והם הסמוכין בארץ ישראל". אך אח"כ בהלכה יג כתב הרמב"ם: "מי שגנב או גזל - גובין ממנו הקרן דייני חוצה לארץ, אבל אין גובין את הכפל"?

הש"ך תירץ: יש לחלק בין הקנס שיש בדיני גזילה ובין דין הגזילה עצמו, הרמב"ם פתח בסעיף ח שלא דנים את הקנסות שבדיני גזילה אלא רק דיינים מומחים, אבל בהלכה יג הרמב"ם דיבר על דין הגזילה עצמו, שגם דייני חוץ לארץ שאינם סמוכים, יכולים לדונם. ע"פ הסבר הש"ך, הדיינים היום יכולים לדון בכל דיני גזילה, גם בגזילה עם חבלות, (בניגוד לתירוץ התוס'), ורק בקנס - לא ניתן לדון.

דין שליחותייהו מדאורייתא או מדרבנן

נחלקו הפוסקים במציאות היום שאין דיינים סמוכים, וכל הסמכות לדון נובעת מכך ששליחותייהו קא עבדינן, האם שליחות זו היא מהתורה, דהיינו היום מהתורה יש לדיינים סמכות לדון, או שהסמכות היום לדון היא רק מדרבנן, שדין שליחותייהו הוא מדרבנן?

הרשב"א (מס' גיטין דף פח:) כתב בצורה ברורה: דין שליחותייהו הוא רק מדרבנן. וכן משמע מדברי הגמ' סנהדרין שזהו מדרבנן, שכן רק בגלל חשש נעילת דלת, חכמים הקלו לדיינים שאינם סמוכים לדון.

אומנם הנתיבות בס"ק א כתב שדין שליחותייהו הוא מהתורה. דהיינו התורה מסרה לחכמים את האפשרות להחליט באיזה תחום יכולים דיינים שאינם סמוכים לדון, והחכמים קבעו שרק במקום שיש חשש לנעילת דלת, (שזהו דבר מצוי עם חסרון כיס) - שליחותייהו קא עבדינן, כך שהחכמים רק קבעו את הגבולות של הדיינים שאינם סמוכים, אך באותם גבולות שהחכמים קבעו - הסמכות לדון היא מהתורה. הנתיבות הוכיח זאת מכך שיש היום לדיינים סמכות לקבל גרים ולכפות בגיטין, ולא נראה לומר שהאפשרות לקבל גרים היא רק מדרבנן.

הנימוקי יוסף (מס' גיטין דף מט:) ביאר, מהו היסוד ההלכתי, שעל פיו ניתן לקבל היום גרים: הגמ' במסכת בבא קמא כתבה שבדבר מצוי ויש חסרון כיס - יש סמכות לדיינים שאינם סמוכים לדון. הנימוקי יוסף הוסיף: כך הדין בהכנסת גרים תחת כנפי השכינה, שוודאי עדיף על ממונא. למרות שלא שכיח ואין בו חסרון כיס, בכ"ז בדברים חשובים כאלה - עבדינן שליחותייהו.

וכן כתב הסמ"ע בס"ק ג: ונראה לי דהוא הדין לשאר עניינים גדולים, שהרי מצינו שאמרו לקבל גרים בזה"ז, אע"ג דלא שכיח, וגם מצינו דהוו מעשין אגיטין בבבל, אע"ג דלית בהו חסרון כיס".

כפייה בגט

הגמ' במסכת גיטין דף פח עמוד ב כותבת: "אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי, (רב יוסף כפה אדם לגרש את אשתו). א"ל (אביי לרב יוסף): והא אנן הדיוטות אנן, (אנחנו דיינים שאינם סמוכים, ובסוף הברייתא נראה לימוד שכתוב 'לפניהם', רק לפני דיינים סמוכים ניתן לעשות משפט ולא לפני דיינים שאינם סמוכים, וכיצד אתה כופה על הגיטין), ותניא, היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, (בתי משפט של גויים, ערכאות), אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות"?

"א"ל (רב יוסף לאביי): אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי (נדון בהם מדין שליחותייהו)? כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו".

מדברי הגמ' מבואר, דיינים שאינם סמוכים, יכולים לגרש בכפייה, שאם לא נתיר זאת, יש חשש שהנשים יישארו עגונות, והן יחששו להתחתן. גם זה נכנס תחת הגדר של נעילת דלת.

התוס' (מס' סנהדרין דף ב: ד"ה ליבעי) הקשו: מדברי הגמ' במסכת סנהדרין משמע שהלימוד ממנו אנו למדים שצריך דיינים מומחים וסמוכים, מכך שכתוב שלוש פעמים 'אלוהים', אבל מדברי הגמ' במסכת גיטין משמע, שהלימוד ממנו אנו למדים שצריך דיינים סמוכים, הוא מכך שכתוב 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם', ודורשים: לפניהם ולא לפני הדיוטות?

התוס' תירצו: ישנם שני לימודים, יש לימוד על עצם האפשרות לדון, ויש לימוד על האפשרות לדון בכפייה. הגמ' במסכת סנהדרין התייחסה לגבי הסמכות לדון, שלדעת רבי אבהו צריך שלושה דיינים סמוכים, וזה נלמד מכך שכתוב שלוש פעמים 'אלוהים'. אך רב אחא אינו לומד לימוד זה, ולדעתו אין צורך בשלושה דיינים מומחים וסמוכים. אומנם הגמ' במסכת גיטין התייחסה לאפשרות לדון בכפייה, שהרי הגמ' בגיטין מדברת על נתינת גט בכפייה, ובכדי שיהיה אפשר לדיינים לדון בכפייה, יש צורך בדיינים מומחים וסמוכים, וזה נלמד מהפסוק: 'אשר תשים לפניהם'.

לדון היום על אש ובור

הש"ך בס"ק ב כתב בשם מהרש"ל: היום לא דנים; דיני אש ובור, זאת מכיוון שנזקים אלו אינם שכיחים, וכן יש בדינם ספק, שכן מהרי"ח הסתפק האם ניתן היום לדון באש ובור, ובמקום שיש ספק - אנו פוסקים לקולא לנתבע, שלא יהיה אפשר לדונו. (דברי המהרש"ל מובאים בפתחי תשובה בס"ק ב).

אבל הקצות בס"ק ב כתב: דיין שאינו מוסמך, יכול לדון באש ובור, והוכיח זאת מדברי התוס' (מס' ב"ק דף יד: ד"ה פרט). וכן פסק השבות יעקב (מובא בפתחי תשובה בס"ק ב), והוכיח זאת מדברי המרדכי (מס' ב"ק סימן פ) שכתבו בצורה פשוטה שהיום דנים דיני אש ובור.

לדון היום בנזקי אדם

לעיל הובאו דברי הגמ' במסכת בבא קמא, שניתן לדון היום רק בדבר המצוי ויש חסרון כיס, לכן היום לא ניתן לדון בנזק שכן אינו מצוי, וכן לא ניתן לדון בצער ובבושת שאין בהם חסרון כיס.

נחלקו הראשונים בשאר חלקי נזקי אדם, האם ניתן היום לדון על שבת וריפוי. הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה י) כתב: דנים שבת וריפוי, שכן יש בהם חסרון כיס. וכ"פ המחבר בסעיף ב. הסמ"ע בס"ק יא כתב: "שבת וריפוי - מגבין. פירוש: מכל חבלה - מגבין אותו, אפילו מקטיעת ידו דאינו שכיח, מ"מ כיון דשבת וריפוי הן שייכים ג"כ בשאר מכות ופצעים השכיחים - ס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין מכה למכה, וגובין מכולן".

אבל הרא"ש (מס' ב"ק סימן ב) לא הזכיר את דין ריפוי ושבת, ומכאן ניתן להסיק שלדעת הרא"ש לא גובים שבת וריפוי. הדרכי משה בס"ק ב כתב בשם תרומת הדשן (חלק ב סימן רח): למרות שלא גובים שבת וריפוי, אבל בכ"ז מחייבים את המזיק שירפאו. דהיינו הב"ד יכולים לקנוס את המזיק שישלם לניזק סכום "כפי ראות עיני הדיינים". וכ"פ הרמ"א בסעיף ב.

הסמ"ע בס"ק יז כתב: "נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו דוקא, אלא קרוב לאותו שיעור".

לקמן יובאו דברי הסמ"ע בס"ק יח, שניתן לנדות אדם שחבל בחברו. וכן כתב הש"ך בס"ק יד: מנדים את החובל בחברו, "משום דאל"כ, כל אחד יחבול ויזיק לחבירו".

צריך לציין שבניגוד לחיוב בנזק, שתקף גם באונס, החיוב בארבע דברים, (צער ריפוי שבת ובושת) - אינו תקף באונס. אומנם שוגג הקרוב למזיד, למרות שנעשה שלא בכוונה - חייב בארבע דברים^[4].

האם מועיל קבלת הצדדים לדון היום

הפתחי תשובה בס"ק ג כתב: השער משפט (ס"ק א) הסתפק במקרה בו הצדדים קיבלו עליהם את הדיינים, בכדי שידונו אותם בדינים שלא דנים בזמן הזה, האם מועילה קבלתם כמו בעלי דין שקבלו עליהם קרוב או פסול, או שיש לחלק.

השער משפט העיר: בדברים שלא מצויים ויש חסרון כיס - ברור שמועילה הקבלה, ככל דיני ממונות שמועילה קבלת קרוב או פסול, כל הספק הוא בדיני קנסות, יתכן לומר שלא תועיל קבלה, שכן התורה מלכתחילה חייבה קנס רק כאשר יש דיינים סמוכים, אדם לא יכול להתחייב בקנס ע"פ הודאת עצמו.

הר"ן (מס' סנהדרין דף ב: ד"ה ובדין הוא) כתב: לא מועילה קבלה גם בדברים לא מצויים ויש בהם חסרון כיס. אך מדברי הרמב"ן (ספר שמות פרק כא פסוק א) משמע שמועילה קבלה. השער משפט נשאר בצ"ע לדינא.

לדון היום דינא דגרמי

הגמ' במסכת בבא קמא דף קטז עמוד ב כותבת: "ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא, (אדם הראה לפקידי המלך {אותם פקידים נקראים במשנה: "מסיקין", דהיינו אנסים שגוזלים שדות}, את מחסן החיטים של ריש גלותא, והפקידים לקחו את החיטים מהמחסן), אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה רב נחמן לשלומי". (רב נחמן חייב את האדם לשלם עבור החיטים, בגלל שהוא מעצמו ללא כל אונס, הראה את החיטים לאותם פקידים).

הטעם שרב נחמן חייב את האדם לשלם הוא בגלל דינא דגרמי, וכן כתב הטור: דיני גרמות אינם כקנסות, וגובים אותם בחוץ לארץ. וכן כתב המחבר בסעיף ד.

לכפות על מזונות הילדים - הקצות בס"ק ד כתב: "כתב הגהת מרדכי בפרק האיש מקדש (מס' קידושין סימן תקנ"ז) בשם אביאסף, דיכולין עכשיו לכוף על מזונות בניו ובנותיו הקטנים משום מצוה, ולא הוי כדיני קנסות, כדאשכחן (מס' כתובות דף מט:) רבא כפה על הצדקה".