בית הדין

יב ניסן התשעז | 08.04.17

 

הרב ישועה רטבי

רקע

בישראל ישנן מספר מערכות בתי דין: א)- בתי דין אזוריים הדנים בנושאי נישואין, גירושין, צוואות וירושות, מעמד אישי וכו'. בתי דין האזוריים הינם ממלכתיים, וסמכותם נובעת מכח דיני התורה[1]. לבתי דין האזורים יש גם סמכות חוקית מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים. ב)- בתי הדין לממונות מוגדרים כבית דין פרטי. בתי הדין לממונות דנים לפי דיני חושן משפט, ומכאן מקור סמכותם. לבתי דין יש גם סמכות חוקית מתוקף חוק הבוררות. ג)- בתי דין לגיור. (במאמר זה לא נתייחס לבתי דין לגיור).

למערכת בתי הדין האזוריים קיימת ערכאת ערעור בבית דין הרבני הגדול^[2], בנשיאות הרב הראשי לישראל. הרקע ההיסטורי שהוביל להקמת בית דין הגדול לערעורים - מובא במאמרו של ד"ר זרח ורהפטיג (תחומין, חלק טו, תקנות הרבנות הראשית): "התקנה החשובה ביותר שהותקנה עם הקמת הרבנות הראשית (בשנת תרפ"א, 1921), היא יסודו של בית-הדין הגדול לערעורים על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים המקומיים. הסדר זה נתקבל על דעת הראי"ה קוק ז"ל וחבריו - במידה מסוימת בלחץ השלטון המנדטורי הבריטי, שהתנה הכרתו בבתי הדין הרבניים והקניית תוקף משפטי לפסקי דיניהם להוצאה לפועל על-ידי זרועות השלטון. הקמתו של בית-הדין לערעורים עוררה פולמוס חריף בין רבני הארץ. הרבנים, חברי משרד הרבנות בירושלים, הביעו דעה חיובית, לעומת חברי משרד הרבנות שביפו שהביעו התנגדות נחרצת[3]".

"...הקמת בית-הדין לערעורים נתקבלה על דעתו של הרוב המכריע של רבני ישראל ושל הקהילות בארץ-ישראל. גדולי התורה שבדורותינו שימשו בהרכביו לתפארה. סמכותו ההלכית נתקבלה על כל העם היושב בציון ובתפוצות, לרבות כל פלגי היהדות הדתית-חרדית. במשך השנים חלו אי אלו שינויים בשמו ובזיקתו לרבנות הראשית".

הראי"ה קוק כתב בתשובה (מובא בתחומין חלק א עמוד 5): "ובעניין בי"ד הגדול לערעורים - דעתי נוטה שחייבים אנו לכונן בי"ד גדול כזה פעה"ק ת"ו, ויהיה זה בתור הודעה ותיקון כללי ככל תקנת גדולי הדור לצורך הזמן".

מערכת בתי הדין לממונות הינה כאמור מערכת פרטית, כך שאין חובה לקיים בה מערכת ערעור. אומנם יש אפשרות חוקית לערער על פסק הבורר, זאת בתנאי שהצדדים הסכימו שפסק הבורר יהיה ניתן לערעור. (סעיף 21א לחוק הבוררות).

במציאות היום גם לחלק ממערכות בתי הדין לממונות יש ערכאת ערעור פנימית, שמורכבת משלושה אבות בתי דין. רשת בתי הדין 'ארץ חמדה-גזית' בראשות הגר"י כרמל היו הראשונים להקים מערך ערעור, ובשנים האחרונות ישנן עוד רשתות עם מערכת ערעור: 'הליכות עם ישראל' בראשות הג"ר ערוסי, 'איגוד בתי הדין' שהקים הגר"ב פז, בית דין 'הישר והטוב' בראשות הגרז"נ גולדברג, ובית דין 'נתיבות חיים' בראשות הגר"י פליישמן.

 

האם מותר לכל ב"ד לדון בפסק של ב"ד אחר

ישנם מקרים בהם נתבעים שהפסידו בדיון בבית הדין, ולא מוכנים לקבל את פסק הדין - פונים לדיינים אחרים או לתלמידי חכמים שיבחנו את פסק הדין ויביעו את דעתם. לפעמים אף מבקשים לחזור ולדון בבית דין אחר. האם מבחינה הלכתית הדבר מותר?

הרמב"ם (הלכות עדות פרק ו הלכה ה) פסק, שלכל בית דין יש חזקה שלא יטעו, ולכן אין לבית דין אחד להתערב בפסק דין של בית דין אחר. "ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר, אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו. אבל בודקין אחר העדים".

כך גם מובא בספר חזה התנופה (סימן מ): לאחר שהב"ד פסקו את הדין - לא ניתן לחזור ולתבוע בב"ד אחר. דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קלח עמוד ב הכותבת: "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי". (תשובה זו הובאה הבית יוסף בסימן יב {טז א}, בדרכי משה בסימן כ ס"ק ב בסמ"ע בסימן יט ס"ק ב, בש"ך בס"ק ג, ובפתחי תשובה בס"ק ז), ומכאן ניתן ללמוד שאין אפשרות לבית דין להתערב בפסק דין שכבר התקבל בבית דין אחר, (אא"כ מדובר בבית דין הגדול כמבואר לקמן, או בטעות בדבר משנה).

וכן מבואר מדברי הרא"ש (כלל פה סימן ה): "ומה שבקשתוני, אם יראה לי שאם הפשרה קיימת על היתום, שאכתוב להם מה שיראה לי בעיקר הדין... - לא ידעתי למה שאלתוני על זה. הלא רואה אני בכתב הדיינין שעמד בפניהם מורשה על היתום, ושמעו טענותיו של אפטרופוס של יתום ופסקו הדין, ואחרי שכבר פסקו הדיינים הדין של היתום.. אם כן הדין שנפסק על היתום קיים, ולמה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר, בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"!

"...ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים. אמנם, אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש, או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים - שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות, ואבאר  הדין לכל הצורך. הנה כתבתי לכם כל מה שהיה ראוי לי לכתוב עתה. ואתם וכל אשר לכם שלום, כנפש הדורש שלומכם וטובתכם".

כך גם כתב הר"ן (שו"ת סימן עה): "ראשונה, אני מתנצל לפני כבודכם כאשר השבתי על מה שנשאלתי מאת הנעלה מאישטרו משה מגיד, כי לא ידעתי שאתם פסקתם הדין כאשר הודעתוני עתה, שאלו ידעתי הייתי משיב אליו שכבר הורו זקנים מומחים ומובהקים, והטוען אחר מעשה ב"ד שלהם - לא אמר כלום, אבל הנכבד הנזכר בא אלי בשמכם, והגיד לי כי אתם רוצים לעמוד על דעתי בזה, ולכן השבתי על ההנחה שנשאלתי בה".

וכן פסק התשב"ץ (חלק ג סימן קסה): "ונראה שהב"ד לא ירד לדין זה... לא השגיח כלל לענין חזקה, ומ"מ אין כח ביד ב"ד לבטל דין שדן ב"ד אם לא שיודה הב"ד שהוא טועה אם הוא קיים, ואם אינו קיים (הדיינים נפטרו) - ישאר הדבר על דינו, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי".

נראה להסביר את דברי התשב"ץ, שלא מדובר בטעות ברורה בדבר משנה, כלומר אם מדובר בפסק הנוגד את הלכת השולחן ערוך - וודאי שהפסק בטל ויש לדון מחדש, אך אם לא מדובר בטעות בדבר משנה, אלא במה שנראה כטעות בעיני אחד הדיינים, אך ההבנה היא אפשרית בתוך גבולות ההלכה - לא ניתן לבטל את פסק הדין, כי בכל פסק דין יתכנו דעות שונות, אנו מתייחסים לדעה זו כמו שמתייחסים לדעת מיעוט, דייני הרוב סבורים שדיין המיעוט טועה, אך טעותו לא פוסלת את פסק הדין, כי היא בתוך גבולות ההלכה, כך הדין גם בפסק דין שניתן להבינו בתוך המסגרת ההלכתית - אין לבטלו, ורק אם מדובר בפסק דין שנוגד את פסק השולחן ערוך והרמ"א, או פסק שנוגד את דברי רוב האחרונים (בהלכות בהם בעלי השולחן ערוך לא התייחסו) - יש לבטל את פסק הדין.

וכן מובא בשו"ת חכם צבי (סימן קסט): "וזה ברור לכל מי שהריח ריח תורה, ובענין הפס"ד שיש לכם מן הרב שהיה מקובל לאב"ד על הקהלות, והם רוצים לחזור ולהתדיין על הפס"ד ההוא - הדבר ברור שאינכם זקוקים כלל להתדיין על הפס"ד שפסק הרב המקובל על השלש קהלות בזמן ההיא. ...כלל העולה, שאינכם מחוייבים לברור שום ב"ד, עד שיודיעו לכם הק"ק פ' על מה הם רוצים להתדיין עמכם. ואם הוא על דבר הפס"ד שכבר יש לכם -  אינכם זקוקים להשיב להם, דב"ד בתר ב"ד לא דייקי... קל וחומר ברב הפוסק בעירו - שאין לשום ב"ד אחר עסק בדבר, דא"כ לא שבקת חיי. ואפשר שהרב ההוא יאמר שהוא יותר בקי ומומחה מן הב"ד שהם רוצים לברר... ואם ימצא מי שיכתוב נגד האמור - הודיעוני ואשיבה ידי להוציא לאור צדקת האמת. ואל תראו ואל תחתו כי השי"ת ברחמיו יצילכם מזרוע בשר ושלום כנפשך אחיך".

וכך כתב ערוך השולחן בסימן יב סעיף ג: "אין לדיין להזדקק לשום דין שנעשה עליו פסק, הן דין הן פשר, אף על פי שבע"ד אחד נותן אמתלא לדבריו, שאומר שכפוהו לדין או שאר אמתלא - אין להזדקק לזה, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא, דאל"כ אין לדבר סוף מלבד שזה גורם שנאה ומחלוקת, ואין שלום יוצא מענין כזה [לבוש], אא"כ הוא בענין שיתבאר בסי' י"ד סעי' ח' כשבע"ד אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כמ"ש שם".

הב"ח בס"ק ד כתב: הגמ' במסכת בבא בתרא בדף לב עמוד ב הסיקה שלא חוששים לזילותא של הבית דין, הגמ' התכוונה למציאות בה הב"ד עצמו סותר החלטה קודמת שלו, אך אסור לב"ד אחר לסתור דברי ב"ד חברו.

החתם סופר (חושן משפט סימן יב) כתב שלא ניתן לדיין לדון לאחר פסק שניתן בבית דין אם הצדדים דנו בהסכמה ללא כפייה, אא"כ יש בעיה בפסק שנראית לעין: "הנה על הראשון, אם צריך להודיע מאיזה טעם דן הוא... היכא דליכא בעיר ובמדינה ב"ד גדול אחר, או אפילו יש ויש. אך שהב"ד הקטן, לא כפו אותם לדון לפניהם דוקא. אלא הבע"ד הפצירו בב"ד, להזדקק להם. וגם אין כאן מקום בדברי הפס"ד, המעורר לב לחשוד אותם - לא יאמר שום אדם בהצטרף אלו יחד שיהיה מחייב להודיע מאיזה טעם דנוהו. ואפילו בר בי רב דחד יומא, היודע לצפצף ולהגות בש"ע סי' י"ד, יראה ויבין זה".

החתם סופר הוסיף: גם אם מדובר בשני צדדים תלמידי חכמים, "חכמים ונבונים ויודעים התורה", וכל צד מביא ראיות לדבריו, בכ"ז לאחר שהדיין פסק את דינו - אסור להם לערער על דבריו, כי אין אדם רואה חובה לעצמו, והדיין פסק בצורה אובייקטיבית בצדק ובאמת^[4].

מכאן שאין אפשרות לערער על פסק הדין, אא"כ מדובר בערעור על טעות הלכתית ברורה ומפורשת (טעות בדבר משנה כמבואר לקמן). כמו כן מותר לערער כאשר מדובר בערעור לבית דין הגדול, כפי שמבואר לקמן.

צריך גם לציין, שמבחינה חוקית אין אפשרות מעשית לפנות לדיינים אחרים, כי אם הצדדים חתמו על הסכם בוררות בו הם מסמיכים בית דין מסוים לדון בענייניהם - יש לאותם דיינים סמכות לפסוק. הצד שזכה בדין, יכול לפנות לבית משפט שיאשר את פסק הדין^[5], ולאחר מכן ניתן לגבות את הסכום שנקבע בפסק הדין דרך הוצאה לפועל. התערבות של תלמיד חכם אחר, או של בית דין אחר לא תועיל בכדי לבטל את פסק הדין הראשון.

בנוסף, בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ג פס"ד המתחיל בעמוד 65) מובא: "דעל ביה"ד הרבני לפסוק רק בדברים הניתנים תיכף לביצוע ולהוצאה לפועל דרך הרשות". כלומר הבסיס לדיון הוא באפשרות לאכיפת פסק הדין, ובימינו אכיפת פסק הדין נעשית על פי חוק ע"י ההוצאה לפועל, לאחר חתימה על הסכם בוררות. ההסכם נתן תוקף לפסק דין של בית הדין, ואין לב"ד אחר להתערב ללא יכולת אכיפה.

לסיכום: צדדים שדנו בבית דין ללא מערכת ערעור - אין אפשרות לפנות לבית דין אחר בכדי לערער על פסק הדין, (אא"כ מדובר על בית דין הגדול, או בטעות בדבר משנה). מומלץ לפנות בכתב לבית הדין להסביר מדוע לדעתם הפסק שגוי, וכן ניתן לצרף תשובה הלכתית של ת"ח שתאשש את הדברים. אך בסופו של דבר ההכרעה היא רק של בית הדין, לכן בית הדין יוכל להכריע לא לקבל את הערעור, ולחלוק על חוות הדעת שצורפה לערעור.

 

המבקש לדון בבית הוועד או בבית דין הגדול

בדברי הגמ' מצאנו מוסד שנקרא בית הוועד, וכן מוסד שנקרא בית דין הגדול. בית הוועד הוא מקום בו מתאספים דיינים מומחים ותלמידי חכמים גדולים. לקמן נראה שלדעת הרמב"ם, אין הבדל בין בית הוועד ובין בית דין הגדול. אומנם לדעת התוס', יש הבדל בניהם. בית הוועד הוא כאמור מקום בו מתכנסים מספר גדול של דיינים גדולים ומומחים שדנים בניהם, אך בית דין הגדול הוא בית הדין הכי חשוב שיש בדור.

הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ג סימן מא) הביא את דברי ר"ת בתוס', שהגדיר כך את מוסד בית דין הגדול: "וכן היה אומר ר"ת, שתמיד היו ממנים הגדול שבדור לנשיא, כמו שבני בתירא ירדו מנשיאותם, ומינו את הלל נשיא, לפי שהיה גדול מהם, (פסחים דף סו ב), לכך נקרא בית דין הגדול. ואמר בריש אחד דיני ממונות (דף לב ב) צדק צדק תרדוף - אחר רבי אליעזר ללוד, וכן אחר ר' מתיא בן חרש לרומי, אלמא דאפילו רומי נקרא ב"ד יפה כשאין למעלה הימנו". גם המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשט) הגדיר כך את בית דין הגדול: "ומיהו בזמן הזה שאין נשיא בישראל - נראה דגדול הדור הוי ב"ד הגדול^[6]".

הגמ' במסכת סנהדרין דף לא עמוד ב דנה בשאלה, האם יכול אחד מהצדדים לבקש לדון בבית הוועד. האם אחד מהצדדים יכול לכפות על הצד השני לדון במקום הוועד, למרות שבית הוועד נמצא בעיר אחרת, ולא בעיר בה שמתגוררים שני הצדדים. (צריך לציין, במקרה זה בית דין הגדול או בית הוועד - לא משמשים כערכאת ערעור, אלא כבית דין קמא, הדן בצורה מלאה בתיק זה).

כך מובא בגמ': "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד, (מקום שמתוועדים בו הרבה ת"ח, כך שבעל דינו יתבייש מלהטריח בפניהם) - כופין אותו וילך למקום הוועד".

"אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה (על הנסיעות), על מנה, (בכדי להוציא את המנה שהנתבע חייב לו)?! אלא, כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי, אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן): שנים שנתעצמו בדין, (נעשו קשים זה לזה), אחד אומר נדון כאן ואחד אומר: נלך למקום הוועד - כופין אותו ודן בעירו. ואם הוצרך דבר לשאול - כותבין ושולחין. ואם אמר: כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני - כותבין ונותנין לו".

"...אמר אמימר, הילכתא: כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו? הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, (הלווה מעוניין לדון בעיר אחרת - כופים אותו שידון בעירו, כך שלא ייווצר מצב בו המלווה מוציא מנה לצורך הנסיעה מחוץ לעיר, בכדי לגבות מנה שהלווה חייב לו), אבל מלוה, (מלווה המעוניין לדון בעיר אחרת - שומעים לו, שכן) עבד לוה לאיש מלוה".

מדברי הגמ' מבואר, שיש לתובע זכות לדרוש לדון בבית הוועד הנמצא בעיר אחרת, אבל הנתבע אינו יכול לדרוש זאת, כי לא יתכן שתיווצר מציאות, בה התובע יוציא הוצאות נסיעה, השווים לסכום אותו הוא רוצה לגבות מהנתבע^[7].

הרא"ש (סימן מא) הקשה על דברי הגמ' במסכת סנהדרין: הרי מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד ב משמע, שגם הנתבע יכול לבקש לדון בעיר אחרת, כאשר הוא מבקש ללכת לדון בבית דין הגדול?

כך מובא בגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אמר מר עוקבא, לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל: כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא, (בית הדין כבר קיים דיון ראשון בו הוא שמע את טענות שני הצדדים, אך לאחר מכן בית הדין הזמין לדיון הוכחות עדים, והנתבע מסרב לבוא לדיון ההוכחות - ניתן לקבל את עדות העדים ללא נוכחות הנתבע). אבל לא פתחו ליה בדינא - מצי א"ל: אנא לב"ד הגדול אזילנא". (כל עוד והדיון לא נפתח - רשאי גם הנתבע לבקש שידונו אותו בבית דין הגדול).

 

הרא"ש הביא שלושה תירוצים:

• א. לעולם רק התובע יכול לבקש לדון בעיר אחרת. הגמ' במסכת בבא קמא דיברה על שני הצדדים שתובעים זה את זה, ומכיוון שכל צד טוען שהשני חייב לו, לכן כל אחד יכול לכוף את השני (שמבחינתו נחשב לעבד לווה), ללכת ולדון בעיר אחרת.
• ב. לעולם רק התובע יכול לדרוש ללכת לדון בעיר אחרת, אך הנתבע אינו יכול, שכן עבד לווה לאיש מלווה, אך זה רק אם ברור לנו שאכן יש חוב, למשל בעניין מלווה ולווה, מדובר שהנתבע מודה שהוא לווה, אלא שטוען שפרע מקצת, (מודה במקצת), או שטוען שפרע את כל החוב, (טענת פרעתי), במקרים אלו אנו בטוחים שהנתבע הוא לווה, והוא נחשב כעבד, ולפיכך אין הוא יכול לבקש לדון בעיר אחרת. אבל במסכת בבא קמא מדובר, שהנתבע הכחיש מכל וכל את היותו לווה, הוא טען 'לא היו דברים מעולם' (להד"ם), לעולם לא לוויתי, לכן אנו מאפשרים גם לנתבע לדרוש לדון בעיר אחרת, שכן כלל לא בטוח שהוא עבד לווה.
• ג. יש לחלק בין בקשה לדון בבית הוועד, ובין בקשה לדון בבית דין הגדול. במסכת סנהדרין מדובר על נתבע המבקש לדון בבית הוועד, דהיינו מקום בו החכמים מתכנסים - על כך כתבה הגמ' שלא שומעים לנתבע, (רק התובע יוכל לכוף על כך, כי עבד לווה לאיש מלווה). אבל הגמ' במסכת בבא קמא דנה בנתבע המבקש לדון בבית דין הגדול, דהיינו לדון אצל הנשיא שבארץ ישראל, ובזמנינו שאין נשיא, מדובר שהוא מבקש לדון אצל גדול הדור, או בבית דין הכי חשוב שיש בדור. על כך כתבה הגמ' ששומעים לו.

הרשב"א (חלק ו סימן קעד) כתב: כל אחד מהצדדים יכול לדרוש לדון בבית דין הגדול, למרות שבית דין הגדול נמצא בחוץ לארץ, וכפי שמבואר בגמ' (במסכת סנהדרין דף לב עמוד ב): "אחר רבי יהושע לגולה".

 

התוס' (מס' ב"ק שם ד"ה מצי), המרדכי (מס' סנהדרין סימן תשט), הסמ"ג (עשין צז), הטור והרמ"א הביאו את התירוץ השלישי להלכה, שכך ראוי מעיקר הדין לפסוק. ומכאן שלדעתם יש הבדל בין בית הוועד ובין בית דין הגדול. אבל הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכות ו-ט) לא חילק בין בית הוועד ובית בית דין הגדול, (כמובא בתירוץ השלישי ברא"ש), אלא הרמב"ם (בהלכה ז) חילק כפי המובא בתירוץ הראשון של הרא"ש: כאשר שניים תובעים זה את זה - גם הנתבע יכול לכוף ללכת לדון בבית דין שמחוץ לעיר, כי הוא ג"כ נחשב לתובע, אבל אם יש תובע ונתבע - רק התובע יכול לבקש לדון בבית הוועד או בבית דין הגדול ולא הנתבע, שכן עבד לווה לאיש מלווה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן יד סעיף א.

לסיכום: תובע שמבקש לדון בבית הוועד - שומעים לו, אך נתבע לא יכול לדורש לדון בבית הוועד. אומנם אם מדובר בתביעות הדדיות - לדעת השולחן ערוך גם הנתבע יכול לתבוע לדון בבית הוועד, אך לדעת הרמ"א, הנתבע לעולם לא יכול לדון בבית הוועד, אבל התובע או הנתבע יכולים לדרוש לדון בבית דין הגדול, שזה בית הדין הכי חשוב שיש בדור.

 

האם היום יש בית וועד

כאמור לעיל, לדעת הרמב"ם (שם הלכה ט) אין הבדל בין בית הוועד ובין בית דין הגדול^[8], והכוונה היא לב"ד עם דיינים חכמים ומומחים. לכן גם היום יש בית הוועד או בית דין הגדול, כך שיכול התובע לכוף את הנתבע לדון בבית הוועד, שמשמש כבית דין קמא, ולא כב"ד לערעורים.

כך כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ט): "וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין גדול, אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים, ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן, אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלונית, לפלוני ופלוני הגדול, ונדון לפניו בדין זה - שכופין את הלוה והולך עמו. וכן היו מעשים בכל יום בספרד". וכ"פ השולחן ערוך בסימן יד סעיף א.

אבל האור זרוע (בבא קמא סי' תלז) כתב: היום אין דין של בית הוועד, לכן התובע לא יכול לכפות לדון במקום אחר, כאשר יש בעיר ב"ד מומחה. "כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמתו - הרי זה דן בעירו בעל כרחו, לא שנא תובע לא שנא נתבע - לא מצי למימר נלך לבית הועד או לבית דין הגדול, אלא דן בעירו מפני הרמאין, שלא ידחו עצמן מן הדין. ותו, דליתא מקום הוועד קיבוץ חכמים שיתבייש מהם^[9]". (מובא גם במרדכי מסכת סנהדרין סימן תשט).

הרמ"א פסק להלכה כפי התירוץ השלישי של הרא"ש, אבל למעשה פסק כדברי האור זרוע, שאין היום דין של בית הוועד ושל בית הדין הגדול, לכן במציאות היום בעיר שיש בה בית דין - מחויבים הצדדים לדון בב"ד שבעירם, ואין הם יכולים לדרוש דיון בב"ד גדול שנמצא בעיר אחרת.

גם בשו"ת מהרי"ק (סימן כא) מובא, שהיום יש לדון בבית דין בעיר בה הצדדים גרים, ואין לבקש לדון בעיר אחרת: "הנה אמת כי צעקת הר"ר הירץ אלאנדרו"ף יצ"ו באה אלי, באומרו כי רבים מבני עמינו מתנשאין ליתן עיניהם בבעלי כיסים, להשליכם אל ארץ אחרת, ולהזמין אותם לפני רב או דיין אשר מארץ רחוקה, למען הפיק זממם על ידי כך, בהיות הדבר ידוע שבטרם שאיש אמיד, או הירא ורך הלבב, ימלאנו לבו להיות נודד ממקומו - שיתן לתובע תביעותו תהיה התביעה ישרה או לא ישרה, וא"כ הוא לקתה מדת הדין ח"ו, ולא שבקת חיי לכל עשיר, ונמצא עושרו שמור לו לרעתו ח"ו, כי ירבו עליו הקופצים והתובעים עד אשר ביניהם לא ירגיע ולא ימצא מנוח, ולא כן דרכי התורה חלילה וחס, אלא דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום... הרי לך בהדיא, דאע"ג דבימי התלמוד היה לכל הפחות מלוה יכול לטעון לבית דין קא אזילנא או לבית הוועד, אפילו הכי האידנא איכא למיחש לרמאי, ולא שנא תובע ולא שנא נתבע - צריך לדון בעירו... ועוד ק"ו בן ק"ו בארץ אשכנז אשר שמעתי שסכנה גדולה ברוב המקומות לצאת אפילו מקיר העיר וחוצה, וכל היוצא צריך הוא להוצאה מרובה, ואף גם זאת לא ינקה מסכנה... לכן גם אנכי הצעיר נעשה סניף אליהם, וגוזר אני בנח"ש, שלא יוכל שום אדם להוציא החכם רבי הירץ הנ"ל חוץ מהב"ד שלו בוורנקבור"ט, ככל הדרך הנ"ל לדון לפני האלוף מורנו הרב שמעון כהן". (הדיין בבית דין בעיר).

בשו"ת בנימין זאב (סימן תיח) עוד מובא, שלא ניתן לבקש לדון במקום אחר, בגלל שיש חשש שמדובר ברצון לגרור את הדיון למשך זמן רב: "לי הדיוט בנימין נראה, דהאידנא דרבו הרמאים, ושקרא שכיחא, וקושטא לא שכיחא - אין לומר דהנטען יוכל לטעון לב"ד הגדול קא אזילנא, דא"כ ימשך הזמן, ובהמשך הזמן יהיה החלש נגזל, או המכובד מזולזל, ויצא משפט מעוקל".

הדרכי משה בסימן יד ס"ק ח כתב בשם תרומת הדשן (פסקים סימן סה): בעיר בה יש ב"ד, שלא ניתן לכוף לדון בעיר אחרת: כל אדם שיקבר בבית החיים של אותה עיר, נחשב כבן העיר. וכ"פ הסמ"ע בס"ק יא.

וכ"פ האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עו): "שליכא בזה"ז בכאן ב"ד הנחשב ב"ד גדול. והפס"ד הוא בתקפו, ולא אנחנו ולא שום ב"ד אחר יכולין לבטלו. וממילא מחוייבין לשלם לו כפי שיצא מהפס"ד".

לסיכום: תובע המעוניין לתבוע את חברו בבית הוועד, לדעת השולחן ערוך במידה ובית הדין הנמצא בעיר אחרת גדול יותר מבית הדין שבעירו של התובע - יש לו דין של בית הוועד, והתובע יכול לכפות את הנתבע לדון שם, אבל לדעת הרמ"א אין היום דין של בית הוועד, ואין התובע יכול לכוף את הנתבע לדון בעיר אחרת, גם כאשר מדובר בבית דין גדול יותר.

 

מקורות קדומים לאפשרות ערעור

הציץ אליעזר (חלק טז סימן סז) הביא את דברי הספורנו (שמות פרק יח פסוק כא): "ואתה תחזה מכל העם - תברור ותמנה, כי באלה הג' ענינים צריך שתהיה אתה בעצמך, ולא יספיק זולתך, אבל בעניני פסקי דינים פרטיים - יספיקו שרי אלפים שרי מאות כו'. כי אמנם כשיהיו ד' מדרגות זו למעלה מזו: הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו - יצעק אל הגדול ממנו, ומן השני אל השלישי, ומן השלישי אל הרביעי, ובכן יהיו מעטים הבאים לפניך לדין". הציץ אליעזר העיר, שהקמת מערכת ערעור אפשרית רק אם יש הסכמה של הציבור, כפי שנאמר בהצעת יתרו: (דברים פרק א פסוק יד): וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת".

רבי אליעזר אשכנזי (נכדו של מהרי"ק) בספרו מעשי ה' (פרשת יתרו) כתב: "ולדעתי, להיותם שני מיני שופטים, מין אחד לשפוט ומין אחד לסתור כאשר אמרנו, לכן נקראו כרתי ופלתי, כי הפלתי הם השופטים הראשונים, על לשון כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז, ח), והכרתי הם הסותרים את הדין שהם כורתים הריב מכל וכל. וכן נקראו החרש והמסגר (מלכים ב כד, יד), על שם שני מיני שופטים, כי החרש פירש רש"י במלכים (שם) כשהיה מדבר הכל שותקין, והמסגר סוגר ואין פותח, כי השופטים אחד מדבר והכל שותקים, והמסגר שאמרו שסוגר ואינו פותח, רצה לומר שסותרים או מקיימים הדין וכורתים הריב כמו שנקראים כרתי".

בספר חושן האפוד (שו"ת חו"מ סימן מב) מובא: בבולגריה החליטו למנות רב ראשי, וביחד עמו יהיו עוד שני דיינים שידונו בבית דין הגדול. "כי כל יחיד ויחיד אשר יתדיין עם חברו לפני בי"ד שבעירו, ולא יהיה כח ורצוי במה שפסקו לו הב"ד - יקריב את משפטו עוד הפעם לפני הב"ד הגדול".

 "...כל כהאי גוונא דנידון דנן (הקמת בית דין הגדול), דמעיקרא הכי תקינו שרי וראשי הקהילות בהתאספם, קיימו וקבלו עליהם בכל מדינה ומדינה מערי בולגאלריא, דכי יהיה ריב בין אנשים, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני דייני עירם, ומי שיצא חייב אינו רצוי (מרוצה) במה שדנו אותו בית הדין - שיהיה לו רשות לבוא ולדון לפני בית דין הגדול... דראשי העם יכולים לתקן מה שיראה בעיניהם...  ומאחר דכל העם אשר בשער והזקנים יודעים דזו היא תקנת העיר - אין כאן זלזול לבית הדין הראשון, ומעקרא אדעתא דהכי נתתי, והדיינים יכולים לשמע טענותיהם, ובזה לא דיבר הרא"ש ז"ל. כך נ"ל ברור".

הציץ אליעזר (שם) עוד כתב: "כפי הכתבים והפסקים הרבים שמגיעים לפנינו מדי פעם מהתם להכא מתברר, כי נהוג כן בפשיטות כנ"ז להיות בית דין גדול לערעורים, בכל ערי המערב, ובעוד ערים רבים במדינות התפוצות. וכך נהגו מלפנים בתקופות שונות, וגם התקינו תקנות בקשר לכך ככתוב בפנקסי קהלות רבים".

הציץ אליעזר (שם) הביא מכתב מהראשון לציון הגר"י מאיר: "תמיד היה לנו ב"ד של ערעורים בכל ערי תורקיה, וזה דבר ידוע ומפורסם לכל חכם אשר ישב על כס ההוראה כי אחר הפס"ד של הב"ד הראשון - יש לו זכות הבע"ד לערער על הפס"ד, בהגישו בכתב את ערעורו לראש הרבנים שבעירו, וראש הרבנים היה שולח את הפס"ד יחד עם הערעור לעיר הבירה קושטא רבתי, ושמה היה ב"ד גדול שמעיין בדין, והיה לו הכח לסתור הדין ולדונו מחדש, או לקיים הפס"ד וכו'. וכן היינו נוהגים גם בירושלים ת"ו ובהרבה מקומות מקדמת דנא, ואין שום אדם ושום ב"ד פקפק בדבר הזה, ואם ראשונים כמלאכים נהגו ככה, אנו כבני אדם מדוע לא נלך בעקבותיהם".

הציץ אליעזר העיר: "וזה חידוש מה שמשמיע לנו הראש"ל הנ"ז, כי גם בפעיה"ק ירושלים היו כבר נוהגים ככה מקדמת דנא, שהיו יכולים לערער לפני ב"ד גדול על פס"ד שהיה מוציא בי"ד קמא, ולא שמענו ולא קראנו על ככה במקו"א, אך לא שמענו ולא ראינו - אינו ראיה, וחזקה שבודאי הראש"ל הנ"ל - לא בדה ח"ו דברים מלבו ולהעיד על ככה".

השולחן ערוך בסימן יד סעיף א כתב: הנתבע יכול לבקש מבית הדין שיכתבו נימוקים לפסק דין, בכדי שיוכל להראות את פסק הדין לבית דין הגדול או לבית הוועד, משמע שניתן להראות פסק דין לבית דין אחר.

ערוך השולחן (סימן יד סעיף ח) כתב: "ואם יביא מהגדולים מהם בחכמה שטעו - אז יסתרו הפסק דין. ויראה לי שהדיינים (מבית דין קמא) צריכים לכתוב שנותנים רשות (לבית דין בתרא) לעיין בהפסק דין, דאל"כ הא נתבאר בסימן יב סעיף ג דאסור לדון בפסק שפסקו אחרים". מכאן משמע, שאם הדיינים היו נותנים רשות - מותר לערער על פסק הדין.

 

הסיבה המרכזית להקמת בתי דין לערעורים

הפוסקים האחרונים הביאו מספר סיבות לצורך בהקמת בתי דין לערעור. כאשר הסיבה המרכזית היא הרצון לחתור לאמת וצדק, כפי שכתוב (דברים פרק טז פסוק כ): צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לכך הוקמה מערכת ערעור, שתוודא שאין טעויות שעלולות להיות בפסק הדין של בית דין קמא.

בגמ' במסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב מובא: "אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא - לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, (רבא אמר לתלמידיו: כאשר אתם רוצים לערער על פסק דין שלי, קודם תבואו לפני ותקשו את קושייתכם), אי אית לי טעמא - אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי. (אם יתברר שטעיתי בדבר משנה^[10] - אחזור בי); לאחר מיתה (אם יש לכם פרכא על הפסק לאחר מיתת רבא, כך שאין אפשרות לברר עמו על הפסק) - לא מיקרע תקרעוהו, ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, (אל תקרעו את הפסק אך גם אל תקיימונו), לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם, דלמא הוה אמינא לכו טעמא, (יתכן וניתן למצוא תשובה לקושייתכם, לכן לא תקרעו את פסק הדין^[11]), מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

החתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן נ) כתב: כאשר הנימוקים לפסק דין ידועים ויש עליהם פירכא - לא פוסקים ע"פ אותו פסק דין, מכיוון שאין לדיין השני אלא מה שעיניו רואות, אומנם לא יקרעו את הפסק דין שמא תימצא תשובה לאחר זמן (כמובא במסכת ב"ב דף קל עמוד ב), אומנם במציאות בה לא יודעים את הנימוקים (ולא ניתן לשאול את הדיין הראשון) - "אין להם להרהר, דודאי כדין עשה".

הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - חושן משפט סימן א) כתב: "על דבר שאלתו אם הדיין צריך להודיע מאיזה טעם דן, יפה הורה שבודאי אפילו אין בדבר שום טעם לחשדו - אעפ"כ צריך עכ"פ ליתן בכתב הטענות והפסק אם מתחלה דן בכפיה. וכל שלא באו שני הבעלי דינים לפניו מעצמם לדון, אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו - מקרי דן בכפיה, וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב, אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה, ובפרט בדורנו שהטעות מצויה... אפילו אם אירע לפני רב מומחה וגדול הדור מאד - אם אין הדיינים שישבו עמו גדולי ישראל מפורסמים בדור - אינו נקרא לענין זה ב"ד הגדול... וא"כ הדבר פשוט, שצריך הדיין או הרב ליתן כתוב וחתום, ולא חשוד אצלי שום רב שימנע מלעשות כן, אם לא שיודע באמת שלא דן בצדק או בשגגה, וגס לבו ובוש מלהודות על האמת שטעה".

כלומר לדעת הנודע ביהודה, רק בבית דין הגדול לא שייך החשש מטעות, אך בכדי שייקרא בית דין הגדול יש צורך שכל דייני ההרכב יהיו גדולי ישראל, רק אז אנו לא חוששים לטעות, אך לא מועיל אם יש רק דיין אחד גדול. ומשכך הרי שיש מקום לחשש לטעות בכל בית דין שכל חבריו אינם גדולי ישראל.

בשו"ת יביע אומר (חלק ב - חושן משפט סימן ב) מובא: "וכשמוצאים הב"ד לערעורים, שהב"ד הקודם טעו בפס"ד נגד ספרי הפוסקים - הו"ל טעות בדבר משנה וחוזר. ומצוה רבה קא עבדי להוציא לאור משפט. וכמו שקרה כזאת הרבה פעמים. וכן ידוע שכמה מגדולי הדור עבדי עובדא בנפשייהו באה"ק, והיו יושבים ודנים בב"ד הגדול לערעורים, ופעמים רבות היו מוצאים שהב"ד הראשון טעו בפסק - דינם, כי בדורות הללו בעוה"ר שכחה שכיחא והטעות מצויה מאד".

הג"ר צבי קאלישר בספר מאזנים למשפט (סימן יט בס"ק ב) כתב: "דודאי לא מסתבר, שאם פסקו בית דין ראשון - לא יהיו רשאין בית דין אחר לחפש אחריהם, אם הבעל דין קובל לפניהם, שלפי דעתו טעו בדין - למה לא נחוש לדבריו,  הלא מצינו הרבה פעמים בש"ס: אתו קמי דפלוני וחלק על הראשון. וכן ראיה ממה דכתבינן הטעם, אם תובעו והוא כדי שיוכל להראות לחכם אחר, אולי יסתור הדין ויברר הטעות, וגם לא מסתבר שאחר שיצא זכאי - לא ימצא מנוח מבעל דינו לכופו שידון עמו שנית - זה ודאי אינו. לזה נראה, דאם ירצה לדון ולטעון שנית - ודאי אין נזקקין לו, ואין גובין שום טענות או עדות, אם לא שמברר שיש לו טענות או ראיות חדשות שלא היו אז אצל בית דין ראשון, אבל בלא"ה - לא יחזירו. רק יראו בית הדין השני את הפסק דין והטענות הכתובין שם מבית דין ראשון, ויחפשו אחריהם, אם ימצאו טעות בדין ויתברר האמת".

­

טעות בדבר משנה

בשו"ת הרא"ש (כלל צט סימן ו) מובא: כאשר יש טעות בדבר משנה בפסק של הדיינים - יש לערוך דין חוזר, ואז מדין מצוות השבת אבידה לומר לצדדים שיש טעות בפסק.

הב"ח (סימן יט ס"ק ב) כתב בשם מהר"א שטיין (לאוין סימן ט): אסור לאדם לומר לבעל דין, שהדיין טעה בפסק הדין, וזה חלק מאיסור לא תלך רכיל. (מובא גם בש"ך בסימן יט ס"ק ב, בקצות בס"ק א ובבאר היטב בס"ק א). השער משפט (סימן יט ס"ק א) סייג: מדובר בטעות בשיקול הדעת, שאז אסור לומר לאחד מהצדדים שיש טעות בפסק דין, אבל אם מדובר בטעות בדבר משנה - יש מצווה ליידע זאת לצדדים, כדברי הרא"ש.

האורים בסימן יט ס"ק ב כתב: אם מדובר בטעות שלפי ההלכה לא מבטלים את פסק הדין - אסור לומר לבעל דין שחלה טעות, כי אמירה זו נחשבת ללשון הרע. אומנם אם מדובר על טעות בדבר משנה - עדיין יש לפנות קודם לדיינים בבית דין קמא, שיתקנו את פסק הדין^[12], בשלב זה עוד אסור לומר לצדדים שיש טעות בפסק הדין. אבל אם הדיינים לא מוכנים לשנות את פסק הדין (בטעות בדבר משנה) - מותר לומר לאחד מצדדים שיש טעות בפסק, "כדי שיברר ע"י חכמים אחרים, ולבטל הפסק הנעשה בטעות".

הגדרת טעות בדבר משנה - טעות בדינים המפורשים במשנה, בברייתא, בגמרא, או בדברי השולחן ערוך והרמ"א, או בהלכה שנהוגה ומוסכמת על רוב הדיינים. (בנספח מבואר בהרחבה, מהי הגדרת טעות בדבר משנה שגורמת לביטול פסק הדין).

בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד - חושן משפט סימן א) מובא: "הואיל וקבלה זו אינה אלא במקרה של טעות בהלכה - אין בית דין השני יכול לסתור פסק דין הראשון אלא אם ימצאו בו טעות בדבר משנה. זאת אומרת דבר שנזכר מפורש בדברי הפוסקים, אבל בדין שבית דין הראשון דן מבחינת מדמה מילתא למילתא - אין בית דין השני יכול לסתור דינם אם לא בהוכחות וראיות ברורות. וכן כתב החות יאיר בהשמטות, ובאופן זה ראוי ורצוי ליסד בית דין לערעורים".

בפסקי דין-ירושלים (חלק יב עמוד יט) עוד סייגו: "בדור עני כדורנו, נראה שמן הראוי לשמור מכל משמר על כבודם של בתי הדין צדק הפועלים בתוכנו, ועל כבודם של האבדי"ם והדיינים החשובים, ולמנוע פגיעה במעמדם ע"י מפולת של ערעורים בבית דין זה כלפי בית דין אחר, מצד בעלי דין שהפסידו בדינם, בטענה של טעות בדבר משנה". אך כאמור לעיל, היום ישנם יותר בתי דין שקיבלו על עצמם את מערכת של בית דין לערעורים שבוחנים האם יש טעות בצורה מכבדת וראויה.

 

גבולות הסמכות של דייני הערעור

בתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים בישראל בס"ק קלב נאמר: "1)- כל פסק-דין וכל החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין, ניתנים לערעור לבית-הדין הגדול. 2)- על פסק-דין זמני או החלטת-ביניים - אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית-הדין הגדול".

כלומר לאחר פסק דין מוחלט - יש זכות לכל צד לערער לבית דין הגדול, אך לאחר החלטות ביניים תוך כדי מהלך הדיון - אין זכות ערעור מידית, אלא רק אפשרות לבקש רשות לערער (בר"ע). דיין מבית הדין הגדול יעבור על כתב הבקשה. בסמכותו לדחות את הבקשה על הסף, ובסמכותו לאשר את קיום הערעור.

בס"ק קלה עוד נאמר: "אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן: א)- טעות בהלכה. ב)- טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות. ג)- פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון".

בס"ק נ נאמר: "בית-הדין ישמע תחילה את המערער ואחרי-כן את המשיב". ובס"ק קמז 2 נאמר: "בית-הדין הרבני הגדול רשאי להכריע בערעור על סמך החומר שבתיק בלבד, אם הביעו כל הצדדים לערעור את הסכמתם לכך. אולם גם במקרה זה רשאי בית-הדין להחליט בכל עת שיש לשמוע את בעלי-הדין".

בפסקי דין-ירושלים (חלק  ח פס"ד המתחיל בעמוד שעט) מובא: "החוק והתקנות שמאפשרים לבי"ד הגדול לערעורים לדון ולבטל פסקי דין של בי"ד איזורי, אינם אלא בדיני ממונות ואישות אך לא בפסקי דין על מעמד אישי, היינו כשרות או פסול אישי לקהל או לנישואין. כך פסקו ביה"ד הגדול (בתיק מס' 42 - תשט"ז שהובא בס' סדר הדין עמ' 450 הערה 33 ופס"ד ירושלים כרך ז עמ' שצא). ע"כ בנידון דידן שמדובר בפס"ד על מעמד אישי - גם לבי"ד הגדול לא היה ניתן לדון ולבטל פסק זה".

 

מספר הסברים לדברי הגמ': "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי"

הפוסקים הביאו מספר דרכים כיצד להסביר את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קלח עמוד ב: "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי", כי מכאן ניתן לכאורה ללמוד, שאין אפשרות לבית דין להתערב בפסק דין שכבר התקבל בבית דין אחר? א"כ כיצד יכול בית דין לערעורים לדון בפסק של בית דין קמא?

• א. בזמן הזה כן מדייקים - הפתחי תשובה בסימן יט ס"ק ג כתב בשם הרדב"ז (מובא במבי"ט ח"ב סי' קעב): רק בזמן הגמ', ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, אבל בזמנינו - דייקינן ודייקינן. שהרי הרשב"א (ח"א סימן אלף תקמ"ט) כתב, שבזמנם כבר הדיינים אינם בקיאים בדינים, ולכך הבית דין השני אינו מסתמך על הראשון אלא חוזר ומעיין ומדקדק בדין מחדש. "ואם בזמנו של הרשב"א ככה - כ"ש בזמנינו".

אומנם הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן כא) לאחר שהביא את דברי הרדב"ז הגיה בצד העמוד^[13]: "אמר יוסף קארו: לא דק, דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר, (מדובר היה על מקרה של קניין אודיתא, שלא היה ברור לדיינים בזמנו, כי ההודאה נראית כשקרית), אבל בשאר דינים - גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא, וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בבית יוסף". כלומר יש חזקה לדיינים שמודעים להלכה, ולכן לא ניתן לערער על פסק דינם. מכאן ניתן ללמוד, שבפסקי דין בהם ברור שהדיינים לא מכירים את המציאות או לא מכירים את ההלכה - יש מקום לערער.

• ב. אין איסור הלכתי בערעור - בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד חו"מ סימן א) מובא: "אחרי העיון נבין, שהלכה זו לא נאמרה בדרך אזהרה וצווי, אלא בדרך משפטית, בהנהגת בית דין, שאין בית דין אחר מדקדק בפסקיו של בית דין הראשון לחשדם שמא טעו בדין או נתעלמה מהם הלכה או אפילו שמא לא דקדקו להוציא מתחת ידם כתב כזה שאינו מתוקן כל צורכו ועלול להביא לידי תקלה, אלא מן הסתם מחזיקינן את כל בית דין שפסקו כדין ודקדקו בכתבם להוציא מתחת ידם פסק אמת מדוייק ונקי מכל דבר העלול להביא תקלה ומכשול, וזהו פירושם של הדברים: בי דינא בתר בי דינא לא דייקי, וכיון שזו אינה אזהרה ולא איסור אלא דבר הרגיל בין בתי דינין, לכן לא פסק מרן את המאמר הזה בהלכותיו".

וכן מובא ביביע אומר (חלק ב חו"מ סימן ב): "אולם פשוט שר"ל דב"ד אינם נוהגים לדייק אחר ב"ד חבריהם. כיעו"ש. אבל אין בזה איסור מן הדין".

• ג. מותר לוודא שאין טעות - מרן הראשון לציון בספרו יביע אומר (שם) עוד כתב: "ומשום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, היינו בסידור טענות מחדש, דקי"ל שאינו טוען וחוזר וטוען (ב"ב לא). אבל לעיין בטענות בפסק - דין מנומק אם פסקו כדין - שפיר דמי". כאמור לעיל, הסיבה המרכזית להקמת בית דין לערעורים היא הרצון לחתור לאמת וצדק, לכן ניתן לוודא שאין טעות בדבר משנה. הגמ' אסרה לדיין אחר לשמוע מהצדדים את הטענות מחדש, אך אין איסור לדיין אחר לוודא שאין טעות בהלכה.

כך גם משמע מדברי הרמב"ם (הלכות עדות פרק ו הלכה ה), שהסביר את הטעם לכך שאסור לב"ד להתערב בפסק של ב"ד אחר, בגלל שלכל בית דין יש חזקה שלא יטעו, מכאן שאם החזקה תורע ע"י בדיקה מדוקדקת, ובה ימצא שבית דין קמא טעה בדין - מותר להתערב שפסק דין, כי בית דין לא מתערב רק כאשר יש חזקת אמון, ולא כאשר מתברר שיש טעות, כך שהורעה החזקה. (כך כתב הגר"ח פאלאג'י בספרו סמיכה לחיים, אה"ע סימן ט, דף נו עמודה ב ד"ה ועוד נראה).

גם האורים (סימן יט ס"ק ג) כתב בשם הש"ך (סימן לט בס"ק לו), בדרך כלל גם בזמן הזה לא חוששים לטעות של ב"ד קמא, ולכן גם היום אומרים שב"ד בתר ב"ד לא דייק, אבל אם יש ריעותא בפסק - ניתן לומר שהדיינים בב"ד קמא טעו, ובית דין השני ידייק בפסק. כך כתב האורים: "(במקום) דיש ריעותא, דיש מקום לתלות דטעו - אז אמרינן בזה"ז אולי טעו, אבל מסתם - אף בזה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקי".

• ד. יש הסכמה מראש משני הצדדים - באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (חלק א עמוד עא, בנשיאות הראשל"צ הגרב"צ מאיר חי עוזיאל) מובא: "מכיון שדבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים, שדינה כדין תורתנו הקדושה, וכל הנכנס לדין נכנס אדעתא דהכי. מסקנה: יש סמכות לבית - הדין הגדול לערעורין לדון בערעור". וכן מובא ביביע אומר (שם): "ומה גם, אחר שהונהג כן, אדעתא דהכי נכנסו הב"ד לשרת בקודש. וכדאי מאד הדבר, שעי"ז ינתן תוקף לכל פסקי הדין שלנו להוציאם לפעול ע"י הממשלה, ולהציל גזול מיד עושק". וכך גם כתב הציץ אליעזר (חלק טז סימן סז).

כלומר כאשר יש הסכמה מראש של הצדדים שתהיה קיימת אפשרות ערעור - ההסכמה תקפה, כי הצדדים קיבלו עליהם שפסק הדין של בית דין קמא איננו סופי וניתן לערער עליו.

• ה. קיימת תקנה להקים ב"ד לערעורים - הגמ' התייחסה למקרים בהם אין תקנה, שאז אסור לערער, אך במקום שיש תקנה להקים בית דין גדול לערעורים (כמו התקנה של הרבנות הראשית, או התקנה של חכמי בולגריה, כמובא לעיל בספר חושן האפוד) - יש סמכות לבית הדין הגדול לערעורים.

כך מובא בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד - חושן משפט סימן א): "ואם עדיין ימצא מי שלבו נוקפו וחושש לומר שאין לנו לחדש דבר שלא מצאנוהו מפורש, ושגם בבית דין של ערעורים יש מקום לומר: "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"? אף אני אשיב ואומר, שבמקום שהצבור מתקנים תקנה זו באופן כללי, וכל העומדים לדין סברו וקבלו למפרע שכל אחד מהם יכול לערער בפני בית דין לערעורים המקובל לכך - בזה אין שום ספק בדבר, שבית דין מצווים לכתוב כל פסקי דינם באופן ברור ומנומק, כדי שתהיה עליו אפשרות הבקרת".

הגר"א שפירא (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י פס"ד המתחיל בעמוד 168) חיבר בין שני הסברים: א)- התקנה. ב) נכנסו על דעת כך שיש אפשרות ערעור. "דבכל פס"ד יש שני יסודות שעל פיהן בי"ד לערעורים מבטל פסק-דין של ביה"ד האזורי. חדא, מכח תקנות הדיון, ואדעתא דהכי הצדדים מתדיינים, שביה"ד לערעורים יבדוק מחדש את הבעיה אם יש כאן פס"ד בטעות, ואין כאן דין של בי"ד בתר בי"ד לא דייקי, ומכיון שנשפטים מחדש ניתן פס"ד מחדש. ושנית, שמכיון דכך נתקנו תקנות הדיון לכתחילה, י"ל דביה"ד פסק אדעתא דהכי (שיהיה ניתן לערער) בבית הדין הגדול".

• ו. מותר לערער על דיון שנעשה בכפייה - הציץ אליעזר (שם) עוד כתב: בתי דין שפוסקים בענייני אישות יכולים לפסוק גם בכפייה, ניתן לחייב את הצדדים להתדיין בבית הדין, ומכיוון שהדיון הוא בכפייה - יש רשות לשאול בפני הבית דין הגדול. וכך כתב הנודע ביהודה (מהדו"ת חחו"מ סי' א): "דכל שלא באו שני הבעלי דינים לפניו בעצמם לדון, אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו - מקרי דן בכפיה, וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה, ובפרט בדורנו שהטעות מצויה".
• ז. צריך להוסיף כפי האמור לעיל, הגמ' התייחסה לבית דין שמתערבים בהחלטת בית דין אחר. או על צד שמפסיד בדיון ומערב תלמיד חכם שיערער על פסק הדין. במקרים אלו אנו אומרים: "ב"ד בתר בית דינא - לא דייקי", כי בית דין קמא שמע את שני הצדדים, הדיינים היו מעורבים בכל ההליך, הם מכירים לפרטי פרטים את הדקויות שיש בתיק, האם הצדדים שינו את גרסתם, כיצד בוצעה חקירת עדים וכו', אך הדיין שבא לאחר מכן לא מכיר את כל ההליך שבית דין קמא עבר, ולכן מסקנתו יכולה להיות שונה שלא בצדק.

מכאן שאין בדברי הגמ' בכדי לשלול מערכת של בית דין לערעורים, כי הגמ' רק שללה בדיקה שטחית של התיק, שנובעת בגלל הסתמכות על בית דין קמא, אך אם מדובר במערכת שמלכתחילה הוגדרה כדו-שלבית: פסק בבית דין קמא ולאחר מכן אפשרות ערעור בבית דין לערעורים, יש לכך תוקף, כי לא מדובר בהתערבות חיצונית ללא היכרות מספקת בתיק, אלא במערכת ערעור שמקבלת את הקלטות הדיון בבית דין קמא, פרוטוקולים מלאים, וכו'. במידה ובית הדין לערעורים מחליט להתערב בתיק, הוא שומע את שני הצדדים, יש לדייני הערעור אפשרות לתחקר את הצדדים פעם נוספת, ובכך להגיע לחקר האמת.

 

נספח: הגדרת טעות בדבר משנה

השולחן ערוך בסימן כה סעיף א פסק: "כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים - חוזר הדין ודנין אותו כהלכה".

בגמ' במסכת שבועות דף ל עמוד ב מובא: "ת"ר: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק". רש"י ביאר: "אם דן דין, ולבו נוקפו לומר שהוא טועה - לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן יז סעיף ח.

ערוך השולחן (סימן יז סעיף יב) הוסיף: "ומוטב להתבייש בעלמא דין, מבעלמא דאתי. ועוד דאין זה בזיון כלל, דמצינו לחכמים גדולים שחזרו בהם, והודו שמה שאמרו מקודם אינו כן לדינא".

לדעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ב-ד) והשולחן ערוך (סימן כה סעיפים א-ד): דיין שטעה בדבר משנה^[14] - מחזירים את הדין^[15]. אומנם אם טעה בשיקול הדעת^[16], יש לוודא שבעל הדין לא יפסיד בגלל טעותו של הדיין, כך שיש לבדוק האם הדיין משלם או לא משלם, אם הדין שהדיין משלם על טעותו - לא צריך להחזיר את הדין, שהרי בעל הדין יקבל את כספו מהדיין ולא יפסיד, אך אם הדין שהדיין אינו משלם על טעותו - יש להחזיר את הדין, בכדי שבעל הדין לא יפסיד^[17].

אך לדעת הרא"ש (סימן ה) והרמ"א בסימן כה סעיף ב, בטעות בשיקול הדעת - אין אפשרות ערעור גם אם גדול קבע שיש טעות בפסק. ואם הצדדים קיבלו עליהם את הדיין, הרי הוא פטור מלשלם. במציאות היום הדיינים בבתי דין נחשבים כדיינים מומחים שהצדדים קיבלו עליהם, ולכן לדעת הרמ"א אין אפשרות לערער על פסק דין עם טעות בשיקול הדעת, וכן הדיין פטור מלשלם על הנזקים, אבל לדעת השולחן ערוך יש אפשרות ערעור גם בדיין מומחה שטעה בשיקול הדעת.

הש"ך בס"ק כט אות ב כתב: לדעת הרמ"ה, גם בטעות בשיקול הדעת - אם יש אפשרות לערער ולקיים פסק דין חדש - יש לעשות זאת, לכן אם הנתבע לא שילם לתובע - גם בטעות בשיקול הדעת יש לבטל את פסק הדין, ורק אם הנתבע כבר שילם, אנו אומרים שלדעת הרא"ש אין אפשרות ערעור בטעות בשיקול הדעת. אבל הטור סבור בדעת הרא"ש, שלאחר פסק הדין - אין אפשרות ערעור בין טעות בשיקול הדעת, למרות שהנתבע לא שילם לתובע, כי לאחר פסק הדין - קם דינא. הש"ך עצמו פסק כדעת הרמ"ה, שכל עוד והנתבע לא שילם - ניתן לערער גם בטעות בשיקול הדעת.

למעשה, טעות בדבר משנה פחות שכיחה, במיוחד בבתי דין בהם גם קיימת ערכאת ערעור. פסק הדין עובר את בחינה מדוקדקת של שלושת הדיינים, ובמידת הצורך גם של ערכאת הערעור.

גם בטעות בשיקול הדעת למעשה כמעט ולא ניתן לפתוח את הדיון מחדש, זאת ע"פ הסתייגויותיו של ערוך השולחן (סימן כה סעיף ב): "רק אם יש גדול בתורה ממנו בעיר - מחזיר הדין וההוראה, אם עדיין אפשר להחזירו, ובהסכמתו של הדיין".

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כה בס"ק כה) סייג את האפשרות לחזרת הדין וכתב: גם אם רוב הרבנים סבורים בניגוד לפסק שכתב הדיין, בכ"ז אומרים שהדין קיים ולא מחזירים את הדין^[18].

בתקנות הדיון תקנה קכח נאמר: "חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור".

 

 

 [1] כפי שכתוב בספר שמות (פרק יח פסוקים טו- טז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו".

[2] עד שנת תשי"א מערכת הערעור נקראת בית דין לערעורים, הרב הראשי היה מצרף אליו שניים מחברי מועצת הרבנות הראשית, והם היו הרכב הערעור. בשנת תשי"א הגרי"א הרצוג הקים את מערכת הדין לערעורים כמערכת עצמאית, שמו של בית הדין שונה וכעת נקרא בית דין הגדול לערעורים. דייני הערעור אינם חברים במועצת הרבנות הראשית, (למעט הרבנים הראשיים).

[3] בשנים בהם כיהן הגאון הרב בן ציון חי עוזיאל כרב הראשי ליפו, הוא התנגד להקמת מערכת ערעור ללא קבלת הסכמה מבית דין קמא, אך עם הקמת הרבנות הראשית, הרב כתב מאמרים ארוכים לבסס את ההיתר להקמת בית דין לערעורים.

הג"ר יוסף צבי הלוי, אב"ד בתל אביב (היה חתנו של הג"ר נפתלי הרץ הלוי, הרב הראשי ליפו) בספרו אמירה נעימה (מאמר יג) כתב: "ודאי שאף פעם לא היה מנהג בישראל כזה ליסד ב"ד לערעור, שבזה פוגעים בכבוד ב"ד הפוסקים. והמנהג הזה לא היה אלא בערכאות שלהם, והמנהג הזה באה בארץ רק מתוך לחץ ממשלת המנדט, אבל בב"ד של ישראל - לא שייך זה, דאמרינן בר"ה (כה) אמר לו: אם באין אנו לדון אחר ב"ד של ר"ג - צריכים אנו לדון אחר כל ב"ד ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל - הרי הוא כבית דינו של משה עכ"ל. לכן אף פעם לא היה מנהג כזה בישראל, כי אנחנו לא כאומות העולם, שאין להם דעת תורה ומשפטים בל ידעום, מה שאין כאן לנו שלחן ערוך ומסודר, פוסקים מגדולי הראשונים ואחרונים, והעסק בהם מחכים, כמו שאמרו חז"ל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות. והעוסק בחוקי משפטי האומות, שהמקור שלהם מה שבדו אנשים פשוטים מלבם האטום - טפשות נתווספת עליהם".

[4] החתם סופר הוסיף: "היוצא מדברינו, הגאון מו"ה ישראל ובד"צ שדנו בלי כפיה, וגם אין מקום בפס"ד לחשוד אותו, רק מה שראשי כוללי וואלין חשבו בנפשם, שיוציא לאור צדקתם. ולא ראו חובה לנפשם. וטעו בדין מעיקר'. ובד"צ ירדו לעומק, ושפטו משפט צדק. א"כ כל המלגלג, ומכ"ש הקורע פס"ד - עזתים המה, ובני נידוי. וה' הטוב יכפר בעדם. כי משיחם וכעסם עשו. יתחרטו וישובו, ירחם ה' צבאות".

[5] כך נאמר בחוק הבוררות בסעיף 23: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק - דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט".

[6] כך גם מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג וחבריו (סימן תעה): "אבל לטעון לב"ד הגדול קאזילנא, דהיינו גדול הדור אם היה יודע מי הוא, בהא ודאי מודינא דתרוייהו מצי לטעון". כך הסביר הרשב"א (חלק ז סימן תקכ"ו) את דברי התוס': "לבית דין הגדול קא אזלי, ובית דין הגדול היינו גדול הדור. אבל לבית הועד - היינו קהלה שיש מקל ורצועה".

[7] הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ז) כתב: גם נגזל או ניזק או קונה - יכולים לדרוש לדון את המזיק או את הגזלן או את המוכר בעיר אחרת, (וכ"פ הרא"ש בסימן מא). נחלקו האחרונים לגבי תביעת שכירות או בשותפים, האם יכול התובע לכוף את הנתבע לדון בעיר אחרת?

הסמ"ע בס"ק ו כתב שאין זו תביעה ברורה, ואין חילוק בין השוכר ובין המכיר או בין שני שותפים, לכן אין התובע יכול לכוף את המלווה לדון בעיר אחרת, אבל הנתיבות בסק"א כתב שתביעת שכירות או שותפים, דינה כתביעת גזלן ונגזל, ויכול התובע לדון בעיר אחרת.

[8] כך כתב הסמ"ע בסימן יד ס"ק א, הש"ך בס"ק ב, האורים בס"ק א והנתיבות (חידושים) בס"ק א.

[9] המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשז) כתב: "ועוד השיב ר"מ ז"ל, כך ראיתי בתקנת הקהלות, שאם אחד מבעלי דינין טוען לשלח למרחקים, ויש חכם סמוך להם, ורואין הדיינין שהוא מתכוין להפסיד חבירו בשכירות השליח - אין שומעין לו, לפי שהדברים ניכרין שהוא מתכוין לדחייה ולהפסידו... אם יש ב"ד בקי סמוך לעירם וכ"ש בתוך עירם, דלא שבקת חיי לכל בריה, שאם התביעה מה' דינרים - אין נכון שישלח למרחוק וישכיר שליח בעשרה דינרים, אף על פי שאותו חכם הרחוק חכם יותר מן החכם שבסמוך".

[10] כך כתב הר"ן (חידושים על מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב): "דוקא אי הך פירכא בטועה בדבר משנה, הא בשקול הדעת - הא קי"ל קם דינא ואינו חוזר"

[11] הר"ן עוד כתב: "חייב תלמיד לכבודו של רבו שלא יסתור את דבריו באותו דין עצמו, אף על גב דמדינא חוזר, ומיהו דוקא בההוא פסקא דדינא גופיה, (שלא יקרע את פסק הדין במקרה הספציפי בו הרב פסק), אבל אם בא מעשה אחר לידו, אף על פי שהוא שוה לו ממש - יכול הוא לדון כמו שנראה בעיניו, דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

[12] וכן כתב החפץ חיים (לשון הרע, כלל ו, הערה לאחר סעיף ח): "כשאחד יוצא מבית דין חייב, והוא מספר לחבירו ומסדר דברי זכותו לפניו לאמר, ראה בעצמך איך שהדין עמי, ובית דין פסקו מהיפך להיפך, ואם היה בא דין שלי לפני רב פלוני ופלוני שהוא מפורסם לחכם, בודאי היה מבין האמת עם מי, ולא היה פוסק פסק מהופך ומקולקל כזה, ומדבר עוד על הבית דין עבור זה דברי חרופין וגדופין אשר אין להעלות על הכתב. ואם חבירו משיבו אינני מאמין שיפסקו כן, יאמר לו ראה את הפסק וקרא אותו היטב, ותראה בעצמך אשר לא בדעת ובהשכל נעשה, והוא מראה את הפסק וקורא אותו פעם אחרי פעם, ובכל פעם הוא מתפלא יותר, ומוצא גם - כן בהפסק דברים אשר לא נראו לו לפי דעתו (כידוע שפסקי בעלי בתים אינן שוין לפסקי התורה הקדושה), עד שנחלט בעיני שניהם שהרב או הבית - דין שבעיר הזאת אין להם שיקול הדעת לידע איך לפסוק דין על בוריו. ועתה נבוא לענינינו, ראה איך בשאט נפש עבר על לאו דלא תשא שמע שוא, ועל עשה דבצדק תשפוט את עמיתך, ועוד שארי לאווין המבוארין לעיל בפתיחה, ואלו היה השומע הולך בדרך התורה הקדושה, כשבא אחד לפניו בענין כזה, בודאי החיוב מוטל עליו אם יכול להוציא אף מלב הבעל דין שלא יהיה לו תרעומות על הבית דין, ולהרחיב לפניו בדברי אמתלאות שעל הבית דין אין שום עולה חס ושלום, שהם פוסקין כפי המבואר בתורה הקדושה על פי הטענות, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי יש כמה פעמים שאף שהאמת עם אחד אף - על - פי - כן נסבב מן השמים להשני שיזכה בדין... כל שכן בזה שהכף זכות מכריע הרבה יותר, כי ידוע הוא לכל יודעי דת ודין שפעמים הרבה הדין משתנה מפני טענה אחת או מפני סברא אחת, ואפילו אם הוא חכם גדול בתורה ורואה הוא לפי דברי הבעל דין שהוא מספר לו את טענותיו שהדין עמו, עם כל זה יש לו לחשוב עליו פן לא טען כך בעת מעשה, ורק עתה אחר שיצא חייב מבית דין נתיישב בדעתו שהיה לו לטעון כך וכך. הכלל בענין זה יש הרבה והרבה מעניני זכות שנוטה יותר מלכף חובה, ואפילו אם הפך על כל צדדי הענין ואין לו על הבית דין שום זכות, עם כל זה מן התורה אסור להחליט עליהם ולאמר שאינם יודעים האיך לפסוק דיני התורה, אלא יש לילך אל הרב או אל הבית דין ולדרוש מאתם הטעם, וכמאמרם באבות אל תדין את חברך וכו' אולי יראה לו שהמעשה לא היה, או יראה לו את טעם דבריו מאיזה מקום הוציא את הפסק שלו, או יודה לו ויאמר טעיתי, כי אפילו באמוראים הראשונים מצינו שטעו בפסקי הדינים ואחר - כך חזרו בהן (וכמאמרם בנדה {דף ס"ח} הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו וכו') וכמו שנאמר בתורה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

[13] בפרויקט השו"ת הביאו את הערת הבית יוסף הנ"ל בסוגריים: "במהדורת שאלוניקי מופיע הקטע המוסגר כהגהה בצד העמוד".

[14] הגדרת טעות בדבר משנה - בגמ' במסכת סנהדרין דף לג עמוד א מובא, שטעות בדבר משנה כוללת גם טעות בברייתות, וכוללת גם טעות בדברי האמוראים: "אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא? (אם הדיין טעה בברייתות, האם נחשב כדין ברור ודמי לטעות בדבר משנה שחוזר)? אמר ליה: אין. (רבינא שאל את רב אשי): אפילו בדרב ושמואל? (דיין שטעה בדברי האמוראים הראשונים, האם נחשב כטעות בדבר משנה)? אמר ליה: אין. אפילו בדידי ודידך? (רבינא שאל את רב אשי: דיין שטעה בדברי האמוראים האחרונים, כגון בפסקי הלכה שלנו, האם נחשב כטועה בדבר משנה ומחזירים את הדין)? אמר ליה: אטו אנן קטלי קני באגמא אנן"?! (איננו בטלנים חותכי קנים באגם, אלא גם דיין הטועה בהלכות פסוקות שלנו, נחשב לטועה בדבר משנה, וכך נחשב כל הטועה בהלכה ברורה, ומחזירים את הדין).

הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו) הוסיף: "ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים, אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם - לאו קטלי קני באגמא הן, ואם פסק הדין שלא כדבריהם, וכששמע דבריהם - ישרו בעיניו, והודה שטעה - טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו - יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא - אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים...

אבל הדיין ההוא, פשיטא שיש לחלוק על דבריהם, דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים, ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר, כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות, ועמדו על עיקרו של דבר. וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות".

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם החוות יאיר (השמטות סי' קסה): כל הלכה שהשולחן ערוך פסק, ולא נחלקו עליו הפוסקים הבאים אחריו, הטועה בדין זה, נחשב לטועה בדבר משנה. ובמקום שהרמ"א חלק על השולחן ערוך, נחשב לטעות בדבר משנה באותם מקומות בהם פוסקים כרמ"א.

עוד כתב החוות יאיר: כאשר יש מחלוקת בין הסמ"ע והש"ך - יש לפסוק לפי דברי הש"ך, ואם פסק כדברי הסמ"ע - נחשב כטועה בדבר משנה. הוסיף החוות יאיר וכתב: "אף כי שמעתי שקשה מאד לפסוק להוציא נגד הסמ"ע, והיה לנו לומר דעכ"פ לא הו"ל הפוסק כסמ"ע כטועה בדבר משנה, ומכל מקום נ"ל כמו שכתבתי".

הש"ך בסימן כה ס"ק ט כתב: "אם אין מחלוקת בדבר מסוים, אלא שנהגו לפסוק בצורה מסוימת, או שרוב הדיינים פוסקים בצורה מסוימת, והדיין טעה ופסק בניגוד למנהג או בניגוד לפסק הרווח אצל רוב הדיינים - נקרא טועה בדבר משנה.

השולחן ערוך בסימן כה סעיף א הגדיר מהי טעות בדבר משנה: "אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים - חוזר הדין ודנין אותו כהלכה".

[15] הסמ"ע בס"ק ז כתב: טעה בדבר משנה וא"א להחזיר את הדין - פטור מלשלם, גם אם נשא ונתן ביד. אבל הבית יוסף והש"ך בס"ק ה כתבו: דיין שטעה בדבר משנה וא"א להחזיר את הדין, רק אם לא נשא ונתן - פטור, שאז אנו יכולים להיות בטוחים שהוא לא התכוון להזיק, ומכיוון דלאו מידי עבד, הרי שזהו גרמא בעלמא, ופטור מלשלם. אבל אם נשא ונתן ביד, הרי הוא מזיק בידיים, וחייב לשלם.

אומנם הש"ך סייג (שם אות ב): כ"ז אמור רק לגבי דיין מומחה שלא קיבל רשות לדון ולא קבלוהו, או הדיוט שקיבלוהו, שאז אם טעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד, וא"א להחזיר את הדין - חייב לשלם. אבל דיין מומחה שקיבל רשות לדון או שקיבלוהו עליהם, וטעה בדבר משנה, וא"א להחזיר - למרות שנשא ונתן ביד - פטור מלשלם. הש"ך הוכיח זאת מהמעשה של ר"ט, לפי הסבר הש"ך ר"ט עשה מעשה בידו, שהוא זה שהשליך לכלבים, (בניגוד לדברי התוס'), ובכ"ז מכיוון שהוא דיין מומחה שקיבלוהו עליהם, לכן בטעות בדבר משנה, וא"א להחזיר את הדין, גם אם נשא ונתן - פטור מלשלם.

[16] הגדרת טעות בשיקול הדעת - בגמ' במסכת סנהדרין דף לג עמוד א מובא: "היכי דמי שיקול הדעת? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו, (הדיין שטעה במקרה פסק כאחת השיטות, למרות שרוב הדיינים פוסקים כשיטה השנייה), וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך - היינו שיקול הדעת".

רש"י ביאר: למרות שלא נפסקה הלכה באותה מחלוקת, בכ"ז רוב הדיינים פוסקים כפי השיטה השנייה. הרי"ף (מס' שבועות דף כג.) ביאר כך: למרות שלא נפסקה הלכה באותה מחלוקת - יש גמ' במקום אחר הדנה באותו נושא, ושם משמע שהסוגיא נוטה לדברי השיטה השנייה. הבית יוסף כתב: שני הפירושים נכונים להסבר טעות בשיקול דעת.

ספק במחלוקת הפוסקים - הש"ך בס"ק ז כתב: מחלוקת שנחלקו הפוסקים ולא נפסקה הלכה כאחת מהשיטות, כאשר רוב הרבנים פוסקים כשיטה אחת והוא פסק כשיטה אחרת - נחשב לטעות בשיקול הדעת.

הש"ך בס"ק ט כתב: טעות בשיקול הדעת נחשבת רק כאשר יש מחלוקת ללא הכרעה, והדיין טעה והכריע בניגוד להכרעת רוב הדיינים. אבל אם אין מחלוקת, והדין אינו כתוב במפורש, כך שהדיין היה צריך לדמות ממקום אחר, אך רוב הדיינים דימו את הדין בצורה שונה מדימויו של אותו דיין - נחשב לטעות בדבר משנה. "דלא מיקרי טועה בשיקול הדעת - אלא כשיש מחלוקת בדבר, והיה הדבר שקול להכריע, והוא טעה בשיקול הדעת, אבל עתה כשאין מחלוקת ונתברר עתה הפכו - הרי הוא כטועה בדבר משנה".

כך הגדיר ערוך השולחן (סימן כה סעיף ב) טעות בשיקול הדעת: "אבל אם היה הטעות בשיקול הדעת, דהיינו בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים, ולא נתבררה ההלכה להדיא כחד מינייהו, אלא שהמנהג נתפשט במדינה כדיעה אחת, והדיין פסק להיפך מהמנהג, וזהו נקרא שיקול הדעת, והוא לא ידע מהמחלוקת כלל, או שידע רק שפסק בלי טעם והכרעה כחד מינייהו היפך מהמנהג".

[17] בטעות בשיקול הדעת - יש לחלק כך: כאשר הדיין הוא מומחה וקיבל רשות מהריש גלותא לדון, או שהוא דיין מומחה שלא קיבל רשות, אבל בעלי הדין קיבלוהו עליהם - הדיין פטור מלשלם גם אם נשא ונתן ביד, ובכדי שהבעל דין לא יפסיד - מחזירים את הדין. אך אם מדובר על דיין מומחה שלא קיבל רשות לדון, וכן הוא דן בכפייה, שבעלי הדין לא קבלוהו עליהם, או שמדובר בדיין הדיוט שהצדדים קיבלוהו עליהם - יש לחלק בין אם נשא ונתן שאז חייב לשלם, ובין אם לא נשא ונתן שפטור מלשלם, ובכדי שבעל הדין לא יפסיד - מחזירים את הדין. אומנם אם מדובר על דיין הדיוט שדן בכפייה, שהצדדים לא קבלוהו - אין דינו דין כלל, ואפ' אם לא טעה - דינו לא תקף, כך שתמיד מחזירים את הדין שידון אותם דיין כשר.

דיין מומחה שלא קיבל רשות ולא קבלוהו, או דיין הדיוט שקיבלוהו, שאם טעו בשיקול הדעת ולא נשאו ונתנו - הדין חוזר, במידה ולא ניתן להחזיר את הדין - לדעת הרמב"ם (שם) הדיין חייב לשלם, וכ"פ השולחן ערוך, אבל לדעת הרי"ף (דפים י:-יב:) דיינים אלו פטורים מלשלם כאשר לא ניתן להחזיר את הדין.

אבל לדעת הרא"ש (סימן ה) והרמ"א (שם), יש לחייב דיין שטעה בשיקול דעת גם כאשר לא נשא ונתן ביד. בטעות בדבר משנה - חוזר, כי כלל אין כאן דין, ואם דיין מומחה שלא קבלוהו ולא קיבל רשות, או דיין הדיוט שקיבלוהו, טעה בשיקול הדעת - חייבים לשלם הגם שלא נשאו ונתנו ביד, אומנם אם יש דיין הגדול ממנו בחוכמה - יכול להחזיר את הדין. הרא"ש עוד פסק: במקרים בהם נפסק שהדין חוזר, במידה ולא ניתן להחזיר את הדין - יש לחייב את הדיין מדינא דגרמי.

[18] צריך לציין, שהחקרי לב (סימן פו) הביא, שנחלקו בכך הפוסקים. כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כה בס"ק כו) עוד כתב: "דאע"ג דבפרט אחד (הדיין) טעה בדבר משנה, אם בעיקר הדין טעה בשיקול הדעת - טועה בשקול הדעת מקרי, וקם דינא היכא שהדין נותן שטעה בשקול הדעת קם דינא".