הסכם לפי ההלכה

בית הדין

כב אדר התשעח | 09.03.18

הרבה פעמים נוכחנו לדעת שכל צד בטוח באמת ובתמים שהוא צודק בטענותיו, זאת בגלל עמימות וחוסר בהירות בניסוח ההסכם. בסופו של דבר, חוזה טוב גורם לשלום ורוגע בין הצדדים שערכו את העסקה.

לפעמים בכדי לחסוך בעלויות - עורכים חוזה סטנדרטי שניתן להשיגו בחינם ברשת, בחוזים אלו ישנן מספר בעיות כפי שנפרט בהמשך.

באתר דין תורה של מכון משפטי ארץ - ניתן למצוא חוזים שתקפים גם לפי דין תורה וגם לפי החוק.

הרב ישועה רטבי

הבעייתיות שיש בחוזים בזמנינו

בחוזים שנכתבים בזמנינו ישנן מספר בעיות הלכתיות, בגינן קשה לומר שהקניין המועיל בחוזה הוא קניין שטר:

א. אין ניסוח של מכירה - בחוזה לא כתוב במפורש שהבית מכור ללקוח, ובסימן קצא סעיף א מבואר, שיש לכתוב בשטר: "שדי מכורה לך".
ב. קניין דברים - בחוזה יש רק סיפור דברים: הואיל והמוכר רצה למכור, והואיל והקונה רצה לקנות, לפיכך הוסכם וכו'. בחוזים אלו יש בעיה של קניין דברים, כפי שמבואר בסימן רמה סעיף א.
ג. דבר שלא בא לעולם - בסימן ס סעיף ו מבואר שלא ניתן להקנו או לתת מתנה בדבר שעדיין לא בא לעולם, כמו דירה שטרם נבנתה. (אומנם התחייבות מועילה).
ד. חסר קניין - לפי החוק, החוזים היום אינם נחשבים לשטרי קניין, אלא לשטרי התחייבות, כך שכל המכירה מתבצעת על סמך התחייבות ולא על סמך קניין.
ה. איסור ריבית - בסימן נב סעיף א מבואר, שטר שנכתב בו חיובי ריבית - ניתן לגבות מהשטר רק את הקרן, אך לא ניתן לגבות את הריבית. (בחוזה צריך להוסיף סעיף שמתייחס להיתר עסקה).
ו. אסמכתא - בסימן רז סעיף יג מבואר, שחיובי קנסות לא תקפים בגלל בעיית אסמכתא.
ז. הנייר עליו כתוב החוזה צריך להיות של המוכר - הקצות בסימן קצא ס"ק א הוכיח מדברי הגמ' במסכת גיטין דף כ עמוד ב, שבכל שטר קניין - צריך שהנייר, הדיו והשכר סופר יהיו משל המוכר המקנה, שכן כתוב "ספר מקנה", ודורשים: צריך שהספר וכל הנלווה לספר, יהיה משל המקנה^{^[1]}.
ח. ניתן לזיף את המסמך - בסימן מב סעיף א מבואר, שיש לכתוב שטרי ראייה בשטר שלא ניתן לזייף בו.
ט. השורה האחרונה בחוזה לא מחייבת - בסימן מד סעיף א מבואר, שלא מתייחסים לאמור בשורה האחרונה בחוזה, אא"כ כתוב והכל שריר וקיים, או שכתוב בשטר שנעשה קניין על כל ההתחייבויות הכתובות בשטר.
י. אין להשאיר מרווח בסוף המסמך - בסימן מה סעיף ו מבואר, שיש איסור לעדים להשאיר בשטר שתי שורות ריקות לפני החתימה. ובמידה ויש בשטר שתי שורות - השטר פסול.
יא. יש לאמת את חתימות העדים - בסימן מו סעיף א מבואר, שיש לקיים את השטרות לפני החיוב בפועל.
יב. תנאים בחוזה - במסכת קידושין דף סא עמוד א מבואר, שכל תנאי אומר כל תנאי צריך להיעשות כפי תנאי בני גד ובני ראובן. יש לכך מספר כללים (תנאי כפול, תנאי קודם למעשה, הן קודם ללאו, תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח, תנאי בדבר שאפשר לקיימו).
יג. קים לי - במקרה של מחלוקת הפוסקים - אין אפשרות להביא ראייה כפי מי נפסקה ההלכה, ולפיכך יכול הנתבע לומר קים לי כשיטה החולקת. פתרונות לכך ניתן למצוא במאמר על קים לי.
יד. דיון בבית משפט - בחוזים רבים נקבע כי בכל מקרה של סכסוך - הדיון יתברר בבית משפט. יש לקבוע בחוזה שבית דין מסוים המקובל על שני הצדדים יהיה הגורם שלפניו ידונו הצדדים.

תוקפם הלכתי של חוזים בני זמנינו

רוב הפוסקים סבורים שיש לחוזה בזמנינו תוקף בגלל קניין סיטומתא כמבואר בסימן רא. (בנספח לקמן מובא הסבר לקניין סיטומתא). וכך מתבאר מדברי הריב"ש (סימן שמה), במקרה בו הייתה בעיה הלכתית בשטר - ריב"ש הכשיר על סמך קניין סיטומתא: "ואני סומך להכשירם מכח המנהג, דכיון דרגילי למקני בהכי - קני, דומיא דסיטומתא דבאתרא דרגילי למקני ממש - קני".

וכן כתב כסף הקדשים (סימן רא סעיף א): "מכתב הנהוג לקנות בו מגוים, מה שקורין קאנטראקט, גם גבי מטלטלין - הו"ל סטומתא היטב". וכן מובא בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש יורה דעה סימן רלג): "מ"מ כיון דהקאנטראקט - חשוב סיטומתא במכירת יי"ש וכהאי גוונא".

בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 363 בהרכב: הגר"ע הדאיה, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי) מבואר, שחתימה על החוזה - חשובה כמו קניין סיטומתא: "התחייבות מועילה מדין סיטומתא, ואם קיים מנהג ברור והדבר נפוץ בין הסוחרים, שחוזה התחייבות בחתימת ידו - מחייב אותו למלאות אחרי התנאים האמורים בחוזה - הרי היא בת תוקף מדין סיטומתא".

בפסקי דין (חלק ו עמוד 216) עוד מובא: "ויש גם לדון שהקנין נעשה ונגמר בעריכת החוזה, הואיל והנוהג והמקובל כעת שכל סדרי מכירת מגרשים, בתים ודירות נעשים על ידי עריכת החוזה, וכבר פסקו גדולי האחרונים שיש לדון בזה דין סיטומתא שהוא קנין המועיל, ואף שלדעת הב"ח דקנין סיטומתא מועיל רק במטלטלין ולא בקרקעות, עיין ב"ח סימן ר"א וש"ך שם, אבל כבר הכריעו גדולי הפוסקים דמועייל גם בקרקע כשנהגו כן בקרקע".

וכן מובא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נג): כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו - מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם (כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ', צוין גם בחידושי הגרע"א ופ"ת שם סק"ב, והחרה לפסוק כן בשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן ס"ו ע"ש), ומועיל זה גם באסמכתא... כדמבאר בשו"ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' לו".

אומנם לדעת הגרז"נ גולדברג (פד"ר חלק יד עמ' 347), החוזים שנכתבים בזמנינו לא נכללים בגדר שטר קניין, שכן בשטר קניין צריך שיהיה כתוב לשון קניין, כגון 'שדי מכורה לך', אך היום בחוזה כתוב רק סיפור דברים, (הואיל והמוכר רצה למכור, והואיל והקונה רצה לקנות, לפיכך הוסכם וכו'), בחוזים אלו יש בעיה של קניין דברים, כפי שמבואר בסימן רמה, כך שמצד קניין שטר - אין החוזה תקף.

אין לומר שיש לחוזה תוקף מדין קניין סיטומתא, שכך מנהג הסוחרים להסתמך על חתימה שבצעו הצדדים בחוזה. (דין סיטומתא מבואר בסימן רא), וכך כתב החתם סופר (חלק ה חו"מ סימן סו): קניין סיטומתא מועיל, רק במנהג טבעי שנהגו הסוחרים, ולא במנהג שנהגו הסוחרים בגלל חוק המדינה, שכן רק לחכמים יש סמכות לתקן קניינים.

מעבר לכך, גם ע"פ החוק, החוזים היום אינם נחשבים לשטרי קניין, אלא לשטרי התחייבות, כך שגם ע"פ החוק אין כאן קניין אלא רק התחייבות, ואומנם ע"פ ההלכה, מועילה התחייבות כמבואר בהרחבה בסימן מ, אלא השאלה היא, האם ניתן לוותר על הקניין ולרכוש קרקע רק על סמך התחייבות ללא קניין. ע"כ^{^[2]}.

נספח

הסבר על קניין סיטומתא

במסכת בבא מציעא דף עד עמוד א מובא: "אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא - קניא. למאי הלכתא? רב חביבא אמר: למקניא ממש, רבנן אמרי: לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש - קנו".

בראשונים יש מספר הסברים לקניין סיטומתא:

א. שיטת רש"י (ד"ה סיטומתא) - מדובר במוכר שקונה הרבה חביות של יין ומשאירם במחסן של היצרן, כאשר לחנותו הוא מביא מספר חביות קטן. לאחר שסיים למכור את החביות הקיימות בחנות, הוא מביא עוד חביות המחסן. היה נהוג בזמנם לסמן את כל החביות בחותמת על מכסה החבית, החותמת מציינת שהחבית שייך לקונה מסוים. הטבעת החותם זה קונה למרות שלא הייתה משיכה, והחבית נשארת במחסן של היצרן. (הרמב"ם כתב: סיטומתא קונה רק לאחר פיסוק דמים, וזהו ככל קניין שאינו קונה קודם פיסוק דמים וכדלעיל). הגר"א בס"ק א הסביר: סיטומתא זהו תרגום של חותם כמבואר בהערה^{^[1]}.
ב. שיטת רבנו חננאל (הובא בדברי הרא"ש בסימן עב) - סיטומתא זו תקיעת כף הנהוגה בגמר המקח, שתוקע כף לחברו, ובזה נגמר המקח. הרא"ש (שם) הוסיף: ה"ה בכל דבר שנהגו לעשות בגמר המקח שקנה. הרשב"א כתב: בכל דבר שבממון על פי המנהג קונים ומקנים.

הרא"ש (כלל יב סימן ג) עוד כתב: "ורבנו חננאל ז"ל פירש: פאמיא (תקיעת כף), כמו שרגילין הסוחרים, תוקע כפו בכף חברו, וזהו גמר המקח, וקורין לו בלשון אשכנז יא אוף. ואותו מעשה שעושין הוי במקום סודר, אבל דיבור בעלמא - לא, אפי' אי נהוג - מנהג גרוע הוא, ולא אזלינן בתריה, כמו שפרש"י ז"ל בכמה מקומות בגמרא, ועוד מאן נימא לן שנוהג מנהג זה, אני רגיל לקיים דבר זה בתקיעת כף שלא יוכל לחזור בו".

ג. שיטת הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף עד עמוד א) - הריטב"א הקשה על פירושו של רש"י: הקונה לא ביצע משיכה וכיצד הוא קונה את המוצר? לכן הריטב"א ביאר: מדובר במטבע ללא מורה שהקונה נותן למוכר כסימן לכך שהוא חפץ במכירה, העברת המטבע חשובה לקניין, מקביל לקניין סודר. (הריטב"א הביא הסבר זה בשם מורו הרא"ה, ששמע זאת מרבנו פנחס אחיו של הרא"ה).

[1] בבראשית (פרק לח פסוק יח): וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". תרגום יונתן: "וַאֲמַר מַה מַשְׁכּוֹנָא דְאֶתֵּן לִיךְ, וַאֲמָרַת סִיטוּמְתָּךְ וְחוּטְיָיךְ וְחוּטְרָךְ דְבִידָךְ".

הסמ"ע בס"ק ה העיר: תקיעת כף האמורה בסיטומתא, אינה תקיעת כף של שבועה, אלא תקיעת כף כאחד מדרכי הקניין.

הנתיבות בס"ק א כתב בשם שו"ת הרמ"א (סימן פז): סיטומתא קונה רק מדרבנן, ככל מנהג שנהגו הסוחרים שאינו קונה אלא מדרבנן, ונ"מ לעניין קידושי אישה שאם קידש בסיטומתא - מקודשת מדרבנן.

אך הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם החתם סופר (יו"ד סימן שיד ד"ה נמצא): קניין סיטומתא קונה מהתורה ככל תנאי שבממון שהתנאי קיים מהתורה. זאת מכיוון שכך נהגו הסוחרים מרצונם הטוב, משא"כ בשאר קנייני דרבנן שהסוחרים לא היו מעוניינים בהם, וחז"ל כפו את הקניין, מדין הפקר ב"ד הפקר, כך שקניינם תקף רק מדרבנן.

השערי יושר (שער ג פרק ג) כתב: סיטומתא מועיל מדאורייתא, מכיוון שכל דיני הקניינים תקפים על סמך סברות בני אדם, ומכיוון שסיטומתא הוא קניין שנהגו והסכימו עליו הסוחרים, הרי הוא תקף מדאורייתא. ותקף גם במכירת חמץ, ובכור וקידושי אישה.

סיטומתא בקרקעות

הרא"ש (מס' ב"מ פרק א סימן לח) כתב: קרקע נקנית בסיטומתא. וכן נראה מדברי רבינו יונה (מסכת בבא בתרא דף נה עמוד א) שסיטומתא קונה בקרקע: "האי סיתומתא קניה באתרא דנהגי למקנא בה, (מדובר על רכישת שדה), ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי".

הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן פ) הביא את תשובת המבי"ט שכתב: "אפילו בקנין קרקע מהני מנהגא, דהא הוי דבר של ממון, וכתב הרשב"א, שבכל דבר שבממון - על פי המנהג קונין כו', וא"כ מה לי מטלטלין מה לי קרקעות".

הבית יוסף בסימן פא חלק על תשובת המבי"ט (אנוסים שעשו תנאי בכתובה, שאם הבעל ימות ראשון - האישה תקבל מחצית מהנכסים), אך לא חלק על העיקרון שקרקע נקנה בסיטומתא, מכאן נראה לומר שהבית יוסף מסכים בנקודה זו. כך כתב הבית יוסף: "אין טעם למה (המבי"ט) משכן עצמו לומר, דאפילו בקנין קרקע מהני מנהגא, דהא נדון דידן לאו קרקע הוא".

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ז) בהלכה ה התייחס למכירת קרקע ומטלטלים, ובהלכה ו התייחס לקניין סיטומתא, מכאן יתכן לומר שלדעת הרמב"ם קניין סיטומתא עולה גם על קרקעות.

אבל הב"ח (ד"ה ועכשיו) סבור, שקרקע אינה נקנית בסיטומתא, וכך דקדק מלשון הטור שכתב: 'יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו, והיינו דאמר רב פפי סיטומתא קניא'. הב"ח הסביר: יש לחלק בין מיטלטלין שאנשים מרבים לשאת ולתת עמהם, וכן אין פנאי להזמין עדים לצורך קניין חליפין, וודאי שאין זמן למשוך את כל הסחורה, לכן נהגו הסוחרים שהקניין יהיה תקף ע"י תקיעת כף, או בנתינת מפתח וכד', אבל בקרקע אין מנהג לקנות בתקיעת כף, וגם אם תקעו כף - אין בכך כלום.

הש"ך בס"ק א כתב: "ונראה דהיכא דנהגו גם בקרקעות להדיא - אפשר דגם הב"ח מודה בזה, והב"ח גילה לנו מנהגנו עכשיו". כלומר הב"ח לא חולק עקרונית שניתן לקנות קרקע בסיטומתא, אלא שכותב שאין מנהג ברור לקנות קרקע בסיטומתא, (יתכן כי חתימה על הקרקע לא מורגשת כמו חתימה על חבית, וכן לפירוש רבנו חננאל, לא מקובל לרכוש קרקע רק בתקיעת כף), אך אם יתקיים מנהג מסוים לרכישת קרקע, הוא יהי תקף מדין סיטומתא.

הש"ך הוסיף: מדברי הסמ"ע בס"ק ו משמע, שסיטומתא מועילה בקרקע, וכך גם סבורים הרמ"א (בשו"ת, הש"ך לא הביא מקור), מהרש"ל (מסכת ב"ק פרק ה ד סימן לו), והמבי"ט (חלק א סימן שי).

ערוך השולחן (סימן רא סעיף ב) פסק כדעת הש"ך, שקניין סיטומתא מועיל גם בקרקעות: "ואין בזה חילוק בין קרקע למטלטלין, אם הוא מנהג קבוע".

וכך גם נפסק בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק יב עמוד 292): "כבר התגבשה והוכרעה ההלכה בבתי הדין הרבניים בישראל, שקנין סיטומתא קונה גם בקרקעות".

בספר חתן סופר[1] (עמוד קלז א) מובא: לפי השיטות הסבורות שקניין סיטומתא חל מהתורה, הרי שאין לחלק בין קרקע ובין מטלטלים, אך לפי השיטות הסבורות שקניין סיטומתא חל מדרבנן, חכמים תקנו תקנת השוק רק במטלטלים ולא בקרקע. (חכמים תקנו קניין סיטומתא רק במטלטלים בכדי לזרז את המשא ומתן, שלא יתעכבו עד שיגביהו או עד שימשכו את כל המטלטלים, אך החתן סופר סבור כמו סבו, שסיטומתא קונה מהתורה, לכן אין לחלק בין קרקע למטלטלים).

בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן קצד) מובא חילוק בין שכירות לבין רכישת קרקע: "מכל מקום מצאתי בכתבי הגה"ק מביטשאטש (כסף הקדשים), שפסק דבשכירות קרקע - מהני קנין סטימותא, ודוקא במכירת קרקע - לא מהני בלא שטר".

[1] הג"ר שמואל ארנפלד היה נכדו של החתם סופר (אביו היה חתנו של החתם סופר).

[1] הקצות עוד כתב: את השכר סופר - הלווה משלם, לכן עליו להקנות את השכר סופר למלווה, בכדי שיהיה ספר מקנה. הקצות סיים: "ומהתימה על הפוסקים שלא הזכירו דין זה, לפרש שצריך להיות הנייר משל מקנה וכמו בגט אשה, וא"כ בשטרי דידן, כיון דהלוקח נותן שכר הסופר, ואינו מקנהו למוכר - נראה דלא מהני לקנין, ואינו אלא לראיה, דלראיה - אין צריך ספר המקנה. וכמ"ש תוס' (שם דף כ: ד"ה וכותב) וזה נראה לענ"ד".

אבל הנתיבות בס"ק א חלק על הקצות בנוגע לשכר סופר, וכתב שרק גוף הנייר והדיו - צריכים להיות משל מקנה, אבל שכר הסופר רק בגיטין צריך להיות משל הבעל, שכן כתוב במפורש: "וכתב", משא"כ במקח ובמתנה - לא צריך שהשכר סופר יהיה משל המקנה. וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ב.

[2] אומנם נ"ל פשוט מדברי הנתיבות בסימן לט סקי"ז, שלא ניתן לקנות קרקע ע"י התחייבות, שכן ההתחייבות היא בגברא ולא בחפצא: "דהנה מבואר בכמה מקומות שיש הפרש בין קנין לחיוב, דבקנין נקנה לו גוף החפץ, ויכול לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות, אבל כשמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני - אין לו קנין בגוף החפץ, רק שהחיוב חל אגברא, ויכולין הב"ד לכפותו ולהגבות אותו החפץ שנתחייב לו ולהקנותו במשיכה, דאף בהגביית ב"ד צריך לעשות קנין משיכה בדבר שהמשיכה קונה בו. ואפילו תפס החפץ שנתחייב לו הלה וקידש בו אשה קודם גביית ב"ד - אינה מקודשת, ואם המתחייב קידש אשה בחפץ שנתחייב בו - מקודשת, וכן אם מכרו מכור, דשלו הוא, רק שהב"ד כופין אותו לשלם דמי שווי חפץ שנתחייב כיון שקלקל החיוב".

[3] בספר עמק המשפט (חוזים סימן א) מובא: מדברי הט"ז (אבן העזר סימן נ בס"ק יב) ניתן לפקפק על תוקפו של שטר זיכרון דברים, שכך כתב הט"ז: "כל שעשו קנין תחילה בפני עדים, וכתבו ראשי פרקים כנהוג, אם כן אף לא אמרו על מנת שיכתבו תנאים אח"כ כאומר בפירוש שיכתבו התנאים - ואם כן יכולים כל אחד לחזור ולמחות בכתיבת התנאים שלא יכתבו כלל".

אך ההשוואה בין שטר התנאים לזיכרון דברים - דומה יותר לאמור בסוף דברי הט"ז, כך כתב הט"ז: "ואחר כתיבת התנאים בקיבוץ כנהוג, וכותבים שם בקיצור - ונותנים להסופר להעתיק כל הנוסח השייך לתנאים - אין אחד מהם יכול לומר שלא יכתוב הסופר דכבר נגמר כל הכתיבה". כלומר לאחר שנגמר התורף של כתיבת החוזה - לא ניתן לחזור למרות שכל הפרטים לא נכתבו בחוזה.

[4] לדעת הרא"ש (כלל סח סימן כא, המחלוקת מובאת בר"ן, מסכת קידושין דף י.), דין השטרות הנכתבים היום, כדין שטרות ראייה ולא כדין שטרות קניין, שכן היום כותבים את השטרות רק לראייה בעלמא, ולא על מנת לבצע עמהם קניין. לכן לא ניתן לקנות קרקע באמצעות שטר היום, אלא הקניין מתבצע ע"י נתינת מעות, וכשכותב את שטר הראייה - השדה נקנית לו למפרע מזמן נתינת הכסף.

אבל לדעת העיטור (מאמר ג אגב יג ע"א) והרשב"א (מס' קידושין דף כו. ד"ה ולענין שטר), דין השטרות הנכתבים היום, כדין כשטרי קניין, כך שאם הקרקע נקנית בשטר - הקניין יהיה תקף רק לאחר כתיבת השטר, שכן השטר הוא גורם לקניין שיחול.

השולחן ערוך בסימן קצא סעיף ג פסק כדברי הרשב"א: השטרות של היום הם שטרי קניין. הסמ"ע בס"ק ו הסביר: מכיוון שנזכר בהם עניין המכירה, יש להם תוקף. למרות שהם כתובים בלשון עבר, כגון 'מכרתי', בכ"ז גם בתורה מצאנו פסוק של לשון עבר במקח: 'נתתי השדה קח ממני'.

[5] צריך לציין שיש מחלוקת הפוסקים האם קניין סיטומתא מועיל בדבר שלא בא לעולם.

[6] אבל לפי החוק (חוק החוזים, חלק כללי, סעיף 23), יש תוקף גם לחוזה שנעשה בע"פ: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".

אך ברכישת קרקע ובכל עסק במקרקעין - גם לפי החוק (חוק המקרקעין סעיף 8), ישנה דרישת הכתב כך שיש צורך בחוזה כתוב: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין - טעונה מסמך בכתב".

[7] בבראשית (פרק לח פסוק יח): וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". תרגום יונתן: "וַאֲמַר מַה מַשְׁכּוֹנָא דְאֶתֵּן לִיךְ, וַאֲמָרַת סִיטוּמְתָּךְ וְחוּטְיָיךְ וְחוּטְרָךְ דְבִידָךְ".