בית הדין

ח אלול התשעח | 19.08.18

הרב ישועה רטבי

חוקים קוגֶנְטיים

חלק מדיני העבודה הם חוקים במעמד מוחלט שלא ניתן לבטלם, כי הם נועדו להגן על העובד. למשל שכר מינימום^[3], פיצויי פיטורין, חוק דמי מחלה, איסור פיטורי נשים בהריון וכו'.

בספר שורת הדין (חלק טז עמ' שכח) מובא: ההטבות הסוציאליות של העובד, (כגון דמי מחלה או דמי הבראה), מעוגנות ע"פ החוק, ואסור למעסיק להתנות עם העובד שלא יקבל את אותן ההטבות. ע"פ החוק גם אם המעסיק התנה עם העובד במפורש שלא יהיה זכאי לקבל את ההטבות - התנאי אינו תקף, שכן "חוקי מגן, המסדירים את שוק העבודה בישראל, הם במעמד קוגנטי, כלומר מוחלט ומחייב. משמעות הדבר, שלא ניתן למעשה לוותר על זכויות אלו, לצמצם אותן או להתנות עליהן, לרבות לא ע"י העובד עצמו".

אומנם הטבות שכלולות בתנאי העסקה, למשל משכורת עבור החודש הנוסף למלמד בתלמוד תורה שמלמד חודש נוסף - יכול המעביד להתנות עם המלמד שלא יהיה זכאי לקבל תשלום זה, והתנאי יהיה תקף ככל תנאי שבממון.

וכן בפסקי דין רבניים (מתוך המאגר המקוון פס"ד רלה) מובא: "בחוות דעתו של היועץ המשפטי לבתי הדין, עו"ד הרב שמעון יעקבי, כותב הוא, כי קיימים בישראל "חוקי מגן" המסדירים את שוק העבודה בישראל. מטרתם הנה להבטיח רף מינימאלי של שכר לעובדים, ולמנוע תחרות בלתי הוגנת מצד מעסיקים המבקשים לשלם לעובדיהם פחות מן הנורמות המקובלות בישראל, תוך ניצול נחיתותו של העובד המבקש להביא פרנסה לביתו. תכליתם של חוקים אלו הינה לספק רשת ביטחון בסיסית ביותר של זכויות, שאותן יש להעניק לכל עובד בישראל. הנושאים העיקריים שבהם עוסקים חוקי המגן הם:

1)- שכר - חוק שכר המינימום וחוק הגנת השכר.

2)- פיצויי פיטורים.

3)- זכויות סוציאליות - חוק דמי מחלה, חוק עבודה ומנוחה, וחוק חופשה שנתית.

4)- תנאי העסקה לנשים - לרבות הגנה על נשים בהריון מפני פיטורים.

5)- שוויון ואיסור אפליה - חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

6)- שמירה על בטיחות וגהות בעבודה.

"ג' טעמים לחוקי מגן אלו: א) טובת העובד והמעביד בהנהגת יחס עבודה הוגנים הנותן הזדמנות שווה למעסיקים והמעניק לעובד רף כלכלי תחתון מינימאלי המאפשרים קיום חיי נפש בסיסי. ב) קיום משק כלכלי מאוזן ורצוי. העשוי לתרום להכנסות מיסים לשלטון. ג) מניעת פערים כלכליים גדולים העשויים לאיים על היציבות השלטונית".

"אשר על כן, ע"פ דברי החת"ס והרמ"א שהובאו לעיל, לחוקי המגן אלו הנוגעים לדיני עבודה ושאינם סותרים לדין תורה, חל עליהם דינא דמלכותא דינא, מאחר ומטרתם ותכליתם לתקנת והנהגת המדינה ושלא יפסקו חיותא כדברי החת"ס".

"ראיתי את פסק הדין של כבוד בית-הדין הגדול מיום כ"ה אייר תשנ"ט בו התקבל הערעור על פסק הדין של בית - הדין האזורי בת"א בדעת הרוב שסבר כי יש תוקף לחוקי המגן מדינא דמלכותא ושנכתב ע"י הרב הגאון הגדול אברהם שרמן שליט"א ופורסם ב"תחומין" יח".

"...מטרת ותכלית החוק הוא גם לתקנת והנהגת המדינה, (לכן דינא דמלכותא חל בחוקים אלו), לכן אין העובד צד בכך, ואין בכוחו ובסמכותו לוותר ולמחול על זכויות אלו, ולכן אין תוקף לויתורו".

וכ"פ הג"ר אשר וויס (שו"ת מנחת אשר חלק ב סימן קכד): "ולא נשאר לנו לדון אלא האם כך הדין אף בדין תורה ומסופקני בהלכתא דא, דהנה כלל גדול בדיני ממונות, כל תנאי שבממון קיים, ואף דאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה בתנאי שבממון - תנאו קיים, ואטו עדיף דינא דמלכותא מתורה שלמה דיכול להתנות נגד דין תורה ואינו יכול להתנות נגד דינא דמלכותא. אך מאידך גיסא יש לומר, דכאשר זה גופא דינא דמלכותא שלא יוכל המוכר לכוף את דעתו על הלוקח, וחוק זה בא להגן על הלוקח - מסתבר שכך יהיה גם דין תורה, וכל כה"ג לא אמרינן כל תנאי שבממון קיים, והרי זה כאילו אמרה תורה או תיקנו חכמים שלא יוכל אדם להשתמט מחובתו, וכך דיינינן גם לגבי דינא דמלכותא דינא, דבמקום שהחוק אוסר על צד אחד לפגוע בזכויותיו של צד אחר, והחוק שולל להדיא את תוקף הסכמת הצדדים בענין - לא תועיל אף התניה מפורשת, וכך דנים אנו גם לגבי חוק הגנת הדייר, דאף אם יתנה המשכיר שהוא משכיר את הבית שלא על דעת חוק זה - לא יועיל התנאי, וכך לגבי תשלום פיצויים, דאף אם יתנה המעביד עם העובד שלא לשלם לו פיצויים - דבריו בטלים ומבוטלים וחייב הוא בתשלום, והארכתי בזה במקום אחר".

"וכך נלענ"ד גם בני"ד, ויסוד הדבר: יש והחוק בא להגן על החלש מול החזק ממנו, ולעולם העובד חלש הוא מול המעביד שעלול לנצל את דאגתו ללחמו על מנת לכפות עליו ויתורים שלא כראוי, ומשום כך תיקנו שלא תועיל ויתור העובד על זכויותיו. וכך גם בכל הנ"ל... בני"ד יש הוראה מפורשת בחוק המונע מן המוכר לחרוג מחוק זה ושולל את תוקף התנייתו, ואף את ויתור הלוקח, ומשו"כ מסתבר דאף בזה דדינא דמלכותא דינא ודו"ק. בזה כך נראה עיקר לענ"ד".

אבל בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ח עמוד 81) מובא שאין תוקף לחוק קוגנטי: "אף אם קיים חוק שאינו מכיר בהתנאה מראש לאי-תשלום פיצויים - ודאי שאין להתחשב בו, הואיל והוא נוגד את דין התורה. ואף אם נתייחס לויתור משעת חתימתו ולא שהותנה מראש על כך, הרי באותו תצהיר עצמו מאשר כי קיבל הודעה על פיטורין, ואז הרי חלה חובת תשלום הפיצויים ויכול לוותר, ואין לקבל את טענתו שהמשך העבודה מבטלת את הודעת הפיטורין, כי אף העד שאישר טענה זו הסתמך רק על הנוהג בזה באיגוד המקצועי אבל לא שחוק הפיצויים קבע כך".

הסברא לכך היא, שכל תנאי בדיני ממונות - התנאי קיים, כמבואר במסכת בבא מציעא דף צד עמוד א: "כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל... בדבר שבממון - תנאו קיים". ואם תנאי ממוני שכתוב בתורה - התנאי תקף - ק"ו שתנאי הכתוב בחוק  - התנאי תקף. לכן המעסיק יכול להתנות עם העובד על אי תשלום חלק מההטבות המגיעות לו ע"פ חוק. לפי גישה זו, חוקי המגן אינם טובת המדינה אלא עניינו הפרטי של העובד, ולכן ניתן להתנות על כך.

הרב אורי דסברג (קובץ תחומין כרך כ) כתב: מדברי הרמב"ן (מסכת בבא בתרא דף קכו עמוד ב) נראה, שלא ניתן להתנות על חוקים קוגנטיים גם בדיני ממונות. הרמב"ן הסביר מדוע תנאי שבממון תקף: "ובדבר של ממון יכול הוא למחול, שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה". כלומר אדם יכול למחול על זכויותיו אם הוא רוצה וחפץ בכך, אך מסתבר שאדם לא מוחל מרצונו על חוקי המגן.

כמו כן יש תוקף לחוקים האלו מדין תקנות הקהל, כמבואר במסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב כותבת: "ורשאין בני העיר להתנות על המדות, (בני העיר יכולים לקבוע לעצמם את מידות המשקל, כגון כמה היא סאה וכד'). ועל השערים, (בני העיר יכולים לקבוע שער אחיד בו ימכרו כל הסוחרים את התבואה והיין). ועל שכר פועלים, (לקבוע מהו שכר המינימום עבור הפועלים, או לקבוע מהו השכר המקסימאלי עבור הפועלים), ולהסיע על קיצתן". (לקנוס את מי שהעובר על מה שהם קצבו).

הרב דסברג סיים: "ויתורו של פועל אחד על זכויותיו עלול למוטט כליל את מערכת הזכויות של העובדים שאליה הגיעה החברה בישראל... ומשום כך ראתה החברה בישראל (קרי: הכנסת ומתקני התקנות שקיבלו את תוקפם ממנה), למנוע מעובד את האפשרות לוותר על חלק מזכויותיו".

כך נראה מדברי התומים בסימן סז ס"ק י, שאישה לא יכולה למחול על כתובתה: "דאין לה יד למחול לבעלה, ולא מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה... דאל"כ כל אשה דעתה קרובה לבעלה, ותמחול לו ופקע תקנת חכמים".

צריך לציין, בחוקים שראוי היה לתקנם - יש מקום לקבוע שיש תוקף לחוק, שהרי כבר כתב החתם סופר (חושן משפט סימן מד), שבמנהגים ונימוסים - מודה הר"ן שיש דינא דמלכותא, "דהטעם משום דניחא להו, ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם". כלומר, ישנה חובה לפסוק לפי הדינא דמלכותא, בכל הנוגע לחוקים שיש בהם אינטרס ציבורי וטובת הכלל.

מנהג מדינה בהעסקת פועלים

במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א מובא: "השוכר את הפועלים, (אדם ששכר פועלים בסתם, ולא התנה עמהם כלום), ואמר להם להשכים ולהעריב, (המעסיק מעוניין שהפועלים ישכימו לפני הזריחה, ויעבדו עד לאחר צאת הכוכבים). מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן". (המעסיק אינו רשאי לשנות ממנהג המקום בשעות העבודה. הגמ' {שם} כתבה: גם אם המעסיק נתן שכר גבוה, עדיין הוא לא יכול לומר שהעלה את השכר בכדי שהם יוסיפו לעבוד לפני הזריחה או אחרי צאת הכוכבים, ואסור לשנות ממנהג המקום, אא"כ התנה עמהם במפורש שיעבדו מלפני הזריחה ועד אחרי צאת הכוכבים, {כך כתבו התוס' בד"ה השוכר}).

"מקום שנהגו לזון - יזון, (המעסיק חייב לספק מזון לפועלים). לספק במתיקה, (להוסיף ליפתן) - יספק. הכל כמנהג המדינה".

מדברי המשנה מבואר יסוד חשוב בדיני פועלים: המעסיק מחויב לתת לפועל כפי התנאים הנהוגים במדינה, גם לגבי שעות העבודה, ("מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן"), וגם לגבי שאר תנאי העבודה ("מקום שנהגו לזון... לספק במתיקה").

הטעם לכך הוא, שבד"כ המעסיק דיבר רק בצורה כללית עם הפועל ולא סיכם עמו את כל הפרטים ואת כל האפשרויות שיכולות לצוף במהלך העסקתו, לכך אנו אומדים את דעתם, שוודאי המעסיק שכר את הפועלים על פי המנהג המקובל במדינה, כך שיש גמירות דעת משני הצדדים להתחייב על אותם דברים שיש בהם מנהג ידוע ומקובל במדינה^[1], ולכך אין המעסיק יכול להרע את תנאי העובד, אא"כ התנה על כך בחוזה העסקה, שאז התנאי חל ככל תנאי שבממון.

כך כתב החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק ב): "וכל זה (מעסיק שפיטר) בליכא מנהג, אבל אם איכא מנהג - הולכין אתר המנהג, דסתמא הוי הפסיקא כמנהג המדינה^[2]".

וכך גם כתב האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה, וכן בחלק ג סימן כו): "והנה כ"ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה אלא לעצם הדין, אבל בידוע מנהג המקום, או אף רק מנהג בית החרשת, או אף רק מנהג האיש הזה שכששוכרין פועלים - אין מסלקין אותם בלא טענה... ואין חלוק בין אם נעשה המנהג ע"פ חכמי העיר או נהגו מעצמן... מנהגים כאלו שאם היו מתנים היה מהני מעצם הדין - גם המנהג הוא עצם הדין ממש דהוי כהתנו".

נמצא אפוא, רק בפועל ללא חוזה, אנו אומרים שיש ללכת אחר מנהג מדינה, אבל אם תנאי העסקתו כתובים בחוזה - יש ללכת אחר התנאים שהעובד חתם עליהם בחוזה, שכן תנאי מפורש גובר על המנהג, (אא"כ מדובר בתנאי הנוגד את הכתוב בתורה), ובמידה ויש נושאים שאינם כתובים בחוזה, אנו חוזרים למנהג המדינה. (לקמן נתייחס לחוק  קוגנטי).

הפתחי חושן (שכירות פרק ז הערה יז) כתב: "ועדיין לא מצאתי למה נקטו בגמרא הכל כמנהג המדינה בשכירות פועלים יותר משאר דיני ממונות, שהרי בכל דבר הנעשה סתם בין אדם לחבירו - הולכין אחר מנהג המדינה, וכן מצינו בסימן שח גבי שכירות בהמה, וכן בשכירות בתים וכיוצא בהם, ואפשר ששכירות פועלים שכיח יותר, וכמ"ש הריב"ש (סימן תעה)".

[1] בספר פתחי חושן (שכירות פרק ז הערה יז) מובא: "ובזמננו נהגו הבתי דינים לדון בקצת דיני ממונות עפ"י חוקי המדינה, ולכאורה יש לדון כן מצד דינא דמלכותא, ואף במקום דלא שייך דינא דמלכותא, כגון בא"י שי"א דלא אמרינן כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אמרינן דינא דמלכותא (עי' קצה"ח סימן קד סק"ו ובנה"מ שם), יש מקום לדון עפ"י החוק משום מנהג, וכן נהגו בתי דינים בא"י לדון בהרבה דיני שכירות עפ"י המנהג המבוסס על החוק, כגון דמי מפתח ופיצויי פיטורין וכדומה, ולכן נראה שבדברים שאינם שכיחים - יש לדון עפ"י ד"ת ולא עפ"י החוק".

[2] החזון איש הוסיף: "אבל דינא דמלכותא דינא - לא שייך בישראל, במקום שאין הדבר נוגע למלכותא ולא אכפת להו אם מתדייני בדייני ישראל כפי דין התורה הקדושה".

[3] בסעיף 12 לחוק שכר מינימום נאמר: "זכותו של עובד, לפי חוק זה, אינה ניתנת להתניה או לויתור".