בשר חלק
בית הדין
כב כסלו התשעט | 30.11.18
לפעמים נוזלים נכנסים לריאה, ויוצאים מהנקב וכך נוצרת הסירכא, שהיא כמו חוט קרומי הנראה כמו ריר, וזה נקרא בשר לא חלק. במאמר זה תובא הקדמה כללית לדיני טריפות וכן עיקרי דעות הפוסקים בדיני ריאה חלקה.
הרב ישועה רטבי
התורה (שמות פרק כב פסוק ל) כותבת: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". משמע שהבהמה עוד חיה (בשדה) אך היא נטרפה ע"י בהמה טורפת, או שהיא עומדת למות תוך שנים עשר חודש, (כמבואר במסכת חולין דף נז עמוד ב: "אמר רב הונא: סימן לטרפה - י"ב חדש[1]"), בגלל מחלה מסוימת או בגלל מכה באחד מאיבריה. (אם היינו אומרים שבהמה טריפה היא בהמה מתה, לא היה הבדל בינה ובין נבלה).
וכך כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה ז): "הא למדת, שהטריפה האמורה בתורה, היא שטרפה אותו חית היער, ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה, אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות - הרי זו אסורה משום טריפה, הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה".
ובהלכה ח: "הואיל והיא נוטה למות מכל מקום - הרי זו טרפה, בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים, אם כן למה נאמר בתורה טרפה? דבר הכתוב בהווה, שאם לא תאמר כן, לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה, אבל אם נטרפה בחצר - לא תאסר".
המשנה במסכת חולין דף מב עמוד א, הביאה שמונה עשרה טריפות. הגמ' במסכת חולין דף מג עמוד א כתבה את שמונה הטריפות הכלליות שהם הלכה למשה מסיני, ומהם נפרטים כל שאר הטרפות: "אמר עולא, ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני:
- א. "נקובה" - (איברים שהנקב פוסל אותם, כגון: וושט, לב, קרום המוח, קיבה, כרס, טחול, ריאה).
- ב. "ופסוקה" - (נפסק הקנה, או חוט השדרה).
- ג. "נטולה" - (ניטלו איברים כגון ניטל: הכבד, צומת הגידים, לחי העליון).
- ד. "וחסורה" - (חסר: ריאה, קיבה, מרה, כרס, או חתכו את הרגל למעלה מהארכובה).
- ה. "קרועה"- (נקרע רוב הבשר שחופה את הכרס, או נקרע העור שמעל הכרס).
- ו. "ודרוסה" - (חית טרף דרסה את הבהמה. הבעיה כאן היא בארס שנכנס בבהמה, ולא בנקב, {אילו הבעיה הייתה הנקב, היה נכלל בדיני נקובה}).
- ז. "נפולה - (נפלה מהגג והתרסקו איבריה, או התדלדלו הסימנים).
- ח. "ושבורה" - (נשברו העצמות, נשבר הגולגולת, נשמט הירך).
"לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא". (שמונה הטריפות לא כוללים מוגלה בכליה, כפי שמנה רב פפא).
הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק י הלכה ט) הביא את כל שבעים סוגי הטרפות שיש, כמבואר בהערה[2].
המגיד משנה (הלכות שחיטה פרק ה הלכה ב) כתב: עולא הביא שמונה טריפות, שהם כעין אבות, והמשנה והרמב"ם הביאו את התולדות: "ואלו השמונה הם סוגים, ותחתיהם כל ענפי הטרפיות ופרטיהם".
הפרי מגדים (שפתי דעת ס"ק ט) כתב: "ואני מסתפק הרבה, אם זה הוא מאמר מוחלט, לומר שע' טריפות נאמרו למשה בסיני - אין חולק בו, או לאו. לפי שלא מצאתי מי שימנה הע' טריפות זולת הר"מ ז"ל. ובגמרא אמרו ח' טריפות, והם סוגים כוללים, ובמשנה וברייתא דר' ישמעאל - מנה ח"י טריפות. ומה שהביאני לזה, הוא שנמצא בקצת דברים ששאר פוסקים חלוקים עליו".
הרמב"ם בהלכה יב כתב: "ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים, והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל - אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות[3]".
ובהלכה יג: "וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין, ואפשר שתחיה מהן - אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר על פי התורה אשר יורוך".
הסימן לשמונה הטריפות הכלליות הוא: "דן חנק נפש". (דן - דרוסה, נקובה. חנק - חסרה, נטולה, קרועה. נפש - נפולה, פסוקה, שבורה).
צריך לציין, הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק ה הלכה ב) מנה את שמונה הטריפות הכלליות, שהם הלכה למשה מסיני, אך הוסיף ומנה גם מוגלה בכליה.
הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק ה הלכה ג) הדגיש: למרות שכל השמונה טריפות הן הלכה למשה מסיני, בכ"ז דרוסה נחשב לחמור מכולן, בגלל שהוא היחיד שמפורש בתורה. ("ובשר בשדה טריפה" - זה דרסה). לכן בכל ספק שיש בדרוסה - מטריפים את הבהמה, אבל בשאר שבעים מיני הטרפות - יש מהן ספקות המותרים[4].
בדיקת הריאה לאחר השחיטה
כאמור לעיל ישנם מספר סוגי טרפות שיכולות להיות בבהמה, אך בשחיטת בהמה - לא בודקים את כל הבהמה, למשל לא בודקים האם יש חור בוושט או בקיבה וכו', אא"כ קיימת בעיה שנראית בעין או אם במקרה השוחט הסתכל וראה את הנקב - הבהמה טריפה, אך בהתנהלות רגילה - לא בודקים את כל הטרפות הנ"ל. היוצא דופן שכן בודקים אותו בצורה יסודית זו הריאה, כי בריאה מצוי נקבים שגורמים להטרפת הבהמה, וכאשר יש מיעוט המצוי - צריך לבדוק.
כך כתב רש"י (מסכת חולין דף יב. ד"ה פסח, וכן בדף נ: ד"ה מאי): לא חייבים לבדוק את כל סוגי הטרפות, אא"כ יש ריעותא, כגון שמצאו נקב, אלא בד"כ אנו סומכים על הרוב. אומנם חייבים לבדוק את הריאה ולוודא שאין בה נקב, בגלל שהסרכות מצויות בריאה. וכ"פ השולחן ערוך ביורה דעה סימן כט סעיף א.
הרשב"א (תורת הבית שם לד.) כתב: "וכן המנהג בכל מקומות ישראל לבדוק בסירכות שבריאה, וכל הפורץ ואוכל בלא בדיקה - פורץ גדר, ישכנו נחש מדבריהם".
ישנן שתי בדיקות לריאה:
- א. בדיקה פנימית - לאחר השחיטה, לפני שחותכים את האיברים, השוחט פותח את הכרס, ומכניס את ידו דרך טרפש הכבד לריאה, ובודק בידו את כל האונות והערוגות, האם יש בהן סירכא.
- ב. בדיקה חיצונית - השוחט חותך את האיברים ומוציא את הריאה בשלמותה יחד עם קנה הנשימה. השוחט מנפח בקנה ואם הריאה מתנפחת, משמע שאין נקב בריאה. (הבדיקה נעשית ע"י נפיחת הריאה).
צריך לציין, אם נמצא נקב בריאה - הבהמה טריפה, כאן אין שום חילוק בין העדות, לכו"ע בהמה עם חור בריאה - היא טריפה ואסורה באכילה.
סירכא בריאה
לפעמים נוזלים נכנסים לריאה, ויוצאים מהנקב וכך נוצרת הסירכא, שהיא כמו חוט קרומי הנראה כמו ריר. נחלקו הראשונים מדוע ישנן סוגי סירכות בריאה שפוסלת את הבהמה. (באופן כללי מאוד נאמר: סירכא כסדרן כלומר סירכא שמחברת שתי אונות צמודות אחת ליד השנייה מחיתוך האונא לחיתוך האונא שלצידה - הבהמה כשרה, כי כך דרך גדילתן הטבעי, אבל סירכא שלא כסדרן פוסלת את הבהמה).
רש"י (מסכת חולין דף מו עמוד ב ד"ה לית) הסביר: אם יש חור בריאה - הבהמה נחשבת לטריפה, אבל לפעמים לא ניתן לבדוק האם יש חור בריאה בגלל שיש קרום שומני שנקרא סירכא על הריאה, כך שיתכן ומתחת לסירכא יש חור. הסירכא נוצרת מנוזלים שיוצאים דרך נקב קיים, והבהמה טריפה בגלל שהסירכא לא תחזיק מעמד, אלא תתפרק, לכן כבר עכשיו נחשב כאילו הסירכא לא קיימת, והנקב גלוי, וכל העומד להיסתר כסתור דמי.
אבל התוס' (ד"ה היינו) ביארו: סירכא נעשית גם ללא נקב בריאה, ע"י המשקים שנכנסים לריאה ויוצרים סירכא. הבעיה תהיה בעתיד, ברגע שהסירכא תתפרק - ייווצר נקב, לכן כבר עכשיו נחשב כאילו הנקב קיים, כי כל העומד להינקב כנקוב דמי. הבית יוסף כתב: נראה שכך גם סבור הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק יא הלכה ו).
נחלקו הראשונים, האם יש אפשרות לשוחט למשש את הסירכא שבריאה, ובעדינות למעך אותה וכך להסירה. יש מהראשונים שמכשירים למשש בעדינות ולהוציא את הסירכות, ויש מהראשונים שאוסרים כל בהמה שהריאה איננה חלקה ויש בה סירכות, רק ריאה חלקה ללא סירכא - נחשבת לכשרה ונקראת בשר חלק, ורק על כך יש הכשר מהדרין כבשר חלק.
הבעיה במישוש היא שהשוחט הוא הפוסק, הוא זה שממשש ומסיר את הסרכות, לפעמים השוחט אינו מומחה מספיק לדעת כמה ניתן למשש ולא למשוך בכוח שאז הבהמה טריפה גם לדעת הרמ"א, ומעבר למומחיות השוחט צריך שיהיה ירא שמים, ויהיה מורא שמים עליו יותר ממורא בעל העסק, כך שאם אין לשוחט עוצמה וכוח לעמוד ולפסול את הבהמה - יש חשש למכשול חלילה.
הרא"ש (מסכת חולין פרק ג סימן יד) כתב: "פעם אחת נכנסו מר רב צדוק גאון, ומר אבימי, וכמה גאונים ותלמידיהם, אצל מר יעקב גאון, ואמרו לו: שמענו עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר? אמר להם: ח"ו, לא כך אני מתיר, אלא לפעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה, נסרך לאומות ולאונות ולעינוניתא דוורדא, והתרתי לאחוז הקנה ולנענע את הריאה שלשה וארבעה פעמים יפה יפה, אם תנתק הסירכא מאיליה - אני מכשירה. אבל לפרק ביד - לא התרתי".
"והסכימו כל בני הישיבה, והורו כן לכל ישראל. וכן נוהגין בארץ אשכנז, דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה - אמרינן דלאו סירכא היא, אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשירה. והסירכא, אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו - היא הולכת ומתחזקת".
רבנו דוד בן יחייא (הלכות טריפה סוף פרק ג) הביא שלוש שיטות בדין בדיקת הקנה:
- א. שיטת יש מתירים - מותר למעך את הסירכות. לדעתם, סירכא אמיתית לא תתנתק גם אם ימעכו אותה כל היום.
- ב. שיטת הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק יא הלכה ז) והרשב"א (תורת הבית הארוך ב"ב ש"ג) - אסור למעך ביד את הסירכא. כל סירכא גם דקה שבדקות - מטריפה את הבהמה. הרשב"א כתב: מי שמועך את הסרכות - מאכיל טרפות לישראל[5]. וכן כתב התשב"ץ (יבין שמועה דף יט).
- ג. שיטת הגאונים - הוראה של מר יעקב גאון לפשר בין השיטות: אסור למשמש ולמעוך את הסירכא, שכן כל סירכא תתנתק במשמוש, מאידך לא ניתן לאסור כל חוט דק, לכן מותר לתפוס את הקנה ולנענעו מספר פעמים, ואם הסירכא תתנתק - הבהמה כשרה[6].
- ד. שיטת רבי יצחק הלבן (מובא בכל בו סי' קא) - סירכא בת יומא - כשרה. (זו סירכא שנוצרת בגלל שהבהמה צמאה ולא סירכא אמיתית). ניתן לבדוק האם הסירכא בת יומא, ע"י הנחת האצבע מתחת לסירכא, והגבהת האצבע בעדינות. אם הסירכא ניתקת, משמע שהיא בת יומא והבהמה כשרה, אך אם הסירכא לא ניתקת - הבהמה טריפה[7].
הבית יוסף כתב: "ולענין הלכה, דברים הללו נראין, כי בלי ספק אין אנו בקיאים לנענע". השולחן ערוך בסימן לט סעיף י פסק כדעת הרשב"א והרמב"ם. השולחן ערוך התבטא בצורה חריפה: "וכל הנוהג כן - כאילו מאכיל טריפות לישראל".
אבל הדרכי משה בס"ק כ כתב: המנהג במדינות אשכנז להסתמך על דברי הגאונים, ולהכשיר בהמה עם סירכא שניתקה ע"י משמוש, שכן סירכא לא מתנתקת, ומדובר בריר. וכך פסק הרמ"א בסעיף יג: "ואף ע"פ שהוא קולא גדולה, כבר נהגו כל בני מדינות אלו, ואין למחות בידם, מאחר שיש להם על מה שיסמוכו; ומכל מקום צריך להיות הבודק ירא אלהים, שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח".
הדרכי משה תמה על הקולא למשש את הסרכות במשך זמן רב: "ובאמת הוא תמוה באלו המיעוכים והמשמושים שנהגו בהן, כי לא מצינו שום פוסק שמתיר למעך ולמשמש בכהאי גוונא, שנהגו למשמש לפעמים בסירכא זמן רב, ואם תנתק מכשירין, רק מנהג אבותינו - תורה הוא, ולדעתי חומרותינו שנהגו להטריף כל סירכא אף במקום שהוא כשר מדינא כמו שיתבאר - גרמה קולא זו שנהגו למשמש ולמעך".
הט"ז בס"ק יז כתב: צריך למשמש בנחת, ולא ניתן להסתמך על בדיקת ניפוח הריאה במידה ולא משמש בנחת ואם לא עושה כך הוא מאכיל טריפות לישראל.
הגר"ח מוולוז'ין (חוט המשולש חלק א סימן כ) כתב: "והן עתה פשתה המספחת שמקלפין הסרכא מעל הריאה בצפורן עזה - אשר ההיתר פורח באויר באין מקל להסמך עליו. ודאי אי מצטרף בהדה איזה שמץ נדנוד ריעותא - ראוי להטריף".
הש"ך בס"ק לד כתב: "ואחר שנתמעך - נוהגין לראות ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ. וכן כתבו כל האחרונים".
הש"ך בס"ק לג כתב בשם מהרש"ל (ים של שלמה מסכת חולין פרק ג סימן כה): "גם המנהג בכל אשכנז למעך הסירכות באצבעותיו, אף שהרשב"א כתב, שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום, וכל הנוהגין כן, מאכילין טרפות לישראל, כך הוא לפי דעתו, אבל לא שמעתי, אין ראייה".
"ודברי המתירין, אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריהם, כי מושג בשכל ובחוש כך הוא, ואף שהטור (סימן ל"ט) הביא דברי רשב"א באחרונה, ואף הרא"ש לא כתב אלא שהמנהג הוא בכל ארץ אשכנז כל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת כו', אבל לא כתב למעך אותם בין אצבעותיו, ומ"מ נראה, מאחר שכתב אח"כ והסירכא אם ימעך אותם כל היום באצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ביותר, משמע להדיא שאם מנתק בכך, שהיא כשרה".
"אכן שמעתי, שבמקצת הקהילות שאינן בני תורה, לוקחין סמרטוט עבה וממעכים בה, בודאי אנשים כאילו מאכילין טרפות לישראל להדיא, וראוי להזהיר הטבחים שאל ימעכו כ"כ בחזקה, אלא לגלגל בין האצבעות, וקצת בדרך המיעוך ולא בסמרטוט".
כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף יורה דעה סימן לט בס"ק רפג) כתב בשם מהר"י בירב (בתשו' סימן א'): "ואני תמהתי על מי שהורה בשום מקום להכשיר הסירכות בנפיחה, ובפרט מאלו החכמים האחרונים, וכל שכן הבא מחדש לדור במקום שאין נוהגין בה - שודאי זה ממיעוט הבנה ויראת חטא ומגודל לב וגאוה עצומה, מאחר שהרי"ף ורש"י ז"ל, והתוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש, וגם הגאונים אמרו, שהבדיקה אינה מועלת כשאין מכה בדופן, וגם הר"י בן הרא"ש ורי"ו והמרדכי וסמ"ג והראב"ד ז"ל, ואף על פי כן הלך לשטת ר"ת, כבר אמר שמעולם לא ראינו מי שנהג כך ולא מי שהורה כך. סוף דבר, שמכל המפרשים שראיתי לא ראיתי מי שהורה למעשה כי אם ר"ת לחכמי מרשיליא, אבל רוב העולם וכמעט כולו אוסרים מן הדין, לכן שומר נפשו ירחק מהם, וכל שכן במקום שלא נהגו, והבא להתיר במקומות כאלו - מנדין אותו ומכריזין על בשרו שהיא טריפה. אבל כשיש מכה בדופן יש מצריכין בדיקה, ויש מכשירין אפילו בלא בדיקה, וכן עמא דבר".
פוסקי אשכנז שהחמירו בבשר חלק
הכרתי בס"ק יג כתב: "הרבה אזהרות כתבו אחרונים, אבל בעונותינו הרבים, לשוא עשו עט סופר, כי אמת אם ימעכו, אם היא סרכה כל היום לא יתבטל ויפסיק. אבל הם ממעכים והולכים עד שנעשה הסירכא כחוש, ואז דוחין באצבע עד שנפסק, ואחר כך מפרקינן הסרכא מן הריאה, ועל זה מכשירין".
"והרגישו בזה חכמי דור הוותיקין בפראג, והיה רעש גדול עם השוחטים, ובעונותינו הרבים גברה החנופה, אשר מקצת חכמים החניפו, וגברו על ידי השררה מבלי למחות בדבר שנהגו בו היתר מימים קדמונים, ומחותני הגאון מהו' יעקב בק' אובן היה מן התומכים ידיהם של שוחטים, ואחר כך הדפיס אותו בספרו חלק שני משבות יעקב סימן ס', והודה כי הפרצה משונה, וכתב וכי חכמי ישראל העלימו עין ח"ו, רק לא היה סיפוק בידם למחות, מהרסייך וכו' (ישעיה מ"ט, י"ז), כי רבים חכמים החזיקו בידם, על כן תיפוק תורה ויצא בעונותינו הרבים משפט מעוקל".
"ועל כל פנים הירא ורך לבב בפראג, לא אכל משחיטה שהיה בו חשש סירכה, וכן כל איש הירא וחרד לדבר ה' ימנע מלאכול, כי בנפשו הוא, כי שקר האומרים שממעכים הסירכא והיא כל היום לא תנתק, אשריכם תושבי ק"ק המבורג, שכל הבשר הוא מבהמה שלא נמעכו ויערב ויבושם לכם".
השל"ה (שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה, א, בס"ק מח) כתב: "ואתם בנים, בניי יצ"ו, הנני מצוה אתכם, שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך, במקום שהיתה טריפת הסירכא מצד הדין. ולא תקנו בשר מהטבח, עד שתדרשו אחר זה. ויושבי ארץ ישראל, וכל תפוצות ישראל, היושבים במלכות התוגר, כולם מטריפין".
מרן בעל היביע אומר (חלק ה - יורה דעה סימן ג) כתב: הג"ר אלעזר פלעקלש (בספרו תשובה מאהבה חלק ג סימן שכ) שמע מהנודע ביהודה כך: "כי הנה ברוב השלחן ערוך דעת מרן המחבר להקל, והרמ"א מן המחמירים, ולענין מיעוך ומשמוש בסירכות הריאה - מוחלפת השיטה, (מרן המחבר מחמיר, והרמ"א מיקל), והלואי שהיו חכמי ישראל מסכימים להיפך, (כלומר: שיסכימו לפסוק כדעת מרן המחבר). כי רבו המכשולים בעוה"ר ע"י קולא זו, מה שאין כן בכל הקולות שזכר מרן המחבר הש"ע, אלא שכבר קבלנו הוראות הרמ"א".
היביע אומר עוד כתב: "ברם זכור לטוב הגאון ר' מאיר אוירבך, מח"ס אמרי בינה, אשר צווח על זה בתוקף כאיש ספרדי, והן בעון לא נשמעו דבריו, ולכן היה שומר עצמו מאד שלא לאכול אלא מבשר שלא נפל בו ספק אליבא דמרן ז"ל. וכן נוהגים כמה רבנים ויחידים וכו'. ע"ש. גם הגאון החסיד ר' יוסף נסים בורלא, ראב"ד בירושלים בימים ההם, בשו"ת וישב יוסף (בדרוש ה' לשבת תשובה דכ"ז סע"ד), כ' מרורות ע"ז: כי עינינו רואות וכלות כל היום בענין אכילת הבשר, שזה כמה פעמים נתפרסמו מודעות על ידינו וכרוזא קרי בחיל, שאף אחד מהספרדים לא יקח בשר מאחינו האשכנזים, מפני שאנו קבלנו הוראות מרן הש"ע, שהורה שכל המיקל במיעוך ומשמוש בסירכות הריאה - כאילו מאכיל טרפות לישראל, ורק הרמ"א התיר לדידהו בזה, אולם אנו איכה נוכל לעבור ע"ד מרן הש"ע בידים לאכול מילתא דאיסורא, כאילו אוכל טריפה ח"ו".
הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב חלק ד סימנים יט-כ) כתב: "ולכן, פשוט וברור שכל ירא ה' - חייב להקפיד שלא לאכול אלא משחיטה שיש עליה חותמת "חלק", וכל ספרדי באשר הוא - חייב בכך מכח הוראת מרן הב"י, ומצוה גדולה היא לפרסם דברים אלה ברבים".
[1] אומנם לדעת רבי, טרפה חיה עד שלשים יום, אך י"א שטריפה חיה שנתיים ושלש שנים ולא בהכרח תמות בתוך שנים עשר חודש. לכן, אם אנו רואים בהמה שהיא ספק טריפה, והיא חיה שנים עשר חודשים, לפי דעה זו, עדיין יתכן והיא טריפה. הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק יא הלכה א) פסק כדעת רב הונא, שטריפה חיה עד שנים עשר חודש. וכ"פ השולחן ערוך ביורה דעה סימן נז סעיף יח.
[2] כך כתב הרמב"ם: "נמצאו כל הטריפות המנויות כשיפרטו ואפשר שימצאו בבהמה וחיה שבעים. ואלו הן על הסדר שנתבארו בחבור זה: (א) דרוסה. (ב) ניקב תרבץ הושט. (ג) ניקב קרום של מוח. (ד) נתמסמס המוח עצמו. (ה) ניקב הלב עצמו לבית חללו. (ו) ניקב קנה הלב. (ז) ניקבה המרה. (ח) ניקבו קני הכבד. (ט) ניקבה הקיבה. (י) ניקב הכרס. (יא) ניקב המסס. (יב) ניקב בית הכוסות. (יג) ניקבו מעיה. (יד) יצאו המעים לחוץ ונהפכו. (טו) ניקב הטחול בעביו. (טז) חסרה המרה. (יז) נמצאו שתי מררות. (יח) חסרה הקיבה. (יט) נמצאו שתי קיבות. (כ) חסר הכרס. (כא) נמצאו שני כרסים. (כב) חסר המסס. (כג) נמצאו שני מססים. (כד) חסר בית הכוסות. (כה) נמצאו שני בתי הכוסות. (כו) חסר אחד מן המעים. (כז) נמצאו שני מעים. (כח) ניקבה הריאה. (כט) ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה. (ל) ניקב סימפון מסימפוני ריאה אפילו לחבירו. (לא) נאטם מקום מן הריאה. (לב) נימוק סמפון מסמפוני הריאה. (לג) נמצאה ליחה סרוחה בריאה. (לד) נמצאו בה מים סרוחים. (לה) נמצאו בה מים עכורין אף על פי שלא הסריחו. (לו) נתמסמסה הריאה. (לז) נשתנו מראיה. (לח) נהפך הושט במראיו. (לט) חסרה הריאה ממנין האונות. (מ) נתחלפו האונות. (מא) הותירו האונות מגבה. (מב) נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן. (מג) נמצאה הריאה בלא חיתוך אזנים. (מד) חסר מקצת הריאה. (מה) יבש מקצת גופה. (מו) נמצאה הריאה נפוחה ועומדת. (מז) צמקה הריאה מפחד אדם. (מח) חסר הרגל בין מתחלת ברייתו בין שנחתך. (מט) או שהיתה יתירה רגל. (נ) ניטלה צומת הגידים. (נא) ניטלה הכבד. (נב) ניטל לחי העליון. (נג) כוליא שהקטינה ביותר. (נד) כוליא שלקתה. (נה) כוליא שנמצאת בה ליחה. (נו) כוליא שנמצאו בה מים עכורין אף על פי שאינן סרוחין. (נז) כוליא שנמצאו בה מים סרוחין. (נח) נפסק חוט השדרה. (נט) נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס. (ס) נקרע רוב הבשר החופה את הכרס. (סא) נגלד העור שעליה. (סב) נתרסקו איבריה מנפילה. (סג) נדלדלו הסימנין. (סד) נשתברו רוב צלעותיה. (סה) נעקרו רוב צלעותיה. (סו) נעקרה צלע אחת בחלייתה. (סז) נעקרה חוליה אחת. (סח) נשמט הירך מעיקרו. (סט) חסרה הגולגולת כסלע. (ע) נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ".
[3] האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן עג) כתב: "ובזמננו ידוע לכל העולם כולו, שאיכא הרבה דברים מעניני טריפות שחיים חיי בריאים, וגם חיים ארוכים לפי הדור ומגיעים גם לגבורות ואף ליותר, דהא עושין הרופאים חתוכים בבני מעיים, כחתיכת הסניא דיבי שהוא כבר נעשה למליונים, כשהן צעירים, וגם לקטנים והם בריאים והגיעו לזקנה ושיבה ולגבורות, וכן עושין נתוחים ומתרפאין, גם כשחותכין חלק מהבני מעיים כשנעשה שם מכה שא"א לרפאותה, ועושין אף בריאה חתוכים כשאיכא מכה שא"א לרפאותו בסממנים, וידוע שהרבה אינשי שעשו להם נתוחים כאלו, והם אנשים בריאים עוסקים במלאכתן כאנשים בריאים".
"וידוע שמתחלה בדקו הרופאים זה על בעלי חיים, וכשראו שנתרפאו וחיו הרבה שנים כדרך הבע"ח, אז התירו להם מדיני המדינה והמלכות, ונמצא שידוע זה גם בבהמות וחיות, והרמב"ם והרבה רופאים גדולים בזמנו, וגם הרבה שנים קודם באיזה דברים מאלו שבזמן התנאים ואמוראים לא היה אפשר לחיות, ובזמנו ואיזה דורות קודם נשתנה הטבע ואפשר להתרפא ולחיות בזה, שלכן כשנחלה אדם באברים הפנימיים ולא היה אפשר לרפאות ניסו לחתוך מתחלה בשרצים וחיות ובהמות ועלתה להם, שאז התחילו לעשות זה גם באינשי, ובכל דור ודור נוספו מחלות שעושין להם ניתוחין והוא בין מצד חדוש הידיעה ובין מצד חדוש הטבע".
"...אבל הרמב"ם שהיה חכם גדול ביותר, וגם היה רופא גדול בדורו, ידע שהאמת הוא כפי שידוע מדרכי הרפואה, אבל לא הוקשה לו כלום, משום שהתורה אסרה לעולם מה שהיתה טרפה בשעת מתן תורה שלא היתה כמוה חיה, והוא מוכרח ממה שאמר עולא דהח' מיני טריפות שאיתא נאמרו למשה בסיני, ולא סמכה תורה על החכמים, משום דאסרה תורה אלו לעולם, אף אחר שישתנה הטבע בזה, שהקב"ה נותן התורה הא ידע זה, ואם היה סומך על החכמים, היו משתנים דיני הטריפות אז, והוצרך להודיע למשה בסיני, שאלו הן הטריפות שלעולם יהיו אסורות באכילה אף אחר שישתנה הטבעיים, ויהיו מקצת דברים ואף אם כולן להיפוך - לא ישתנה דינם".
[4] הבית יוסף הקשה: "צ"ע היכן מצינו ספק טרפה מותרת"? רק ספק ספיקא מותר ולא ספק טריפה. הט"ז בס"ק א כתב: הרמב"ם אכן התכוון לספק ספיקא.
[5] הרשב"א (חלק א סימן שד) כתב: "גם בזה (משמוש הסירכות) - אחד מן הדברים שצריכין אתם להתרחק ממנו הרבה. ואנו גערנו הרבה במי שעושה כן. ואם יעשה אחד בינינו כזה אחר התראה - נסלק אותו. לפי שזה הענין לא מצאנוהו בשום מקום בתלמוד, ולא ידענו לו עיקר. וכי אין סירכא אלא אם היא כעבות העגלה שמושכין בה, ואינה יכולה להנתק?! או אי זה שיעור נקבע בדבר? יש משמוש אצבעות שאפילו הריאה והקנוקנות ימחו בכך. סוף דבר אל תשמעו להקל בדבר זה בשום צד כלל".
[6] הבית יוסף כתב: רבנו ירוחם (שם) והכל בו (סימן קא) הבינו, שהרשב"א לא חולק על דברי מר יעקב, אלא חולק רק על המתירים למעך את הסירכא, אבל ניתן למשמש בנחת את הסירכא, ואם היא ניתקת משמע שמדובר בקרום ולא בסירכא. הרמ"א בסעיף יג הביא את דברי הכל בו. אבל מדברי רבנו דוד בן יחייא משמע, שיש מחלוקת בין הרשב"א ובין מר יעקב גאון. הבית יוסף סיים: "ומיהו יש לדחוק, דכיון דשמיע לן מהגאונים, שכל דבריהם דברי קבלה - הוה ליה כאילו כתוב בגמרא".
[7] וכך כתב: "בתחִלת בדיקתי, הטרפתי כמה בהמות שמצאתי בהם סירכות דקות מספיקא. וטעיתי וטועה כל מי שמטריף סירכא בת יומא, כי נמצא בה"ג ובתוספות קדמונינו, כי סירכא בת יומא - לאו סירכא היא".
"...וקבלה בידי מרבותי, ומאת זובחי הזבח הבקיאים: בהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטה - כולה מלאה סירכות דקות וקשות, והשוחט צריך שיכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים, וימשמש בבהמה בכל צדדיה בין לגבי דפנות בין לגבי שומן, אז מחמת חמימת הבהמה - מינתקות כל הסירכות הבאות מחמת ריר בעלמא".
השולחן ערוך כתב את שיטת ר"י הלבן בסימן לט סעיף יא בשם יש מי שאומר. ובסעיף יב המחבר כתב: טוב להשקות את הבהמה לפני השחיטה, בכדי שהסירכות התנתקו.
הש"ך בס"ק לב כתב: "ואמר הגאון אמ"ו ז"ל, שנ"ל שיצא להם זה ממאי דאמרינן בש"ס סוף ביצה (דף מ.) ל"ל למימר משקים ושוחטים? מלתא אגב אורחא קמ"ל דלישקיה אינש בהמתיה והדר לשחוט משום סירכא דמשכא, ופירשו רש"י והר"ן: שתהא נוחה לפשוט, שהעור נדבק ביותר בבשר. ונראה שהם פירשו משום סירכות דמתנתקות מחמת השקאה. וראיה מצאתי לדבריו ממאי דאיתא להדי' בהרי"ף דאי איכא סירכא - משתמטא".