שיעור מתן צדקה

בית הדין

ל כסלו התשעט | 08.12.18

נאמר בגמרא: "כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים". האם בכל פעם שאדם רואה עני המבקש צדקה - יש חובה לתת לו צדקה? ואם כבר הוא נתן צדקה למקום אחר האם נחשב למעלים עיניו מהצדקה.

הרב ישועה רטבי

שאלות:

נאמר בגמרא: "כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים". ורציתי לשאול מספר שאלות בנושא:

א. לפעמים יש אנשים שלמרות לבושם הדתי הם מספרים סיפורים, דבר אשר גורם לי לחוסר נוחות ולא לרצות לתרום ללא הידיעה שיש גוף מאחוריו שבדק זאת? (תשובה - סעיף א).
ב. אם הבאתי כבר סכום החודש של מעשרות ולפעמיים גם חומש... וכל תרומה נוספת כבר עוברת את התקציב החודשי שלי (דבר שלפעמיים יכול לגרום לחוסר שלום בית...) - האם גם אז אני נחשב "מעלים" ועלי לתת? (תשובה - סעיף ב).
ג. האם אני יכול לומר לאותו נזקק "שיהיה בהצלחה", או לחילופין להסביר לו פנים, ויחשב הדבר לצדקה כמו מה שמובא בגמרא בברכות על אדם שמחזיר שלום שזוכה במספר קולות? (תשובה - סעיף ה).
ד. כמה יש לתת לאדם כדי לא להיקרא "מעלים"? (תשובה - סעיף ו).
ה. נאמר שאין אדם מפסיד מן הצדקה - האם עלי לא לחשוב כלל וכלל על תקציב הצדקות שלי, ולהתנהל בצורה "פזרנית" - כי הרי לא אפגע מזה... מהו הגבול? (תשובה - סעיף ט).
ו. מה הגדר של המעלים עיניו? האם כשאני מתפלל ואדם עובר לידי ומבקש כסף כשאני מתפלל ולא עונה לו - נקרא להעלים? (תשובה - סעיף י).
ז. אני רוצה לתרום רק למי שיש לו סעיף 46 (דבר שמקנה בסוף שנה החזר של עד 30 אחוז מסך התרומות של העסקבית), האם גם אז אני מעלים? (תשובה - סעיף יב וסעיף ב).

אשמח מאוד לקבל תשובה בנושא, כי אני נפגש עם סיטואציות כאלה כל יום.

תשובה:

א. ישנו איסור להעלים עין מעני שמבקש צדקה, כך שיש לתת לכל עני שמבקש צדקה סכום מסוים. אומנם הגמ' העמידה זאת רק במציאות בה ידוע לנו שמדובר בעני אמתי שנזקק לצדקה, אך אם מדובר בעני שלא ידוע אם הוא אכן נזקק - לא עוברים על האיסור.
ב. אם אדם כבר נתן צדקה לעניים או למוסדות חסד מוכרים שמעבירים את הכסף לנזקקים - הוא לא עובר על איסור העלמת עין מעני, כי אי הנתינה לא נובעת מקמצנות, אלא מרצון להעביר את הכספים למטרות צדקה ידועות, והוא כבר נתן לצדקה מעשר או חומש.
ג. הרמ"א (יורה דעה סימן רמט סעיף ד) הוסיף: מספיק לתת לעני סכום קטן בכדי לא לעבור על איסור (דברים פרק טו פסוק ז) "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". לאור זאת, מומלץ להסתובב עם סכומי כסף קטנים במקומות בהם מצויים מבקשי צדקה, וכבר בנתינת כסף קטן לא עוברים על הפסוק בתהלים (פרק עד פסוק כא): "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם".
ד. בנוסף, אם הנותן נמצא במצוקה כלכלית - לדעת הרמ"א (יורה דעה סימן רנא סעיף ג), הוא לא חייב לתת יותר משלישית שקל בשנה (בערך 11 ש"ח). אומנם מדברי השולחן ערוך (יורה דעה סימן רנג סעיף ח) משמע, שיש חובה גם לעני לתת צדקה, אלא שלא כופים אותו לתת את הצדקה.
ערוך השולחן (סימן רנא סעיף ה) סייג את דברי הרמ"א: מדובר על אדם שמרוויח בקושי למזונות בסיסיים, אז אנו אומרים פרנסתו קודמת, "אבל האיש שמרויח פרנסתו כבעל בית חשוב, שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין, ולובש ומכסה א"ע כראוי - וודאי דחייב בצדקה מעשר".
ה. אדם שאין עליו כסף לתת באופן מידי לעני - יפייס את העני בדברים שרצה לתת. (שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף ד).
ו. דרגות הצדקה - 1)- מצוות צדקה מובחרת לתת 20% מנכסיו לצדקה. 2)- מצווה צדקה בינונית לתת 10% לצדקה. 3)- לעני יש חיוב לתת צדקה שליש שקל כסף בשנה (בערך 11 ש"ח).
ז. ישנה דרגה נוספת: לתת לעני מה שראוי לו. השולחן ערוך סייג: (סימן רמט סעיף א): דרגה זו שייכת רק לאדם שיש לו יכולת כלכלית גבוהה. לדעת הרמ"א (סימן רנ סעיף א), דין זה לא שייך ביחיד אלא רק בציבור. ולדעת ערוך השולחן (סימן רמט סעיף ג) דין זה שייך רק במציאות בה אין הרבה עניים ויש הרבה עשירים.
ח. הלכה למשה מסיני לא לתת יותר מחומש מנכסיו לצדקה, אך דין זה נשתכח, וחכמי אושא חזרו ותקנוה. ישנם מספר מקרים בהם מותר לתת צדקה יותר מחומש כפי שמפורט לקמן.
ט. דברי השולחן ערוך (הלכות צדקה סימן רמז סעיף ב) שאין דבר רע נגרם כתוצאה מהצדקה - מדובר רק על מי שתורם לפי כללי ההלכה ולא עובר על תקנת אושא, אך אם אדם נותן יותר מחומש - יתכן וייגרם לו נזק מהצדקה. כמו כן ניתן גם להסביר: מדובר רק על מי שנותן צדקה בשמחה ובטוב לבב, (כפי פסק השולחן ערוך סימן רמט סעיף ג), שאז לא ייגרם לו נזק כתוצאה מהצדקה שנתן, אך אם לא נותן בשמחה ובטוב לבב - יתכן וייגרם נזק.
י. טוב לתת צדקה לפני התפילה (שו"ע אורח חיים סימן צב סעיף י), ולכן נהגו לתת צדקה ב-ויברך דוד (משנה ברורה סימן צב ס"ק לו). אך אין לתת צדקה לאחר אמירת ישתבח.
יא. אדם שלומד תורה ונתינת הצדקה תפריע לו באמצע לימודו - פטור מלתת צדקה (אור זרוע בשו"ת סימן קסא).
יב. מותר לתרום צדקה למרות שבשעת מתן הכספים הוא גם חושב על הנאה אחרת, לכן מותר לתרום בכדי לקבל החזר מס לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה. (ט"ז סימן רמט ס"ק א).

חיוב נתינת צדקה

בספר דברים (פרק טו פסוקים ז-י) נאמר: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ... - לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ".

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ב) הביא את האיסור להתעלם מעני שנזקק לצדקה: "וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה - עבר בלא תעשה, שנאמר לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".

מהר"י קורקוס (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ב) ביאר את דברי הרמב"ם: "פירוש שאינו מחוייב לבקש אחריו, אלא אם ראהו והעלים עינו - אז עובר משום לא תאמץ, אבל אם לא ראהו - אינו עובר".

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמז סעיף א): "מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר: לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). וכל המעלים עיניו ממנה - נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים".

מכאן שקיים חיוב (עשה ולא תעשה) לתת לעני המבקש צדקה. אך בגמ' ובפוסקים ישנם מספר סייגים בגינן לא תמיד נותנים צדקה לכל מי שמבקש.

לא ידוע אם המבקש עני

בגמ' במסכת כתובות דף סח עמוד א מובא: "בואו ונחזיק טובה לרמאין, (מקבצי נדבות שאינם באמת עניים), שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, (כל יום אנו מעלימים עין ולא נותנים צדקה לכל מי שמבקש צדקה, ואלמלא הרמאים היינו עוברים על איסור העלמת עין מעני), שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים".

המהרש"א (שם) ביאר: אין חטא בסתם עני שלא מוכר ולא ידוע אם הוא רמאי, הפסוק התייחס למצב בו ידוע לנו שהוא עני באמת, שאז אסור להעלים עין ממנו.

מכאן אנו למדים, שיש איסור להעלים עין מעני שמבקש צדקה, כך שיש לתת לכל עני שמבקש צדקה סכום מסוים. אומנם הגמ' העמידה זאת רק במציאות בה ידוע לנו שמדובר בעני אמתי שנזקק לצדקה, ואם מדובר בעני שלא ידוע האם הוא אכן נזקק - לא עוברים על האיסור[1].

וכך כתב הרמב"ם (ספר המצוות מצות לא תעשה רלב): "שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו, אחר שנדע חולשת ענינם, ויכלתנו להחזיק בהם".

2- נתן כבר צדקה מעשר או חומש

אם האדם כבר נתן צדקה לעניים או למוסדות חסד מוכרים שמעבירים את הכסף לנזקקים - הוא לא עובר על איסור העלמת עין מעני, כי אי הנתינה לא נובעת מקמצנות, אלא מרצון להעביר את הכספים למטרות צדקה ידועות, והוא כבר נתן לצדקה מעשר או חומש.

וכך נראה מדברי הרמב"ם (פירוש המשנה מסכת פאה פרק א): "אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו - נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים, כיון שהוא יותר מהחומש".

וכך כתב ערוך השולחן (סימן רמט סעיף ד): "אם אין ידו משגת, כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך, או שעניים מרובים - יתן עד חומש או מעשר, ואף שאין בזה די מחסורו - הלא אי אפשר יותר".

3- מומלץ לתת סכום כסף קטן

הרמ"א בסימן רמט סעיף ד כתב שצריך לתת צדקה לכל עני: "ואסור להחזיר העני השואל ריקם, אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת, שנאמר אל ישוב דך נכלם" (תהילים עד, כא)

לאור זאת, מומלץ להסתובב עם סכומי כסף קטנים במקומות בהם מצויים מבקשי צדקה, וכבר בנתינת כסף קטן לא עוברים על הפסוק בתהלים (פרק עד פסוק כא): "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם".

השולחן ערוך בסימן רנ סעיף ג כתב: "עני המחזר על הפתחים - אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה, אלא מתנה מועטת[2]". הש"ך בס"ק ד הוסיף: כך גם הדין בעני שעובר מבית לבית, שלא חייבים לתת לו סכום גדול.

ערוך השולחן (סימן רנ סעיף ז) הוסיף: "אבל העניים המחזרין על הפתחים - אין בהם שיעורים, וכל יחיד ויחיד נותן דבר קטן, והלא ברבים היו עמהם, ולפניהם פתוחים כל השערים".

וכן כתב האמרי בינה (דיני אורח חיים סימן יג בס"ק ג): "אבל עני המחזיר על הפתחים זה - א"צ לתת מתנה מרובה כמבואר ש"ך יו"ד (סי' ר"נ סק"ד), אפשר בזה ליכא לאו דלא תקפוץ, כיון דאם לא יקבל מזה - יסבב אצל אחרים". כלומר העני מודע לכך שלא כולם יתנו לו צדקה, ומלכתחילה דעתו להסתובב בין מספר גדול של בתים בכדי לאסוף כספים.

4- נותן שנמצא במצוקה כלכלית

לא חייב לתת יותר משלישית שקל בשנה. כך פסק הרמ"א (סימן רנא סעיף ג): "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו[3]. וכ"פ הש"ך (סימן רמח ס"ק א), שאם אין לאדם כדי פרנסתו - לא חייב לתת צדקה (מעבר לשלישית כסף).

אומנם השולחן ערוך (יורה דעה סימן רנג סעיף ח) כתב: "עני שנתן פרוטה לצדקה, מקבלין ממנו. ואם לא נתן - אין מחייבין אותו ליתן". משמע שיש חובה על העני רק לא כופים ומחייבים אותו לתת צדקה. (ע"פ דברי הגמ' במסכת גיטין דף ז עמוד ב: "ועניתיך - אמר מר זוטרא: אפי' עני המתפרנס מן הצדקה - יעשה צדקה").

אדם שיש לו מינוס בבנק - לא ירבה במתן צדקה עד שיכסה את חובותיו. כך מובא בספר חסידים (סימן תנד): "מי שחייב לאחרים - לא ירבה בצדקות עד שיפרע". (אסור רק להרבות בצדקה, אך עדיין קיימת חובה לתת צדקה). כמו כן אדם לא מצווה להלוות כסף בכדי לתת צדקה, נתינת צדקה כאשר אדם נמצא במינוס משמעותה לקיחת הלוואה לצורך הצדקה.

ערוך השולחן (סימן רנא סעיף ה) סייג: הרמ"א דיבר על אדם שמרוויח בקושי למזונות בסיסיים, אז אנו אומרים פרנסתו קודמת, "אבל האיש שמרויח פרנסתו כבעל בית חשוב, שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין, ולובש ומכסה א"ע כראוי - וודאי דחייב בצדקה מעשר או חומש מפרנסתו, וחלק גדול מהצדקה יתן לקרוביו ועניי עירו, ומעט מחוייב ליתן גם לרחוקים ועניי עיר אחרת, דאל"כ עיר של עניים יגועו ברעב ח"ו, אלא וודאי כמ"ש. ותדע לך שכן הוא, דאל"כ איזה גבול תתן לפרנסתו שהיא קודמת, וכל אחד יאמר אני נצרך לפרנסתי, כל מה שאני מרויח שהרי אין גבול להוצאה כידוע, אלא וודאי כמ"ש דלא קאי רק על מי שיש לו רק לחם מצומצם להחיות נפשו ונפש אשתו ובניו ובנותיו הקטנים".

5- אדם שאין עליו כסף לתת באופן מידי לעני

אדם שאין עליו כסף לתת לעני - יפייס את העני בדברים. התוספות (מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב ד"ה והמפייסו) כתבו: "דנפש נענה תשביע - היינו תשביע בדברים, שתפייסנו בדברים". (כלומר העני לא שבע מכסף אלא מדברי פיוס).

השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיף ד) פסק: "אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו - לא יגער בו ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים, ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו, אלא שאין ידו משגת[4].

נסיים פרק זה בדברי הרבי מלובביץ' (שערי צדקה עמוד סו): "המעלים עיניו מן הצדקה, פירושו שחסרה אצלו הראיה וההסתכלות במצבו של העני שיגע ללבו כו', ובמילא גם כשנותן צדקה בפועל, הרי מכיון שחסר לו היסוד ראיית העני - אי אפשר לדעת מה יהי' במשך הזמן כו'. ולאידך כשאינו מעלים עיניו מן הצדקה, היינו שמביט ומסתכל על העני שנוגע ללבו כו', הרי אפילו אם ברגע זה אינו נותן צדקה בפועל ממש מאיזו סיבה שתהי' - מ"מ התקוה חזקה שבסופו של דבר יתן צדקה בפועל ממש, מכיון שנמצא במצב שמביט ומסתכל על העני".

דרגות בנתינת צדקה

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ה) הביא מספר רמות במתן צדקה, וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיפים א-ב):

א. מצוות צדקה מובחרת - אדם שנותן לצדקה חמישית מנכסיו[5], כלומר 20% לצדקה. החפץ חיים (אהבת חסד חלק ב פרק יט הערה אחרונה) הביא את דברי הגר"א באיגרת למשפחתו: "למען השם שתפריש את החומש כאשר צויתיך, ולא תפחות כאשר הזהרתיך, כי בפחות מזה - עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין, (היינו הלאו - דלא תאמץ, ולא תקפוץ, ועשה - דפתוח תפתח את ידך לו, נתן תתן, כי ימוך אחיך וגו', וחי אחיך עמך), ושקול כאלו כפר בתורה הקדושה ח"ו".

יתכן והגר"א למד זאת מפשט דברי הירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א): "באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה". כלומר הניסוח איננו כמו בתלמוד בבלי, שהתקנה נועדה לא לתת יותר מחומש אלא זו תקנה חיובית, לתת חומש מנכסיו לצדקה. (אומנם החפץ חיים הבין, שהירושלמי התייחס למקרים בהם נותנים יותר מחומש, כגון אם עני בא לפנינו רעב, כמבואר לקמן).

ב. מצווה צדקה בינונית - אדם שנותן לצדקה מעשר, כלומר 10% לצדקה.
ג. מצוות צדקה מינימאלית - הנותן לצדקה פחות ממעשר זה עין רעה.
ד. חיוב צדקה לעני - הרמב"ם הוסיף: גם עני מחויב לתת צדקה שליש שקל כסף בשנה[6]. שקל זה שש 6 דרהם, שלישית שקל זה שני דרהם (שווה כשש גרם כסף), שזה בערך 11 ש"ח. הש"ך (סימן רמט ס"ק ד) כתב: "נהגו בארצות האלו, שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד, ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות - הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה. ומנהג נכון הוא". (כלומר גם אם אדם ייתן רק עשר אגורות פעמיים בשבוע, בסוף השנה הוא יגיע לסכום המינימאלי הנדרש לתת לצדקה).
ה. לתת לעני כראוי לו - הרמב"ם (שם הלכה א) הביא דרגה נוספת: לתת לעני כפי מה שראוי לעני, אך זה בתנאי שיש יכולת כלכלית לנותן הצדקה לתת לעני כפי שראוי לו. הרמ"א (יורה דעה סימן רנ סעיף א) הדגיש שחובה זו מוטלת על הציבור, ולא על אדם יחיד כמבואר בפרק הבא.

לתת לעני כראוי לו

בגמ' במסכת כתובות דף סז עמוד ב מובא: "תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין".

הרמב"ם (שם הלכה א) כתב: מדובר שיש יכולת כלכלית לנותן הצדקה לתת לעני כפי שראוי לו. וכ"פ השולחן ערוך (סימן רמט סעיף א): "אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים".

הרמ"א (סימן רנ סעיף א) סייג: רק על הציבור מוטל לתת לעני כדי מחסורו, אבל היחיד צריך לתת צדקה לפי השיעורים האמורים לעיל (מהדרין - 20%, בינוני - 10% ועני שליש שקלי כסף בשנה): "ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת".

ערוך השולחן (סימן רמט סעיף ג) ביאר: המצווה לתת לעני מה שחסר לו, שייכת רק בזמן שעם ישראל היה במצב טוב בארץ ישראל, ולא היו הרבה עניים, אך במציאות בה העניים התרבו - לא נותנים יותר מחומש.

כך כתב ערוך השולחן: "אמנם הדבר מובן, שלא תצוה התורה ליתן כל מה שיש לו לעניים והוא ישאר עני, ודרכיה דרכי נועם. ובאמת בזמן שהיו ישראל בארץ, והיה מצבם טוב, ועניים היו מועטים - היו יכולין לקיים די מחסורו וגו', אבל כשגלינו מארצינו, ועניים נתרבו, ועשירים נתמעטו, ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם - לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם, לכן תקנו חכמים מעשר וחומש ולא יותר, דבהכרח לתת גבול, וכמו שאמר רבא בתענית (כ ב) כולהו מצינא, לבר מהא לפתוח הפתח ולומר כל דצריך ייתי ויכול, משום דנפישי חילי דמחוזא, שהרבה עניים יש שם, וקא מכליא קרנא".

תקנת אושא לא לתת צדקה יותר מחומש

במסכת כתובות דף נ עמוד א מובאת תקנת אושא, שאדם לא ייתן לצדקה יותר מחומש מנכסיו. בירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א) מובא: "מעשה ברבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים. שלח לו ר"ג: והלא אמרו חומש מנכסיו למצות? ור"ג לא קודם לאושא היה? (רק באושא תקנו לא לתת יותר מחומש, ור"ג היה לפני חכמי אושא)? ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי: כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים. ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני".

כלומר יש הלכה למשה מסיני לא לתת יותר מחומש מנכסיו לצדקה[7], אלא שדין זה נשתכח, וחכמי אושא חזרו ותקנוה. כך כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק יט בהערות): "שכן היתה בידם מתחלה הלכה למשה מסיני ע"ש ושכחוה, וחזרו ויסדו וכיונו למה שנאמר מתחלה ההלכה על זה".

הרמב"ם (הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה יג) כתב: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו... ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצות - אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים, מכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן - הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו - שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך".

במשנה במסכת פאה (פרק א משנה א) מובא: "אלו דברים שאין להם שיעור... וגמילות חסדים". הרמב"ם (פירוש המשניות שם) ביאר: גמילות חסדים שבגופו של אדם - אין לו שיעור, אבל גמילות חסדים שבממונו של אדם - יש לו שיעור וזה עד חומש מנכסיו.

ניתן לשאול: הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ב) והשולחן ערוך (הלכות צדקה סימן רמז סעיף ב) כתבו: אין דבר רע מתגלגל כתוצאה מנתינת צדקה, א"כ מדוע אין לתת צדקה יותר מחומש?

א. בפשטות דברי הרמב"ם שאין דבר רע נגרם כתוצאה מהצדקה מדובר רק על מי שתורם לפי כללי ההלכה ולא עובר על תקנת אושא, אך אם אדם נותן יותר מחומש - יתכן וייגרם לו נזק מהצדקה.
ב. ניתן גם להסביר: דברי הרמב"ם אמורים רק על מי שנותן צדקה בשמחה ובטוב לבב, שאז לא ייגרם לו נזק כתוצאה מהצדקה שנתן, אך אם לא נותן בשמחה ובטוב לבב - יתכן וייגרם נזק.

כך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיף ג): "צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות, הפסיד זכותו[8]".

מקרים בהם ניתן לתת צדקה יותר מחומש

בגמ' ובפוסקים מובאים מספר מקרים בהם ניתן לתת לצדקה יותר מחומש:

א. לפני מותו - הגמ' במסכת כתובות דף סז עמוד ב כתבה: "והאמר ר' אילעאי: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש! הני מילי מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה - לית לן בה". כלומר אדם יכול לפני מותו לתת צדקה יותר מחומש. וכ"פ הרמ"א (יורה דעה סימן רמט סעיף א).

הב"ח (סימן רמט בס"ק א) סייג: הטור והרמב"ם שהשמיטו דין זה. הב"ח בהסבר השני כתב כך: מר עוקבא בשעת מותו נתן לצדקה מחצית מנכסיו, כי ידע שעדיין יישאר ליורשיו סכום כסף גדול, אבל אדם שאינו עשיר גדול - לא יכול לתת לצדקה מחצית מנכסיו, "ולגרום ליורשיו שירדו מנכסיהם, ולפיכך לא כתבו דין בזבוז לאחר מיתה, אלא כל אחד יעשה לפי עשרו ולפי מעמד יורשיו".

ב. עניים שנמצאים במצב דחוק מאוד - אור החיים בספרו ראשון לציון (סימן רמז סעיף ב) כתב: אם העניים נמצאים במצב רגיל של עניות אך אין דוחק כ"כ גדול - במציאות זו נאמרה תקנת אושא לא להוציא יותר מחומש, אבל במציאות דחוקה מאוד - "מצוה עליו לרחם ביותר מהשיעור, ואל ירא משום דבר רע ח"ו, כי אם ברכת שלם".
ג. עשיר מופלג - החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק כ) הוסיף: "מי שהוא עשיר מופלג - משמע בפוסקים דעליו לא היתה התקנה (תקנת אושא לא לתת צדקה יותר מחומש לא חלה על עשיר מופלג, כלומר אדם שיש לו יכולת כלכלית מספקת, ללא חשש שמא ירד מנכסיו - יכול לתת יותר מחמישית).
ד. להחזקת עולם התורה - החפץ חיים עוד כתב: ודע עוד, דכל עיקר התקנה הוא לסתם צדקה, אבל להחזקת התורה... - דלא שייך זה כלל".
ה. עניים רעבים נמצאים לפניו - החפץ חיים הוסיף: "כשבאו לפניו עניים רעבים או ערומים - שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כאשר אמרה התורה די מחסורו אשר יחסר לו, או שיראה שבוים שהוא חייב לפדותם כאשר צוה השי"ת, ורצונו לתת ע"ז יותר מחומש - רשאי ומדת חסידות הוא".
ו. חשש לפיקוח נפש ממשי - החפץ חיים עוד כתב: "אם נוגע לפיקוח נפש ממש, כגון שהשבוי עומד למות, או הרעב יכול לבוא לידי סכנה ע"י רעבונו - אין שייך בזה שיעור חומש, ולא אמרו בב"מ ס"ב רק דחייו קודם לחיי חבירו, אבל דעשרו קודם לחיי חבירו - לא מצינו".
ז. אדם עם עבודה קבועה שלאחר כל הוצאותיו נותר לו מעט מעות - גם אם הסכום שנותר הוא יותר מחומש - יכול לתנו לצדקה.
ח. אדם שבכל מקרה מבזבז את כספו על ביגוד דיור וכד' - החפץ חיים עוד כתב: מכאן ניתן ללמוד שאל לו לאדם לבזבז את כספו על ענייני הבל, שהרי אפ' על צדקה תקנו חז"ל שלא יוציא יותר מחומש - "על אחת כמה וכמה יש לו לאדם להיות זהיר שלא לפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדומה, היינו להתלבש במלבושי רקמה, ולדור בהיכלי כבוד, ולהשתמש בריבוי המשרתים, ובכלים היותר יקרים, שכל זה מכלה ממונו של אדם בזמן קצר, ומביאו לידי עוני ולבסוף לידי גזל ג"כ שמופקר אצלו ממון אחרים מפני רוב דוחק ועוני".

אומנם האגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קמג) כתב: "למעשה, אין לבזבז יותר מחומש, אם לא לחשש פקוח נפש".

צדקה באמצע תפילה

השולחן ערוך (אורח חיים סימן צו סעיף א) פסק: "כשהוא מתפלל - לא יאחוז בידו... ומעות". המשנה ברורה בס"ק א כתב בשם הפרי מגדים: "דה"ה בשעת ק"ש ופסוקי דזמרה". מכאן שאסור להחזיק מעות בשעת פסוקי דזמרה, קריאת שמע והעמידה.

בספר תשובות והנהגות (כרך ג סימן רפז) מובא: "ונראה לע"ד שבאמצע ק"ש - ודאי לא יתן, וגם הגבאי צדקה אין לו לבקש ממנו באותה שעה, ואם יפסיק ויתן - אינה מצוה אלא עבירה. אבל המתפלל פסוקי דזמרה, כיון שאם באו אצלו לדבר הרשות היה מפסיק לרמז להם מה לעשות, אף שאם מטרידו פטור, כה"ג נראה שאם רוצה לתת כדי לקיים מצות צדקה - לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות".

העוסק במצווה פטור מהמצווה - במסכת סוכה דף כה עמוד א מבואר, שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. לכן אדם שמתפלל ועוסק במצווה - פטור ממתן צדקה. אומנם נחלקו הראשונים האם הפטור קיים כאשר ניתן לקיים את שתי המצוות, התוספות (שם ד"ה שלוחי) סבורים, שאם ניתן לקיים את שי המצוות יחד - אין פטור מהמצווה הנוספת. כך כתבו התוס': "אם יכולין לקיים שניהם - אמאי פטורין, דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו - מי מיפטר בכך משאר מצות"?

אבל הר"ן (מסכת סוכה דף יא עמוד א), שגם אם ניתן לקיים את שתי המצוות - פטור. כך כתב הר"ן: "לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה - פטור מן המצוה - אף על פי שיכול לקיים את שתיהן... כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר". הרמ"א (אורח חיים סימן לח סעיף ח) פסק כדעת הר"ן, לכן למרות שניתן לקיים את שתי המצוות גם להתפלל וגם לתת צדקה, בכ"ז לדעת הר"ן והרמ"א - פטור מלתת צדקה.

הביאור הלכה (סימן לח סעיף ח ד"ה אם צריך) כתב: גם הבית יוסף סבור כדעת הר"ן, בגלל "הראיות העצומות שהביאו לזה. וכן המ"א הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים ג"כ סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן".

צריך לציין, פטור זה שייך רק כאשר יש קצת טורח בעצירת התפילה חיפוש אחר הארנק והוצאת הכסף, אך אם אין טורח כי הכסף לפניו וכד' - גם לר"ן אין פטור של עוסק במצווה.

צדקה באמצע לימוד תורה - נראה מדברי האור זרוע (בשו"ת סימן קסא) שלא צריך לתת צדקה בשעת הלימוד: "ובכל שעה שלמד - מיפטר מליתן פרוטה לעני".

מתן צדקה לפני התפילה - במסכת בבא בתרא דף י עמוד א מובא: "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר, דכתיב: אני בצדק אחזה פניך". וכך כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה טו): "גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך מתפללין".

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיף יד): "טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה, שנאמר: אני בצדק אחזה פניך (תהילים יז, טו)". וכ"פ עוד השולחן ערוך (אורח חיים סימן צב סעיף י): "טוב ליתן צדקה קודם תפלה".

המשנה ברורה (סימן צב ס"ק לו) כתב: "ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו' ואתה מושל בכל. ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קריאת התורה, והוא שלא כהוגן, דמבטלין עי"ז מלשמוע קריאת התורה ועניית ברכו את ד' וכו'".

זיכוי ממס הכנסה בגלל התרומה

אדם שתורם למוסד ציבורי שיש לו אישור לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה - זכאי לקבל החזר ממס הכנסה עד גובה 35% מסכום התרומה. החזר זה שייך לתורם ואינו קשור למוסד בו התקבלה התרומה.

הט"ז (יורה דעה סימן רמט ס"ק א) כתב: מותר לתרום צדקה למרות שבשעת מתן הכספים הוא גם חושב על הנאה אחרת. כך כתב הט"ז: "ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר, נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה - שרי, דהא המעות לצדקה אזיל, ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת - אין זה איסור, שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים".

מעלת הצדקה

בגמ' במסכת סוכה דף מט עמוד ב מובא: "אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח".

במסכת שבת דף קנו עמוד ב מובא: "נפק ר"ע ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה". וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמז סעיף ד): "הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות".

ובמסכת בבא בתרא דף י עמוד א נאמר: "כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה - שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים, שנאמר: כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה [וגו' את] החסד ואת הרחמים, חסד - זו גמילות חסדים, רחמים - זו צדקה. תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וכן מובא במסכת שבת דף קלט עמוד א: "אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

במדרש (ויקרא רבה פרשת בהר פרשה לד) מובא: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - העני עושה עם בעל הבית". יש לנותן צדקה זכות להיות שותף בנתינה, והשפע שהוא מקבל עולה על הנתינה שלו לעני.

במסכת בבא בתרא דף י עמוד א נאמר: "דרש ר"י ברבי שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית".

הטור (סימן רמז) כתב: "ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה... וכל הזהיר בה - מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה'... ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגולל על ידה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. וכל המרחם על עניים - הקדוש ברוך הוא מרחם עליו. ויש לאדם ליתן אל לבו שכמו שמבקש בכל שעה מהקב"ה שיזמין לו פרנסתו, וכמו שמבקש מהקב"ה שישמע שועתו - כך צריך שישמע שועת העניים".

הטור עוד כתב: "כי יש לו לדעת, שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו".

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה א) כתב: "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

ובהלכה ב: "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם - מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם - יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו, וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, ואם לא ירחם האח על האח - מי ירחם עליו, ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלעכו"ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן, הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן".

הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח) כתב: "וכשהוא אוכל ושותה (ביום טוב) - חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו".

נסיים פרק זה בדברי השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמח סעיף ח): "הרוצה לזכות לעצמו - יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו. וכל דבר שהוא לשם שמים - יהיה מהטוב והיפה".

[1] במסכת בבא קמא דף טז עמוד ב מובא: "דרש רבא, מאי דכתיב: יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה - הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר".

אומנם הנימוקי יוסף (דף ו עמוד ב) כתב: אם נותן הצדקה לא הכיר ולא ידע שלא מדובר בעני אמיתי - יש לו שכר, כי התכוון לדבר מצווה. "ועוד דאי לא תימא הכי, אתה נועל דלת בפני כמה מהוגנים במקום שאינם נכרים".

[2] במסכת בבא בתרא דף ט עמוד א מובא: "אם היה עני המחזיר על הפתחים... - אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת".

[3] הטור (סימן רנא) כתב בשם רבנו סעדיה גאון: "חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, שנאמר וחי אחיך עמך - חייך קודמין לחיי אחיך". הבית יוסף העיר על דבריו: "יש לי על דברי ה"ר סעדיה גמגומי דברים".

וכך כתב ערוך השולחן (סימן רמח סעיף א): "אמרו חז"ל בגיטין [ז' ב] דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה - חייב ליתן צדקה.. ויש בזה שאלה: והרי הטור בעצמו כתב בסי' רנ"א משמו של רבינו סעדיה גאון, דאינו חייב ליתן צדקה עד שיהא לו פרנסתו... וגם רבינו הרמ"א כתב שם ג"כ כן? ונראה שמטעם זה השמיטו שם רבינו הב"י בשו"ע כמ"ש שם בספרו בד"ה וז"ל יש לי על הר' סעדיה גמגומי דברים עכ"ל, וברור הוא דקשה ליה מדין שלפנינו".

[4] במסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב מובא: "אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים - מתברך ב-יא ברכות".

[5] במסכת כתובות דף נ עמוד א נאמר: "באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות".

[6] במסכת בבא בתרא דף ט עמוד א מובא: "אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה, שנא': והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו".

[7] צ"ע כיצד להסביר את דברי ערוך השולחן (סימן רמט סעיף ב): "באמת שיעורים אלו דמעשר וחומש - אינן מן התורה, ומדרבנן הוא דאסמכוה אקרא".

[8] הסמ"ג (עשין סימן קסב) כתב: "הנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות אבד זכותו אפילו נתן הרבה".