פיטורין בע"פ או מתוך כעס או בגלל סכסוך אישי
בית הדין
יא טבת התשעט | 19.12.18
האם ניתן לפטר בע"פ או שצריך שטר ב)- האם עובד חולה זכאי לקבל את שכרו, ג)- אם פועל ממש כמו עבד ואין בו הונאה.
הרב ישועה רטבי
לדעת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן עז וכן בסימן פה), יש שעבוד גוף של העובד כלפי המעסיק, ולא ניתן לפטרו באמירה בלבד ללא שטר, כשם שעבד עברי יוצא רק בשטר[1].
אבל לדעת התוס' (מסכת ב"מ דף י. ד"ה כי לי), אין השוואה בין פועל ובין עבד. בעבד יש שעבוד גוף של העבד למעבידו ולכן צריך שטר שחרור, אך בפועל אין שעבוד גוף ואין צורך בשטר פיטורין בכדי לפטר[2].
למחלוקת זו ישנן מספר השלכות: א)- האם ניתן לפטר בע"פ או שצריך שטר[3]. ב)- האם עובד חולה זכאי לקבל את שכרו, אם דין הפועל כעבד הרי שהוא זכאי לקבל שכר על זמן המחלה, אך אם אין דינו כעבד הוא לא זכאי לקבל שכר על ימי מחלתו[4]. ג)- אם פועל ממש כמו עבד ואין בו הונאה, הרי שקבלן שאינו כעבד יש בו הונאה[5], אך אם הפועל אינו כעבד, הרי שפועל וקבלן שווים, וכשם שלפועל אין הונאה גם לקבלן אין הונאה.
דברי מהר"ם גם מובאים ברשב"א (ח"א סימן תתע"ג, וכן במרדכי מסכת ב"מ סימן שמו): מעסיק שפיטר מלמד שעבד אצלו, (אמר לו בע"פ: "לך מעמדי"), המלמד הסכים להתפטרות. לאחר זמן המעסיק חזר בו והסכים שהמלמד יחזור ויעבוד אצלו, אך המלמד סירב לחזור לעבודה, המלמד טוען שהמעסיק מחל על שעבוד המלמד, לכן אינו חייב לחזור.
מהר"ם ענה: המלמד חייב לחזור לעבודתו, ולא אומרים שנמחל השעבוד של המלמד כלפי המעסיק רק באמירה בלבד. יש לכך שני הסברים:
- א. מדברי הגמ' במסכת קידושין דף טז עמוד א (דברי הגמ' מובאים בהערה[6]) מבואר, שעבד עברי לא נקנה לחופשי ע"י אמירה בעלמא, אלא רק ע"י שטר. גם מלמד דינו כפועל שגופו קנוי והוא לא מתפטר רק ע"י אמירה בעלמא.
- ב. מהר"ם הוסיף: המעסיק השכיר את המלמד שילמד את הבן, כך שיש חיוב של המלמד כלפי התלמיד עצמו, ואין בסמכות המעסיק למחול את השעבוד של התלמיד, שכן זו חובה עבורו ואין חבין לאדם שלא בפניו.
"ותשובה זו השיב לפני רבינו יואל ורבינו אבי העזרי שפסקו: דמלמד לא חשוב כפועל, דאפי' בחצי היום חוזר. אלא כדבר האבד חשוב, ולא כל הימנו שיחזור בו". וכ"פ הרמ"א.
הש"ך בס"ק מז כתב: לפי ההסבר הראשון משמע, שדין פועל כדין מלמד, כך שכל מעסיק יכול לחזור בו לאחר ההתפטרות. אבל באמת יש לחלק בין פועל ובין מלמד, שכן אנו משווים בין פועל ובין עבד רק לקולא, שיוכל להתפטר באמצע היום, אך לא משווים לעבד בכדי לומר שגופו קנוי וההתפטרות לא מועילה. וכך מוכח מדברי התוספות (מסכת קידושין דף יז. ד"ה חלה) שאין דין פועל כדין עבד עברי. גם מהר"ם מרוטנבורג שכתב תשובה זו (דפוס פראג סימן עז), הביא את ההסבר הראשון רק כסניף להסבר השני.
לפי ההסבר השני, יש לבחון מי הוא בעל הסמכות שבכוחו לפטר, לכן לחלק בין פועל ובין מלמד. פועל שפוטר ע"י מעסיקו - לא חייב לחזור לעבודה, כי בעל הסמכות לפטר הוא זה שפיטר, אבל מלמד חייב לחזור בגלל שהוא משועבד לתלמידים, ואין בסמכות המעסיק למחול על שיעבוד התלמידים.
בשו"ת בנימין זאב (סימן רכה) מובא: חברי וועד הקהילה שפיטרו בע"פ שליח ציבור, ולאחר מכן חזרו בהם מהפיטורין - הפיטורין לא תקפים והש"ץ מחויב להמשיך בעבודתו. הטעם לכך הוא: "דמדמינן פועל לעבד עברי, דכשם דעבד עברי אינו יוצא לחירות באמירה, דהא לא כתב לו שטר שיחרור - אף פועל אינו יוצא באמירה, וכיון שנשכרת להם בעד שנה - לא פקע שיעבודך באמירת הממונית, כ"ש שאתה נשכרת לכל הקהל בכללות, והממונים לבדם הם שלא נתרצו - אז ולאו כל כמינייהו להפקיע שיעבוד כל הקהל ממך". כלומר אנשי הקהילה הם בעלי הסמכות לפטר ולא חבר הוועד.
רבנו ירוחם (נתיב כט ח"ג) סבור כדעת התוס', שאין הפועל משועבד כמו עבד עברי, לכן רבנו ירוחם כתב כפי ההסבר השני: רק מלמד חייב לחזור לעבודה, אבל מעסיק שפיטר פועל בפני שני עדים - הפועל לא חייב לחזור לעבודה. וכך גם פסק הרמ"א בסימן שלג סעיף ח. וכך גם פסק הש"ך בס"ק מז.
הש"ך בס"ק מח העיר: המעסיק לא חייב לפטר בפני שני עדים, גם אם המעסיק פיטר את הפועל ללא נוכחות אף עד - הפיטורין תקפים במידה והמעסיק מודה בפיטורין. הצורך בעדים הוא רק במקום שיש הכחשה, כדברי הגמ' במסכת קידושין דף סה עמוד ב: "לא איברו סהדי אלא לשקרי".
הש"ך בס"ק מו כתב: מהרשד"ם (סימן קיט) חילק בין פיטורין בע"פ ובין פיטורין בכתב. הרשב"א דיבר על פיטורין בע"פ שלא מועילים, אבל במידה והמלמד פוטר בכתב - נמחל השעבוד והמלמד לא חייב לחזור. (מהרשד"ם התבסס על ההסבר הראשון, שרק באמירה בע"פ ההתפטרות לא תקפה, משמע שבהתפטרות בכתב - ההתפטרות תקפה).
אך הש"ך כתב: "ואין דבריו נכונים בעיני, גם בש"ס ר"פ הכותב ובפוסקים שם משמע דאין לחלק בכך". (הש"ך התבסס על התירוץ השני, שאין סמכות למעסיק למחול על שעבוד התלמידים, כך שזה נכון גם כאשר המעסיק פיטר בשטר)[7].
רבנו ירוחם (שם) הביא דעה, שבמידה והמעסיק פיטר את הפועל בכעס - הפיטורין לא תקפים. שכן המעסיק לא באמת מחל על השעבוד. הרמ"א בסעיף ח הביא דעה זו בשם וי"א.
הפתחי תשובה בס"ק יז כתב: התורת חיים (מס' ב"ב דף קס: ד"ה אתרא) חולק על רבנו ירוחם, לדעתו יש תוקף לפיטורים מתוך כעס, וכמבואר במסכת בבא בתרא שיש תוקף לגט שניתן מתוך כעס, ובגלל שהגט חל חכמים תקנו שהכהנים יתנו גט מקושר, מכאן שיש תוקף למעשה שחל מתוך כעס.
אומנם מהרי"ם מבריסק (סימן לח) דחה את כל ראיותיו של התורת חיים. גם החתם סופר (חלק חו"מ סימן קל) דחה את דברי התורת חיים, הגמ' התייחסה לאדם שנתן גט בפני עדים ובפני עדים, לכן יש תוקף למעשיו, אך לא ניתן להסיק מכאן לכל פיטורין מתוך כעס שלא נעשו בנוכחות ב"ד ועדים.
השיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף עו עמוד א) כתב בשם תוספות שאנץ: "דפעמים שחוזר בו לפי ששונאם, או אינו חפץ במלאכתם, או יניח פעולה זו עכשיו, וקמשמע לן תנא דאם חוזר בו - ידו על התחתונה". כלומר פיטורין בגלל סכסוך אישי אינם נחשבים לעילה המצדיקה פיטורין.
הנימוקי יוסף (מס' ב"מ דף נט. ד"ה ההוא) כתב: המשכיר לחברו לזמן קצוב, ואח"כ הייתה מריבה בניהם - המשכיר אינו יכול להוציאו מהבית. הדרכי משה בסימן שיב ס"ק א כתב: משמע מדבריו, שאם המשכיר אמר לו שהוא משכיר לו את הדירה בגלל שהוא אוהבו, ונעשה שונאו, שיכול להוציאו.
הט"ז (על סעיף ט) סייג: גם אם השכיר לו בגלל שהוא אוהבו ונעשה שונאו - יכול לסלקו רק אם השוכר הוא האשם במריבה, אך אם השוכר (או הפועל) לא אשם במריבה - לא ניתן לסלקו.
הרמ"א בסימן שיב סעיף ט פסק: "מי ששכר בית לחבירו, והיה אוהבו ונעשה שונאו - אין יכול להוציאו מן הבית. ואם אמר ליה מתחלה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו, ונעשה שונאו - יכול להוציאו".
[1] וכך כתב גם הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף י עמוד א): "פירוש ואי ידו כיד בעה"ב חשיב הא קנייה קניה אלימתא ליומיה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו, והיאך יכול לחזור בו? ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא, ולאו משום דאין קנינו קנין גמור, אלא גזרת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, הא כל כמה דלא הדר ביה - ידו כיד בעל הבית".
[2] וכן עוד כתבו התוספות במסכת קידושין (דף יז עמוד א ד"ה חלה): "דאין לדמותם כלל לעבד עברי, דעבד עברי גופו קנוי לאדונו, הילכך חלה שלש - אינו חייב להשלים, דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו, אבל מלמד - אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן, וכשאינו יכול להשלים - לא יטול אלא מה שהרויח".
[3] כמבואר בהרחבה בפסקאות הבאות.
[4] כמבואר בהרחבה בסימן שלג סעיף ה.
[5] כך נראה שסבור הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יג הלכה טו): "השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין - אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה". כלומר הרמב"ם משווה בין פועל ובין עבד, וסבור שלשניהם אין הונאה, אומנם לקבלן יש הונאה, וכך כתב הרמב"ם בהלכה יח: "נראה לי שהקבלן - יש לו הונאה". (כך הסביר הב"ח בסימן רכז ס"ק מה: "אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן"). וכך פסק השולחן ערוך בסימן רכז סעיף לג וסעיף לו.
אומנם הרמב"ן (ד"ה הא דאמרינן) והרשב"א (ד"ה הא) סבורים, שגם לקבלן אין הונאה, כי הונאה שייכת רק בדבר שנמכר, אך פועל וקבלן לא "מכורים" למעסיק.
[6] הברייתא כתבה: עבד עברי קונה את עצמו בשטר שהאדון כותב לו: אתה בן חורין. (מעבר לכך העבד גם קונה את עצמו בכסף שמשלם לאדון או בשווה כסף). על כך הגמ' שאלה: "שטר למה לי, לימא ליה באפי תרי זיל, א"נ באפי בי דינא זיל"? (מדוע יש צורך בשטר, שהאדון ישחרר את העבד בפני שני עדים או בפני הבית דין"?
"אמר רבא, זאת אומרת: עבד עברי גופו קנוי, והרב שמחל על גרעונו - אין גרעונו מחול". (מחילה מועילה רק לסלק חוב אך לא מועילה לסלק קניין. מכיוון שיש קניין שהעבד קנוי לאדון, לא מספיק אמירה ורק שטר שחרור יכול לבטל קניין).
[7] מכאן קצת קשה על המובא בפסקי דין-ירושלים (חלק יב פס"ד בעמוד שכ): "חזרת מעביד מפיטורין של מלמד בטענה שלא התכוין לתוצאה זו, מצאנו רק בפיטורין בע"פ כשאמר לו בעה"ב "לך מעמדי" מתוך כעס, עי' רמ"א בשו"ע סוף סי' שלג, אך לא מצאנו כן במכתב פיטורין מפורש".