לא תעמוד על דם רעך
בית הדין
טו אדר ב' התשעט | 22.03.19
חובת הסיוע והעזרה לאדם שנמצא בסכנה נלמדת מהפסוק: "לא תעמוד על דם רעך". הפוסקים נחלקו האם מותר לאדם להיכנס לספק סכנה בכדי להציל את חברו שנמצא בסכנה וודאית.
הרב ישועה רטבי
לא תעמוד על דם רעך
בגמ' במסכת סנהדרין דף עג עמוד א מובא: "גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך[1]".
"והא מהכא נפקא, מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו"? (יש לימוד אחר המחייב את אדם להציל את חברו הנמצא בסכנה: אנו יודעים שצריך להשיב אבידת ממון, שכן כתוב "השב תשיבם לאחיך", א"כ הפסוק: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו" בא ללמד שצריך להחזיר אבידת גופו, דהיינו אדם הנמצא בסכנה, צריך להצילו).
"אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן". (אילו היינו לומדים מהשבת אבידה, היינו מגיעים למסקנה מוטעית, שלא צריך להוציא כספים בכדי להציל את חברו, כשם שלא מוציאים הוצאות בכדי להחזיר אבידה, לכך כתבה התורה לא תעמוד על דם רעך, שיש לעשות את כל המאמצים כולל הוצאות כספיות, בכדי להציל את חברו).
מדברי הגמ' מבואר, אדם חייב להציל את חברו שנמצא בסכנה, שכן כתוב: "לא תעמוד על דם רעך". רש"י (ד"ה קא משמע לן) הדגיש: "לא תעמוד על דם רעך - לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך".
חיוב ההצלה הנובע מדין לא תעמוד על דם רעך, חל רק במצב בו יש אדם בסיכון שנמצא לפניך, אך אין חובה לחפש אנשים שנמצאים בסיכון בכדי להצילם, לכן אין חובה להתנדב למד"א בכדי להציל נפשות - כמו שאין חובה להיות מציל בחוף בכדי להציל אנשים שטובעים.
הר"ן (חידושים מסכת סנהדרין דף עג עמוד א) כתב: הצווי לא תעמוד על דם רעך, כולל גם אדם שנמצא בספק סכנה שיש חובה לסייע לו בכדי להצילו. הר"ן ביאר: אדם שנמצא בסכנה וודאית - צריך להצילו מדין לא תעמוד על דם רעך.
הגמ' הוסיפה: לא רק שצריך לסייע למי שנמצא בסכנה, אלא גם צריך להוציא הוצאות כספיות בכדי להציל אדם הנמצא בסכנה.
הרא"ש (סימן ב) כתב: במידה ויש לניצול יכולת כלכלית, עליו להחזיר למציל את המעות שהוציא עבור הצלתו. וכך מבואר בדין רודף, שיכול הנרדף לשבור את כלי הרודף בכדי להינצל, אך אם הנרדף שבר כלי חברו - חייב לשלם, ומכאן שכל ניצול צריך לשלם על ההוצאות שהיו תוך כדי תהליך הצלתו.
הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד) כתב: אדם שיכל להציל את חברו ולא הציל - עובר על לא תעמוד על דם רעך. גם אם הוא לא יכל להציל, אך יכל לשכור אחרים שיצילוהו ולא עשה כך - עובר בלאו. וכן אם ידע שחושבים על חברו רעה "או טומנין לו פח, ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך".
ובהלכה טז מובא: "אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו, מפני שאין בהן מעשה - חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל - כאילו אבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל - כאילו קיים כל העולם כולו".
להיכנס לספק סכנה בכדי להציל וודאי סכנה
נחלקו הפוסקים, האם מותר לאדם להיכנס לספק סכנה, בכדי להציל את חברו שנמצא בסכנה וודאית. לדין זה יש השלכה מעשית במספר מקרים, ובמיוחד לאנשי הצלה (כיבוי אש וכו'), שלפעמים צריכים להיכנס לספק סכנה, בכדי להציל אנשים שנמצאים בסכנה וודאית.
הבית יוסף כתב בשם הגהות מיימוניות (מובא גם בכסף משנה, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד): אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנה ולהציל את חברו שנמצא בוודאי סכנה, בגלל שלחבר יש וודאי סכנה, ולמציל רק ספק סכנה. וכן מובא בספר שדי חמד (חלק ב מערכת למ"ד, כלל קמד) בשם הג"ר אברהם פלאג'י (ויען אברהם חו"מ סימן ב): "דאף אם יש להמציל חשש סכנה - חייב להכניס עצמו בספק סכנה, כדי להציל את חברו מודאי סכנה".
אבל הסמ"ע בס"ק ב כתב: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין זה, וכן גם השולחן ערוך והרמ"א לא הביאו דין זה, בגלל שההלכה לא נפסקה כך.
צריך לציין, הבית יוסף הסכים עם דברי הגהות מיימוניות, כי הבית יוסף הביא את הגהות מיימוניות בלי להביא דעה חולקת ובלי לסייג את דבריו. הבית יוסף אף הביא סברא לדברי הגהות מיימוניות: "ונראה שהטעם, מפני שהלה ודאי, (אדם נמצא בסכנה וודאית), והוא ספק". (המציל נכנס רק לספק סכנה בכדי להציל וודאי סכנה). וכן נראה מדברי הב"ח בס"ק ב.
נראה לתרץ את הערת הסמ"ע כך: השולחן ערוך לא הביא את דברי הגהות מיימוניות בגלל שהשולחן ערוך מתייחס בסימן זה למצוות לא תעמוד על דם רעך, שמחייבת את האדם להציל את חברו. הגהות מיימוניות כלל את הכניסה לספק סכנה בכלל מצוות לא תעמוד על דם רעך, כך שלדעתו יש בכך חובה, אבל השולחן ערוך סבור שאין חובה להיכנס לספק סכנה, לכן הוא לא הזכיר זאת בסימן זה שמתייחס רק למקרים בהם קיימת חובה מצד מצוות לא תעמוד על דם רעך. אך מכיוון והשולחן ערוך בבית יוסף הביא את דברי הגהות מיימוניות, משמע שהוא מסכים שהדבר מותר ממידת חסידות, אך אין בכך חובה, אין לומר שהבית יוסף אסר זאת, אלא רק פסק שלא ניתן לחייב אדם להציל במצב בו יש ספק סיכון למציל.
המנחת חינוך (מצוה רלז בס"ק ב) הקשה על הגהות מיימוניות: האיסור לא תעמוד על דם רעך הוא לאו, ואם המציל מתעלם מלאו זה כאשר יש ספק סכנה - אין סיבה לחייב אותו, כי הוא עבר על הלאו בשב ואל תעשה, בגלל שהייתה לו סיבה לכך, כי הוא חשש להיכנס לספק סכנה. התורה לא מנחה להיכנס לספק סכנה, כפי שכתוב (ויקרא פרק יח פסוק ה): "וחי בהם", ודורשים (מסכת יומא דף פה עמוד ב): ולא שימות בהם. המנחת חינוך סיים: "אך באמת דבר זה מביא בשם ירושלמי - צריכין אנו לקבל באימה, ומכל מקום למעשה צריך עיון דין זה".
אומנם בספר איסור והיתר הארוך (שער נט) מובא: "ומיהו אם בודאי היה ג"כ הוא מסוכן עמו - אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, אף על פי שרואה במיתת חבירו כדדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית". כלומר אדם שלא נמצא במצב של סכנה - אסור לו להכניס את עצמו למצב של סכנה ולסכן את עצמו, כשם שאסור להתאבד - כך גם אסור לאדם לסכן את עצמו בסכנה וודאית.
מקורות מחז"ל - להיכנס לספק סכנה בכדי להציל
נראה שנטיית הפוסקים היא לאסור כניסה למקום שבו המציל יכול להסתכן. הפוסקים הביאו מספר מקורות מהם ניתן לדון האם המציל יכול להסתכן. צריך לציין, חלק מהמקורות ניתנים להסבר לפי שתי השיטות:
- א. הגהות מיימוניות למד מדברי הירושלמי (מסכת תרומות פרק ח הלכה ד) שניתן להיכנס לספק סכנה: "רבי אימי איתצד בסיפסיפה, (רבי אימי נחטף ע"י שודדים), אמר ר' יונתן: יכרך המת בסדינו (אין אפשרות להציל את רבי אימי בלי להסתכן, כך שיש לראות את רבי אימי כאילו כבר נפטר), אמר ר' שמעון בן לקיש: עד דאנא קטיל אנא מתקטיל. (ר"ל רצה ללכת להציל את רבי אימי ואמר: או שאני איהרג או שאני אהרוג). אנא איזיל, ומשיזיב ליה בחיילא". (אני אלך להצילו ואצליח להציל יחד עם קבוצת חיילים).
מכאן למד הגהות מיימוניות, שאם אדם נמצא בסכנה וודאית - עליו לנסות להציל אותו ולהיכנס לספק סכנה.
מאידך, ניתן לדחות ולומר, שכניסה לספק סכנה מותרת רק לאנשי הביטחון, אך לשאר האנשים אסור להיכנס לספק סכנה. ההוכחה של הגהות מיימוניות היא ממעשהו של ר"ל שהיה מיומן מבחינה צבאית, שהרי הוא היה ראש השודדים (כמבואר במסכת בבא מציעא דף פד עמוד א, וכן במסכת גיטין דף מז עמוד א), ר"ל לקח עמו קבוצת חיילים והצליח לשכנע את החוטפים לשחרר את רבי אימי.
כך גם מוכח מדברי המאירי (מסכת סנהדרין דף עג עמוד א) שכתב: "מי שראה חברו טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו - חייב להשתדל בהצלתו... והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו וחברו פורע לו מן הדין". כלומר רק לאנשי ההצלה שיש להם את הידע המקצועי, יכולים להציל את הנמצא בסכנה, אך אסור לאדם בעצמו להיכנס לספק סכנה.
- ב. במסכת בבא מציעא דף סב עמוד א מובא: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך".
ניתן לומר (כפי שהבין החוות יאיר בסימן קמו), שהגמ' התייחסה לסכנה וודאית ("אם שותין שניהם - מתים"), בזה אמר ר"ע שחייך קודמים לחיי חבריך, אבל אם לא מדובר על סכנה וודאית אלא על ספק סכנה - מותר להיכנס בכדי להציל וודאי סכנה של חברו.
מאידך ניתן לדחות ולומר, שהגמ' התייחסה לספק סכנה, כך שהאמירה חייך קודמים לחיי חבירך, כוללת גם ספק סכנה, שאדם יעדיף את חייו ולא ייכנס לספק סכנה, כי בפיקוח נפש גם ספק סכנה נחשב כמו סכנה (שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט סעיף ג), כשם שחייך קודמים לחיי חבריך - כך גם ספק חייך קודמים לחיי חבריך.
כאמור, את דברי הגמ' יש לבאר שמדובר היה בספק סכנה, (לא בטוח שהיו מתים בצמא), ובכ"ז ר"ע פסק שאסור להיכנס לספק סכנה. צריך לציין, לפי הסבר זה התלמוד בבלי (גמרא זו) - חולקת על התלמוד ירושלמי ואוסרת להיכנס לספק סכנה[2].
אור החיים בספרו ראשון לציון (סימן רמז סעיף א) ביאר: "ונראה עוד לומר אפשר דלא אפליגו רבנן אלא לחלוק כדי חיות דאחד ומתים תרוייהו לזה קאמר דלא, אבל אי בעי אידך למיהב לחבריה כדי שיחיה, הגם שימות הוא - אפשר דמודים כ"ע דשפיר, ולפחות הרשות בידו לעשות".
שמעתי מהרב ישעיהו הבר שליט"א: ר"ע פסק שחייך קודמים לחיי חבריך. ר"ע התייחס למקרה שיש לו רק בקבוק אחד של מים, אז אנו אומרים חייך קודמים לחיי חבריך, אך אם יש לו שני בקבוקים של מים - עליו להביא לשני שנמצא בסכנת מוות בקבוק מים אחד, ולא חוששים שמא בדרך הוא יתעכב ויצטרך לבקבוק השני. מכאן שאדם בריא עם שתי כליות, שעבר את כל הבדיקות, והתברר שהוא יכול לחיות עם כליה אחת, שיש עליו מצווה לתרום את הכליה השנייה.
ר"ע אמר שחייך קודמים לחיי חבריך, כי במציאות שם כלל לא ניתן להציל את החבר, גם לפי דברי בן פטורא, שניהם ישתו וימותו, אך אם ניתן להציל את החבר בלי לסכן את עצמו - עליו להציל.
- ג. במסכת נדה דף סא עמוד א מובא: "הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, (יצא קול על אנשים מהגליל, שהם רצחו אדם, והמלכות רודפת אחריהם). אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר"! (החשודים ברצח ביקשו מרבי טרפון שיחביא אותם מפני המלכות).
"אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו, (אם לא אחביא אתכם - המלכות תתפוס אתכם). אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו". (רבי טרפון סירב להחביא אותם, מחשש שמא יש אמת בקול {הלשון הרע} שיצא עליהם שהם רוצחים, ואם יחביאם - יסתכן. לכן רבי טרפון אמר להם שיתחבאו בכוחות עצמם).
רש"י (ד"ה מיחש) כתב: אם השמועה (שאתם רוצחים) נכונה - אסור להציל אותם, כי אין להציל רוצחים, אומנם התוס' (ד"ה אטמרינכו) כתבו בשם השאילתות: מותר להציל אדם שרק יצא עליו קול שעבר עבירה, אבל אם יש סיכון למציל, אין חובה להיכנס לספק סכנה, (חשש שהמלכות תעניש אותו על כך שהחביא רוצחים), בכדי להציל את האנשים שיהיו בוודאי סכנה.
צריך לציין, לפי הסבר רש"י ניתן לומר, שמותר להיכנס לספק סכנה בכדי להציל וודאי סכנה, והמקרה של בני הגליל שונה, שכן יש איסור להציל רוצחים, ולכן רבי טרפון סירב להצילם. משמע שלולא זאת - היה רבי טרפון מנסה להצילם. (לפי ביאור זה, הבבלי לא חולק על הירושלמי, וניתן להיכנס לספק סכנה בכדי להציל וודאי סכנה כדעת הגהות מיימוניות).
מאידך ניתן לדחות ולומר, שאם הם לא היו באמת רוצחים - לא הייתה סכנה להצילם, כי ככל הנראה האמת הייתה מתגלה שהם לא רצחו, וכך לא הייתה סכנה בהצלתם, אך לעולם אסור לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה.
- ד. במשנה במסכת מכות דף יא עמוד ב מובא: "כהן גדול שהרג (בשוגג, ונמצא בעיר מקלט) - אינו יוצא משם לעולם. ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפי' ישראל צריכים לו, ואפי' שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם". וכ"פ הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח): רוצח בשגגה שנמצא בעיר מקלט - לא יוצא מהעיר מקלט בכדי להציל את חברו.
האור שמח למד מדברי הרמב"ם, שאסור לאדם להיכנס לספק נפשות בכדי להציל את חברו שנמצא בוודאי פיקוח נפש, לכן אסור לרוצח בשגגה לצאת מהעיר מקלט, שכן יש ספק פיקוח נפש, ספק שמא הגואל דם יהרגהו, וספק זה דוחה הצלה וודאית של חברו ואפ' של עם ישראל.
- ה. במשנה במסכת תענית דף יט עמוד א מובא "על אלו מתריעין בשבת: ...ועל הספינה המיטרפת בים". וכ"פ השולחן ערוך באורח חיים סימן שכט סעיף ח: "הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף, (וכן) יחיד הנרדף מפני אנס - מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם".
שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן שכט סעיף ח) העיר: "ומכל מקום אם יש סכנה - אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, ואף שרואה במיתת חבירו, ואף על פי שהוא ספק (סכנה), וחבירו ודאי (סכנה) - מכל מקום הרי נאמר וחי בהם ולא שיבא לידי ספק מיתה, על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך".
וכן כתב המשנה ברורה בס"ק יט: אדם לא חייב להכניס את עצמו לספק סכנה בכדי להציל את חברו הנמצא בוודאי סכנה. "ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך - בא לידי כך".
ערוך השולחן (הלכה ד) כתב: "ומיהו הכל לפי הענין, ויש לשקול הענין בפלס, ולא לשמור א"ע יותר מדאי. ובזה נאמר ושם אראנו בישע אלהים, זהו ששם אורחותיו. וכל המקיים נפש מישראל - כאלו קיים עולם מלא".
- ו. בגמ' במסכת עירובין דף כא עמוד ב מובא, שרבי עקיבא בבית הסוהר הסתכן במיתה בכדי ליטול ידיים: "מוטב אמות מיתת עצמי, ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו". לקמן יובאו דברי התפארת ישראל (יכין מסכת ברכות פרק א משנה ג), שמותר לאדם לסכן מעט את עצמו, במקום שהנזק לא מצוי, בכדי לקיים מצווה.
- ז. בגמ' מסכת כתובות דף סא עמוד א מובא: "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, (שלושת הרבנים ישבו בפתח ארמונו של מלך פרס ששמו אזגור). חליף ואזיל אטורנגא דמלכא, (השף של המלך עבר לפניהם עם אוכל עבור המלך), חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה, (מר זוטרא החוויר בגלל שרצה לאכול מאוכל זה), שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה, (רב אשי לקח חתיכה מהאוכל השייך למלך והאכיל את מר זוטרא). א"ל (השף אמר לרב אשי): אפסדת לסעודתא דמלכא. (גרמת הפסד למלך, כי המלך לא אוכל מצלחת שנגסו בה). אמרו ליה (שוטרי המלך אמר לרב אשי): אמאי תיעביד הכי? אמר להו: מאן דעביד הכי - פסיל למאכל דמלכא. (בכוונה לקחתי מהאוכל כדי שהמלך לא יאכל, בהמשך רב אשי יבאר, שהיה באוכל צרעת והאוכל לא ראוי להגשה למלך). אמרו ליה: אמאי? (איזו בעיה יש באוכל)? אמר להו: דבר אחר חזאי ביה. (בבשר היה צרעת). בדקו ולא אשכחו, (חיפשו בבשר ולא מצאו צרעת. האוכל היה תקין). שקל אצבעתיה אנח עליה (רב אשי הניח את אצבעו של השף במיקום מסוים ואמר כאן יש צרעת) - אמר להו: הכא מי בדקיתו? בדקו אשכחו. (מצאו שיש שם צרעת). אמרו ליה רבנן: מ"ט סמכת אניסא? אמר להו: חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה". (החכמים שאלו את רב אשי כיצד הוא סמך על הנס שתגיע הצרעת, ורב אשי ענה שראה שכבר התחילה הצרעת על מר זוטרא בגלל שחפץ באוכל, ולכן נסתכן כדי להצילו).
לפי ביאור זה של רש"י, ניתן להיכנס לסכנה בכדי להציל את חברו, שהרי רב אשי נכנס לסכנה בגלל שראה שמר זוטרא מסתכן בכך שחפץ באוכל. וכך כתב השיטה מקובצת (מסכת כתובות דף סא עמוד א): "חזאי רוח צרעת דפרחא ביה במר זוטרא, מרוב תאוה, ומסרתי עצמי למיתה".
השיטה מקובצת הביא פירוש אחר של רש"י במהדורה קמא: לעולם אסור לאדם להסתכן בכדי להציל את חברו, ורב אשי לא הסתכן, אלא הוא ראה רוח צרעת על הבשר, והבין שהצרעת עומדת להתפתח באוכל, ולכן הוא לקח את האוכל מתוך ידיעה שתכיף תהיה צרעת באוכל.
- ח. במסכת ברכות דף לג עמוד א מובא: "מעשה במקום אחד שהיה ערוד (סוג של נחש), והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד".
המהרש"א (שם) הקשה: איך רבי חנינא בן דוסא נכנס לסכנה בכדי להציל אחרים שהנחש לא יכישם, הרי אסור להיכנס למקום סכנה ולהסתמך על הנס? מהרש"א לא הביא תשובה.
התורה תמימה (ויקרא פרק יט פסוק טז, הערה קי) ביאר: במסכת תענית דף כד עמוד ב מבואר, שהקב"ה היה מקשיב לתפילת רבי חנינא בן דוסא, כך שרבי חנינא נכנס רק לספק סכנה, כי הוא מלומד בניסים, אבל עבור תושבי המקום זה היה וודאי סכנה, ומותר להיכנס לספק סכנה בכדי להציל אחרים שנמצאים בוודאי סכנה. התורה תמימה סיים: "ופשוט דלא שייך בזה לומר אין למדין מן האגדות, אחרי שזה מעשה שהיה".
אומנם החיד"א בספרו פתח עינים (מס' ברכות דף לג.) ביאר: רבי חנינא בן דוסא היה מלומד בניסים, וידע בצורה וודאית שיתרחש נס, כי לא נחש ממית אלא החטא ממית, לפיכך הוא לא נכנס גם לא לספק סכנה, אך לעולם אדם "שאינו יודע בעצמו אי צדיק גמור הוא בגלגול זה ובגלגולים אחרים", עליו נאסר להיכנס למקום סכנה.
- ט. רש"י במסכת תענית דף יח עמוד ב (ד"ה בלודקיא) כתב: "ויש אומרין: שנהרגו (לולינוס ופפוס) על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו: היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד". מכאן שניתן למסור את הנפש לצורך הצלה כללית של ישראל.
אבל הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמג) דחה ראיה זו: "אין ראיה אפילו על הצלת רבים, דמותר למסור נפשו במקום שאינו חייב, שי"ל דהתם אם לא היו הם מקבלים על עצמם - ג"כ היו נהרגים בתוך הכלל". כלומר גזירת המוות הייתה על כל ישראל כולל על לולינוס ופפוס, וגם אם לא היו מוסרים את עצמם בכל מקרה היו מתים.
אומנם האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קעד) הבין, שלולינוס ופפוס לא היו בכלל הגזירה, "וזה שפפוס ולוליינוס אחים שאמרו על עצמם שקר, שהם הרגו בת המלך כדי להציל את ישראל... אף שמשמע שהם לא היו בכלל הגזירה".
- י. המשך חכמה (שמות פרק ד פסוק יט) כתב על הפסוק: "ויאמר ה' אל משה במדין, לך שב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" - מכאן מוכח שאדם לא צריך להכניס את עצמו לספק סכנה בכדי להציל את חברו הנמצא בסכנה וודאית.
- יא. בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן שכד) מובא: אסתר המלכה בהתחלה סירבה ללכת למלך אחשורוש, כי אסור להיכנס לספק סכנה בכדי להציל אחרים שנמצאים בוודאי סכנה, ומרדכי סבור שמותר להיכנס לספק סכנה בכדי להציל וודאי סכנה של כלל ישראל. וכן גם יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא בכדי להציל את ישראל.
אבל הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמג) דחה את הראיה ממרדכי ואסתר המלכה, בגלל שלמרדכי היה ספק ספקא: ספק ראשון אולי היא תמצא חן בעיני המלך אחשורוש, והוא יושיט לה את השרביט והיא תחיה, ספק שני: גם אם לא תמצא חן בעיני המלך, בכל מקרה אסתר הייתה נהרגת עם כלל ישראל, לכן הייתה מחויבת להסתכן.
נדגיש, גם לשיטה המתירה להיכנס לספק סכנה, זה רק במציאות בה יש למציל כלים להציל, אבל אם יש חשש שגם הוא ימות בניסיון ההצלה, ובמקום הרוג אחד יהיו שני הרוגים - וודאי שאין טעם להציל. לכן מי שרואה אדם שנסחף בים והוא לא יודע איך להתמודד עם מערבולת - אין לו להיכנס לים, אלא עליו להזעיק את אנשי ההצלה המתמחים בכך.
לסיכום, חובת הסיוע והעזרה לאדם שנמצא בסכנה נלמדת מהפסוק: "לא תעמוד על דם רעך". חובה זו כוללת גם הוצאה כספית בכדי להציל את מי שנמצא בסכנה. לאחר שתחלוף הסכנה המציל יקבל החזר כספי על הוצאותיו. הפוסקים נחלקו האם מותר לאדם להיכנס לספק סכנה בכדי להציל את חברו שנמצא בסכנה וודאית. הבאנו מספר מקורות לכל שיטה, אך את כל מקור ניתן להסבירו כפי השיטה שאוסרת להיכנס לספק סכנה, לכן נטיית הפוסקים היא לאסור כניסה לספק סכנה.
[1] החינוך (מצוה רלז) ביאר: "שורש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חבירו - כן חבירו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה". וכן כתב הרש"ר הירש (ויקרא פרק יט פסוק טז): "אל נעמוד מנגד, שעה שסכנה נשקפת לשלום רענו; אלא נחוש לעזרתו בעצמנו; ואם אין כוחנו מספיק - נקרא אחרים לעזרתו (עי' סנהדרין עג ע"א). הן הוא "רעך", ואתה תהיה לו "מרעה" - מסייע לשלומו; ואף הוא יהיה לך בבחינת "מרעה" - ובשלומו יהיה לך שלום".
[2] הפתחי תשובה בסימן תכו ס"ק ב כתב: "עיין בספר אגודת אזוב מהגאון מהר"ם זאב זצ"ל, שכתב טעם נכון, מה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא".
כלומר יש הוכחה לדברי הגהות מימוניות מהירושלמי המובא לעיל, שצריך להציל גם אם הוא נכנס לסכנה, אך מדברי הגמ' במסכת נידה שהובא כאן משמע, שאסור להיכנס לספק סכנה, נמצא שהבבלי חולק על הירושלמי, ויש לפסוק לפי הבבלי, שאסור להיכנס לספק סכנה.
לקמן יובאו דברי הרדב"ז שאסר להיכנס לספק סכנה, אך התיר להיכנס כאשר החשש הוא קטן. לאור חילוק זה ניתן לומר, שכלל אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, הבבלי אסר להיכנס לספק סכנה, והירושלמי התיר להיכנס לחשש סכנה מועט.