בית הדין

טו אדר ב' התשעט | 22.03.19

 

 

הרב ישועה רטבי

 

רקע כללי

לכליות יש תפקיד חשוב בסינון הרעלים ופינויים, (לכל כליה יש יותר ממיליון נפרונים שמסננים את הדם. בגוף האדם יש בערך 5 ליטר דם, בכל דקה מסונן ליטר דם, וכל חמש דקות מסונן כל הדם שבגוף האדם), בשמירה על איזון המלחים בגוף, ביצירת הורמונים שמייצרים כדוריות אדומות, וכן הורמונים ששומרים על לחץ הדם, ביצירת הורמונים שגורמים לגדילה לגובה, וביצירת ויטמין D שמחזק את העצמות.

חולה כליות שנמצא במצב של אי ספיקת כליות סופנית - נמצא בסכנת חיים, ועליו לעבור טיפולי דיאליזה או השתלת כליה. ישנה העדפה ברורה וחד משמעית להשתלת כליה על פני טיפול בדיאליזה, כי מטופלי הדיאליזה חשופים יותר לזיהומים, (51% ממטופלי הדיאליזה נפטרים לאחר 4 שנים של טיפול דיאליזה^[1]), כמו כן הטיפול בדיאליזה מחייב את החולה לבוא לבית חולים שלוש פעמים בשבוע למשך מספר שעות, דיאטה מוקפדת, הגבלה בשתייה וכו', כך שיש שינוי משמעותי בתוחלת החיים ובאיכות החיים למושתל כליה.

ישנם שני מקורות להשתלת כליה: 1)- כליה מאדם שנפטר מוות מוחי. 2)- כליה מאדם חי. בתרומת כליה מאדם חי כמעט ולא נגרם נזק לכליה, כי הניתוחים נעשים בצמידות, כך שהכליה שוהה זמן מינימאלי מחוץ לגוף, לכן סיכויי ההצלחה של השתלת כליה מתורם חי גבוהים ב-10% מהשתלה מתורם נפטר. במאמר זה נדון רק בתרומת כליה מאדם חי.

בכדי לשמור על בריאות התורם, מערך ההשתלות מחמיר מאוד בבדיקת המצב הרפואי של התורם. התורם עובר סדרה ארוכה של בדיקות בריאותיות, בכדי לוודא שהתרומה לא תגרום בעתיד חלילה למחלת כליה. כמו כן בודקים שיש התאמה בסוג הדם, והתאמה בסווג הרקמות (חלבונים שנמצאים בתאי הגוף), וכן בודקים שאין נוגדנים במערכת החיסון של המושתל כנגד הכליה של התורם.

נציין, שיש מהרופאים הסבורים שקיימת רגישות עתידית לבעלי כליה בודדת יותר מאשר לבעלי שתי כליות, בגלל שהכליה הנותרת יותר רגישה לעלייה בלחץ דם, סכרת וכו'. לכן התורם צריך להיות במעקב בריאותי אחת לשנה, ולהמשיך לשמור על תזונה בריאה ועל משקל תקין.

במצב בו חלילה תורם כליה אלטרואיסטי מאבד את כלייתו - החוק (ילקוט הפרסומים 6216, סעיף 30ג) מאפשר לו קדימות בתור להשתלה.

לפי החוק (חוק השתלת אברים סעיפים 14-15), וועדה בת חמישה חברים צריכה לדון בבקשת התורם לתרום כליה, הוועדה צריכה לבחון את הנקודות הבאות:

• א. התורם מתאים מבחינה רפואית ומבחינה נפשית לתרום, "ואין במצבו הרפואי והנפשי משום חשש לסיכון בריאותו או לפגיעה בתפקודו, עקב התרומה, החורגים מן הסיכון הרגיל בפעולות מסוג זה".
• ב. "התורם נתן את הסכמתו לתרומה מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי, כלכלי או אחר". נציין, שהוועדה בודקת סעיף זה בצורה מדוקדקת. במיוחד לאור המצב היום, שב"ה ישנם תורמי כליה רבים, (בזכות עבודת הקודש של הרב ישעיהו הבר שליט"א, יו"ר עמותת מתנת חיים), לכן חברי הוועדה בודקים שהתורם נתן את הסכמתו מרצונו, ולא מתוך לחץ חברתי.
• ג. התורם הסכים ואישר לבצע את הפעולות הרפואיות הנדרשות לצורך ביצוע הניתוח.
• ד. הוועדה תאשר רק תרומה ממניעים אַלְטְרוּאִיסְטִים, כלומר תרומה ללא קבלת שום תמורה.
• ה. התורם מבין שיש באפשרותו לחזור בו מהתרומה בכל זמן, גם אם הוא כבר אישר את מתן התרומה הוא יכול להתחרט בכל זמן עד לרגע ביצוע הניתוח.

החלטה על תרומת כליה לא יכולה להתקבל בצורה פזיזה, ללא חשיבה מעמיקה, וללא בירור מקיף. לפני שאדם מקבל החלטה אם לתרום כליה, עליו לעבור תהליך שבמהלכו הוא מברר את הנתונים מבחינה רפואית ומבחינה הלכתית. מומלץ להתייעץ עם רבו, עם רופאים המתמחים בכך, וכן עם משפחתו, כאשר בסופו של דבר התורם הוא זה שיקבל את ההחלטה. הבירור צריך להיות רציני, מעמיק ויסודי. רק לאחר הבשלה, הפנמה והבנת ההשלכות הנגזרות מהניתוח - ניתן להגיע להחלטה בדבר התרומה.

המקור הראשון שמתייחס להוצאת כליה, נמצא במשנה (מסכת חולין דף נד עמוד א) שפוסקת, שאין סיכון בנטילת כליה. המשנה דנה בהלכות טריפה בבהמה, ופוסקת שנטילת כליה לא גורמת לפגיעה בחיי הבהמה, כי ניתן לחיות גם ללא כליה אחת, לפיכך הבהמה אינה טריפה. כך ביאר בה"ג (הלכות גדולות, הלכות טריפות, סימן סא): "כי משתכחא חדא כוליאתא, ואידך ליתה כלל - כשירה". כלומר אם נמצאת כליה אחת, והכליה השנייה ניטלה - הבהמה כשרה. וכך גם פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן מד סעיף א).

לגבי הוצאת כליה מאדם - הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פרק ו הלכה ז) פסק, שכהן לא נעשה בעל מום כתוצאה מנטילת הכליה: "אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם, או טחול שלו, או שניקבו מעיו - אף על פי שנעשה טרפה - עבודתו כשירה[2], שנאמר שבר רגל או שבר יד - מה אלו בגלוי אף כל בגלוי".

 

 

תרומת כליה - לא חובה אלא מידת חסידות

בפוסקים מובא דיון, האם מותר לאדם להיכנס לספק סכנה, בכדי להציל אדם אחר שנמצא בסכנה וודאית[3]. (במאמר לא תעמוד על דם רעך - מובאת בהרחבה מחלוקת הגהות מיימוניות והסמ"ע).

הפתחי תשובה (יורה דעה סימן קנז ס"ק טו) כתב בשם הרדב"ז (חלק ג סימן תרכ"ז): שר שאיים על אדם, או שנחתוך את ידך או שנהרוג את חבריך, הוא לא חייב להסכים, אומנם יכול להסכים ע"פ מידת החסידות. אך אם יש ספק סכנת נפשות נקרא חסיד שוטה, שכן הספק שלו חמור יותר מוודאי של חברו.

הרדב"ז הוסיף: מצוות התורה הגיוניות, ולא יתכן שנצווה לעשות דבר שיסכן אותנו. "ותו, דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו, או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חבירו. הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה - עדיף מוודאי דחבריה". כלומר אם אין סכנה בתרומה - אין חובה לתרום כליה, אבל יש בכך מידת חסידות.

אבל רבי מנחם רקנטי (פוסק ומקובל שחי לפני יותר משבע מאות שנים באיטליה, שו"ת ריקאנטי סימן תע) כתב: "אם אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ לך אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך - יש אומרים שחייב להניח לקצץ לו האבר הואיל ואינו מת^[4]".

צריך לציין, הרדב"ז נחלק על הרקנטי, רק במציאות שיש ספק סכנה, אבל אם אין ספק סכנה - גם הרדב"ז מודה שמותר. החשש המרכזי של הרדב"ז איננו אובדן איבר, אלא החשש הוא מאיבוד דם כתוצאה מחיתוך האיבר, כך כתב הרדב"ז: "שמא יצא ממנו דם הרבה וימות. ...ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת". כמובן שבמציאות היום, החשש לאיבוד דם בחדר ניתוח הוא קטן.

בניתוח תרומת כליה יש סיכון כמו שיש בכל ניתוח רגיל[5], (0.02%-0.03%). לדברי פרופ' ג'פרי בונר, הסיכון להתפתחות מחלת כליות כרונית לתורם בעתיד עומדת על 0.5%, לאחר הניתוח תהיה ירידה קלה בתפקוד הכליה הנותרת, אך לאחר מכן הכליה הנותרת גדלה, ותפקוד הכליה עולה, לכן גם לדעת הרדב"ז יהיה מותר לתרום כליה.

וכך גם כתב הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד) עצמו: יש לחלק בין ספק קצת סכנה ובין ספק סכנה. אם יש קצת ספק סכנה למציל - יש חובה להציל, ואם לא הציל עובר על ללא תעמוד על דם רעיך, אך אם לא מדובר על ספק קטן, אלא "הספק נוטה אל הודאי" - אין להיכנס לספק סכנה. הרדב"ז סיים: "אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל - עבר על לא תעמוד על דם רעך".

התפארת ישראל (יכין מסכת ברכות פרק א משנה ג) כתב: מותר לאדם לסכן מעט את עצמו, במקום שהנזק לא מצוי, בכדי לקיים מצווה, כי המצווה מגינה עליו. אדם שתורם כליה עושה מצוות גמילות חסדים ברמה גבוהה, כמו כן ההיזק אינו מצוי לתורמים, כך שזכות המצווה תסייע לו^[6]. (מובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן קנז בס"ק ג).

לא רק בכדי לקיים מצווה - מותר להסתכן מעט, אלא אפ' לצורך עבודה - מותר לאדם לעבוד בעבודות שיש בהם סיכון מסוים, (למשל אנשי כוחות הביטחון, בנאי שמטפס לגובה וכו'), כפי שמבואר במסכת בבא מציעא דף קיב עמוד א: "ואליו הוא נשא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה - (האם) לא על שכרו^[7]".

וכן פסק האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן קד): "דמותר להתפרנס אף כשאיכא חשש סכנה לאופן רחוק^[8]". ואם מותר להסתכן קצת לצורך פרנסה - ק"ו שמותר להסתכן מעט לצורך הצלת חיים.

הגמ' במסכת סנהדרין דף עג עמוד א כתבה: יש חיוב להציל אדם שטובע בנהר, או שאדם שנשדד ע"י שודדים, למרות שיש סיכון מסוים בכניסה לנהר או בהצלה משודדים, ובכ"ז יש חובה לסייע מדין "לא תעמד על דם רעך", מכאן שגם אם יש סיכון קטן יש חובה להצלה, ורק אם יש סיכון גדול בהצלה - אסור להציל, מכאן ניתן ללמוד גם על תרומת כליה, למרות שיש סיכון קטן - ניתן להציל.

נציין שאין כל חובה לתרום כליה, כי אין חובה להציל באיבריו של המציל, כל החובה בלא תעמוד על דם רעך, היא חובה של עזרה וסיוע ללא פגיעה פיזית בגוף המציל, אך בכ"ז ניתן ללמוד מהגמ', שגם כאשר יש סיכון מסוים למציל - מותר להציל, כי הסיכון שיש בניתוח - לא גבוה מהסיכון שיש בהצלה משודדים או בהצלה מטביעה.

כל תורם כליה עובר בדיקות מקיפות בכדי לוודא שאין סיכון בתרומה, ושכליותיו בריאים, זאת בכדי להפחית את החשש להתפתחות מחלת כליות עתידית לאדם עם כליה אחת. מדברי הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - יורה דעה סימן רי) אנו למדים, שלא מתייחסים לחשש קטן שיהיה בעתיד, ואם כעת אין בעיה של פיקוח נפש (התורם בריא וכליותיו מתפקדות) - לא דוחים שום איסור בגלל חשש עתידי קטן[9]. (מובא בפתחי תשובה, יורה דעה סימן שסג ס"ק ה).

אומנם החזון איש (הלכות אבלות סימן רח בס"ק ז) חלק על הנודע ביהודה כמבואר בהערה לעיל, אך גם לשיטתו אין לחשוש לסיכון לא מצוי. הסיכון בתרומת כליה הוא נמוך, כך שיש להגדירו כסיכון לא מצוי שאין לחשוש לו.

 

 

שיטות הפוסקים בתרומת כליה

מרן הראשון לציון בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן פד, וכן בשו"ת יביע אומר חלק ט, חו"מ סימן יב) פסק: "אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולפי זה הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ"ל שאסור להכניס עצמו בספק סכנה - זהו רק בספק השקול, מה שאין כן בנידון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח".

"...ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".

היחוה דעת דחה את דברי הציץ אליעזר (חלק ט סימן מה), שאסר לתרום כליה בגלל החשש להיכנס לספק סכנה.

גם המנחת יצחק (חלק ו סימן קג), התנגד לתרומת כליה. המנחת יצחק הביא את דברי הרדב"ז, שאם יש סכנה לתורם - זהו חסיד שוטה. "ובנד"ד בודאי איכא סכנה על הנתוח בעצמו, וגם להבא על חסרת כוליא שלו". המנחת יצחק בסוף דבריו סייג: "ויש לברר כל זה, וכתבתי כעת רק להעיר".

תשובת המנחת יצחק נכתבה בתאריך ד' איר תשכ"א (20.04.1961), המנחת יצחק ציין שיש עוד לברר את הפרטים, ורצה רק להעיר. מבירור המציאות עולה שהיום אין חשש סכנה לתורם, חשש שהיה בשנת תשכ"א אך לא קיים היום[10], לכן גם לדברי המנחת יצחק היום אין איסור לתרום כליה.

גם תשובת הציץ אליעזר נכתבה בשנת תשכ"ז, וגם כאן ניתן לומר שחששות אלו לא שייכים במציאות הרפואית היום. וכך ניתן גם להוכיח מדבריו: "ועל כן אין להתנדב על כך בסתמא, ואין לרופא לבצע זאת, אא"כ סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו אחרי עיון מדוקדק, שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפש למנדב, וכולי האי ואולי".

היום כמעט בכל המקרים, הניתוח של התורם מבוצע בשיטה לַפָּרוֹסְקוֹפִּית, (ולא ניתוח פתוח שחותך את שרירי הבטן). במהלך הניתוח מנפחים את חלל הבטן בכדי לאפשר חלל עבודה נוח, מכניסים 3 או 4 מחטים עבים שהם צינורות דרכם מתבצע הניתוח. באחד מהצינורות יש מצלמה שמעבירה את הנעשה בחלל הבטן למסך גדול. המנתח במהלך הניתוח מסתכל על המסך, ובשונה מניתוח פתוח - הידיים של המנתח לא נמצאות בחלל הפנימי של התורם, וכן שרירי הבטן לא נחתכים, כך שההחלמה מהירה יותר. הכליה יוצאת דרך חתך נוסף באורך כשבעה ס"מ בסוף הבטן. הניתוח לתורם מתבצע בהרדמה מלאה (לכן הוא כולל הנשמה וקטטר, ככל ניתוח בהרדמה מלאה). לאחר הניתוח ישנם כאבים שנחלשים לאחר מספר ימים, אך תחושת הסיפוק והתרוממות הרוח הממלאת את כל ישותו של התורם מהצלת חיים - גוברת על כל כאב.

כמו כן, היום יודעים לבצע בצורה טובה בדיקות התאמה לרקמות ובדיקות נוגדנים, (לפני הניתוח), זאת בכדי לוודא שהכליה תיקלט בצורה טובה אצל המושתל ללא דחייה, וכן היום יש דיוק והתאמה לתרופות הניתנות למושתל (לאחר הניתוח) שמונעות את דחיית הכליה.

הגר"ש ישראלי (חוות בנימין, חלק ג, סימן קט) פסק: קיים חיוב מהתורה להציל אדם שנתון בסכנה, (לא תעמוד על דם רעך), גם אם המציל מסכן קצת את עצמו לצורך הצלת האדם, כפי הדוגמאות המובאות בגמ', שיש צורך להציל אדם טובע בים או להציל משודדים, למרות שהמציל נכנס קצת לסכנה בכ"ז הוא מחויב להציל. המדד לכך הוא סיכון פחות מ-50%, ברמת סיכון סבירה שבני אדם מוכנים לקחת על עצמם בכדי להציל אחרים, אך אם מדובר על סיכון גדול - אסור לאדם לסכן את עצמו לצורך הצלת חבירו.

אומנם, הגר"ש ישראלי הדגיש, החיוב הנובע מלא תעמוד על דם רעך, הוא רק חיוב שגורם לטרחה, אך אין חיוב לפגיעה בגוף, לכן לא ניתן לחייב אדם לתרום כליה, כי זו לא רק טרחה אלא גם פגיעה בגוף, אך יש בכך מידת חסידות, "ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה". (כדברי הרדב"ז, חלק ג סימן תרכ"ז).

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תשל"ג) נשאל: "בחורה צעירה לקתה בכליותיה, ואחיה שואל, אם עליו להתנדב לתרום לה אחת מכליותיו. הרופאים טוענים שרצוי שאחד מבני המשפחה הכי קרובים יתנדבו לה כליה, ואחיה שהוא בחור מוכן ומזומן להקריב אחת מכליותיו, אבל נשאלתי מת"ח אחד מהו דין תורה, אם חייב או מותר או אסור".

הגר"מ שטרנבוך ציין, שלא ניתן לחייב אדם לתרום כליה, אלא יש בתרומת כליה מידת חסידות: "אמנם שמעתי מרופאים, שאין כאן שום סכנת חיים לתורם, והוכח כן פעמים הרבה, ועיקרו רק צער בשעתו, ואולי גם מעט אי נוחיות ואזהרות לעתיד, ובהשתלה יש סיכוי טוב שיציל אותה מחיים קשים וצער כל ימי חייה... אף שאין עליו שום חיוב להקריב חלק מגופו, מ"מ רואה אני בזה מדת חסידות, ואשרי חלקו בזה ובבא".

הגר"מ שטרנבוך (כרך ג סימן שס) הוסיף וכתב: "נראה ברור שאינו מחוייב לתת מן הדין אחת מכליותיו כדי להציל את חבירו, שחייו קודמין, והכליות הם חלק מעצם חיות האדם ואינו מחוייב, ואפילו נימא שביד או רגל הוה רק אבר ומחוייב, מ"מ בכליות שהוא חלק באבר שהנשמה תלויה בו - לא חייבה אותו תורה לתת חלק מחיותו להציל את חבירו".

"...נראה ברור שמותר (לתרום כליה), כיון שלדברי הרופאים אין לתורם סכנה כלל, אף שאין אדם בעלים על איבריו להתיר פציעתם, היינו כשאין בזה תועלת, אבל כאן כוונתו להציל נפש - לא נקרא חובל ומותר".

הגר"מ שטרנבוך (כרך ה סימן שפח) חזר והדגיש שאין חובה הלכתית לתרום כליה: "מיהו נראה לענ"ד, ד"חייך קודמין" הנלמד מפסוק "וחי אחיך עמך", נכלל בזה גם אבר המחיה, והיינו שאפילו אם יפסיד מקצת חיותו - כבר אינו חייב מדין הצלה, וכליה שהיא אבר המחיה (שאם לא יהיו לו כליות כלל ימות, ונמצא שכליה היא אבר מחיה) - אינו חייב להקריב כדי להציל חבירו".

כמו כן, אין לאדם לתרום כליה אם אשתו מתנגדת לכך, כי "אין עליו חיוב מן הדין (לתרום), ורק רוצה להתחסד לקיים מצוה, וזה מפריע לה - זכותה להתנגד, כיון שהתחתנה עמו בתור אדם שלם, ועליו להשפיע עליה בנעימות, שאין בזה חשש סכנה עבורו, והמצוה רבה, ובהסכמתה תהא שותפה עמו במצוה, ושלום יהא ביניהם".

וכ"פ שבט הלוי (מוריה, קלב, עמוד קטו): "אם אדם בריא לגמרי, או קרוב משפחה בריא, הכניס עצמו לזה, ועלתה בידו ולחולה בשלמות - ודאי חסד עשה, ויקח שכר מן השמים". (אומנם שבט הלוי נשאר בצ"ע, אם ניתן לעודד אנשים לתרום כליה).

גם הגרש"ז אוירבאך (שולחן שלמה, ערכי רפואה, חלק ב, עמוד מד) כתב: "אולם בעיקר הדבר חושבני שאם כנים דבריו, שהסכנה בהוצאת כליה מבריא היא רחוקה ודאי מותר לבצע נתוח ולהוציא כליה מאדם בריא כדי להשתילה אצל החולה, וגם יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות... דאז ודאי מותר לאדם לסבול אפילו צער גדול כגון לתרום כליתו כדי להציל את החולה המסוכן (שנמצא לפנינו").

הגרש"ז אוירבאך עוד כתב (שו"ת מנחת שלמה חלק ב סימן פב): "חושבני, שאם כנים דבריו שהסכנה רחוקה - דודאי מותר לבצע נתוח כליה מאדם בריא, וגם יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות".

הגר"י פישר בספרו אבן ישראל (חלק ח סימן קה) כתב: בגלל הסיכונים שיש בניתוח - לא ניתן לומר שיש חיוב לתרום כליה, אבל יש מידת חסידות בתרומת כליה. הגר"י פישר דן בהורים שמבקשים מבנם שיתרום כליה לאחות, ופסק שאין מצוות כיבוד אב ואם לשמוע להורים שמבקשים מבנם לתרום, והבן יכול לסרב ולא לתרום כליה.

לסיכום, לדעת רוב הפוסקים, אין חיוב לתרום כליה, אלא יש בכך מידת חסידות. חיוב ההצלה הנובע מדין לא תעמוד על דם רעך - לא חל על תרומת כליה, כי החובה חלה רק במצב בו יש אדם בסיכון שנמצא לפניך ולא בתרומה לאדם שאינך מכירו ואיננו לפניך. החובה היא רק לסייע ולטרוח בהצלה, ולא בפגיעה באיבר של המציל.

 

 

האם יש איסור חבלה בניתוח

במשנה במסכת בבא קמא דף צ עמוד ב מובא: "החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי - פטור. הגמ' בדף צא עמוד ב הביאה מחלוקת תנאים, האם מותר לאדם לחבול בעצמו, לדעת ר"א הקפר ברבי, אסור לאדם לחבול בעצמו, ("אין אדם רשאי לחבל בעצמו"), וי"א שמותר לאדם לחבול בעצמו.

המקור לאיסור לחבול בעצמו, הוא הפסוק שנאמר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזה נפש חטא זה (הנזיר)? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין - נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה".

הרמב"ם (רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א, וכן בהלכות שבועות פרק ה הלכה יז) פסק כדעת ר"א הקפר ברבי: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו". אומנם הרמ"ה (מובא בטור בסימן תכ) סבור, שמותר לאדם לחבול בעצמו.

השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב) כתב: הרמ"ה למד זאת מכך שרב חסדא הרים את בגדיו שלא יקרעו מקוצים, למרות שגופו נשרט מהקוצים. רב חסדא אמר: "זה (הגוף) מעלה ארוכה, וזה (הבגד) אינו מעלה ארוכה". (כמבואר בגמ' שם). השיטה מקובצת הסיק מכך: "שמעית מינה, דאדם רשאי לחבול בעצמו, ואינו רשאי לאבד ממונו. וקיימא לן כרב חסדא דבתרא הוא".

השולחן ערוך (חושן משפט סימן תכ סעיף לא) פסק כדעת הרמב"ם: "החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור". גם הרמ"א (יורה דעה סימן רלו סעיף ב) פסק כדעת הרמב"ם, שאסור לאדם לחבול בעצמו: "אבל אם נשבע להכות עצמו - אף על פי שאינו רשאי, חיילא שבועה".

שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם בסעיף ד) כתב: "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו, ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת, ולכן מותר להתענות לתשובה".

כאמור, לפי ההלכה אסור לאדם לחבול בעצמו, כך שלכאורה אסור לאדם לחבול בעצמו ע"י ניתוח, אך איסור זה שייך רק כאשר החבלה היא ללא תועלת, כאן החבלה היא לצורך רפואה, ובגמ' במסכת סנהדרין דף פד עמוד ב נאמר: "מכה אדם לרפואה - פטור^[11]".

מעבר לכך, מדובר בהצלת נפשות, כי חולה באי ספיקת כליות סופנית, המטופלים בדיאליזה מוגדרים כחולים הנמצאים בסכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה הכל, כולל איסור חבלה.

לסיכום, אין איסור חבלה בניתוח לתרומת כליה בגלל שתי סיבות: א)- בגלל שהחבלה היא לתועלת. ב)- בגלל שהחבלה נובעת מצורך של פיקוח נפש.

 

 

מידת החסד

כאמור, בתרומת כליה יש הצלת חיים ממשית לנתרם, ועל כך נאמר בגמ' במסכת סנהדרין דף לז עמוד א: "וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". וכך פסק הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה טז).

תרומת כליה נחשבת למעשה חסד ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. מידת החסד היא אחת מעמודים עליהם עומד העולם, כך מובא במשנה במסכת אבות (פרק א משנה ב): "שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

מידת החסד היא מהותית ויסודית לנו, לכן התורה מלמדת בתחילתה ובסופה על מידת החסד, כפי שנאמר בגמ' במסכת סוטה דף יד עמוד א: "דרש ר' שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. (ה' מכין בגדים לאדם הראשון ולחווה); וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא". (ה' קובר את משה רבינו).

הראי"ה קוק (אורות ישראל א ד) כתב: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה". השאיפה לעשות טוב ולתרום כליה לניטב שאינו מכירו, לא קרובו או חברו - זו הטבה שורשית ויסודית ויסודית ללא גבולות, שנובעת מהנקודה הפנימית ביותר של חיבור לכלל ישראל. נקודת חסד זו באה לנו מירושה מאבותינו, כפי שאברהם אבינו ציווה את בניו (בראשית פרק יח פסוק יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

שמעתי ממו"ר הג"ר שבתי סבתו שליט"א, על הפסוק בתהלים (פרק לג פסוק ה): "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ", הצדק הוא ערך יסוד שלא ניתן לעבור עליו, החסד הוא חלק מהצדק שאדם נותן ממה שיש לו, ממה שה' נתן לו. ה' אוהב צדקה ומשפט ומצפה שכך ננהג. הנביא מיכה (פרק ו פסוק ח) הסביר לעם ישראל: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ". מיכה העמיד את יסודות התורה על שלושת העמודים הללו, ללא עמוד החסד העולם לא יכול להתקיים, עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, (תהלים פרק פט פסוק ג), מי שמיטיב עם אחרים הולך בדרכי ה', כי מטרת הקב"ה היא להיטיב עם הברואים (דרך ה' חלק א פרק ב), ומי שמיטיב עם אחרים הולך בדרכי השם.

בגמ' במסכת פסחים דף נ עמוד ב מובא: "רבא רמי: כתיב כי גדל עד שמים חסדך, וכתיב כי גדל מעל שמים חסדך, הא כיצד? כאן - בעושין לשמה, וכאן - בעושין שלא לשמה". החסד של תורמי כליה אלטרואיסטים הוא גדול מעל שמים, זהו חסד של אנשים עם נשמה גבוהה, חסד טהור שמגיע מעולם העליון.

בספר משלי (פרק כא פסוק כא) נאמר: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד - יִמְצָא חַיִּים, צְדָקָה וְכָבוֹד". מי שתורם כליה נחשב לרודף חסד, ההתנהלות לפני האישור לתרומה בבדיקות ובוועדות, היא התנהלות של רדיפה לקראת אישור התרומה. פסוק זה נאמר על אותם תורמים אלטרואיסטים, שיזכו לחיים טובים בזכות החסד שעשו.

נסיים בדברי המדרש (תהלים שוחר טוב פרק סה): "מי שהוא גומל חסדים - יהא מבושר שתהא תפלתו נשמעת".

 

 

[1] משרד הבריאות, טיפול כלייתי חליפי בישראל, (1990-2010), עמוד 77.

[2] גם אם נאמר שהוצאת כליה חשובה כמום, בכ"ז מדובר בדבר מצווה של הצלת נפשות, ובדבר מצווה - יכול כהן להיות בעל מום, כך מוכח מדברי רש"י (מסכת קידושין דף כא עמוד ב ד"ה ויעשה): "ויעשה (העבד) בעל מום - ומה בכך, והלא רציעה - מצוה היא". אך כאמור, לדעת הרמב"ם אין בהוצאת הכליה משום מום.

הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח פרק ב הלכה יא) הדגיש: בהמה שחסר לה כליה - לא ניתן להקריב אותה למזבח בגלל שהיא חסרה, אך הבהמה לא מוגדרת כבעלת מום: "וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיין חסר, אף על פי שאינה טריפה, כגון שנמצאת בכוליא אחת, או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום, שאין חסרון שבפנים מום, אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל, שנאמר תמימים יהיו לכם".

לגבי חשש לכהן שנטמא ממת בבית חולים - מדברי התוספות (מסכת בבא מציעא דף קיד עמוד ב ד"ה אמר) משמע, שאם יש פיקוח נפש שיכול להציל בוודאות - מותר לכהן להיטמא אפ' למת וודאי. כך כתבו התוס': "תימה לר"י, היאך החיה בנה של האלמנה, כיון שכהן היה, דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו'? ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פיקוח נפש".

גם נציין את דברי הש"ך (יורה דעה סימן שעב בס"ק ג), שאם הנפטר לא בחדר של הכהן - הטומאה היא דרבנן, ולא צריך להעיר כהן ישן: "דהיכא דאינו באוהל עצמו עם המת רק בבית הסמוך לה - ליכא אלא איסורא [דרבנן] אין צריך להקיצו".

(הרמ"א בסעיף א פסק, שבכל טומאה דרבנן, כגון טומאת בית הפרס - אנו אומרים גדול כבוד הבריות, לכן אם הכהן ישן לא לבוש - הכהן יתלבש ואז יצא החוצה).

בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קפד) מובא: "דודאי כהן אסור לטמאות עצמו בסוף טומאה לצאת, וע"כ אסור שיכנס שם, אם לא ע"ד מצוה גמורה". כלומר הפתח דרכו המת יצא - טמא מדרבנן, (כדברי רש"י במסכת ביצה דף י עמוד א ד"ה כולם). שבט הלוי הבין, שהפתח ממנו יוצא הנפטר - הטומאה חלה מהתורה כדין טומאת אהל, אך הפתחים הנוספים בחללים אחרים באותו בניין בית חולים - דינם כדין טומאה דרבנן, ומכיוון שמדובר בטומאה דרבנן לכן ניתן מעיקר הדין להקל במצווה כגון במצוות ביקור חולים (כהן שמבקר בבית חולים). גם תרומת כליה יש בה מצווה ומעשה חסידות, לפיכך יש בזה בכדי לפתור את בעיית טומאת "סוף הטומאה לצאת", שהיא טומאה דרבנן.

[3] להרחבה במקורות - עיין במאמר: "לא תעמוד על דם רעך".

[4] הרקנטי הוסיף: "וראיה מדאמרינן בע"ז: החש בעינו - מותר לכוחלה בשבת, ומפרש טעמא דשורייקא דעינא בלבא תלו, משמע הא אבר אחר - לא, (כלומר אסור לחלל שבת על איבר אחד כאשר אין חשש לפיקוח נפש), והשתא יבא הנידון מק"ו: ומה שבת שחמורה שאין אבר אחד דוחה אותה - היא נדחית מפני פקוח נפש, אבר אחד שנדחה מפני השבת - אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש". (הסדר הוא כך: פיקוח נפש דוחה שבת, שבת דוחה איבר שאין בו סכנה, ק"ו שפיקוח נפש ידחה איבר).

הרדב"ז (שם) דחה את שיטת הרקנטי (בלי לציין את שמו. שואל השאלה ציין שראה כתוב ק"ו, וזהו הק"ו המובא ברקנטי), בגלל מספר סיבות:

• א. אדם שחותך את ידו - מביא את האונס על עצמו, וזה לא אונס משמים.
• ב. סכנת נפשות - יש סכנה באיבוד דם כאשר חותכים איבר של אדם. הרדב"ז מעיד שראה אדם שנפטר כתוצאה מכך שסרטו את אוזנו, בגלל איבוד דם.
• ג. הק"ו יכול להתייחס רק לאדם עצמו, שפיקוח נפש דוחה שבת, ושבת דוחה איבר של האדם עצמו, אך הק"ו לא מתייחס לחברו. אדם צריך לשמור על חייו, לכן גם החובה להציל את חברו לא כוללת הסתכנות בחייו או באיבריו.
• ד. לא ניתן להעניש בגלל ק"ו, והאמירה המחייבת לחתוך איבר - זהו עונש גדול.
• ה. התורה אמרה עין תחת עין, ובכ"ז חכמים חששו שהוא ימות ונמצא שגם פצעו אותו וגם הרגו אותו, לכן חכמים אמרו שישלם ממון. נמצא אפוא, בכל הסרת איבר יש חשש ופיקוח נפש.
• ו. מצוות התורה הגיוניות, ולא יתכן שנצווה לעשות דבר שיסכן אותנו.

[5] מאמר שכתב פרופ' ג'פרי בונר - מפורסם באתר "מתנת חיים" של הרב ישעיהו הבר שליט"א.

[6] במשנה מסכת ברכות פרק א משנה ג מובא: "אמר ר' טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי ב"ש, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים". התפארת ישראל תמה: כיצד ר"ע השתבח בכך שסיכן את עצמו כדעת ב"ש, הרי מצוות קריאת שמע איננה כלולה בשלוש מצוות של ייהרג ועל יעבור? בגמ' במסכת סוטה דף כא עמוד א מובא: "א"ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא". כלומר כאשר הנזק לא מצוי - המצווה מגינה ומצילה.

[7] הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמג) סייג: "שאין הכונה במקום סכנה גמורה או ספק קרוב, שהוא איסור גדול שיכנס בזה בשביל פרנסה, ולא ברשיעי עסקינן, אלא חשש רחוק". נציין, שגם הסיכון לתורם בניתוח הוא חשש רחוק.

[8] בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא - יורה דעה סימן י) נשאל אם מותר לצוד חיות להנאתו: "איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה, ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד".

"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב, ופוק חזי לומר תבלה ותחדש כתב מהרי"ו בפסקיו הביאו רמ"א בא"ח סוף סימן רכ"ג שאין לומר כן על הנעשה מעורות בהמה משום ורחמיו על כל מעשיו... ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה".

"...ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו - בזה לא שייך אכזריות, והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי טהורים שיאכל מבשרם, ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו, ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו - הוא אכזריות".

הנודע ביהודה הוסיף: יש בכך איסור כניסה למקום סכנה, דבר זה הותר רק לצורך פרנסה ולא לצורך הנאה.

הנודע ביהודה סיים: "והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו - הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו, אבל מי שעושה כן בשאט נפש - איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות, וגם איסורא וסכנתא, וגם הזכרת עונותיו, ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו, ולא יאבד זמנו בדברים כאלה".

[9] הנודע ביהודה התייחס לשאלה, האם מותר לסטודנטים לרפואה לנתח מתים, הניתוח יכול להועיל לחולים בעתיד, ולגרום להצלת נפשות עתידית. הנודע ביהודה אסר זאת, כי אין להתיר שום איסור אלא רק אם יש מצב של ספק פיקוח נפש שעומד לפנינו, אבל אם אין פיקוח נפש עכשווי, אלא חוששים לעתיד - אסור לעבור על איסור. ואם נתיר איסור בגלל חשש פיקוח נפש עתידי נגרום לבטל הרבה מצוות, ולחלל שבת בשביל לעבוד ולוודא שלא יהיה פיקוח נפש בעתיד.

החתם סופר (יורה דעה סימן שלו) הסכים עם הנודע ביהודה: "על כן האריך הגאון זצ"ל, שאין זה בכלל הצלת נפשות, כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה, ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה, ולפ"ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה, ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה - קרוב לודאי דמותר".

אומנם החזון איש (הלכות אבלות סימן רח בס"ק ז) כתב: החילוק איננו בין חולה שנמצא לפנינו לבין חולה שלא נמצא לפנינו, אלא החילוק הוא בין אם הסיכון מצוי לבין סיכון לא מצוי. אם החולי מצוי גם אם הוא לא לפנינו - מתירים לעבור על איסור, אך אם החולי לא מצוי - לא מתירים.

החזון איש ציין לגמ' במסכת עירובין דף מה עמוד א, שם מובא: "דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב ויגדו לדוד לאמר, הנה פלשתים נלחמים בקעילה, והמה שסים את הגרנות? תנא: קעילה - עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שסים את הגרנות". כלומר דוד המלך נלחם בשבת כנגד הפלשתים שנלחמו בקיעלה על עסקי ממון, כי קעילה הייתה עיר ספר, וניתן להילחם בשבת בעיר ספר גם על ממון. הסברא לכך היא שיש סכנה מצויה בעיר ספר גם בנושאי ממון. מכאן שבסיכון מצוי - מותר לחלל את השבת, למרות שזהו פיקוח נפש עתידי כי כעת מדובר על ממון ורק חשש עתידי שייגרר לפיקוח נפש, אך בסיכון מצוי גם אם מדובר על פיקוח נפש עתידי - יש לחלל שבת.

גם לפי דברי החזון איש, הסיכון בתרומת כליה הוא נמוך, כך שיש להגדירו כסיכון לא מצוי שאין לחשוש לו.

[10] הפתחי תשובה (אבן העזר סימן עה בס"ק ו) כתב בשם שו"ת מעיל צדקה (סימן כו): מעשה בשלושה אנשים שרצו לעלות לארץ ישראל עם נשותיהם, וילדים בני שנתיים, אך הב"ד עיכב שלא יצאו מחמת הסכנה. והשיב שבזמן הזה יש מצווה לעלות לארץ ישראל, אומנם מהרי"ט קיבל את דברי התוס' (במסכת כתובות דף קי: ד"ה הוא) שאם יש סכנה - לא עולים לא"י, אכן גם בזמן שבית המקדש היה קיים, לא היו עולים בזמן סכנה, והכל לפי הזמן. כך כתב המעיל צדקה: "ומה שחששו לסכנה שיש למנוע... - וזה משתנה לפי הזמן".

מכאן ניתן ללמוד שחשש לסכנה משתנה לפי הזמן, היו זמנים שנסיעה באוניה לארץ ישראל הייתה מסוכנת, וכעת הנסיעה מותרת למרות שיש סיכון מסוים. וכן גם בתרומת כליה - הסיכונים משתנים לפי הזמן, ואם בזמן המנחת יצחק היה סיכון משמעותי שבגינו הוא אסר את התרומה, היום הסיכון ירד בצורה משמעותית.

המעיל צדקה הוסיף, שבשינוי מציאות - אין לומר שהפסק הישן יהיה תקף מפאת כבודם של הרבנים שחששו לסיכון ואסרו, כי המציאות כעת שאין סיכון, כך שהפסק של הרבנים שאסרו, נחשב כמו פסק של בית דין שהשמש שקעה, אך השמש לפנינו, שאין זו הוראה.

[11] האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן סו) התיר לנערה לעבור ניתוח לצורך יופי, כי כל האיסור הוא רק בחובל לביזיון, אך אם יש תועלת בחבלה - מותר. ואם ניתוח ליופי מותר - ק"ו כאן שיש תועלת בניתוח להצלת חיים.

המשנה הלכות (חלק ד סימן רמו) נשאל, האם ניתן לבצע ניתוח יופי (הדוגמא המובאת שם - ניתוח אף). המשנה הלכות פסק שאין בניתוח בעיה של חובל. (הגמ' במסכת כתובות בדף עב עמוד ב, דנה בבעל שקידש אישה בתנאי שאין בה מום, והאישה הלכה לרופא בכדי שירפא את המום, הגמ' פסקה שהקידושין לא חלו. התוס' העירו: אם האישה הלכה לרופא לפני הקידושין - הקידושין חלים. מכאן שניתן ללכת לרופא בכדי לרפא מום.

לגבי הסיכון שיש בניתוח כתב המשנה הלכות: "אמנם בעיקר הדבר אי יש בניתוח פלאסטי הנ"ל סכנה - לא ברירא לי הא מילתא... אבל האמת הוא כי נהפוך הוא, אשר כל הרופאים הבקיאים באומנות זו אומרים שאין בזה ענין של סכנה כלל וכלל, כי מה שהם עושים הוא רק ענין חצוני ולא פנימי בפנים הגוף, והחוש מעיד ע"ז".

"...לכן נלפענ"ד דבניתוחי פלאסטי מבחוץ שאין בהם משום סכנה, וליתר שאת אפשר שעכ"פ הרופאים ג"כ יאמרו שאין בו משום סכנה - ליכא בזה משום איסור לתקן ולרפאות את מומה, והנח להם לבנות ישראל אם אינם נביאות - בנות נביאות הן, ואולי לפעמים גם מצוה איכא במקום שא"א לה לינשא באופן אחר. ואף שאינן מצוות על פריה ורביה - מ"מ טב למיתב טן דו, ובעי חוטרא בידא ומרה לקבורה, וגם ח"ו יוצאות לתרבות רע".

המנחת יצחק (חלק ו סימן קה) נשאל: "וע"ד השאלה, בענין נתוחי פלסטיק, לתקן או לשפר הצורה, או איזה אבר, שהיו משונים או נתקלקלו ע"י אסון או מזמן הלידה וכו', אם מותר לעשות נתוח כזה, אם אין הכרח בולט בדבר, והוא רק לשם נוי, דהא בכלל נתוח כזה, יש משום חובל בעצמו, ואף משום סכנה, ואסור לאדם לסכן נפשו, כמבואר (בחו"מ סי' תכ"ז ויו"ד סי' קטז)"?

"והנה בנוגע לטעם חבלה, שפיר הביא כבוד תורתו, מדברי הרמב"ם (פ"ה מה' חובל ומזיק ה"א), דנראה דרק דרך ביזיון אסור, וכן ראה מש"כ בתשו' מהרי"א אסאד (חיו"ד סי' רמ"ט), ומה שכתבתי מזה בספרי (ח"א סי' ל"ו אות ד') עיין שם. - אולם בנוגע לסכנה, זה הערה גדולה, וכבר נגעתי גם בזה בספרי שם (ח"א סי' כ"ח אות ב') עיין שם, ואף דסברא גדולה מש"כ כ"ת, דודאי עושה נתוח זה לעת צורך, ויש לו איזה דאגה או טירוף דעת ממצבו ומראהו, שרוצה לשנותו ע"י נתוח, וי"ל דה"ה בכלל חולה, אבל מ"מ הרי אינו בכלל חולה שיש בו סכנה, וצ"ע ועוד חזון למועד".

כלומר מבחינת איסור חובל - אין בעיה בניתוח לצורך, אך לאור הסיכון שיש בניתוח - המנחת יצחק נשאר בצ"ע, אם ניתן להתיר ניתוח ליופי.

אומנם לדעת הציץ אליעזר (חלק יא סימן מא) אסור לבצע ניתוחים פלסטיים: "בנוגע לניתוחים פלסטיים שמבצעים כעת הרופאים אצל הרבה בני אדם לשם יפוי אבריהם וכדו', באין שום מחלה או כאב, ויש מקום גדול לטענה זאת שלא על כגון דא הוא שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, [אם אפילו נקרא זה בשם לרפאות], ואין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בעצמם לשם מטרה זאת, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת, ויש לדעת ולהאמין כי אין צייר כאלקינו, והוא ית"ש צר והטביע לכאו"א מיצוריו בצלמו ובדמותו ההולמת לו, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע... ע"כ נראה להלכה כנ"ל, דאסור לו לאדם לעשות לו ניתוח פלסטי, וכן לרופא לבצע ניתוח כזה, לשם יופי וכדומה".