גיל הנישואין
בית הדין
כב אדר ב' התשעט | 29.03.19
האם דברי המשנה במסכת אבות שבן 18 לחופה זה מחייב גם היום? ואם לא מחייב - האם ההלכה מתייחסת לגיל המתאים לחתונה?
הרב ישועה רטבי
תשובה:
- א. חכמים קבעו שבגיל שמונה עשרה יש מצווה להתחתן (מסכת אבות פרק ה משנה כא). השולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג) הוסיף: "ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה".
- ב. ניתן לדחות את הנישואין בכדי ללמוד תורה, כי העוסק במצווה פטור מהמצווה, זאת בתנאי שהוא מתגבר על יצרו. לדעת הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ג), אין הגבלה בגיל, וכל עוד שלומד ושולט ביצרו - יכול לדחות את החתונה. גם לדעת הלבוש (אבן העזר סימן א סעיף ד), אדם שלומד תורה - יכול לדחות את החתונה "עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל". אבל לדעת מהרש"ל (ים של שלמה מסכת קידושין פרק א נז), ניתן לדחות את החתונה רק עד גיל עשרים וארבע, ולדעת החפץ חיים (ספר המצוות הקצר, מצוות עשה, מצוה מג), עד גיל עשרים וחמש".
- ג. בין פוסקי הדור מצאנו מספר גילאים מומלצים לחתונה. הראשון לציון בספרו ילקוט יוסף (שובע שמחות א פרק א הלכה ג) קבע: "ובדרך כלל נכון ליעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים". הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ד סימן ערה) פסק, שעדיף להתחתן לפני גיל עשרים ולא לאחר גיל עשרים. שבט הלוי (חלק ג סימן קעג) כתב: יש להתחתן עד גיל עשרים וחמש. ראש הישיבה הכריע, להתחתן בגיל עשרים ואחת.
- ד. הפוסקים התייחסו למי שלא רוצה להתחתן, אך לא מדובר על בחור שמעוניין להתחתן, אלא שבגלל סיבות שונות הוא לא מצא את האישה המתאימה לו. (פתחי תשובה סימן א ס"ק ה בשם מהריק"ש).
- ה. היסוד למצווה הוא ישוב העולם, "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", (ישעיהו פרק מה פסוק יח), מכאן נגזר שהמצווה חלה כאשר האדם הוא בר הכי ליישב את העולם, וזה תלוי בבגרות אישית ובבגרות מנטלית. (ספר קרן אורה מסכת יבמות דף סב עמוד ב).
- ו. בחור שרוצה להתחתן - צריך שתהיה בו מידה של אחרות כלפי משפחתו העתידית, כלפי רעייתו וילדיו. הבחור צריך לדעת באופן כללי מה הוא רוצה מעצמו, מה הכוון שלו, ולאן הוא חותר. בחור מבולבל שאין לו יציבות בהחלטות שלו - עוד לא מתאים לנישואין.
גיל נישואין
במשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כא) מובא: "בן שמונה עשרה לחופה". הב"ח (חושן משפט סימן ז בס"ק ג) ביאר: בגיל שמונה עשרה אדם הגיע לרבע מחייו, "ושכלו שלם לירד לעמקו של דין לזכות ולחובה, ומטעם זה אמרו חז"ל (אבות פ"ה מכ"א) בן י"ח לחופה, אבל לגבי עדות דאינו מעיד אלא מה שראה ושמע - סגי בי"ג שנה". כלומר אדם צריך להתחתן החל מגיל שמונה עשרה שאז מתפתח שיקול הדעת, ויכולת הבירור והבחירה. הב"ח השווה זאת לדעה הסבורה שניתן להתמנות לדיין רק החל מגיל שמונה עשרה[1].
ישנם מספר הסברים מדוע החיוב בנישואין לא מתחיל בגיל שלוש עשרה כמו בכל חיוב שמתחיל מגיל זה:
- א. הח"מ בס"ק ב כתב: למרות שבד"כ אדם חייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה, כאן המצווה מתחילה רק מגיל שמונה עשרה, שכן אדם צריך ללמוד תורה. וכך גם כתב הב"ש בס"ק ג: "מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה, מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה".
- ב. המהר"ל (דרך חיים על אבות פרק ה משנה כא) ביאר: "ואמר בן שמונה עשרה לחופה, פירוש דבר זה כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה, ונשלם אז גידול שלו כאשר הוא בן י"ח, ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה, כי כל זמן שלא נשא - אינו אדם שלם".
בפוסקים יש דיון, האם החובה מתחילה מגיל שמונה עשרה או מגיל שבע עשרה. הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כתב: האיש מחויב במצוות פרייה ורביה החל מגיל שבע עשרה. ואם לא נישא לאחר גיל עשרים - ביטל מצוות עשה. אך אם "היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתירא מלישא אשה, כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה - הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה".
הרב המגיד (שם) ביאר: המשנה במסכת אבות כתבה, שהמצווה מתחילה מגיל שמונה עשרה, ויש נוסחים ברמב"ם שגם גורסים מגיל שמונה עשרה. אומנם לפי הגירסא שהמצווה מתחילה מגיל שבע עשרה, יש לומר שמדובר מאז שעברו שבע עשרה שנים.
הלבוש (אבן העזר סימן א סעיף ג) כתב: "וקבעו חז"ל (אבות פ"ה מכ"א) זמן למצוה זו עד שיהיה בן י"ז שנים שלימים דהיינו בשנת י"ח. ואפשר לי לאסמכיה על מקרא זה (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, טוב - בגמטריא י"ז, כלומר אמר ה' יתברך: הרי אין האדם כבן טוב שיהיה לבדו".
הב"ש בס"ק ה כתב: מי שלומד תורה, יכול לאחר את גיל הנישואים, רק בתנאי שהוא מתגבר על יצרו. אבל אם יצרו מתגבר - חייב לישא אישה, גם אם טרחת הפרנסה תפגע בלימודו.
בגמ' במסכת קידושין דף כט עמוד ב מובא: "משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא, א"ל: כשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא, (הנשואים היו מכסים את ראשם בסודר, ורב המנונא לא היה נשוי, לכך לא היה לו סודר על הראש), א"ל: מאי טעמא לא פריסת סודרא? א"ל: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה, א"ל: חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת". (אל תחזור אלי עד שתחתן).
"רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה - כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי - דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך".
לאור דברי הגמ' הללו, כתב הטור: מצווה מהמובחר להתחתן בגיל שלוש עשרה. (לאחר שעברו שלוש עשרה שנים מלאות).
השולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג) פסק שיש מצווה להתחתן מגיל שמונה עשרה והוסיף: "ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא - ב"ד כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה".
הפתחי תשובה (סימן א ס"ק ה) כתב בשם מהריק"ש: השולחן ערוך התייחס למי שלא רוצה להתחתן, אך אם הבחור מעוניין להתחתן, אך השולחן ערוך לא דיבר על מי שבגלל סיבות שונות לא מצא את האישה המתאימה לו.
להתחתן מאוחר בגלל לימוד תורה
במסכת יבמות דף סג עמוד ב מובא: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה - כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".
וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ג): אם חשקה נפשו בתורה, והוא מתגבר על יצרו - אין בידו עוון. ישנם מספר הסברים מדוע נישואין נדחים מפני לימוד תורה:
- א. הרמב"ם (שם) ביאר: הטעם להיתר הוא שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. אומנם אם יצרו מתגבר - חייב לישא אישה.
- ב. מהר"ם שיק (אבן העזר סימן א) ביאר: מצוות פריה ורביה זו מצווה שיכולה להיעשות ע"י אחרים, לכן לימוד תורה דוחה מצווה זו.
- ג. ערוך השולחן (סימן א סעיף יג) הסביר: בחור יכול לדחות את חתונתו בכדי ללמוד תורה, כי יש לו עוד זמן לקיים מצוות פרייה ורבייה (כלומר בן ובת), כך שהמצווה להתחתן נחשבת למצווה שלא עוברת, ומצוות תלמוד תורה דוחה מצווה שאינה עוברת.
נחלקו הפוסקים, מה הגבול שיכול לומד תורה לדחות את חתונתו?
- א. הרא"ש מסכת קידושין (פרק א סימן מב) כתב: "וקצבה לאותו לימוד - לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה".
- ב. הב"ש בס"ק ה כתב: מדברי הרמב"ם משמע, שאין לדבר קצבה, וכל עוד שהוא מתגבר על יצרו - יכול לבטל מצוות פריה ורביה וללמוד תורה. וכך כתב הלבוש (אבן העזר סימן א סעיף ד): "עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל, אבל אם חשקה נפשו בתורה וידבק בה מאוד ויצרו אינו מתגבר עליו כלל - אז הוא פטור ממצוה זו, שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, כל שכן תלמוד תורה".
- ג. מהרש"ל (ים של שלמה מסכת קידושין פרק א נז) סבור שניתן לאחר את החתונה עד גיל עשרים וארבע: "ואני אומר שיש שיעור לדבר, דיותר מכ"ד שנים - לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגיא... ואמרי לה מתמניסר ועד כ"ד, דכתיב (משלי כ"ב ו') חנוך לנער על פי דרכו, ואם כן שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ"ד שנים".
- ד. החפץ חיים (ספר המצוות הקצר, מצוות עשה, מצוה מג) כתב: "ואם עוסק בתורה, ומתירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות - מותר להתאחר, ועל כל פנים, לא יותר מן עשרים וחמש שנה".
האם דרגת בן עזאי שייכת בדורנו - הריטב"א (מסכת יבמות דף סג עמוד ב) הביא את דברי הרמב"ם והוסיף: "אבל בתוס' כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה. ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה, אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך, וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו שהוא מותר דההיא דר' יהושע מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו".
על בן עזאי נאמר בגמ' במסכת סוטה דף מט עמוד ב: "משמת בן עזאי - בטלו השקדנין". מדרגתו הייתה גבוהה ויוצאת דופן, לפיכך פסקו התוספות שאין היום מי שיוכל לומר שהוא לא מתחתן כפי שעשה בן עזאי.
גם ערוך השולחן (סימן א סעיף יד) כתב כדברי התוס': "אמנם פשיטא שמדריגה כזו אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו, והרי"ף לא הביא זה כלל".
בהגהות והערות (על הטור, אבן העזר סימן א, הוצאת שירת דבורה, בס"ק כה) מובא: "עיין בספר דרך פקודיך[2] (חלק המעשה מצוה א אות ז) שכתב, דדוקא אם דבוק בתורה כבן עזאי, עד שעל ידי תשוקתו בתורה - אי אפשר לו להפריד את עצמו, לחמם את גופו לכח המוליד. וכה הלשון שאמר בן עזאי: מה אעשה ונפשי חשקה בתורה, רצונו לומר: אי אפשר לי בשום אופן לקיים המצוה, כי מחמת תשוקת התורה - אין לי תשוקה לתאוות כח המוליד".
לדחות חתונה בגלל דאגה מפרנסה - במעשה רקח (הלכות אישות פרק טו הלכה ג) יש ביקורת על מי שלא מתחתן בגלל דאגת פרנסה: "והרבה חכמים בעיניהם ראיתי שרצו להפטר ממצוה זו, בהדמות עצמן לבן עזאי, ויש מהם מחמת מיעוט הבטחון בהקב"ה באמרם שהם יראים פן ימותו בניהם ברעב, מחמת שאין מספיקין להרויח כדי צרכם, אוי להם אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה שלא יבצר בעולם שימלטו מהרהורים שהם קשים מהעבירה עצמה, כדאיתא ביומא דף כ"ט, ומבטלים מצוה זו בשאט בנפש, וזו רעה חולה, שמהם לומדים העמי הארץ, ובזה מתרבה הזנות והפרצות העצומות כאשר הם גלוים ומפורסמים, והשי"ת יכפר בעדם וישים העקוב למישור".
לחפש כלה עם יכולת כלכלית
בגמ' במסכת קידושין דף ע עמוד א מובא: "אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה לשום ממון - הויין לו בנים שאינן מהוגנים, שנאמר: בה' בגדו כי בנים זרים ילדו". רש"י (ד"ה בנים) הדגיש: מדובר על אדם שמתחתן עם אישה שפסולה לו רק בגלל כסף. מכאן משמע שאם אין פסול בנישואין - ניתן להתחתן לשם כסף.
וכ"פ הרמ"א (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן ב סעיף א): "כל הנושא אשה פסולה משום ממון - הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אבל בלאו הכי, שאינה פסולה עליו, אלא שנושאה משום ממון - מותר".
אבל הגר"א בס"ק ו כתב: צריך לבחון האם הבחור היה מתחתן עם האישה גם אם לא היה לה כסף, או שמתחתן רק בגלל הכסף, אם הוא היה בכל מקרה מתחתן איתה - יכול להתחתן ולא נחשב שמתחתן לשם ממון, אך אם הוא מתחתן איתה בגלל הכסף, ואם לא היה לה כסף לא היה מתחתן איתה - אסור לו להתחתן לשם ממון.
החלקת מחוקק (סימן ב ס"ק א) מסייג: אסור להתחתן לשם כסף במקרה שהכסף לא ניתן בלב שלם: "ולהמתין מלישא אשה עד שימצא אשה שתתן לו ממון - אסור. וכן סיים בארחות חיים: ורבים נכשלים בעבירה כשאינם נושאין אשה במהרה, ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו', כלומר שהעיכוב מלישא אשה בשביל חמדת ממון - גורם לו להוליד בנים זרים".
כך כתב הרמ"א: "כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליחו".
ערוך השולחן (סימן ב סעיף א) פסק כדעת הגר"א: "וכל הנושא אשה שאינה הגונה מפני יופיה או מפני ממונה - הויין לו בנים שאינם מהוגנים, וגם הממון לא יתקיים (רפ"ד דקדושין), אבל אם נושא אשה כשירה לשם ממון, שאלמלא ממונה היה נושא אחרת - אין בזה עון, ואדרבא ראוי לעשות כן אם הוא ת"ח, דעי"ז לא יצטרך להיות טרוד הרבה בענייני העולם, וכן נוהגין אנשים ישרים ליקח ת"ח לבתו, וליתן לה ממון הרבה, ולהחזיקו על שולחנו כמה שנים שישב וילמוד, ואין לך מצוה רבה מזה, ובשכר זה מצליחים בעסקיהם[3]".
החתם סופר (אבן העזר א סימן קנ) התנגד להתעכבות בחיפוש אחר אישה עם יכולת כספית וכתב על כך: "בזמנינו אל ישגיח על ממון, (אלא) נושא אשה לשם שמים, וכי לא ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך".
המהר"ל (חידושי אגדות, חלק ב עמוד קמח) ביאר מדוע מי שמתחתן בגלל כסף יהיו לו בנים לא מהוגנים: "כי הבנים הם תולדות נמשכים מחבור האב והאם, ולפיכך ראוי שיהיו בנים מהוגנים נמשכים כאשר יתחברו בעצם החבור שנושא אשה לשם אישות בלבד, אבל כאשר יחשב לשם ממון - הרי הוא עירוב בחיבור זה דבר זר, ולא ימצא ממנו בנים ראוים ומהוגנים בעבור ענין הזרות שבחבור הזה. והיינו דקאמר: בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, ולא קרא אותם בשם זרים - רק בעבור שנתערב בזיווג דבר זר יוצא מענין הזיווג ונמשך אחר זה בנים זרים".
בספר ארחות איש (בס"ק כז) מובאת התייחסות של החזון איש לת"ח שהקפיד בשידוכים על הנושאים הכספיים: "אינו מובן לי הדיקנות יתירה בדברים שהרחיקום רבותינו ז"ל כמבואר ברמ"א אה"ע סי' ב'. וסיים הרמ"א: שכל מה שיתנו - יקח בעין יפה, ר"ל בין רב למעט ואז יצליח. ובהיותי מורגל תחת השפעת דברי הרמ"א ז"ל לעצמי ולאחרים - כבד עלי להבין דעת הדרת גדולתו שליט"א בזה. והצלחה שמבטיח הרמ"א - ודאי עדיף מהשתדלות".
תקנה קדומה: בחור מעל גיל עשרים לא יגור בירושלים
בשו"ת יביע אומר (חלק ז - יורה דעה סימן יד) מובא: בירושלים הייתה הסכמה מצד רבני ירושלים, שרווק מעל גיל עשרים לא יגור בה. "והנה מדברי רבינו (הרמב"ם פרק ב מהל' ממרים הלכה ה' והלאה) מוכח שיש חילוק בדבר, שאם מיד שגזרו ב"ד פקפקו בה העם ולא פשטה - הרי זו בטלה מאליה, ואין צורך לבטלה ע"י ב"ד קטן, אבל אם עמדה הגזרה שנים רבות, ורק לאחר זמן התברר שלא פשטה - יש רשות לב"ד קטן לבטלה".
"...ומדי דברי זכרתי ימים מקדם לפני עשרות שנים, שנתתי לבי למ"ש בספר התקנות של ירושלים (דף מא ע"א): בשבטי ישראל הודענו נאמנה, כי יש הסכמה קדומה עשויה בכל תוקף ההסכמות מזמן קדמון לקדושים אשר בארץ המה, שרווק מבן עשרים שנה ומעלה - לא יוכל לדור בעה"ק ירושלם ת"ו כשהוא שרוי בלא אשה, והנה בעתה ראינו כמה רווקים מבן עשרים שנה ומעלה שרויים בלא אשה בעה"ק ירושלים ת"ו, וטוענים שאין ידם משגת לצרכי החופה ולזון ולפרנס את נשותיהם וכו'".
"ולכן נתוועדנו עם אסיפת חכמי ומנהיגי וטובי עה"ק, רוב בנין ורוב מנין, וחדשנו ההסכמה הקדומה, וכולנו פה אחד עלינו בהסכמה שלא יורשה שום בחור רווק מבן עשרים שנה ומעלה לדור פעה"ק ירושלים ת"ו בלא אשה, וזמן קצוב ניתן לרווקים היושבים בעה"ק מהיום ה' אייר עד ר"ח אלול לישא אשה, ואז יוכל להמשיך לדור פעה"ק כרצונו, ואם לא מצא מנוח לישא אשה, מחוייב הוא לצאת מעה"ק. ורשות נתונה לפקידי ירושלים לכל העובר על דברינו לגרשו מן העיר ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כחם עד מקום שידם מגעת. וכל זה הסכמנו בכל תוקף ההסכמות וכו'. וחתומים על זה הגאונים: רבי נסים חיים משה מזרחי (מח"ס אדמת קודש), ורבי מיוחס בכ"ר שמואל (מח"ס פרי האדמה), ורבי ישראל יעקב אלגאזי (מח"ס קהלת יעקב שמע יעקב ארעא דרבנן ועוד), ורבי גדליה חאיון (ראש ישיבת בית אל), ורבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי (מר אביו של מרן החיד"א), ורבי רפאל משה בולה (מח"ס גט מקושר). ועוד".
"והן עתה עינינו הרואות כמה בחורי חמד הלומדים בישיבות, ועוד בחורים אחרים יראי ה', מבן עשרים שנה ומעלה, אשר לא השיגה ידם לישא אשה, ודרים בעה"ק ירושלים, ואין פוצה פה ומצפצף, ונועדתי יחד עם ידידי הגאונים רבי יהודה צדקה זצ"ל, ולהבדיל בין החיים רבי בן ציון אבא שאול שליט"א, ודנתי עמהם על דבר ההסכמה הנ"ל, ושאפי' לא פשטה עתה התקנה הנ"ל, ברוב ישראל אשר פעה"ק ירושלים - מ"מ צריך ב"ד קטן לבטלה, כדמוכח מדברי הרמב"ם הנ"ל, וכ"כ התוס' והר"ן והמאירי, והסכמנו פה אחד במותב תלתא כחדא בביטול ההסכמה הנ"ל. כדי שלא תהיה ההסכמה שנעשתה מפי גאוני ירושלים, לפוקה ולמכשול לבחורים רווקים, שלא הצליחו עדיין למצוא עזר כנגדם".
"וכיו"ב ראיתי להגאון מהר"י קצין בספר מחנה יהודה (דף יט ע"א) שכתב, ונהירנא כד הוינא טליא שהרב המובהק גאון ישראל וצבי עדיו כמהר"ר שמואל דוויק הכהן זללה"ה, וכל הרבנים קדושים אשר בארץ המה, התירו פרושים במעמד כל הק"ק את כל ההסכמות אשר נעשו מאז, כי בעת ההיא היתה עת צרה מדבר באופל יהלוך, ובעידן ריתחא ענשי, לפיכך התירו את כל ההסכמות לסלק חרון אף ה' מישראל, כי רבים היו עוברים על ההסכמות, ולכן אמרו מוטב שיהיו שוגגים וכו'. ואנן נמי בתרייהו גררינן, ומיום שעמדנו על דעתינו נהגנו להתיר מטעם זה ומשאר טעמים כפי צורך השעה".
גיל נישואין למעשה
השולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג) כתב: "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג - מצוה מן המובחר". הברכי יוסף (אבן העזר סימן א בס"ק ז) העיר על כך: "בדורות אלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות, ואין ליזהר בזה להקדים ולישא בן יג".
בדורות האלו נחלשו הטבעיים, והשתנו הדורות ואין להקדים ולהתחתן בגיל שמונה עשרה, ללא בשלות, בגרות ואחריות הנדרשים לצורך הקמת בית. יש צורך במוכנות נפשית לקראת מצוות הקמת בית, והיום בד"כ אין לכך הבשלה בגיל שמונה עשרה.
בספר קרן אורה (מסכת יבמות דף סב עמוד ב) מובא: המשנה באבות ("בן שמונה עשרה לחופה"), התייחסה למצוות פריה ורביה. היסוד של המצווה הוא ישוב העולם, "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", (ישעיהו פרק מה פסוק יח), מכאן נגזר שהמצווה חלה רק כאשר האדם הוא בר הכי ליישב את העולם, וזה תלוי בבגרות אישית ולא רק בגיל. יש חילוק בין מצוות שהן תמידיות למצוות שהן מוגבלות. מצוות שהן חובת הגוף תמידית - יש חובה כבר מגיל שלוש עשרה, אך מצוות שהן מוגבלות כמו מצוות פריה ורביה שהיא מוגבלת רק לבן ובת - אין חובה לקיימה מגיל שלוש עשרה, אלא החובה מתחילה מרגע שהוא ראוי ליישב עולם.
במציאות היום לא ניתן לקבוע גיל אחיד לנישואין, הזמן מתאים לנישואין הוא אישי ומשתנה מבחור לבחור. צריך שתהיה בגרות אישית ובגרות מנטלית.
צריך שתהיה מידה של אחרות כלפי משפחתו העתידית, כלפי רעייתו וילדיו. הבחור צריך לדעת באופן כללי מה הוא רוצה מעצמו, מה הכוון שלו, ולאן הוא חותר. בחור מבולבל שאין לו יציבות בהחלטות שלו - עוד לא מתאים לנישואין.
הראשון לציון בספרו ילקוט יוסף (שובע שמחות א פרק א הלכה ג) קבע: "ובדרך כלל נכון ליעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים. אך יש בחורים שהעצה היעוצה להם להנשא יותר מאוחר, והכל לפי מה שהוא הבחור".
בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קעג) מובא שיש להתחתן עד גיל עשרים וחמש: "ומה ששאל בענין עד מתי מותר להתאחר? הנה אין בידינו דבר מקובל בזה...ודברי הגה"צ חפץ חיים שכתב כבודו שלא יאחר עד שנת כ"ה מסתברים, ושיעור כ"ד שנה מוזכר בקידושין שם לענין אחר, אבל עכ"פ הוא גבול זמן, מ"מ אין נראה להתאחר כ"כ בזה"ז, והחפץ חיים זי"ע בעצמו סוף ספרו מחנה ישראל מעורר להקדים הרבה יעש"ה, ובפרט בזה"ז דמי יודע מה יולד יום, ועוד מי יאמר זכיתי לבי להיות נקי מהרהורי עבירה, ובפרט בדורינו אנו שכל רחובות ושווקים מגועלים בפריצת ושחת, פשוט מאד דע"פ דין מצוה להקדים אם אפשרות בידו, ומה שפלפל בענין בן עזאי אין זה בנמצא בזמן הזה ואל ישטה עצמו, וגם על בן עזאי וכיו"ב כתבו הפוסקים רק שאם עשה כן - אין בידו עון, מכלל דלכתחלה לא יעשה כן, כמש"כ הט"ז ושאר פוסקים, וגם מקומות התורה לבד בלי המצוה אינם תרופה לזה, דלא כמי שעלה על דעתו לומר כן".
הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ד סימן ערה) פסק שעדיף להתחתן לפני גיל עשרים ולא לאחר גיל עשרים: "ולכן ראוי להורים להקדים נישואי הבן לפני עשרים ככל האפשר אף שעוסק בתורה, וכ"ש אם יצא לעבודה והוא ברחוב דחייב מדינא להנשא, ומקיימין בזה מצוה רבה בזמנה".
"...ואנן בדידן דהיום יש להקדים כפי האפשר, וכיון שאכשרא דרא שנתרבו כוללים, והבנות ב"ה חונכו לתורה, נראה שאין ראוי להתאחר מגיל עשרים מפני לימוד התורה, ואדרבה רבים עולים בתורה בטהרה אחרי החתונה, וע"כ נראה דכשימצא זיווג הראוי לו - דאין לדחותו, והעיקר להתפלל לה' שימציא לו זיווג שיוכל להמשיך ללמוד ולבנות בית כמשכן לקדושה".
להתחתן לפני בר מצווה
נחלקו הפוסקים, האם יש איסור להתחתן לפני גיל שלוש עשרה - הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כה) כתב: אסור להתחתן לפני גיל שלוש עשרה, דהוי זנות. כך מבואר בגמ' במסכת יבמות דף קיב עמוד ב, שהחכמים לא תקנו נישואין לקטן, נמצא שבעילתו בעילת זנות.
אבל התוספות (מס' יבמות דף צו: ד"ה נשא) כתבו: למרות שהחכמים לא תקנו נישואין לבן קטן, בכ"ז אין איסור להינשא סמוך לפרקו (כשנה לפני גיל בר מצווה). התוס' הוסיפו: "ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן, כדאמר בהנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם), דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך".
מדברי הגמ' במסכת קידושין דף כט עמוד ב מבואר, שאם יהיה לו קשה ללמוד במידה ויישא אישה - יכול לאחר את נישואיו. וכך מובא בגמ': "ת"ר: ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ואם א"א לו בלא אשה - ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה".
"אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה. ר' יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה? ולא פליגי: הא לן, והא להו". (רש"י הסביר: בני בבל נושאים אישה ואח"כ לומדים תורה, בגלל שהפרנסה לא הייתה מוטלת עליהם, שכן הם לא למדו במקום מגורם, אך בני א"י למדו בא"י והפרנסה הייתה מוטלת עליהם, לכן ילמדו לפני החתונה).
וכן כתב הרא"ש (סימן מב): לכו"ע אם אינו יכול ללמוד במידה ויישא אישה - ילמד ואח"כ יישא אישה. וכן כתב הרמב"ם (שם).
[1] הסמ"ע בסימן ז ס"ק ח ביאר מדוע רק מגיל שמונה עשרה ניתן להתמנות לדיין: "דאז הוא גבר בגוברין, ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו, שהוא אחד מהמדות שצריכין להיות בדיין". (השולחן ערוך בסעיף ג הביא שיטה זו בשם י"א קמא).
[2] הג"ר צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל הבעל הבני יששכר, חיבר מספר ספרים, בניהם ספר דרך פקודיך, על טעמי מצוות התורה לפי החסידות והקבלה.
[3] ערוך השולחן (יורה דעה סימן רמו סעיף יא) עוד כתב: "ויהדר שיקח בת איש אמיד וירא אלקים, שיעזור לו שתהא ביכולתו לשבת איזה שנים על התורה. וכך נהגו בדורות שלפנינו, כי גדול שכרן של לוקחי ת"ח לבנותיהן. או אם ביכולתו ליקח אשה יראת ד' שהיא תפרנסנו מה טוב, ואם אין כל אלה ישא אשה ויטרח בפרנסה, ויקבע עיתים לתורה, כי הקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניא עם בריותיו, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. אמנם מקביעות עיתים לתורה - לא יוכל שום איש ישראל בעולם להפטר, ועוד כמה חייב האדם ללמוד עד יום מותו שנאמר (דברים ד, ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והרי כל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח דדברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב וקלה לאבדן ככלי זכוכית והוא שאמר איוב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות, אבל כל ימי חיי האדם אין ביכולת להפטר מתורה ומצות אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת".