לכרות עץ פרי

בית הדין

כו תמוז התשעט | 29.07.19

קיים איסור מהתורה לכרות עץ פרי, ואף יש בכך סכנה. במאמר זה יתבארו פרטי ההלכות בדין זה.

הרב ישועה רטבי

מסקנות:

א. קיים איסור מהתורה לכרות עץ פרי שמניב קב פירות לשנה (1.382 ליטר לפי הגר"ח נאה). מעבר לאיסור יש גם סכנה בכריתת עצי פרי. (ט"ז יורה דעה סימן קטז בס"ק ו). אומנם בעץ זית יש איסור גם אם העץ מניב רבע קב פירות בשנה (0.345 ליטר). הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ח סימן טו) הוסיף: "וכן לכל אילן לפי חשיבותו". שבט הלוי (חלק ה סימן צה) הדגיש: הסכנה שייכת רק בכריתת אילן פרי, ולא בפירות שברכתם בורא פרי אדמה.
ב. גם מי שכורת עצי סרק ללא סיבה - לא רואה סימן ברכה. (פסקי תוספות מסכת פסחים פרק ד בס"ק קלב).
ג. בעץ מבוגר שלא מוצא פירות בכמות הנ"ל - אין איסור לכרותו, (ע"י גוי), אך צריך שתהיה ידיעה וודאית, שהעץ לא מוציא את הכמות הנ"ל, ולא ע"פ הערכה והשערה (חתם סופר יורה דעה סימן קב). לכן יש לבקש חוות דעת מגנן מומחה שיקבע שהעץ לא מניב פירות. (הגר"מ ברנדסדורפר בשו"ת קנה בשם חלק ב סימן מה).
ד. אסור לכרות עץ צעיר שעדיין לא הביא פירות בכמות הנ"ל. כל ההיתר שייך רק באילן סרק שלעולם לא יביא פירות, או באילן שהזקין. (ערך שי יו"ד סימן קטז).
ה. עץ פרי שגורם לנזקים סביבתיים - מותר לכרותו ע"י גוי. (הרמב"ם בשו"ת סימן קיב). לפני שקוצצים עץ פרי שמזיק - יש לבחון את רמת ההיזק שהעץ גורם אל מול ההיזק שיהיה בכריתת עץ. אם העץ גורם לנזק קטן יחסית - לא ניתן לכרותו, אך אם מדובר בנזק ממשי - ניתן לכרותו. (תוספות במסכת בבא בתרא דף כו עמוד א ד"ה אנא).
ו. עץ שגורם לנזקים לבניין - מותר לכרותו ע"י גוי. (הרשב"א חלק ז סימן תקי).
ז. עץ שמפריע ברשות הרבים - מותר לכרותו ע"י גוי. (שולחן ערוך חושן משפט סימן תיז סעיף ד).
ח. עץ שמאפיל את חלון ביתו - אם אפשר לתקן ע"י חיתוך ענפים - אסור לכרות את העץ, אך אם אין אפשרות אחרת - ניתן לכרות את העץ ע"י גוי. (שו"ת חוות יאיר סימן קצה).
ט. אילן פרי שגורם לנזק לשכנים - בעל האילן לא יחתוך את הענפים, אלא הניזק הוא זה שיחתוך, כי בשבילו שווי הנזק גדול יותר משווי העץ. (שו"ת בנין ציון (סימן סא).
י. לחתוך עץ בגלל חרקים - עץ פרי שגורם לכך שהרבה זבובים מגיעים לביתו ומפריעים לו - ניתן לעקור את העץ ע"י גוי, כי צער הגוף גדול יותר משווי העץ. (חקרי לב מהדורא בתרא א יו"ד סימן יא).
יא. דילול עצים - אילנות שגדלו בצפיפות, והמומחים אומרים שאיכות הפרי יורדת כאשר העצים נטועים בצפיפות - מותר לדלל את העצים ע"י גוי. (מהרש"ם חלק ז סימן קעח)
יב. לכרות עץ בכדי לפנות מקום לבנייה - אם מדובר על הרחבת דירה קטנה שהמקום דחוק לבני הבית - מותר לכרות את העץ ע"י גוי, אך אם מדובר על הרחבה במקום שאין דוחק - אסור לכרות את העצים. (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן יב). ויש אוסרים בגלל החשש לסכנה. (שאילת יעבץ חלק א סימן עו). מומלץ לנסות להעביר את העץ עם גוש האדמה שמחייה את העץ למקום חלופי ע"י גוי. (החיד"א שו"ת חיים שאל חלק א סימן כג). כמו כן יש להפסיק את השקיית העץ לפני כריתתו. (שבט הלוי חלק ו סימן קיב).
יג. מותר לכרות עץ פרי ע"י גוי לצורך מצווה חד פעמית, כמו הרחבת בית כנסת, בניית מקווה וכד'. (שאילת יעבץ (חלק א סימן עו). כמו כן ניתן לכרות ע"י גוי עץ פרי לצורך בניית סוכה במידה ואין אפשרות להשיג אילן סרק. (יחוה דעת חלק ה סימן מו). וכן מותר לחתוך ענפים שפוסלים את הסוכה בכדי להכשירה. (דרכי תשובה (יו"ד סימן קטז ס"ק נא).
יד. עד עכשיו התייחסנו לכריתת עץ עם השורשים, אך נחלקו הפוסקים האם יש איסור אפ' לחתוך ענפים של עץ פרי. לדעת המשנה למלך (הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ג), כל האיסור הוא רק בקציצת העץ עם השורשים, אך אין איסור לחתוך ענפים של עץ פרי, אך לדעת בית יצחק (יורה דעה א סימן קמב), יש איסור גם בהשחתת ענפים. למעשה נראה, שאסור לחתוך ענפים בצורה מוגזמת, כי גיזום זה עלול לגרום נזק לעץ. לפי חוות דעת של מומחים אין לחתוך יותר מ-25% מכמות העלים שיש בעץ. גיזום עד לרמה זו עשוי להועיל לעץ ומותר, אך גיזום מוגזם עלול להשחית את העץ ואסור.
טו. נחלקו הפוסקים (מובא בדרכי תשובה סימן קטז ס"ק נא), האם ניתן להעביר את העץ עם גוש אדמה שהעץ זקוק לו למקום חלופי. לדעת השאילת יעב"ץ (ח"א סימן עו) אין בכך איסור, כי האיסור הא רק בקציצת העץ, ואם הוא מעבירו למקום אחר, לא נקרא שחתך את העץ. וכך פסקו הברכת יוסף (יו"ד סי' ל"ד), החיד"א (בשו"ת חיים שאל חלק א סוף סי' כ"ג) וכף החיים (יו"ד סימן קטז בס"ק פו), אבל החתם סופר (סימן קב) אסר זאת.
טז. אסור לכרות עץ פרי בגלל שיש בו תולעים. כי ניתן לסחוט את הפירות ולהכין מהם משקה. (דרכי תשובה יו"ד סימן קטז בס"ק נא).
יז. נציין שלפי החוק (פקודת היערות סעיף 15 א), קיים איסור לכרות עצים גם על עץ שלא נותן פירות. (כמובן שאסור להרעיל עץ בגלל סכסוך בין שכנים). החוק אוסר לכרות עץ גם אם מדובר בעץ פרטי שגדל בשטח פרטי. בכדי לכרות עץ יש להגיש בקשה לפקיד היערות (לאחר תשלום אגרה), ולכתוב את הסיבה לבקשה, כמו כן יש להביא המלצה שמאשרת את הבקשה, מהאחראי לאילנות ברשות המוניציפאלית שבתחומה גדלים העצים. כמו כן על המבקש לממן נטיעת עץ חלופי במקום העץ שנכרת.

כריתת עצי פרי

התורה (דברים פרק כ פסוק יט) אסרה לכרות עצי פרי בזמן שהחיילים צרים על עיר: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ - לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". (רש"י הבין שצריך לקרוא בתמיהה, האם העץ הוא אדם? העץ איננו אדם {חייל המעורב במלחמה} ואין סיבה לעוקרו. אבל האבן עזרא הבין כך: "כי חיי בן אדם הוא עץ השדה", העץ נותן חיים לאדם, ולכן אסור לעוקרו. הרמב"ן כתב על פירושו: "יפה פירש רבי אברהם").

בפסוק כ התורה מתירה לכרות עץ עץ סרק: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא - אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ".

החינוך (פרשת שופטים מצוה תקכ"ט) ביאר: "שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם".

הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה י) כתב: לא רק על עצי פרי יש איסור להשחית, אלא בל תשחית נאמר על כל מי שמשחית דבר ללא מטרה, כגון אדם שקורע את בגדיו או שובר כלי בכעסו^{^[1]}, או מאבד דברי מאכל ומשתה - עובר על בל תשחית. אומנם אינו לוקה אלא רק מכת מרדות מדרבנן. (רק על השחתת עץ פרי לוקה מהתורה).

כך גם כתב החינוך (שם): "ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין ל"ב ע"א): והא קא עבר משום בל תשחית^{^[2]}. ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות - מכין אותו מכת מרדות".

בשולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף יד) מובא: "כשם שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו - כך צריך להזהר במאודו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו. וכל המשבר כלים, או קורע בגדים, או הורס בנין, או סותם מעין, או מאבד מאכלות או משקין או ממאסם (או זורק מעות לאיבוד), וכן המקלקל שאר כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם - עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשחית את עצה וגו'. (ואם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם - קל וחומר לשל ישראל, או אפילו משל הפקר"). מכאן שיש איסור גם לכרות עץ הפקר.

בגמ' במסכת בבא קמא דף צא עמוד ב מבואר, שמעבר לאיסור יש גם סכנה בכריתת עצי פרי: "א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה". (בנו של רבי חנינא ששמו שיבחת נפטר בגלל שחתץ עץ פרי. רבי חנינא מעיד שבנו היה צדיק, וזו העבירה היחידה בגינה הוא נפטר).

שבט הלוי (חלק ה סימן צה) הדגיש: הסכנה שייכת רק בכריתת אילן פרי, ולא בפירות שברכתם בורא פרי אדמה.

הריקאנטי (דברים פרק כ) כתב: "כבר ידעת מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) אין לך כל עשב ועשב למטה^{^[3]} וכו', והנה בהשחיתו למטה - פוגם למעלה".

בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) נאמר: "בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרְתִין אֶת עֵץ הָאִילָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֶּרִי - הַקּוֹל יוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמָע".

הרדב"ז (מצודת דוד מצוה תרא) הוסיף: "העץ העושה פרי היא דוגמא ורמז לעץ החיים הנטוע בגן, ולכן צוה אל תשחיתהו, כי ברכה בו. וקרוב שרמז הכתוב זה בפסוק כי האדם עץ השדה, והאמת כי האדם העליון הוא עיקר שדה של תפוחים אשר זכרנו כמה פעמים, אבל אילן סרק או שאינו עושה פירות, הוא דוגמת עץ היבש, אשר הוא חוץ לגן".

במסכת סוכה דף כט עמוד א מובא: "ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין: על כותבי פלסטר, ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, ועל קוצצי אילנות טובות". רש"י (ד"ה ועל) ביאר: "שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו, שמשפיע טובו".

בפסקי תוספות (מסכת פסחים פרק ד בס"ק קלב) מובא: "הקוצץ אפי' אילן סרק - אינו רואה סימן ברכה". (מובא בדרכי תשובה סימן קטז ס"ק נא).

כך מבואר בגמ' במסכת פסחים דף נ עמוד ב: "קוצצי אילנות טובות... - אינו רואה סימן ברכה לעולם". רש"י (ד"ה וקוצצי) ביאר: "קוצצי אילנות טובות - למוכרן לעצים, הכל תמיהים ומלעיזין עליהם, ומתוך כך עין (הרע) שולטת בהן, וצעקת בני אדם". הגמ' וודאי לא התייחסה לאילן פרי, כי באילן פרי יש איסור לכורתו, לכן ביארו התוס' שמדובר על אילן סרק, שאפ' הכורת אילן סרק - אינו רואה סימן ברכה^{^[4]}.

הט"ז (יורה דעה סימן קטז בס"ק ו) כתב: "עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה, שלא לקוץ אילן העושה פירות". הט"ז תמה על כך שהטור (והשולחן ערוך) לא התייחסו לדין זה כלל^{^[5]}.

הדרכי תשובה (יו"ד סימן קטז בס"ק נא) כתב בשם מהרי"ט (קהלת יעקב בחלק תוספות דרבנן, ערך אות ל, סי' קסז): "אפילו אילן סרק - אסור לקצוץ (ללא סיבה), ואם קצצו - אינו רואה סימן ברכה, דאיכא משום בל תשחית".

ערוך השולחן (חושן משפט סימן תכז סעיף ח) כתב: "הרבה דברים אסרו חז"ל, מפני שיש בהן חשש סכנה, וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן עצמי, ומה לאחרים עלי, או איני מקפיד בכך - כתב הרמב"ם ז"ל דמכין אותו מכת מרדות. ואין כוונתו דזהו רק איסור דרבנן, דודאי יש בזה איסור דאורייתא, אלא שאין לוקין עליו כהרבה לאוין שאין בהם מלקות".

האדמו"ר ממונקץ' (מנחת אלעזר חלק ג סימן יג) סירב לפסוק להתיר כריתת עצי פרי, ושלח את השאלות לבית הדין המקומי: "וכמו שקבלנו מאבותינו הקדושים, (אביו הוא בעל הדרכי תשובה), שלא הזדקק להורות לקוץ אילן גם באופני היתר כנ"ל, ולחוש מפני סכנה. והיכא דהכרח להורות - ישלחו הוראה זו להבד"צ או למורה אחר".

מתי מותר לקצוץ עץ פרי

במסכת בבא קמא דף צא עמוד ב מובא: "אמר רב: דיקלא דטען קבא - אסור למקצציה. (אסור לכרות עץ פרי שמניב קב פירות בשנה). מיתיבי: כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע? (מדוע בעץ זיתים נאמר שכבר מכמות של רבע קב לא קוצצים)? שאני זיתים, דחשיבי". (מעץ זית מפיקים שמן זית, ולכן גם אם העץ מוציא רבע קב - העץ נחשב למספיק חשוב וכדאי כלכלית בכדי שיהיה אסור לכרותו).

"...אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר. (אם העץ יקר יותר משווי הפירות שיוצאים ממנו - מותר לכרות את העץ בכדי להכין מהעץ קורות, כי הקורות שיוכנו מהעץ שווים יותר מהפירות שהעץ יפיק במשך שנה). תניא נמי הכי: רק עץ אשר תדע - זה אילן מאכל, (אם אין ברירה ולא מוצאים עץ סרק - מותר לקצוץ גם עץ פרי, כלומר לאחר שיודעים שלא נמצא עץ סרק מותר לכרות עץ פרי). כי לא עץ מאכל הוא - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל". (לצורך מבצעי מותר לכרות גם עץ פרי, אך זאת רק לאחר שבטוחים שאין עץ סרק שניתן להשתמש בו לצורך המצור).

"יכול אפילו מעולה בדמים? (האם עץ סרק קודם לעץ פרי, גם אם שווי עץ הסרק גדול יותר מעץ פרי)? ת"ל: רק". (ממעט שאם עץ הסרק יקר יותר - עדיף לחתוך עץ פרי).

"שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. (האריס של שמואל הביא לשמואל תמרים שגדלים בשדהו, שמואל טעם את התמרים והיה בהם טעם של יין). א"ל: מאי האי? (שמואל שאל את האריס: מדוע יש טעם של יין בתמרים)? א"ל: ביני גופני קיימי. (בין עצי הדקל יש עצי גפן, ולכן יש טעם יין בתמרים). אמר: מכחשי בחמרא כולי האי? למחר אייתי לי מקורייהו". (שמואל התיר לחתוך את עצי הדקל, כי נגרם לו הפסד בעצי הגפן, שהתמרים מכחישים את הכח של הענבים, והיין יצא חלש, כאשר נגרם נזק כ"כ גדול ניתן לכרות עץ פרי).

"רב חסדא חזא תאלי בי גופני, (רב חסדא ראה שבין עצי הגפן שלו גדלו דקלים). אמר ליה לאריסיה: עקרינהו, (תעקור את עצי הדקל). גופני - קני דקלי, דקלי - לא קני גופני". (עץ הגפן יקר יותר מעץ הדקל. מהרווחים המופקים מיין ניתן לרכוש עץ דקל חלופי, אך מהתמרים לא ניתן לרכוש עצי גפן חלופיים).

מדברי הגמ' מבואר, שיש איסור לכרות עץ פרי שמניב קב פירות בשנה, (1.382 ליטר לפי הגר"ח נאה). ובעץ זית יש איסור גם אם העץ מניב רבע קב פירות בשנה (0.345 ליטר). הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ח סימן טו) הוסיף: "וכן לכל אילן לפי חשיבותו".

חתם סופר (יורה דעה סימן קב) הדגיש, שצריך שתהיה ידיעה וודאית, שהעץ לא מוציא את הכמות הנ"ל, ולא ע"פ הערכה והשערה: "והנלע"ד דהכא צריך אזהרה טפי להזהר מספיקא, משום דלא אסרה תורה אלא כריתה דרך השחתה, וא"כ מי שחושב לפי אומדנא דיליה, שזה הדקל לא טעין קבא, או שקורותיו מעולים בדמים וקוצצו, אף על גב דאין הדבר ברור, ואולי טועה בדמיונו, מ"מ הקציצה איננה דרך השחתה, כי היה סבור להרוויח בקציצה, והווא אמינא דאין זה ספק איסור אלא ודאי היתר - קמ"ל קרא דאיכא קפידא אשר תדע, ולא זולת בשום אופן".

"...ומעתה כל דלא בריא שיהיה ריווח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא - אסור למקצייה, וסכנה איכא אפי' בספיקא שלא כדרך השחתה כנ"ל, אך אי איכא רווחא אפי' רק בצריך למקומו לבנות בתים, בזמנינו ובמדינתינו דודאי עדיפא מדיקלא בלי ספק - שרי, אך אם אפשר למיעקר עם שרשיהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו, ויכול לנוטעם במקום אחר - אסור לקוצצם".

הגר"מ ברנדסדורפר (שו"ת קנה בשם חלק ב סימן מה) כתב, שמספיק מומחה יחיד שיאמר שהעץ לא מניב פירות: "נשאלתי על דבר אילן מאכל שכבר אינו עושה פירות... אם יש היתר לקצצו. ראשית אמרתי לקרוא לאומן המומחה ובקי בעבודת אילנות, שיבדוק את האילן, אם יש עדיין תקנה לתקנו שיחיה עוד כדמעיקרא, וכאשר אמרתי כן עשו. והוא באחת שכבר נתלע כל האילן והשרשים, וכבר זמן רב שאינו חי, חוץ ממה שניתוסף לו עכשיו שנשבר, וגם מחמת שבורה זו לבד ג"כ לא היה כבר תקנה להאילן, אלו דבריו".

"ולפי"ז נראה דהיתר פשוט הוא לקוצצו... אפשר לסמוך על אותו בקי שכבר ראה את האילן, ואין צריכים לשאול לעוד בקיאים, שהרי בלאו עדותו כבר ידעו מקודם דהאילן אינו עושה פירות, רק כל זמן שעמד במקומו לא הוכרחו להשחיתו, וממילא לא ביררו את סיבתו למה אינו עושה פירות, והבקי הנ"ל בירר עכשיו סיבת הדבר, ובודאי נחשב זה לידיעה ברורה שאין האילן עושה פירות".

הגמ' התירה לכרות עץ פרי בשלושה מקרים:

א. עץ שגורם לנזקים - עץ פרי שגורם לנזק לעצים יקרים שנמצאים לידו.
ב. כדאיות כלכלית - עץ יקר ששווי העץ (שיכול לשמש כחומר גלם עבור רהיטים וכד') - עולה על שווי הפירות שיוצאים מהעץ במשך שנה. וכ"פ הסמ"ג (לאוין סימן רכט): "אם היה מעולה בדמים, לבניין מלפירות - מותר".
ג. צורך מבצעי של החיילים - אם אין עץ סרק מותר לחתוך גם עץ פרי לצורך המצור.

עץ שגורם לנזקים

כאמור לעיל, הגמ' התירה לכרות עץ שמזיק לעצים אחרים יקרים יותר. וכך פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ח): אסור לכרות עץ פרי בכל מקום (לא רק במצור), אא"כ העץ מזיק לעצים אחרים, או ששווי העץ יקר, כי "לא אסרה תורה אלא דרך השחתה".

התוספות (מסכת בבא בתרא דף כו עמוד א ד"ה אנא) הקשו: אם מותר לכרות עץ פרי שמזיק לאחרים, מדוע רבא בר רב חנן לא הסכים לקצוץ את עצי הדקל שלו, למרות שהעצים גרמו לנזקים לפרדס של רב יוסף (כמבואר בהערה^{^[6]})?

התוס' ענו: לפני שקוצצים עץ פרי שמזיק - יש לבחון את רמת ההיזק שהעץ גורם אל מול ההיזק שיהיה בכריתת עץ. אם העץ גורם לנזק קטן יחסית - לא ניתן לכרותו, אך אם מדובר בנזק ממשי (למשל הטעם של הענבים עובר לתמרים) - ניתן לכרותו. רבא בר רב חנן לא ידע לשער האם הדקלים גורמים לפגיעה ממשית בפרדס של רב יוסף, ולכן סירב לקצוץ אותם. רבא העביר את ההחלטה לרב יוסף, שאם רב יוסף יחליט שמדובר בנזק ממשי, יוכל הוא לכרות את הדקלים. (מכאן נלמד, שהסכנה עלולה לחול על מי שקוצץ ולא על בעל האילן).

הרמב"ם (בשו"ת סימן קיב) התיר לכרות עץ שגורם לנזקים סביבתיים או לפציעה, לכן עץ דקל שיש לגביו חשש "שמא ישברוהו הרוחות, ויהרוס את אשר קרוב לו ואת (המסגד) אשר ממולו". בנוסף, היו שזרקו אבנים על העץ, בכדי לחתוך את התמרים, והאבנים גרמו לפציעה למספר אנשים.

הרמב"ם פסק: "מותר לכרתו, כשצפוי ממנו אחד מאלו הנזקין. וכן מותר לכרתו כדי להנות ממקומו או מדמי עציו, לפי שהתורה לא אסרה אלא לכרות על דרך ההשחתה לבד. אמר יתעלה: לא תשחית את עצה".

הרמב"ם (הלכה ט) התיר לכרות אילן סרק, או אילן פרי שהזקין ומוציא מעט פירות, (קב פירות בעץ תמר ורבע קב בעץ זית), כך שאין כדאיות כלכלית לטפל בעץ.

הרשב"א (חלק ז סימן תקי) התיר לכרות עץ שגורם לנזקים לבית: "אילן שהזיק הבית - מותר לקוצו, כדאתמר בפ' החובל: שמואל אייתי ליה אריסי' תמרי, למחר אייתי ליה מקורייתו, פי' משרשיו, שעקר אותם. וכן איתא התם: אם היה מעלה בדמים - מותר לקוץ, אפי' עושה פרי".

השולחן ערוך (חושן משפט סימן תיז סעיף ד) פסק: "אילן שהוא נוטה לרשות הרבים - קוצץ, כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו". (כמבואר במשנה במסכת בבא בתרא דף כז עמוד ב). השולחן ערוך (חושן משפט סימן שפב סעיף א) עוד פסק: "ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד... וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים - חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיעם מלעשות מצוה". (כמבואר במסכת בבא קמא דף צא עמוד ב).

בשו"ת חוות יאיר (סימן קצה) מובא: מותר לחתוך ענפים של עץ פרי שמאפילים את חלונו, כי זה לצורכו ולא דרך השחתה. החוות יאיר סייג, שאם אפשר לתקן ע"י חיתוך ענפים - אסור לכרות את העץ: "ומ"מ נראה, דאם אפשר לו לתקן היזקו בקציצת קצת ענפיו המאפילים עליו - לא יקצצו, אף על פי שבהמשך השנים חוזרים וגדילים, ויצטרך לחזור ולטרוח, משום טרחו כל דהו - לא נתיר מה שהוא סכנה עם לא תעשה דאורייתא".

החוות יאיר התייחס לעץ פרי שגדל מעצמו, מכאן שגם אם לא נטעו את העץ, אלא הוא גדל מעצמו - יש איסור לכרותו.

בשו"ת בנין ציון (סימן סא) מובא: אילן פרי שגורם לנזק לשכנים - בעל האילן לא יחתוך את הענפים, אלא הניזק הוא זה שיחתוך, כי בשבילו שווי הנזק גדול יותר משווי העץ.

לחתוך עץ בגלל חרקים - החקרי לב (מהדורא בתרא א יו"ד סימן יא) כתב: עץ גפן שגורם לכך שהרבה זבובים מגיעים לביתו ומפריעים לו - ניתן לעקור את העץ ע"י גוי, כי צער הגוף גדול יותר משווי העץ. (מובא בדרכי תשובה יו"ד סימן קטז ס"ק נא).

דילול עצים - בשו"ת מהרש"ם (חלק ז סימן קעח) התיר לדלל עצי פרי שגורמים לנזק לשאר העצים. מדובר באילנות שגדלו בצפיפות, והמומחים אומרים שאיכות הפרי יורדת כאשר העצים נטועים בצפיפות כי "ומעכבים המטר וזריחת השמש מלבא עליהם כראוי, עי"ז מתמעט בכל יום גידול פירותיהן, ואם יניחם כך יופסדו לגמרי, וכי ההכרח לקצוץ מביניהם אילנות עד שיתרחקו זה מזה כשיעור".

"...ומ"מ להלכה נראה, דאדרבא כיון שגם הנקצצין אם ישארו כך - יופסדו לגמרי, ולא יהיו עושין פירות כולם, וכן שאר האילנות, וזהו עצמו אינו דרך השחתה. ומ"מ כיון שבשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' ע"ו) צידד דגם היכי דשרי מדינא - איכא חשש סכנתא, לכן נראה שימכור הגן לעכו"ם בשטר מכירה, והקונה יעשה הקציצה".

לקצוץ עץ לצורך בנייה

הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ח סימן טו) כתב: "וכן אם היה צריך למקומו - נראה דמותר". לדעת הרא"ש מותר לכרות עץ פרי, אם הוא זקוק למקום בו נמצא העץ, למשל אדם שרוצה לבנות על מקום בו נמצא עץ פרי - יכול הוא לכרות את העץ ולפנות מקום לבנייה, כי האיסור לקצוץ עץ שייך רק כאשר כוונתו להשחית, אך אם יש צורך - ניתן לכרות את העץ.

וכ"פ רבינו ירוחם (מישרים נתיב לא חלק ב דף צד טור ד): "וכל אילן שטוען כפי הראוי - אסור לקוצצו. זולתי למקומו או בעבור דבר חשוב ממנו, אבל אם אינו טוען כראוי - מותר. והכל לפי האילן ולפי הארץ".

כך גם פסק הט"ז (יורה דעה סימן קטז בס"ק ו): "ומזה (דברי הרא"ש) התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות - לקוץ האילנות אף על פי שיש בהם פירות, כדי לבנות בית דירה עליה". וכך גם פסקו הצמח צדק (הקדמון סימן מא). וכ"פ ערוך השולחן (יורה דעה סימן קטז סעיף יג): "מדינא, אם צריך למקומו - מותר".

וכן פסק בעל הערוך לנר (שו"ת בנין ציון סימן סא): "והיוצא מזה לדינא, דהיכא דמעולה בדמים, או שצריך למקומו - מותר לקצוץ מי שיגיע לו הריוח, או ע"י עצמו או ע"י שלוחו, ואין כאן איסור או סכנה, אבל לישראל אחר שרוצה לעשות בשבילו לטובתו אסור".

"...מכל מקום מה שיש לתקן להקל הענין - יתקן. והנה תקנה אחת כתב השאילת יעבץ, והסכים עמו החתם סופר, שיעקור האילנות עם שרשיהן שיכולים לחיות ממנה כשנוטען במקום אחר, ואז כשינטעו ויעשו פירות - אין בזה השחתת אילן מאכל. אמנם לענ"ד בנדון השאלה שהאילנות כבר זקנים ויבשים במקצת - יהיה זה ללא הועיל. אכן יש עוד תקנה אחרת: שיעשה העקירה ע"י אינו יהודי, שלדעת הראב"ד והאור זרוע - אין שבות לנכרי בשאר איסורים חוץ משבת, ואפילו לדעת שאר פוסקים שפסקינן כוותייהו, שיש שבות - עכ"פ יצאנו מחשש איסור דאורייתא וגם מחשש סכנה. ועוד נ"ל כיון דבנדון השאלה עדיין לא נקנה המקום מישראל - לכן טוב שיאמר לאינו יהודי המוכר, שטרם יקנה המקום יעקור האילנות עם שרשיהן, וינטעם במקום אחר, דאז הוי אמירה לא"י במלאכת א"י, שאע"פ שמהתוספ' בב"מ (דף צ') נראה קצת שמסתפקים בזה אם לא יש איסור שבות בזה, מ"מ מדברי הרמב"ן והר"ן שהביא הש"מ שם, נראה שפשיטא להם שמותר. אכן גם באם לא יכול לחוש לתקנות האלה - נלענ"ד שמותר לישראל בעצמו לעקור האילנות לצורך מקומו, ובפרט בנדון זה שהוא לדבר מצוה שיבא עי"ז לכלל נישואין".

אבל בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן עו) סייג, שמותר לקצוץ רק אם המבנה הקיים צר וקטן מלהכיל את בני הבית, אך אם רוצה להרחיב בלי שקיים דוחק - אסור. וגם כאשר יש דוחק וצפיפות - אין זה מידת חסידות לקצץ את העץ, ויתכן ועדיין יש בכך סכנה.

גם החוות יאיר (סימן קצה) הבין, שהרא"ש התיר רק כאשר המקום צפוף ויש צורך בהרחבה, אך אם הוא מעוניין בהרחבה שאינה הכרחית - אסור לכרות את העץ.

השאילת יעבץ הוכיח זאת מכך שרבי חנינא העיד על בנו שיבחת, שנפטר רק בגלל סיבה זו שחתך עץ פרי, משמע ששבחת היה צדיק וודאי שלא עבר על איסור תורה, אלא הוא קצץ את העץ בהיתר, או כי העץ היה יקר יותר משווי הפירות, או כי רצה להרחיב את דירתו, ובכ"ז נפטר "מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה... מכל מקום אינה משנת חסידים, אף על פי שכך מותר מן הדין... שלפי שחסיד היה - נענש על זה במדה כנגד מדה שמת קודם זמנו, אף על גב דלכל אדם שרי".

לפי הסבר זה מובן מדוע רבא בר רב חנן לא הסכים לכרות את עצי הדקל שלו, למרות שמעיקר הדין מותר לחתוך עץ שגורם לנזקים, אך עדיין יש בכך סכנה וממידת חסידות לא לקצוץ.

למעשה, השאילת יעבץ לא התיר לכרות עץ גם במקרים בהם מותר לחתוך, אלא רק לצורך מצווה כמבואר לקמן^{^[7]}. שבט הלוי (חלק ה סימן צה) כתב: "המנהג לחוש לדעת המחמירים לכתחילה".

גם הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן נו) החמיר, לא לכרות עץ לצורך בנייה, כי יש סכנה בהשחתת אילן, ואין להתיר אלא רק מה שכתוב במפורש בתלמוד.

החתם סופר (יורה דעה סימן קב) כתב: אם אין וודאות שיש רווח בקציצת העץ יותר משווי הפירות - אסור לכרות את העץ, אבל אם יש רווח ודאי - מותר. ואם אפשר יש להעביר את העץ עם הגוש למקום חלופי^{^[8]}.

החיד"א (שו"ת חיים שאל חלק א סימן כג) נשאל, האם מותר לכרות עץ פרי לצורך בנייה: "דראיתי בצוואות רבינו יהודה חסיד זצ"ל שכתוב שם (אות נג): אילן העושה פירות - אין לקצוץ אותו, ויש לצדד בזה דכונתו דהגם דמותר מן הדין לא יקוץ, כמו שרוב הצואות הם דברים המותרים לפום דינא, ועל קצתם אין העולם חוששין כלל... כלל העולה, דיכול ראובן לעקור האילן ממקומו, ולנוטעו במקום אחר, ויזהר להביא גוים אומנים, ויחפרו את הארץ הטב כל הנצרך להוציא שרשיו בשלימות, ותכף לנטעה במקום אחר. וליעביד ליה כי היכי דנחיה".

מרן הראשון לציון (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן יב) פסק: אסור לכרות עץ אלא רק "כדי להרחיב דירתו אשר היא כיום דחוקה ומצומצמת למשפחה ברוכת הילדים ה' עליהם יחיו, ואין בזה חשש סכנה כלל, ועל צד היותר טוב נכון לשכור גוי לקצוץ האילנות. ומכל מקום אם מרחיב דירתו לטיול ולהרוחה בעלמא, או לנוי וליופי - אין להתיר קציצת האילנות בשביל כך".

בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן מז) מובא: אילן שעושה מעט פירות, והאילן מונע ממנו להרחיב את דירתו: עדיף לנסות רק לחתוך את הענפים, ואם לא ניתן להסתדר רק עם חיתוך הענפים, עדיף להעביר למקום אחר, ואם גם זה לא ניתן - מותר לחתוך ע"י גוי^{^[9]}.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן קיב) עוד מובא, שנהגו להפסיק את השקיית העץ לפני כריתתו: "וגם בזמנינו אנו בארץ ישראל, לא זו דבנין עדיף ברווח, אלא לפי המציאות גם ירקות ושאר פרי האדמה לפעמים עדיף, (יש כדאיות כלכלית לגדל ירקות ולא אילנות פרי), מיהו הוא דבר המשתנה לפי הזמן והמקום, ומנהג העולם ליבש קודם קציצת האילנות".

הגר"מ ברנדסדורפר (שו"ת קנה בשם חלק ג סימן נ) פסק: "וכן הוריתי להלכה למעשה פה עיה"ק ירושלים תובב"א, שנשאלתי זה מקרוב, שהוצרכו להגדיל ולהרחיב גבולי בית מדרשנו ביהמ"ד תולדות אברהם יצחק, והיה בתוך החצר שם כו"כ אילנות עושי פירות, והתרתי באופנים הנ"ל, דהיינו למכור אותם לנכרי בקנין גמור, כמו שהעלה בשו"ת בית שלמה (שם), ורק באופן להוציא אותם עם עפרן שלא יפסק חיותן מהן כלל, ולחזור ולשתלן במקום אחר, וגם כי כל הפעולות דהיינו עקירת האילנות ממקומן, יעשה הנכרי ולא על ידי ישראלים, ואף גם זאת אעפ"י שבכה"ג היה נראה לי להתיר בפשיטות, אמרתי להם שלא יעשו שום פעולה מבלי לשאול ולבקש רשות על זה מהביד"צ פה קרתא דשופריא, כדי לצאת מכל חשש כל דהו".

לכרות עץ לצורך מצווה

במשנה במסכת תמיד דף כט עמוד א מובא: "כל (סוגי) העצים - כשרין למערכה, חוץ משל גפן ושל זית, (הגמ' בדף כט עמוד ב הביאה שני הסברים: או בגלל שעצים אלו מעלים עשן, או בגלל ישוב ארץ ישראל, שזקוקה לגפן ולזית). אבל באלו היו רגילין (אלו העצים שהיו רגילים לסדר בהם את המערכה במזבח): במרביות של תאנה, של אגוז, ושל עץ שמן". (הגמ' העמידה {לפי ההסבר השני}, שמדובר בעצי פרי שלא עושים פירות: "בתאנה דלא עבידא פירא, דקל נמי - בדלא עביד פירא").

מכאן אנו למדים, שגם לצורך המערכה שעל המזבח, לא כרתו עצי פרי, אלא רק עצים שלא מוציאים פירות, וזאת בגלל ישוב ארץ ישראל.

בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן עו) מבואר, שמותר לכרות עץ לצורך מצווה, כגון לצורך החרבה לבית כנסת, כי נחשב כמו האמור בגמ': "היה מעולה בדמים - מותר". כך כתב השאילת יעבץ: "זו אינה צריכה לפנים, דמילתא דפשיטא היא יותר מביעתא בכותחא דשרי, כי לא נאסר קציצת אילן מאכל רק בדרך השחתה. וכבר אמרו אם היה מעולה בדמים - מותר... הרי בפירוש שאיסור זה הותר מכללו אפי' להדיוט. כל שאינו דרך השחתה... וק"ו מעתה לגבוה ולדבר מצוה". השאילת יעבץ המליץ לקצוץ את העץ ע"י גוי, למרות שאין ספק בהיתר הקציצה.

השאילת יעבץ ביאר כיצד שלמה המלך בנה את הכרובים מעץ זית, הרי אסור לכרות עץ פרי, ומכאן שלצורך מצווה - מותר. אומנם בבית המקדש לא לקחו עצים למזבח מעצי ארץ ישראל, למרות שמדובר על דבר מצווה, רק מצווה חד פעמית כמו בניית בית כנסת היתירו אך לא לאורך זמן בכדי לא לגרום להרס לעצים בארץ ישראל^{^[10]}.

ישנם מספר הסברים כיצד שלמה המלך כרת עצי פרי לכרובים ולדלתות בית המקדש:

א. הרד"ק (שם) הסביר: שלמה המלך כרת עצי זית מבוגרים שלא עושים פירות.
ב. הסבר נוסף הביא הרד"ק: בפסוק (מלכים א פרק ו פסוק כג) כתוב: "וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ", הכוונה בעץ שמן אינה לעץ זית, אלא לעץ ארז^{^[11]}. וכך מוכח מספר נחמיה (פרק ח פסוק טו) שם נאמר: "וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר, צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים, וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". מכאן אנו רואים שעלי עץ שמן אינם עלי עץ זית. הרלב"ג (שם) הביא הסבר זה בביאורו הראשון.
ג. הרלב"ג (שם) עוד ביאר: שלמה המלך לא קצץ עצי פרי, אלא חירם המלך הוא זה שקצצם ושלח לשלמה.
ד. הרלב"ג (שם) עוד הסביר: שלמה המלך קצץ עצי פרי לאחר שהעץ יבש.
ה. כאמור לעיל, השאילת יעבץ ביאר: לצורך מצווה לשעתה - מותר לקצוץ עצי פרי.

במדרש שמות רבה (וילנא פרשת תרומה פרשה לה ב) מובא: "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים - למה עצי שטים? למד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות - אומר לו ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות - אתם על אחת כמה וכמה".

מכאן אנו למדים, שגם לדבר מצווה, אם אפשר לקחת עץ סרק - יש להעדיף זאת ולא לחתוך עץ פרי.

לכרות עצים לצורך בניית סוכה

הג"ר צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן קב) התיר לכרות עץ עורלה לצורך הקמת סוכה ע"י גוי: "ולכן לדעתי, יש לקצצו ע"י גוי, ויאמר בפירוש שאין הוא רוצה שיעשה זה בשליחותו, וחשש הסכנה יחול רק על ראש הגוי בלבד, וצדיק מצרה נחלץ ויבוא אחר תחתיו".

בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן מו) מובא: כאשר אין אפשרות להשיג אילן סרק - ניתן לחתוך ענפים של עץ פרי, אך עדיף לחתוך ע"י גוי: "מותר לקצוץ ענפים של עצי פרי כדי לסכך בהם את הסוכה, ואין בזה איסור משום בל תשחית. ומכל מקום אם אפשר נכון לעשות כן על ידי גוי, שהוא יקצוץ הענפים ולא יסייע הישראל עמו. ואם יש לו אילנות סרק - בודאי שעדיף לקצוץ מאילני סרק, שאין בהם איסור בל תשחית כלל, ואסור לכרות ענפים מאילנות השייכים לרשות ממשלתית או עירונית, המקפידה על כך, כדי לסכך הסוכה, שיש בזה משום איסור גזל, ואין לברך על סוכה כזאת".

לחתוך ענפים שפוסלים את הסוכה - הדרכי תשובה (יו"ד סימן קטז ס"ק נא) כתב בשם שו"ת ויעתר יצחק (סימן סד): ענפי אילן שמסוככים מעל סוכה ופוסלים אותה - מותר לחתוך את הענפים בכדי להכשיר את הסוכה, כי הוא לא חותך את כל העץ אלא רק את הענפים, ובמקום מצווה מותר.

לחתוך עצים לצורך בניית מקווה - בשו"ת דברי חיים (יורה דעה חלק ב סימן נז) מובא, שמותר לקצוץ עץ פרי לצורך בניית מקווה, כי המקווה הוא צורך של רבים. "והנה בנידון דידן, דהוו צורך רבים - ניכר בוודאי לא שייך שום איסור ולא סכנה".

לחתוך ענפים של עץ פרי

נחלקו הפוסקים האם מותר לחתוך ענפים של עץ פרי. לדעת המשנה למלך (הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ג), כל האיסור הוא רק בקציצת העץ עם השורשים, אך אין איסור לחתוך ענפים של עץ פרי: "דמאי דאסר משום לא תשחית - אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו, אבל לקצץ ענפים וחריות - לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה".

וכ"פ ערוך השולחן (יורה דעה סימן קטז סעיף יג): "וכן אם מאפיל על חלונו, וכ"ש שאין קפידא בקציצת הענפים".

אבל בשו"ת בית יצחק (יורה דעה א סימן קמב) מובא: "אמנם גוף סברת המשנה למלך צ"ע, דמה לי קוצץ כולו, מה לי קוצץ ענף הנושא פירות, הוא ג"כ משחית. ושמא הוה כחצי שיעור, ואסור מן התורה אם חצי שיעור אסור בשאר איסורין, אף שלא באיסורי אכילה. (כי ישנם הרבה פוסקים הסבורים, שאיסור חצי שיעור חל רק על מאכל אסור, ולא על שאר איסורי תורה)... ויותר נראה, דמשחית מקצת כמשחית כולה, ועובר בלאו".

הדרכי תשובה (סימן קטז ס"ק נא) כתב בשם החקרי לב (מהד"ב יו"ד סי' י"א): "ופשוט דכ"ז בקוצץ ענפים דרך השחתה, אבל במה שהדרך לקצוץ ענפי האילן בילדותו, כדי שירבו ענפיו ויתרחב נופו, וכן במה שמהצורך לזמר ענבי הגפן בכל שנה ושנה לצורך גידול הענבי גפן - בזה בודאי אין שום חשש סכנה, דהא מקרא מלא דיבר הכתוב: שש שנים תזמור כרמך".

למעשה נראה, שאסור לחתוך ענפים בצורה מוגזמת, כי גיזום זה עלול לגרום נזק לעץ. לפי חוות דעת של מומחים אין לחתוך יותר מ-25% מכמות העלים שיש בעץ. גיזום עד לרמה זו עשוי להועיל לעץ ומותר, אך גיזום מוגזם עלול להשחית את העץ ואסור.

נציין שמשרד החקלאות ממליץ, שביצוע עבודות גיזום עצים יעשה אך ורק על ידי גננים ובעלי מקצוע בעלי תעודת "גוזם מומחה" מטעם משרד החקלאות.

להעביר את העץ למקום חלופי

הרמב"ם (בפירוש המשנה למסכת ערלה פרק א משנה ג) כתב: אילן שנעקר עם האדמה שהאילן יכול לחיות עמו - נחשב כאילו לא נעקר, ולא צריך לחזור ולמנות לאילן שנות ערלה, כי נחשב כאילו האילן לא נעקר^{^[12]}.

הפתחי תשובה (יורה דעה סימן קטז בס"ק ו) הביא מחלוקת בין הפוסקים, האם ניתן להעביר את העץ עם גוש אדמה שהעץ זקוק לו למקום חלופי. לדעת השאילת יעב"ץ (ח"א סימן עו) אין בכך איסור, כי האיסור הא רק בקציצת העץ, ואם הוא מעבירו למקום אחר, לא נקרא שחתך את העץ. הדרכי תשובה (סימן קטז ס"ק נא) הוסיף: שכך פסק בשו"ת ברכת יוסף (יו"ד סי' ל"ד) וכתב שהוא עצה נכונה". וכ"פ החיד"א (בשו"ת חיים שאל חלק א סוף סי' כ"ג): "שעצה זו הוא נכונה, ומותר לעשות כן, רק שצריך לזהר לעשותו ע"י גוים אומנים, ויחפרו את הארץ סביב היטב, ולנוטעה תכף במקום האחר". וכ"פ כף החיים (יו"ד סימן קטז בס"ק פו) שאין בכך איסור, ויעשה זאת ע"י נכרי.

אבל החתם סופר (סימן קב) כתב: "לקולא - לא אעביד עובדא כהרב יעב"ץ הנ"ל, דשלא לצורך כלל למיעקרי - לא הייתי מתיר... אפי' למיעקר ולשתלינהו במקום אחר לצורך מקומם". החתם סופר התיר זאת רק לחומרא, כלומר במקרים בהם מותר לחתוך עץ (כגון אם צריך את המקום לבנייה) - עדיין יש צורך להעביר את העץ עם הגוש אדמה למקום חלופי.

הדרכי תשובה (סימן קטז ס"ק נא) כתב: בשו"ת עמק שאלה (יו"ד סימן כא) הסכים עם החתם סופר במקרה שהדבר אפשרי. כלומר אם ניתן להעביר את העץ למקום חלופי והוא יחיה שם - יש לעשות כך.

בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה רביעאה חלק א סימן כח) התיר להעביר את העץ למקום אחר ע"י גוי כאשר צריך למקומו לבנות במקום העץ: "אך באמת ע"י עכו"ם ודאי מותר, דהיינו שהעכו"ם יעקור אותם עם שורש שלהם ולנטעם בביתו". (כלומר צירוף של שלושה דברים: א)- צריך למקומו (בנייה במקום העץ). ב)- גוי מבצע את העבודה. ג)- מעבירים את העץ למקום חלופי). וכ"פ בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קנט).

לכרות עץ לצורך מבצעי

הרמב"ן (דברים פרק כ פסוק יט) כתב: מותר לחיילים לכרות עצי פרי לצורך מבצעי, אך אם יש באפשרותם לחתוך רק עצי סרק - צריך להקדים ולחתוך עצי סרק לפני שחותכים עצי פרי. התורה מלמדת שני תנאים: א)- יש להקדים עץ סרק לעץ פרי. ב)- אין לחתוך עצי פרי רק לצורך השחתת העיר כדרך הכובשים, "כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה".

אומנם אם יש צורך מבצעי בהשחתת העץ - מותר לכרות עץ פרי, "כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף".

הסמ"ג (לאוין סימן רכט) התיר לכרות עץ פרי שמסכן את החיילים: "אותו העץ מאכל שהאדם יכול לבא שם בין האילנות מפניך במצור, ולירות בחיצים מבין האילנות - אותו עץ אתה מותר לכרות".

האם יש איסור כריתת עצי פרי במלחמה מול עמון ומואב - בספר מלכים ב (פרק ג) מסופר על יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יחד עם מלך אדום שרצו להילחם כנגד מלך מואב. בדרך לא היה להם מים ויהושפט מבקש ללכת לנביא. אלישע הנביא התנבא שהנחל יתמלא במים, וגם שהם ינצחו במלחמה. אלישע הנביא עוד אמר (פסוק יט): "וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר... וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ".

רש"י (שם) ביאר: למרות שיש איסור לכרות עץ פרי, בכ"ז איסור זה לא נאמר על מואב, כי מואב "אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר (דברים כג ז): לא תדרוש שלומם וטובתם - אלו האילנות הטובים שבהם". לדעת רש"י אין איסור במלחמה על עמון ומואב לכרות עצי פרי שלהם.

אבל הרד"ק (שם) ביאר: "ואפשר שהיתה מצוה לשעה, כאליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ בשעת איסור הבמות^{^[13]}". וכך גם ביאר הרלב"ג (שם): "הנה היה זה למצות השם יתברך לפי שעה, להשחית את מואב לפי היכלת". כלומר בניגוד להסבר רש"י, האיסור לכרות עצי פרי נאמר גם על מואב, ושם הייתה הוראת שעה של נביא באופן יוצא דופן.

במדרש תנחומא (בובר, פרשת פינחס) נאמר: המדיינים בגלל שהחטיאו את ישראל בעבירה - אין לדרוש בשלומם^{^[14]}, ויש להכרית גם עצי פרי. המדרש מביא את הסיפור עם שלושת המלכים. "ועוד אמר להם: המואבים יפלו בידכם... וכל עץ טוב תפילו... אמרו לו: והא כתיב לא תשחית את עצה (דברים כ יט), ואתה אומר כן? אמר להם על שאר האומות צוה, וזהו נקלה ובזויה היא".

לקצוץ עץ: בגלל תולעים/עץ צעיר/ביזיון

לקצוץ עץ פרי בגלל תולעים - הדרכי תשובה (יו"ד סימן קטז בס"ק נא) כתב בשם שו"ת נטע שורק (יו"ד סימן מב): עץ פרי שיש בו הרבה תולעים והפירות אסורים באכילה, בכ"ז אסור לכרות את העץ, כי הגויים יכולים לסחוט את הפירות ולהכין מהם משקה.

גם בשו"ת תשורת שי (מה"ת סימן קסה) מבואר, שאסור לכרות עץ עם תולעים, כי מדובר בנזק חיצוני, ויש אפשרות לסלק את התולעים, וגם יש אפשרות לאכול את הפירות לאחר בדיקה, "רק אין ישראל רוצה לטרוח ולבדוק, ומי שירצה לטרוח ולבדוק או להסיר התולע יוכל לאכול גם גוף הפרי, ושפיר נקרא עץ עושה פרי".

לכרות עץ צעיר - הדרכי תשובה (שם) כתב בשם ספר ערך שי (יו"ד סימן קטז): אסור לכרות גם עץ צעיר שעדיין לא הביא פירות. כל ההיתר שייך רק באילן סרק שלעולם לא יביא פירות, ולא באילן צעיר שעתיד לעשות פירות, למרות שכעת העץ לא עושה פירות. כך מוכח מלשון הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ט), שהתיר רק אילן שהזקין ולא התיר אילן צעיר: "וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו".

עץ שנכנס לציון של אדמו"ר - בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן רח) מובא: עץ שגדל על הציון של בעל הייטב לב, "אשר שרשיו מתפשטים עמוק עד למטה מהקברות, וגורמים בזיון עצום להנפטרים.. - פשוט מאד כי מותר לקצצו, ואין כאן לא איסור בל תשחית (עפ"י ש"ס דב"ק צ"א), ולא חשש סכנתא... בבזיון גדול כזה - פשיטא מאד דלא אמרו אדם מעולם, ואין לנו רשות לוותר על הבזיון וממילא אין כאן סכנה, וכבר מצינו בכיו"ב לענין בזיון גדול דדוחה גם כבוד רבו ות"ח, (עיין ברכות י"ט ע"ב, ובתוס' שבועות ל' ע"ב), ומכ"ש דבר שמותר מעיקר הדין, ואין להחמיר רק משום מדת חסידות, פשיטא דבבזיון גדול - גם מדת חסידות ליכא, וכה ראיתי להגה"ק בעל דעת קדושים בס' מילי דחסידותא על ס"ח אות נ"ג, שבמקום שיש צורך - לא נשאר רק מדת חסידות".

התייחסות החוק לכריתת עצים

מי שמעוניין לכרות את העץ לגמרי, עליו לבקש אישור מפקיד היערות. כי לפי החוק, כל העצים הבוגרים מוגנים מפני כריתה, ואסור לכרות כל עץ בוגר ללא אישור מפקיד היערות של קק"ל. האיסור כולל בתוכו גם עצים שגדלים בשטח פרטי. (כמובן שאסור להרעיל עץ בגלל סכסוך בין שכנים).

בכדי לכרות עץ יש להגיש בקשה לפקיד היערות (לאחר תשלום אגרה), ולכתוב את הסיבה לבקשה: סכנה בטיחות מהעץ, (העץ קרוב לקווי חשמל, או שיש סכנה שהעץ ייפול בסערה), או אם האילן חולה, או שהכריתה נעשית לצורך בנייה ופיתוח. כמו כן יש להביא המלצה שמאשרת את הבקשה, מהאחראי לאילנות ברשות המוניציפאלית שבתחומה גדלים העצים.

בפקודת היערות סעיף 2 נאמר: "עץ בוגר" - עץ שגובהו שני מטרים לפחות מעל פני הקרקע, וקוטר גזעו, הנמדד בגובה 130 סנטימטרים מעל פני הקרקע, הוא 10 סנטימטרים לפחות".

בסעיף 15 א נאמר: לא יכרות אדם אילן מוגן או עץ בוגר... אלא אם כן קיבל תחילה רישיון לכך מפקיד היערות".

בסעיף 15 ב נקבע, שאין להתיר כריתת עץ, אא"כ המבקש יממן נטיעת עץ חלופי במקום העץ שנכרת, או לחלופין מימון נטיעת עץ חלופי. התשלום יהיה לפי שווי העץ בזמן הכריתה, כך שאם למשל העץ גדול ושווה אלפי שקלים - הכורת יצטרך לשלם סכום זה, ולא יוכל להסתפק בתשלום חוטר קטן בשווי נמוך.

בסעיף 17 (7) עוד נאמר: "הכורת אילן מוגן או עץ בוגר או מעתיקו שלא עפ"י רשיון שניתן ע"י פקיד יערות, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס".

[1] כמבואר במסכת שבת דף קה עמוד ב: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד".

במסכת שמחות פרק ט הלכה כג נאמר: "מלמדין את האדם שלא יהא חבלן". וכ"פ הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכה כד): "מלמדין את האדם שלא יהא חבלן, ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה, מוטב לתתם לעניים, ואל ישליכם לרמה ותולעה".

הרדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים רנה) נשאל: "שמעון שמתה אשתו, והיתה חמותו רוצה לשים לבתה מלבוש אחד על התכריכין, ושמעון הציל את המלבוש מידה, ונשבע שלא ימכרנו בזו המדינה, ולא יתננו לאשתו אשר ישא, והלך שמעון ונשא אשה ונתן לה את המלבו,ש וכשאמרו לו איך עברת על השבועה, השיב כבר נשאלתי עליה והתירו לי, ושאלת אם שמעון בן עונש שעבר על שבועתו"?

"תשובה: יפה עשה שמעון שהציל את המלבוש מיד חמותו, שלא להרבות רמה על המת... ונשבע לה לקיים את המצוה שלא תעבור על בל תשחית ולהציל ממונו, כיון שהבעל יורש את אשתו ,ויפה נשבע, ואין פתח גדול מזה ויפה התירוהו... הילכך חזרתי על כל צדדי, ואיני רואה שיהיה שמעון בר עונש כלל".

[2] בגמ' במסכת קידושין דף לב עמוד א מובא: "דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. (רב הונא קרע בגד יקר ממשי בפני רבה בנו, בכדי לבדוק האם הוא שולט העצמו או כועס מהר). ודלמא רתח, וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול? דמחיל ליה ליקריה. (רב הונא מחל על כבודו, כך שגם אם בנו היה כועס - לא היה עובר על לפני עוור לא תתן מכשול). והא קעבר משום בל תשחית? (אסור לקרוע בגד ללא מטרה כי עובר על בל תשחית)? דעבד ליה בפומבייני". (רב הונא קרע את הבגד במקום התפר, כך שהבגד לא הושחת וניתן לתקנו בקלות).

[3] בראשית רבה (פרשת בראשית פרשה י סימן ו): "א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל".

[4] במסכת מגילה דף כז עמוד א מובא: "תנו רבנן: לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו, יתר על כן אמר רבי שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו - אינו רואה סימן ברכה לעולם".

הבית יוסף (יורה דעה סימן רע) כתב: "אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו - אינו רואה סימן ברכה לעולם, ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה - אסור הוא למוכרו". מכאן משמע, שיש איסור בדבר. כלומר קיים איסור בהשחתת אילן סרק ללא צורך. או שקיים איסור במכירה סיטונית של עצי סרק בכמות גדולה.

[5] בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קנט) תירץ: אומנם הטור לא התייחס לדין זה במפורש, אך התייחס לדין זה בצורה עקיפה, כי כל דין זה נכלל תחת איסור בל תשחית, והטור התייחס לדיני בל תשחית ביורה דעה סימן שמט וסימן שנ.

צריך לציין, שטור בחושן משפט סימן שפב התייחס לדין זה: "הקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי - (פטור). אחרים שקצצו - חייבין. ואם האילן ראוי ליקצץ, כגון שהוא מזיק את הרבים, וקדם זה וקצצו... - חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים משום שהפקיעו מלקיים המצוה".

[6] במסכת בבא בתרא דף כו עמוד א מובא: "רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף, (לרבא היו עצי דקל בגבול פרדסו של רב יוסף). הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה. (הציפורים היו באות לעצי דקל של רבא, ומשם היו עוברות לפרדס של רב יוסף וגורמות לנזקים); א"ל: זיל קוץ, (רב יוסף ביקש מרבא שיקצוץ את הדקלים)... א"ל: אנא לא קייצנא, (רבא סירב לקצוץ את הדקלים בגלל הסכנה שבדבר, אך רבא אישר לרב יוסף לקצוץ את הדקלים), דאמר רב: האי דיקלא דטעין קבא - אסור למקצייה, ואמר ר' חנינא: לא שכיב שכחת ברי, אלא דקץ תאנתא בלא זימניה, מר אי ניחא ליה - ליקוץ".

[7] בשו"ת יביע אומר (חלק ה - יורה דעה סימן יב) הקשה על מסקנת השאילת יעבץ: "ובמחכתה"ר אינו מחוור כלל, חדא דהו"ל לרבינא לפרש בהדיא דמ"מ אסור משום סכנה... ועוד קשה שאיך הרמב"ם (פ"ו מה' מלכים) והסמ"ג (מל"ת רכט) סתמו דבריהם להתיר להלכה, ולא הזכירו כלל שיש סכנה בדבר. וכן הרא"ש ורבינו ירוחם פסקו בסכינא חריפא להתיר כשצריך למקומו, ולא הזהירו שיש סכנה בדבר, אלא ודאי דליתא להאי מילתא כלל, לא מינה ולא מקצתה... וכן מצאתי למרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' כג) שדחה דברי היעב"ץ בזה בשתי ידים. ע"ש. וכ"כ מרן החקרי לב (מהדו' בתרא, חיו"ד סי' יא, ד"ה גם), שדברי השאלת יעב"ץ אינם אלא דברי תימה, שהרי כל הפוסקים פסקו דשרי לקוץ כשהוא מעולה בדמים או בצריך למקומו או כשמזיק לאילן, וש"מ דפשיטא להו שאין שום סכנה בדבר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בנין ציון ח"א (סימן סא) לדחות דברי השאלת יעב"ץ, והעלה לדינא דהיכא שהוא מעולה בדמים או בצריך למקומו מותר לקוץ בין בעצמו בין ע"י שלוחו, ואין כאן לא איסור ולא סכנה כלל... וכ"כ בשו"ת נטע שורק (חיו"ד סי' מב), שהגאון יעב"ץ ז"ל הפריז על המדה לחשוש לסכנה אפילו במעולה בדמים או שצריך למקומו, והעיקר כדברי הט"ז והאחרונים להקל. ע"ש. וכ"פ בשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' קלט)".

[8] כבר כתב הספורנו דברים פרק כ פסוק כ: "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. אף על פי שיהיה ממין עצי מאכל, כשתדע שהוא זקן או מקולקל באופן שאינו עושה פרי שיהיה ראוי שיטרח האדם בענינו - אותו תשחית".

[9] "והשתא ודאי אם אפשר לצאת במה שאינו קוצץ רק הענפים בלבד ולסמוך על מש"כ בד"ת סי' קט"ז אות נ"א בשם שו"ת בית יעקב דכה"ג אין כאן איסור כלל - מה טוב ומה נעים - וכן אם אפשר לעשות כמש"כ ח"ס יו"ד סי' ק"ב לעקרו עם השורש ולנטעם במקום אחר בודאי הרי טוב - אבל מן הנסיון למדתי שזה עפ"י הרוב קשה מאד ואינו כדאי כלל מטעם רוב העבודה - ע"כ באם א"א בקציצת הענפים - ויודע כ"ת לפי ראות עיניו שהאילן גורם הפסד אפשר להוציאו - ויעשה עכ"פ ע"י גוי ולא הישראל בעצמו".

[10] כך כתב השאילת יעבץ: "ודאי אף על גב דשרי לדבר מצוה, מ"מ חששו לישוב ארץ ישראל, שאם אתה אומר שלוקחין עצים למערכה מכל מקום, גם מעצי מאכל ואילנות טובים עושי פרי - יחריבו ארץ ישראל, לפי שצריכים לעצים הרבה לבער על המזבח בתמידות, ולא יצאו ויחטבו עצים מן היערים, כי יקחו מאשר ימצאו מן המוכן ומזומן לפניהם ולא יחושו. והיה ודאי נמשך מזה חורבן והפסד גודל בישובה של א"י, אבל לצורך גבוה ומצוה לשעתה כדברים הנזכרים בבנין הבית - ודאי אין חוששין לכך, שלא ימשך מזה הפסד כל כך בישוב א"י, במה שלוקחין לכרובים ודלתות הבית בלבד".

[11] כמבואר במסכת ראש השנה דף כג עמוד א: "אמר רב יהודה: ארבעה מיני ארזים הן: ארז, קתרום, עץ-שמן, וברוש".

[12] כך כתב הרמב"ם: "העפר המהודק סביב שרשי האילן - נקרא סלע. וקראוהו כן, לפי שהאדמה הקשה שמגיעים אליה אחרי שחופרים הרבה - נקראת כלשונם סלע, ודרך האילנות שמתפשטים מאד שרשיהם בארץ, ומתהדק עליהם אותו העפר, עד שייעשה סביב האילן ואפילו אחר עקירתו כאבן. אם היה באותו עפר שאפשר שתתקיים לחות אותו האילן בהיות בתוך אותו עפר בלבד, ואח"כ ניטע עם עפרו במקום אחר - אינו חייב בערלה, מפני שאינה נחשבת נטיעה שניה, אלא הרי הוא כאלו לא נעקר".

[13] כך גם ביאר הרמב"ם בהקדמה למשנה: "והוא מאמר חכמים בתלמוד, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה - שמע לו חוץ מע"ז, אבל בתנאי שלא יקבע זה לדורות, ויאמר שה' צוה בזה לעשות כך וכך לדורות עולם, אלא שיצוה הוראת שעה ובזמן מסויים בלבד. ושואלים את הנביא עצמו בעת שיצוה לעבור על מצוה מכל המצות שנצטוינו בהם על ידי משה נביאו ע"ה, והוא עונה שעבירה זו אינה תמידית, אבל נעשנה עכשיו בלבד כדרך שעושים ב"ד בהוראת שעה, כמו שעשה אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וכבר נבנה המקדש בירושלים, ומעשה זה יתחייב העושהו כרת אם עשהו שלא על פי נביא... וכמו שעשה אלישע בצוותו לישראל במלחמת מואב לכרות עצי פרי, והוא אמרו וכל עץ טוב תפילו, וכבר הזהיר ה' על כך באמרו לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, ולו שאלו את אלישע: האם בטלה מצוה זו, ומותר לנו להבא לכרות עצי פרי כשנצור על עיר? היה אומר שאסור לעשות כן, אבל נעשה זאת עכשיו".

[14] וכ"פ הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ו): "עמון ומואב - אין שולחין להם לשלום, שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך".