בית הדין

כ אלול התשעט | 20.09.19

במשפט האזרחי מקובל שלא ניתן לתבוע בבית משפט לאחר שעבר זמן ההתיישנות. במאמר זה יבואר כיצד ההלכה מתייחסת לחוק ההתיישנות.

 הרב ישועה רטבי

חוק ההתיישנות

במשפט האזרחי מקובל שיש התיישנות דיונית ולא התיישנות מהותית, כלומר הזכות קיימת לאדם גם לאחר שעבר זמן ההתיישנות, אך לא ניתן לתבוע את הזכות בבית משפט. כך נאמר בחוק ההתיישנות בסעיף 2: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה, וטען הנתבע טענת התיישנות - לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

מכיוון שההתיישנות היא דיונית ולא מהותית, לכן ניתן לקזז חוב זה בעתיד, כך שאם המלווה בעתיד יהיה חייב ללווה, יוכל הוא לקזז את החוב שלו מהחוב שכבר התיישן, כי יש לו זכות ממונית גם בחוב שהתיישן אלא רק שלא ניתן לגבותה בבית משפט, אך ע"י קיזוז כספי ניתן לזכות בחוב ישן. (סעיף 4 לחוק ההתיישנות).

לחוק ההתיישנות ישנם מספר נימוקים^[1]:

• א. תקנה שתועיל לנתבע שלא יוכל להגן על עצמו כראוי לאחר שברבות השנים הוא איבד חלק מהראיות המזכות אותו. תקנה זו מועילה גם לחיי המסחר התקינים, כך שהיא נחשבת גם לתקנה ציבורית. (הסבר זה לא מתקבל לפי ההלכה, כי בתקנות ציבור צריך לוודא שהתקנה מאוזנת, ולא גורמת לחוסר צדק בולט כלפי היחידים. אי דיון בחוב מוכח, רק בגלל טענת התיישנות - איננה צודקת ולא הוגנת, ולא יכולה להיכלל כחלק מתקנות הציבור^[2]).
• ב. אם לא התקבלה תביעה לאחר כ"כ הרבה שנים כנראה שהתובע מחל על אותה זכות. (הסבר זו סותר את האמור בהלכה כאמור לעיל, וגם סותר גם את סעיף 4 לחוק שטוען שהזכות הכספית קיימת, משמע שאין מחילה).
• ג. חוסר עניין לציבור, לפיכך בית משפט לא יתעסק בתביעות ישנות שאין להם אינטרס ציבורי. (גם הסבר זה לא מתקבל לפי ההלכה, כי יש מצווה בפריעת בעל חוב, כמבואר בהערה^[3], ובכל דבר מצווה יש אינטרס ציבורי).

טענת התיישנות צריכה להיטען ע"י הנתבע בתחילת הדיון, ואם הנתבע לא טען זאת בהתחלה, הוא לא יוכל עוד לטעון טענת התיישנות (סעיף 3). טענת התיישנות במקרקעין נשמעת לאחר שעברו חמש עשרה שנים, ואם נרשם בטאבו - עשרים וחמש שנים, ואם לא מדובר בתביעה על קרקע - זמן ההתיישנות היא שבע שנים (סעיף 5). תביעה על תגמול ביטוח היא שלוש שנים. (חוק חוזה הביטוח סעיף 31). תביעת פועל לדמי החופשה היא עד שלוש שנים (חוק חופשה שנתית סעיף 31).

בהלכה אין דין התיישנות, כך שאם יש לתובע ראיות הוא יכול לגבות את חובו גם לאחר שנים רבות, אלא שצריך לחקור ולברר מדוע לא הייתה תביעה בכל הזמן שעבר, בכדי לוודא שאין רמאות בתביעה. דין התיישנות בהלכה שייך רק באלמנה שיש סברא הידועה לעולם שהיא מחלה על החוב, אך בשאר חובות שלא שייך לומר שהייתה מחילה - לא שייכת התיישנות.

ההלכה לא יכולה לקבל את חוק ההתיישנות הכולל בתוכו את סעיף 9 לחוק שקובע שלמרות שהלווה מודה בכתב או מודה בפני בית המשפט שהוא עדיין חייב למלווה כספים, בכ"ז תחול ההתיישנות (מרגע כתיבת ההודאה) ולא יהיה ניתן לתבוע את החוב מהלווה.

נציין שגם החוק עצמו בסעיף הראשון הוציא את בתי הדין ממחויבות לחוק ההתיישנות, כי בתי הדין דנים לפי מסגרת חוק הבוררות, שלא כפוף לדין המהותי האזרחי במדינת ישראל.

בנוסף, כאמור לעיל, גם לפי החוק ההתיישנות היא רק דיונית שלא ידונו בבית משפט, אך אין איבוד זכויות מהותי, ואם הצדדים פנו לדיון בבית הדין הרי שהם רצו שיתקיים דיון באותה זכות, ומכיוון ובתי דינים כן מקיימים דיון גם בזכיות ישנות, כך שיש לכך תוקף גם חוקי.

בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סימן כח) מובא: "אי אפשר לקבל חק זה (חוק ההתיישנות) כהלכה פסוקה ומוסכמת, לפי שדין ישראל מחייב את הדיין לדון דין אמת לאמתו. הלכך אם יראה הדיין בהוכחות ברורות שיש בהתישנות זאת משום רמאות על ידי הוכחות אחרות נוספות על סיבת ההתיישנות - מסתלק מן הדין מטעם דין מרומה, ואם ימצא אמתלאות מתקבלות אל הדעת לסיבת התיישנותו - מקיים השטר בתוקפו, ואין זה דומה למנהג שקבלו עליהם שלא נאמר זה אלא בדרכי הקנין כגון סיטומתא ומנהג הסוחרים שעל פי המנהג גמרי ומקנו, אבל אין היתר לגזול מפני המנהג, והואיל וכל זמן שהשטר קיים יש הוכחה ברורה שלא נפרע מטעם שטרך בידי מאי בעי, והואיל ואין הלוה מוכיח שפרע שטר זה, אלא שטוען מחל לי או שמא פרעתיו, וראיה לדבר שלא תבעני, הרי זה בכלל דינא דגזלנותא, ואין הגזל ניתר מפני המנהג, שתורת ישראל מחייבת את כל אדם להיות רודף צדקה ומשפט, כדכתיב צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ".

כך כתב גם הג"ר רצון ערוסי שליט"א (תחומין כא): "ויהודי ירא שמים, שחייב לפרוע חובו, לא רק בגלל צו בית דין דלמטה, אלא גם בגלל בי"ד דלמעלה, היאך יוכל להסתתר מאחורי חוק ההתיישנות, כדי שלא יפרע חוב שהוא מודה בקיומו!? זאת ועוד: יש אומרים, שגם לפי השיטה שדינא דמלכותא דינא חל גם בדינים ממוניים שבין אדם לחבירו, ולא רק בדין אדם לשלטון, הני מילי כשדין המלכות אינו סותר דין מפורש של תורה, במקרה דנן הדבר פשוט שיש סתירה בין חוק ההתיישנות, המאפשר לנתבע להימנע מלפרוע חוב שהודה בו, לדין תורה שרואה בכך גזל גמור... ובמיוחד שיש לנו, לצערנו, מחלוקת קשה עם אחינו בדבר מקומו של משפט התורה במשפט המדינה, בוודאי ובוודאי שאין לפוסקי ההלכה לתת תוקף לחוק שהוא מנוגד להלכה".

התיישנות בתביעה שנובעת ממנהג מדינה

הגר"ש בן שמעון (בספר שורת הדין חלק ו עמ' קעו) כתב: פועל שפוטר ולא תבע פיצויים, ורק לאחר שעברו שבע שנים (וע"פ החוק חלה ההתיישנות) תבע את הפיצויים - המעסיק לא חייב לשלם את הפיצויים.

הסברא לכך: חיוב פיצויים אינו ע"פ ההלכה, (אילו היה חיוב ע"פ הדין - התביעה הייתה מתקבלת גם לאחר שבע שנים), החיוב הוא רק ע"פ מנהג המדינה, לכן צריך ללכת אחר מנהג המדינה גם בפרטי החוק, (חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו).

ההוכחה לכך היא מדברי הריב"ש (סימן תעז): "מאחר שאין זה מן הדין ולא מתקנת הקהל אלא מצד המנהג לבד, וגם המנהג אינו בנוי על קו היושר אין לדון בו אלא בדומה ממש למה שנהגו". כלומר יש לנהוג בכל מנהג לפני המנהג הנהוג ללא שום שינוי.

אבל הג"ר רצון ערוסי שליט"א (תחומין כא) כתב: לא ניתן ללמוד מדברי ריב"ש, כי ריב"ש רק קבע שבכל מנהג יש לצמצמו לפי הנהוג, ואין לך בו אלא חידושו, אך לא ניתן להסיק ממנהג אחד שהוא טוב למנהג אחר שאינו טוב, כי מדובר בשני מנהגים שונים, כלומר מנהג הפיצוי הוא מנהג טוב אך מנהג ההתיישנות איננו מקובל מבחינה הלכתית, כעת יש לבחון על כל מנהג בפני עצמו ולא לחבר את שני המנהגים ליחידה אחת, לכך יש לקבל שיש מנהג נכון בנתינת פיצויים, ואין לקבל את המנהג על ההתיישנות.

בנוסף, "פיצויי הפיטורין, אף שיסודם במנהג, הם הפכו להיות בימינו חלק בלתי נפרד מהסכם השכר; והסכם שכר, הרי הוא חיוב מכח הדין. ולגבי זה כבר אמר ביה"ד את מלתו, שאם החיוב הוא מכח הדין, הוא היה דוחה את טענת ההתיישנות".

כמו כן, במקרה הנדון מדובר היה במוסד ציבורי, ורשויות המדינה נמנעים מלטעון טענת התיישנות, (לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה), כך שלא מקובל שמשרד החינוך או גף ציבורי יטען טענת התיישנות.

חוב ישן

במשנה במסכת כתובות דף קד עמוד א מובא: "וחכ"א: כל זמן שהיא (אלמנה) בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם, (למרות שהאלמנה לא תבעה את כתובתה הרבה שנים, בכ"ז יכולה לתבוע גם לאחר זמן רב, ואין לראות באי התביעה כמחילה, כי היא גרה בבית בעלה ולא נעים לה לתבוע את הכתובה), כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים^[4]". (אם האלמנה גרה אצל הוריה אין לה אי נעימות בתביעת הכתובה, ואם בכ"ז לא תבעה במשך עשרים וחמש שנים, משמע שמחלה על כתובתה).

בגמ' מובא: "אמר רב יהודה אמר רב: העיד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפני רבי, שאמר (רבי ישמעאל) משום אביו (רבי יוסי): לא שנו (שלאחר עשרים וחמש שנים אנו אומרים שהאלמנה מחלה על הכתובה), אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה, אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידיה - גובה כתובתה לעולם. (אם לאלמנה יש שטר כתובה ברשותה - היא לא מוחלת ויכולה לגבות גם לאחר זמן, כי אילו הייתה מוחלת הייתה נותנת את הכתובה ליורשי הבעל); ורבי אלעזר אמר: אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה - אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים". (כי יש אומדנא, שלאחר זמן כה רב, היא מחלה על הכתובה, למרות שהיא מחזיקה בשטר).

"מתיב רב ששת: ב"ח - גובה שלא בהזכרה. (מלווה יכול לגבות את החוב גם לאחר שעבר עשרים וחמש שנים); היכי דמי, אי דלא נקט שטרא - במאי גבי? (מלווה ללא שטר חוב לא יכול לגבות את החוב, כי הלווה יוכל לומר שכבר פרע את החוב)? אלא דנקיט שטרא, וב"ח הוא דלאו בר אחולי הוא, הא אלמנה אחילתא"? (בברייתא מבואר, שרק מלווה שיש בידו שטר - לא מוחל על חובו גם לאחר זמן רב, אבל אלמנה מוחלת על כתובתה לאחר שעבר זמן רב, כי היא קיבלה מדור ומזונות מנכסי בעלה בכל אותם שנים, וכן בגלל שהיא לא הוציאה מכיסה הלוואה כספית כמו שהמלווה הוציא ללווה, לכן לאחר זמן ניתן לומר שמלווה לא מוחל על חובו שהוציא, אך האישה כן מוחלת על כתובתה).

"הוא מותיב לה, והוא מפרק לה (רב ששת הקשה וגם תירץ): לעולם דלא נקיט שטרא, והכא במאי עסקינן - כשחייב מודה". (מדובר במלווה ללא שטר חוב, והוא יכול לגבות את החוב רק בתנאי שהלווה מודה שהוא אכן חייב, ומכיוון שהלווה מודה בחוב, לכן ניתן לחייב גם לאחר זמן רב. אך לעולם אילו היה למלווה שטר חוב או שהיה שטר כתובה לאישה - היו יכולים לגבות את חובם לעולם, ללא צורך בהודאת החייב).

הטור בסימן צח כתב ע"פ דברי הגמ': "סדר גביית החוב כך הוא, כשהמלוה מוציא שטרות מקויימים כראוי, אומרים ללוה שלם אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, ולא אמרינן מחל לו כיון ששתק כל אלו השנים, בין ששטר חובו יוצא מתחת ידו, בין שאין שטר חובו יוצא מתחת ידו אם החייב מודה".

כלומר אם יש למלווה שטר חוב מקוים - הוא יכול לגבות את חובו גם לאחר שעברו הרבה שנים, למרות שהלווה טוען שהמלווה מחל לו על החוב, ומביא ראייה מכך שהמלווה לא תבע במשך כ"כ הרבה שנים, אך בכ"ז המלווה נאמן והלווה חייב לשלם. ואם השטר חוב לא נמצא ברשות המלווה אלא נמצא ברשות אדם אחר, רק אם הלווה מודה בחוב ניתן לגבות את החוב, אך אם הלווה לא מודה בחוב - לא ניתן לגבות את החוב, כי אין למלווה חזקה של שטרך בידי מאי בעי, ודינו כדין שטר חוב שאבד מיד המלווה, כמבואר בסימן מא סעיף ד^[5], שיכול הלווה לטעון פרעתי, וכן יכול לטעון שהמלווה מחל לו על החוב, (ש"ך בס"ק ב), ורק אם מודה שחייב - ניתן לגבות ממנו.

השולחן ערוך (אבן העזר סימן קא סעיף א) פסק ע"פ דברי הגמ', שאם יש לאלמנה שטר כתובה, היא יכולה לגבות את כתובתה גם לאחר שעברו עשרים וחמש שנים, כי יש לה חזקה של שטרך בידי מאי בעי, אך אם אין ברשותה שטר כתובה, היא יכולה לגבות את כתובתה רק בתוך עשרים וחמש שנים, ואם עברו עשרים וחמש שנים - אנו אומרים שהיא מחלה על כתובתה ולא יכולה לגבות את כתובתה.

הגמ' במסכת כתובות דף קד עמוד א ציינה: "גרושה - הרי היא כבעל חוב". כלומר רק באלמנה שייכת הסברא שלאחר עשרים וחמש שנים היא מוחלת על החוב, אך גרושה כלל לא מוחלת גם לאחר שערו עשרים וחמישה שנים, לפיכך אם יש ברשותה כתובה תמיד גובה את החוב, ואם אין ברשותה כתובה והבעל מודה בחוב - גובה את הכתובה גם לאחר שעבר זמן רב. וכ"פ השולחן ערוך (אבן העזר סימן קא סעיף ד).

הגר"א (סימן סא ס"ק כח) כתב: המקור לכך ששטר ישן לא נפסל, הוא מדברי הגמ' במסכת כתובות דף כ עמוד א: "ת"ר: כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים". הגמ' בדף כ עמוד ב עוד כתבה, שאפ' אם ישן יותר משישים שנים. וכן גם מבואר בירושלמי (מסכת כתובות פרק יב הלכה ה): "בעל חוב - גובה לעולם".

הריב"ש (סימן תד) כתב: "מה שטוען שמעון איך שתק ראובן מלתבעו כל הזמן הרב, וכגון מה שטוען ראובן איך אומר שמעון שפרעו ביומו, ואין דרכו לפרוע חובותיו, כי אם אחר זמני זמנים - טענות של הבל המה ואפס ותהו. ואינם כדאי להוסיף בקיום החוב ולא לגרוע ממנו".

הפתחי תשובה בסימן צח ס"ק א כתב בשם שער משפט בס"ק א: המלווה שיש ברשותו שטר חוב - יכול לגבות את החוב גם ללא שבועה, למרות שעבר זמן רב, כי גם אם נאמר שהמלווה אכן מחל על החוב בכ"ז מדובר במחילה בלב שהיא לא תקפה^[6], כך שיכול המלווה לחזור בו ולגבות מהלווה.

התיישנות בתשלום מיסים - הרמ"א בסימן קסג סעיף ב כתב, שאין התיישנות בתשלום המיסים, לכן גם אם לא הייתה תביעה במשך זמן - אין לראות בכך מחילה ויש חיוב לשלם. כך כתב הרמ"א: "מי ששהה בעיר שנים רבות ולא תבעו ממנו מס - לא הוי מחילה, ולכשיתבעו ממנו - צריך לתת למפרע". (מהר"מ מירזבור"ק).

דרישה וחקירה בחוב ישן

הרא"ש (כלל פה סימן י) כתב: על הדיינים לחקור ולדרוש כאשר התביעה מתבררת רק לאחר שנים רבות, מדוע המלווה התעכב מלתבוע את חובו בכל אותם שנים: "אם שטר ישן הוא כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות ישן נושן, לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלאה גדולה היא אם לא היה תחבולה, למה שמרו זה ימים רבים אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו, ומאחר שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם ראוי לשמוע להם בדבר הזה כי מה הפסד יש לזה, ראוי לדיין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמיתו". וכ"פ השולחן ערוך בסעיף ב.

הרא"ש (כלל סח סימן כ) עוד כתב: "וכן אני עושה כשמביאין לפני שטרות ישנים, אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו, ואם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר - אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה, וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע".

וכ"פ הרמ"א בסימן סא סעיף ט: "וכן כל שטר ישן - יש לב"ד לחקור ולפשפש אחריו (טור סי' צ"ח בשם הרא"ש כלל עג ס' יג, ומהרי"ק שורש קצ), אף על גב שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר, וקבל עליו בחרם ובשבועה - אפילו הכי הב"ד צריך לחקור אחר זה, כדי להוציא הדין לאמיתו". (שם במהרי"ק).

הפתחי תשובה (בסימן סא ס"ק ד) כתב בשם שו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן קפב): "ע"פ הדין א"א לפסול שטר זה (מדובר על שטר חוב ישן לאחר חמש עשרה שנים), בשביל אומדנות האלה, (כמ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש סי' ס"א ובש"ע שם סעיף ט'), אכן לפי שראיתי בתשובת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סי' שס"ז) שכל כה"ג יעשה הב"ד פשרה קרוב לדין". כלומר בית הדין רק יתייחס בזהירות לשטר חוב, אך לא יקבע שמדובר בשטר מזויף רק על סמך אומדנא, ואם אין הוכחות ברורות יש לעשות פשרה בהסכמת שני הצדדים. הפשרה המקובלת היא הפחתה משליש, ואם הצדדים לא יסכימו לפשרה - בעל השטר ישבע ויגבה.

השבות יעקב סיים, שבשו"ת דברי ריבות (סימן קט) מבואר, שניתן במקרה זה לכפות על פשרה. "וסיים וז"ל וזה משפט של שלום, ועל זה נאמר אמת ושלום שפטו בשעריכם, ואיש על מקומו יבא בשלום".

החתם סופר (חושן משפט סימן עח) כתב: אם הנתבע קיבל תביעה לאחר תקופה ארוכה בהפתעה גמורה, ללא שידע על המעשה שעשה עבורו התובע - התביעה לא תתקבל אא"כ יהיו שני עדים שיעידו שאכן התובע עשה את הפעולה שגורמת לנתבע להתחייב בתשלום, אך הנתבע היה מודע למעשה מסוים שהתובע עשה עבורו לפני שנים רבות - אנו לא אומרים שהייתה מחילה אלא התובע יכול לתבוע את הנבע גם לאחר זמן רב.

הפתחי תשובה בסימן סא ס"ק ה כתב בשם הנתיבות בס"ק יא: "והמנהג שאין גובין בשטר ישן מיורשים, והלוה נאמן לטעון פרעתי. ונראה דאם טוען פרעתי קודם שנעשה ישן, וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן - אפ"ה פטורים, דמתוך שהניח השטר בידו כל כך איכא ראיה שבודאי נפרע כבר, כן נראה לי". כלומר שטר ישן שנמצא ברשות המלווה - אין לו את חזקת שטרך בידי מאי בעי, כך שדינו כמלווה בע"פ, ויכול הלווה לטעון פרעתי.

הנתיבות (חידושים סימן סא ס"ק יח) הגדיר מה נחשב לשטר ישן: "ושטר ישן הוא, בלא רווחים (למשל, הלוואה מגמ"ח ללא ריבית) שלש שנים, ועל רווחים (הלוואה עם היתר עסקה שיש בה רווחים) - שש שנים". (כי יש הסבר הגיוני מדוע המלווה חיכה שש שנים, זאת בכדי להגדיל את רווחיו).

בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד חושן משפט סימן כח) מובא: "והנה מנהג זה לא ידענו מקורו... וצריך לומר שמנהג זה לא התקיים אלא במקומו, ואין לך בו אלא מקומו, ובכל מדינות אחרות אין דנים אלא על פי דינא דתלמודין והפוסקים שהזכרנו".

הפתחי חושן (עדות ושטרות פרק ג הערה קכג) כתב: "ונראה שהמוציא שיק שעברו ו' חדשים מהתאריך הכתוב בו - יש לדון בו כשטר ישן, כיון שלגבי שיק הוא ריעותא, שאין הבנק מכבד שיק כזה".

הפתחי חושן עוד כתב בשם כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן טו בס"ק יב): צוואה שהיורשים הוציאו אותה רק לאחר שלוש שנים - לדעת מהרשד"ם (חו"מ סי' ד"ש), הצוואה פסולה, כי יש חשש לזיוף, אך "המשפטי שמואל (סימן קג) חלק עליו, דאין לפסול מטעם אמדנא אם לא דמוכחי טובא, וכאן אמדנא זו לא מוכח טובא שהיא מזוייפת".

כסף הקדשים (סימן סא סעיף ט) כתב: "אודות שטר ישן, שכתוב במסגרת השולחן ז"ל בסימן סא סעיף ט, שהשיעור ג' או ו' שנים אם לא היה בורח. אם היה בורח - רק היה ג"כ כמה שנים שהיה בטוח, בזה אולי לא שייך שיעור ג' שנים הנ"ל, כי בסגנון שעולה אדם הירוד בנכסים... - אין מסוים כ"כ לנגוש תיכף ממנו, וממילא ממתין כמה זמנים עד שמפורסם שעלה בנכסים בשופי".

"שטר ישן שכתוב בו נאמנות, אם אומר אמתלא על העכוב - היטב מועיל הנאמנות גם באמתלא שאינה מבוררת ודחוקה. ובלא אמתלא י"ל דלא עדיף ממ"ש בסימן ס"א סעיף ט', שגם אם כתב שלא יטעון - אין מועיל".

"...תקנה אודות שטר חוב ישן - י"ל דלא שייך בין יתומים, שהגם שיש אפוטרופוס מ"מ אינו נחוץ כל כך, ובפרט לתבוע מיתומים, הגם שיש להם אפוטרופוס. ונכון למהר שלא יהיה חשש מת לוה בחיי מלוה. מ"מ אין נחיצה כל כך לגבות מיתומים, כי ממונם על פי רוב אינו בעין ואם אין בעיני הב"ד באומדנא - המוציא מחבירו עליו הראיה".

[1] כך כתב השופט ברק (רג'ין טייכנר נ' איר-פרנס): "יש לשוב לטעמים, העומדים ביסוד ההתיישנות... "הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים"... שנית... בעולם המסחר של זמננו, חייב אדם כל שעה ושעה לדעת, מה הוא האקטיב ומה הוא הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים, מן הדין איפוא, כי הוא לא יגרור אחריו, זמן ממושך מדי, את ,סבל העבר' שלו, וכי לא יצטרך לשמור תמיד על רזרבה מתה, לפרעון חובותיו הישנים. זכאי הוא לדרוש גם מאת חברו-יריבו, שלא יתמהמה יתר על המידה במימוש תביעותיו". שלישית, טעמים הקשורים בעצם עבור הזמן, אשר משתמע מהם ויתור: "כל השהיה, ארוכה מדי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור"... בנוסף לשלושת טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין עצמם, יש להזכיר גם את הציבור כולו. "האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליה הכלח".

[2] כך כתב הריב"ש (סימן תעז): "אמנם אין הקהל יכולין לעשות חק או תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל אא"כ הסכים הוא עמהם. לפי שאין הקהל יכולין להתנות לגזול אחרים. אבל אם הסכימו כל הקהל בתקנה או בחק ההוא, אז מועיל לכלם, ואם לא הסכימו כל הקהל מועיל למסכימים ולבאים אחריהם, אבל לא לאותן שלא הסכימו. וכן השיב הרשב"א... והטענה שאמרת שיש לקהל לעשות דינין וחקים, בדבר זה נראה לי שאין זה אלא גזל, ואינן יכולין להתנות על הגזלנות".

[3] במסכת בבא בתרא דף קעד עמוד א מובא: "א"ר פפא: פריעת בעל חוב - מצוה". וכ"פ השולחן ערוך בסימן צז סעיף טו: "שפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה".

הפתחי תשובה בסימן צז ס"ק ד כתב: בשו"ת הרא"ש (כלל ח סימן ב) מובא, שאם לווה נשבע לא למכור את חפציו לצורך תשלום החוב - שבועתו לא חלה, כי כנגד השבועה עומדת מצווה לפרוע את החוב, ומכאן שלדעת הרא"ש פריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה. כך כתב הרא"ש: "הוה ליה נשבע לבטל את המצוה, דמושבע ועומד מהר סיני הוא למכור את שלו ולפרוע חובו, דפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע". וכ"פ השולחן ערוך בסימן עג סעיף ה.

[4] בגמ' מובא: "אמר ליה אביי לרב יוסף: אתאי קודם שקיעת החמה - גובה כתובתה, לאחר שקיעת החמה - לא גביא, (אם האלמנה הגיעה בסוף שנת עשרים וחמש לפני השקיעה - היא גובה את כתובתה, אך אם הגיע מעט אח"כ לאחר השקיעה - לא גובה את כתובתה), בההיא פורתא אחילתא? (האם בזמן הקצר שמלפני השקיעה ועד לאחריה - זהו ההבדל האם הייתה מחילה)? אמר ליה: אין, כל מדת חכמים כן היא, בארבעים סאה - טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן".

הפתחי תשובה (אבן העזר סימן קא ס"ק א) כתב בשם זקנו הפנים מאירות (חלק ב סימן קעד): "דמדברי הגמ' כתובות דף ק"ד יש ללמוד, דמיד אחר שכלה יום אחרון של כ"ה שנה, אפי' קודם צאת הכוכבים לאחר שקיעת החמה, כיון דהוי בין השמשות, והוא ספק לילה - מעמידין הממון בחזקת יורשי הבעל".

[5] הרמב"ם (הלכות מלוה פרק יד הלכה יג) כתב: מלווה שאיבד את שטר החוב שלו, אפ' אם מועד הפירעון לא הגיע, וקיי"ל שאין אדם פורע קודם זמנו, והלווה טוען שפרע את החוב - ישבע הלווה שבועת היסת ונפטר מתשלום. (מובא בשלטי גיבורים דף עח: ס"ק א).

הסברא לכך היא, יש לנו אומדנא שמלווה ישמור טוב מאוד על השטר חוב שבידו, ומכיוון שהשטר אינו נמצא ביד המלווה, שאיבדו - יש ריעותא, ומסתבר שהלווה באמת פרע את החוב, ולכך המלווה לא דאג לשמור על השטר.

הש"ך בס"ק יט הוסיף: גם אם יש למלווה עדים על ההלוואה - בכ"ז הלווה נאמן, שכן הריעותא בכך שהשטר אינה בידיו, כ"כ חזקה עד שהיא פוגעת בנאמנות העדים.

אבל לדעת הראב"ד, מכיוון שיש למלווה עדים - נשבע ונוטל, שאומנם נכון לא ניתן לגבות מכוח השטר, שכן יש ריעותא בשטר חוב שאבד, אבל ניתן לגבות מכוח העדים, כדין מלווה ע"פ, שיש עדים למלווה שעדיין לא הגיע מועד הפירעון, שאין הלווה נאמן לומר פרעתי, שכן חזקה אין אדם פורע קודם זמנו.

הש"ך (שם) פסק, דהוי ספיקא דדינא, ויכול הלווה לטעון קים לי כשיטת הראב"ד, כך שהלווה המוחזק יהיה נאמן לטעון פרעתי בשבועת היסת.

[6] כך כתב הקצות בסימן יב ס"ק א בשם מהרי"ט (ח"ב חו"מ סימן מה), שמחילה אינה תקפה, שכן מחילה בלב לא מועילה, (חוץ מקדשי מזבח שכתוב נדיב לב), לכן יכול הוא לתובעו. אומנם אם כולם ידעו שרצה למחול - מועילה מחילה בלב, שכן רק דברים שבלב אינם דברים (כמובא במסכת קידושין דף מט:), אך דברים שבלב כל אדם - תקפים.

"והיינו נמי טעמא דשהתה כ"ה שנים דמחלה מדלא תבעה, דהוא נמי ידוע מחשבתה לכל העולם ולא הוי דברים שבלב כיון דידוע בלב כל אדם... אבל זה שמחל בלב ואינו ידוע מחשבתו לשום אדם, ואפילו כתב שובר נמי לא מוכח דמוחל עכשיו, דאפשר רוצה למוחלו אח"כ בנתינת השובר, א"כ דברים שבלב בלבד הוי ולא הוי דברים וזה ברור".

אבל לדעת מהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מ"ח), מחילה בלב מועילה גם כאשר המלווה מחזיק בידו שטר. אומנם יש סתירה בדברי מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג סימן לד): "מ"מ מחילה בלב - לכ"ע לא הוי מחילה, ואפילו לא היה בדעתיה למתבעיה לעולם - מ"מ לא גמר ומקנה, מאחר שלא הוציא מפיו".

מהרש"ל למד זאת מדברי הגמ' במסכת כתובות דף קד עמוד א: אלמנה שלא תבעה את כתובתה במשך עשרים וחמש שנים - מחלה על כתובתה, והמחילה תקפה למרות שהמחילה הייתה בלב, שכן יש אומדנה שוודאי מחלה.

הנתיבות בס"ק ה כתב כדברי הקצות: "ויפה השיג בקצוה"ח סק"א ממ"ש מהרי"ט, דלא אזלינן בתר המחשבה רק במקום דאיכא אומדנא דמוכח לכל העולם, ע"ש. אמנם נראה, דדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו - לא מהני, אבל בדור עמי או אכול עמי, שאומר שהיה בדעתו למחול לו - ודאי מהני מחשבתו, דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה. ופשוט".