בית הדין

יז חשון התשפ | 15.11.19

 אדם שהשאיל חפץ לחברו, האם יכול להתחרט ולבקש את החפץ בחזרה? ומאיזה רגע חלה האחריות של השואל על החפץ?

  הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. אדם ביקש מחברו שישאיל לו את רכבו. המשאיל נתן לשואל את המפתחות לרכב. לאחר מספר שעות השואל ירד לחנייה וראה שרכב אחר פגע ברכב של השואל. השואל בכלל לא הספיק לנסוע ברכב ולא נכנס לרכב. האם השואל חייב לשלם, כי הפגיעה ברכב של המשאיל הייתה תחת אחריותו כאשר הוא כבר היה שואל, ושואל חייב באונסים?
• ב. השאלתי לחבר כלי עבודה, האם אני יכול לבקש ממנו את הכלי עבודה בחזרה, למרות שהוא לא סיים לעשות את העבודה שהוא תכנן, או שאני חייב לתת לו את הזמן הנדרש לצורך סיום העבודה?

 תשובות:

• א. לדעת השולחן ערוך, האחריות של השואל חלה מרגע שהוא משך את החפץ השאול (קניין משיכה), לכן במקרה כאן שהוא לא נסע ברכב הוא לא נחשב לשואל, ולא חייב באונסים. אומנם לדעת הרמ"א, כבר מרגע שהמשאיל עזב את המקום, למרות שהשואל לא משך את הרכב - חלה עליו אחריות על הרכב, והוא מוגדר כשואל, לכן הוא חייב לשלם גם על אונסים.

אך אם השואל התחיל בנסיעה הוא נחשב לשואל, וחלה עליו אחריות על הרכב, וגם אם הרכב יפגע מרכב אחר כאשר הרכב חונה בחניה - השואל יהיה חייב לשלם, למרות שהמשאיל לא אשם בפגיעה, כי שואל חייב לשלם גם על אונסים.

• ב. סתם הלוואה היא לשלושים ימים, אך סתם השאלה היא לצורך שימוש חד פעמי, כך שיכול המשאיל לבקש בחזרה את החפץ מיד בתום השימוש הראשוני ולא צריך לחכות שלושים ימים.
• ג. המשאיל ושואל שלא קבעו בניהם זמן, (השאיל בסתם) - השואל יוכל להמשיך להשתמש בחפץ בכל זמן שירצה, עד שהמשאיל יבקש ממנו להחזיר את החפץ. (אך כאמור לעיל בסעיף א, המשאיל יכול לתבוע את החפץ בכל זמן שיחפוץ, מיד לאחר השימוש הראשוני).
• ד. השואל חפץ לזמן קצוב - אסור למשאיל לחזור בו עד לאחר תום המועד שנקבע. בזמן זה השואל יכול להשתמש בחפץ, ואם השואל נפטר - יכולים היורשים להשתמש בחפץ בכל תקופה זו.
• ה. לאחר שהסתיים מועד השאלה - אסור לשואל להשתמש בחפץ, כך שדינו הוא כשומר שכר, לפיכך השואל לא חייב באונסים אלא חייב רק על גניבה ואבידה.

ממתי חלה האחריות של השואל

בגמ' במסכת בבא מציעא דף צט עמוד א מובא: "אמר רב הונא: השואל קרדום מחבירו, בקע בו - קנאו. (כאשר השואל מתחיל להשתמש בכלי השאול, כגון שבקע עצים, חלים עליו דיני השואל, והוא מתחייב באונסים), לא בקע בו - לא קנאו".

"למאי, (לאיזה דין 'קנאו'), אילימא לאונסין (כנ"ל) - מאי שנא פרה דמשעת שאילה"? (מדוע במשאיל פרה, המשנה כתבה, שדיני שואל חלים עליו כבר ברגע השאלה, אך בשואל כלי, רב הונא אמר, שדיני השאלה חלים רק לאחר השימוש).

"אלא לחזרה, (רב הונא לא דיבר על חלות דיני שואל, ולעולם השואל חייב באונסים כבר מרגע השאלה, אלא רב הונא דיבר על הזמן בו המשאיל יוכל להתחרט ולבקש בחזרה את הכלי שהשאיל, ועל כך אמר שאם השואל השתמש בכלי - המשאיל אינו יכול לחזור בו מהשאלה): בקע בו - לא מצי הדר ביה משאיל, לא בקע בו - מצי משאיל הדר ביה".

"...ופליגא (רב הונא) דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: כדרך שתקנו משיכה בלקוחות - כך תקנו משיכה בשומרים". (המוכר אינו יכול לחזור בו מהמכירה לאחר שהקונה משך את המקח, וכן גם בפיקדון: המשאיל או המשכיר אינם יכולים לחזור בהם ברגע שהשואל או השוכר משכו את החפץ).

"תניא נמי הכי: כשם שתקנו משיכה בלקוחות - כך תקנו משיכה בשומרים. וכשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה - כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. שכירות מאי עבידתיה? (הרי מיטלטלין אינם נקנים אלא רק במשיכה, א"כ רק לאחר שהשוכר ימשוך, הוא יקנה, ומדוע כתוב כאן שמיטלטלין נשכרים לשוכר כבר ברגע התשלום, דהיינו כסף, או בכתיבת שטר)? אמר רב חסדא: שכירות קרקע". (שכירות קרקע נקנית, כמו שקרקע נקנית באחד משלושת האופנים הנ"ל).

נחלקו הראשונים בדברי רבי אלעזר שאמר: 'תקנו משיכה בשומרים', האם כוונתו רק לגבי חזרה, או גם לגבי חיוב אונסים. שיטת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ב הלכה ח) - רבי אלעזר דיבר על שתי ההלכות, גם על דיני חזרה, שהמשאיל והמשכיר אינם יכולים לחזור בהם לאחר שהייתה משיכה, וגם על דיני התחייבות השומרים, שרק משעת משיכה מתחייב השואל באונסים, והשוכר בגניבה ואבידה.

שיטת הרא"ש (מס' ב"מ פרק ו סימן טז) - רבי אלעזר דיבר רק על דיני חזרה, אבל רבי אלעזר כלל לא דיבר על חלות אחריות של השואל והשוכר. נמצא שהשואל חייב באונסים, כבר מרגע השאלה, ורק לעניין חזרה, המשאיל אינו יכול לחזור בו מרגע שהשואל השתמש בכלי השאול.

הרא"ש כתב: יש סברא גדולה לחלק בין חיוב אונסים ובין עניין החזרה. לגבי החזרה - הכלי נחשב שנמצא ברשות הבעלים כל עוד שהשואל לא עסק בה בדבר הקונה במקח וממכר, אבל לגבי חיוב אונסים - ברגע שהבעלים סילקו את שמירתם מהכלי - האחריות עוברת לשומר.

לסיכום: נחלקו הראשונים מהו השלב בו השומר מתחייב באחריות על הפיקדון. לדעת הרא"ש, מרגע שהבעלים העבירו את החפץ לשומר והלכו - האחריות עוברת לשומר, גם אם השומר עוד לא משך את החפץ, וגם שואל חייב באחריות על החפץ השאול (אם מדובר על בהמה חלה עליו אחריות להאכילה, או אם מדובר ברכב חלה עליו אחריות לבדוק שיש מים ושמן), כבר מרגע שהבעלים העבירו לו את החפץ, אך לדעת הרמב"ם, האחריות עוברת לשומר רק לאחר שהוא יבצע קניין משיכה, ולא מרגע שהבעלים הלכו.

הסמ"ע בסימן רצא ס"ק ח ביאר את שיטת הרא"ש: לאחר שהבעלים הלכו, נמצא שהחפץ מוטל על השומר לשומרו.

השולחן ערוך בסימן רצא סעיף ה הביא את שיטת הרא"ש בשם וי"א קמא, ואת שיטת הרמב"ם בשם וי"א בתרא. ובסימן שג סעיף א השולחן ערוך סתם כדעת הרמב"ם. בסימן שז סעיף ב, השולחן ערוך הביא את שיטת הרמב"ם בסתם ואת שיטת הרא"ש בשם ויש אומרים, ובסימן שמ סעיף ד השולחן ערוך סתם כדעת הרמב"ם שצריך משיכה. הרמ"א בסימן שמ סעיף ד הביא את שיטת הרא"ש בשם י"א, ובשאר הסימנים הרמ"א לא התייחס.

הש"ך פסק בסימן רצא ס"ק יג כשיטת הרמב"ם. וכן כתב גם ערוך השולחן (סימן רצא סעיף יד): "וגדולי האחרונים (ש"ך והגר"א) הסכימו לדעה ראשונה, ובירושלמי שבועות פ"ח - משמע ג"כ כדעה זו".

הנתיבות בסימן שמ ס"ק ח חידש: שואל מתחייב ברגע שהוא מתחיל להשתמש בחפץ בבית המשאיל, למרות שלא עשה קניין משיכה. (כגון השאיל כיסא וישב עליו בבית המשאיל, או השאיל ספר וקרא בו בבית המשאיל ללא הגבהה או משיכה). ואם אירע אונס לחפץ - חייב לשלם.

הש"ך בסימן שמ ס"ק ח (וכן בסימן עב ס"ק ל) כתב: שואל שהיה כבר שומר על החפץ, כגון שומר חינם או שומר שכר על חפץ מסוים, ובשלב מסוים הבעלים נתנו לשומר רשות להשתמש בחפץ, הרי שדינו יהיה כשואל מיד עם מתן הרשות, למרות שהשואל עוד לא משך את החפץ ולא השתמש בו.

מועד סוף ההשאלה

במסכת מכות דף ג עמוד ב מובא: "תנא: המלוה את חבירו סתם, (ללא קביעת סוף מועד הפירעון) - אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום". מכאן אנו למדים שהלוואה שניתנה בצורה סתמית - על הלווה להחזיר את ההלוואה לאחר שלושים ימים.

נחלקו הראשונים האם גם בשואל בצורה סתמית אנו אומרים שמינימום זמן ההשאלה היא שלושים ימים, או שבשואל הדין שונה ויכול המשאיל לתבוע בחזרה את החפץ בכל זמן.

לדעת ר"ת (ספר הישר חלק החידושים סימן תפג), דין שאלה כדין הלוואה, ואין שאלה פחותה משלושים יום. אבל לדעת רוב הראשונים, רק בהלוואה אנו אומרים שסתם הלוואה היא לשלושים יום, שכן מלווה להוצאה ניתנה, משא"כ שאלה שאינה עומדת להוצאה והיא נמצאת בעין כך שניתן להחזירה מידית. כך כתב הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ה): "השואל כלי מחבירו או בהמה סתם - הרי המשאיל מחזירו בכל עת שירצה".

וכן כך פסקו: רש"י (מסכת שבת דף קמח עמוד א ד"ה גמרא), הרמב"ן (מסכת מכות דף ג עמוד ב), הר"ן (מסכת שבת שם), הרשב"א (מסכת שבת שם), הרא"ש (מסכת מכות פרק א סימן ד) והשולחן ערוך בסימן עג סעיף א, וכן בסימן שמא סעיף א.

הנתיבות בסימן שמא ס"ק א כתב: אם המשאיל והשואל לא קבעו בניהם זמן, (השאיל בסתם) - השואל יוכל להמשיך להשתמש בחפץ בכל זמן שירצה, עד שהמשאיל יבקש ממנו להחזיר את החפץ. (אך לעיל מבואר, שהמשאיל יכול לתבוע את החפץ בכל זמן שיחפוץ לאחר השימוש הראשוני).

ולפ"ז נראה דאף [דלמאן] דס"ל דסתם שאלה ל' יום [ר"ת שבת קמ"ח ע"א בתוס' ד"ה שואל, ראה טור סעיף א'] ודאי דלאחר ל' יום הוי ככלה זמן שאלתו ופטור מאונסין וגם השואל אינו רשאי להשתמש בו שוב, מ"מ לדידן דקיי"ל דסתם שאלה יכול לתובעו כל זמן שירצה, ממילא לא כלה זמן שאלתו עד זמן שתבעו וחייב באונסין עד לעולם, וגם מותר להשתמש בו לעולם כל זמן שלא תבעו המשאיל.

אומנם אם מדובר בהשאלה לזמן קצוב - המשאיל לא יכול לחזור בו עד תום תקופת השאלה, ואפ' אם השואל נפטר יכולים היורשים להשתמש בחפץ השאול בתקופת זמן זו, כפי שמבואר במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א, וכפי שנפסק בסימן שמא סעיף ד.

השולחן ערוך והרמ"א כתבו בסימן שמא סעיף א: "השואל מחבירו כלי או בהמה סתם - הרי המשאיל (תובעו) בכל עת שירצה. שאלו לזמן קצוב, כיון שמשך וזכה בו - אין הבעלים יכולים להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה; ואפילו מת השואל - הרי היורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן".

שאלה למטרה מסוימת

בתוספתא (מסכת בבא מציעא פרק ח הלכה כח) מובא: "השואל פונדק מחבירו ללינה - אין פחות מיום אחד. לשביתה - אין פחות משני ימים. לנישואין - אין פחות משלשים. השואל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל, (או) כדי שילך ויחזור לבית המשתה - כל אותו היום. לבית האבל ולבית המשתה שלו - אין פחות משבעה ימים".

וכ"פ הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה י), שהשואל חפץ למטרה מסוימת - זמן השאלה הוא הזמן הנצרך למטרה לשמה הוא שאל את החפץ. לכן השואל בית ללינה - הבית יהיה מושאל למשך יום אחד, וכן אם שאל בגד ללכת לחתונה - הבגד מושאל לכל ותו היום, ואם מדובר בחתן ששאל בגד לצורך השמחה שלו, הבגד מושאל לו למשך שבעה ימים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שמ סעיף ב.

וכן כתב הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף לט עמוד א): "דכל דבר השאול - לכל הזמן שהוא שאול מותר להשתמש בו, ואף על פי שהשואל מת, והיינו כשקבע בה זמן, אבל לא קבע בה זמן - משתמשין בה הזמן הראוי לפי אותו תשמיש ששאלה, ולא אמר בהא סתם שאלה שלשים יום, שלא אמרו אלא במלוה, שנתנה להוצאה".

הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק ט סעיף ה) פסק: "שאל חפץ למטרה מסוימת, או למלאכה מסוימת - הרי זה כקבע זמן עד שיגמור המלאכה שלשמה שאלו".

דין זה מתבאר גם במסכת בבא מציעא דף צט עמוד א: לדעת רבי אלעזר, השואל קרדום מחבירו, ברגע שהשואל משך את החפץ - המשאיל לא יוכל להתחרט ולבקש בחזרה את הכלי שהשאיל, עד שהשואל יסיים לעשות את המלאכה שביקש לעשות.

וכ"פ השולחן ערוך בסימן שמא סעיף ה: "השואל כלי מחבירו לעשות בו מלאכה פלונית, כיון שמשך השואל - אין המשאיל יכול להחזירו מתחת ידו עד שיעשה בו אותה מלאכה. וכן אם שאל ממנו בהמה לילך בה למקום פלוני, אינו יכול להחזירה מיד השואל עד שילך בה לשם ויחזור".

ערוך השולחן (סימן שמא סעיף ז) הוסיף: "מ"מ נראה דהרבה יותר מכשיעור אין לו להשהותם, ותלוי בראיית עיני ב"ד לפי המלאכה וההליכה, ולפי הזמן והמקום". כלומר השואל לא חייב לעשות מיד את הלאה אותה ביקש, אלא יכול להמתין זמן סביר, וככל ומדובר בזמן סביר המשאיל לא יכול לבקש את החפץ בחזרה.

השאיל בגד לחתונה או לשבעה

לרא"ש (מסכת מכות פרק א סימן ד) הייתה גירסא אחרת בתוספתא, שהמשאיל חפץ לחברו - המשאיל לא יכול לבקש בחזרה את החפץ עד שיעבור הזמן הנצרך למטרה שרצה השואל. והמשאיל בגד לבית האבל - המשאיל לא יכול לבקש את הבגד בחזרה עד שיעברו ימי האבלות, ולא כדברי התוספתא אצלנו שהמשאיל בגד לבית האבל - צריך להחזיר את הבגד בטתו יום (אא"כ השאיל לאבל עצמו).

כך כתב הרא"ש: "המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית האבל - אין רשאי לתובעו עד שיצאו ימי האבל, וברגל - עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה - עד שיצאו ימי המשתה. משמע הא סתמא - אפי' קודם שיצאו ימי הרגל והמשתה - נוטלו". וכ"פ הרמ"א בסימן שמ סעיף ב.

השולחן ערוך ביורה דעה (סימן שמ סעיף לה) הביא את דברי הרא"ש, שהמשאיל בגד לחברו ללכת לבית האבל - הבגד יישאר ברשות השואל עד לאחר שיסתיימו ימי האבל, אך כאן בחושן משפט השולחן ערוך פסק שעל השואל להחזיר את הבגד מיד לאחר שיסיים את הביקור בבית האבל. הרמ"א ביו"ד (שם) הקשה זאת: ובחושן המשפט סימן שמ"א סעיף ב - לא פסק כן".

• א. הש"ך ביורה דעה סימן שמ ס"ק נא תירץ: יש לחלק בין שואל שבא לבקש בגד לבין משאיל שמיוזמתו משאיל בגד. בחו"מ מדובר על שואל שבא לבקש בגד לצורך בית האבל, המשאיל מסכים להשאיל את הבגד רק למטרה הנצרכת, כלומר ללכת לבית האבל, לכן על השואל להחזיר את הבגד באותו יום, אך ביו"ד מדובר על משאיל שמיוזמתו משאיל בגד לאדם בכדי שילך ויינחם את האבל, כך שזמן הניחום הוא כל שבעת הימים, ולכן השואל יכול להשתמש בבגד במשך שבעת ימים.
• ב. הב"ח ביורה דעה סימן שמ ס"ק לד ביאר: יש לחלק בין הזמן שהשואל יכול להשתמש בחפץ ובין הזמן שהמשאיל יכו לבקש את החפץ בחזרה. בחו"מ מדובר על הזמן השואל יכול להשתמש בחפץ, וזה רק לתקופה הנצרכת למטרה בה הושאל החפץ, ומכיוון והחפץ הושאל בכדי לבקר בבית האבל, לכן ניתן להשתמש רק יום אחד, אך ביו"ד מדובר על הזמן בו המשאיל יכול לבקש בחזרה את הבגד, וזה לאחר שהסתיימה השבעה, אך עד אז יכול השואל לחכות ולא ללכת לבית האבל ורק בסוף השבעה ללכת לבית האבל עם הבגד, ואין המשאיל יכול לבקש בחזרה את הבגד אלא רק לאחר סיום השבעה.
• ג. הסמ"ע בסימן שמא ס"ק ה ביאר: הרמב"ם סבור כפי דברי הטור, שיכול השואל להשאיל למשך שבעה ימים, ומה שכתב הרמב"ם "שאל חלוק מחבירו לילך בו לבית האבל - כדי שילך ויחזור", הכוונה לשבעה ימים, כי במשך שבעה ימים השואל הולך ושב לבית האבל. ומה שכתב הרמב"ם "שאלו לבית המשתה - כל אותו היום", הכוונה לחתן שעורך רק יום אחד שמחה, אך אם עורך שבעה ימים - יכול להשתמש בבגד שבעה ימים.

דין שואל לאחר שכלו ימי השאלה

הגמ' בדף פ עמוד ב כותבת: "תנן התם: אמר לו שואל שלח, ושלחה ומתה - חייב, וכן בשעה שמחזירה. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו (מתי שואל חייב אם החזיר את החפץ ללא הסכמת המשאיל), אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה, (החפץ היה מושאל לזמן מסוים, כגון שהשאיל רכב לשלושה ימים, והחזיר את הרכב לאחר יום, במקרה זה חייב, אם החזיר ללא צווי המשאיל), אבל לאחר ימי שאילתה - פטור". (לאחר שהסתיים זמן השאלה - הוא אינו נחשב כבר כשואל, ואסור לו להשתמש בחפץ, ולכן פטור מאונסים).

הגמ' בדף פא עמוד א כותבת: "איבעיא להו: (שואל לאחר הסתיימו ימי השאלה), פטור משואל וחייב כשומר שכר, או דלמא: שומר שכר נמי לא הוי"?

"אמר אמימר: מסתברא, פטור משואל וחייב כשומר שכר, הואיל ונהנה מהנה הוה". (הסמ"ע בס"ק יג הסביר: בתום זמן השאלה, השואל נחשב כשומר שכר, מכיוון שהשואל נהנה מהחפץ בכל זמן השאלה, לכך חכמים תיקנו, שעד שהחפץ יגיע לידי הבעלים, יהיה השואל אחראי על החפץ ברמת שמירה של שומר שכר).

מדברי הגמ' מבואר, השואל חפץ לזמן מסוים, ברגע שתסתיים תקופת השאלה שנקבעה בניהם - יצא מגדר שואל, כך שיהיה אסור לו להשתמש בחפץ, וכן גם יהיה פטור מאונסים. אבל חכמים תיקנו שיהיה נחשב כשומר שכר, עד שיחזיר את החפץ לבעליו, מכיוון שנהנה מהחפץ בכל זמן השאלה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שמ סעיף ח.

השולחן ערוך בסימן שמג סעיף א חזר וכתב: "השואל חפץ או כל דבר, לזמן, מיד כשיכלה הזמן - חוזר הדבר השאול לרשות המשאיל להפטר השואל מאונסים, אפילו הוא עדיין בביתו. ומכל מקום חייב הוא בגניבה ואבידה כדין שומר שכר".

הנתיבות בסימן קפו ס"ק ב כתב: הגמ' התייחסה רק על מקרה בו השאלה היא לתקופה מסוימת, שבתום זמן השאלה, השואל באופן אוטומטי אינו מוגדר כשואל, (אלא כשומר שכר בגלל התקנה). אבל בשואל בצורה סתמית, כגון שהשאיל כלי למלאכה מסוימת, ולא קבעו בניהם זמן - השואל נחשב כשואל עד שיודיע לבעלים שסיים את עבודתו עם החפץ, או עד שיחזיר את החפץ לבעלים, וכל עוד שלא יידע את הבעלים בכך שאין הוא זקוק עוד לחפץ - חייב באונסים. הנתיבות הוכיח זאת מדברי הגמ' (מובא שם) גבי אומן, שנחשב שומר שכר, עד שיודיע לבעלים שסיים את מלאכתו, ואז יהיה דינו כשומר חינם.

השלכה מעשית: אדם שאל מחברו חפץ מסוים ולאחר השימוש הניח את החפץ ולא הודיע לבעלים ולא החזיר ליד הבעלים - לא נחשב שהחזיר את החפץ, כך שאם יארע אונס לחפץ או אם החפץ ייגנב וכד' - השואל יהיה חייב לשלם.

וכך מבואר בגמ' במסכת בבא קמא דף נז עמוד א: "דא"ר אלעזר: הכל צריכין דעת בעלים, חוץ מהשבת אבידה, שהרי ריבתה בו תורה השבות הרבה. רש"י (ד"ה הכל) כתב: גונב וגוזל או אחד מארבעה שומרין שהחזיר - צריך להודיעו לבעלים, ואם לא הודיעו - חייב המחזיר באחריותן.

נספח: שואל - חייב באונסים

במשנה במסכת בבא מציעא דף צג עמוד א מובא: "והשואל - משלם את הכל". הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף לו עמוד ב) ביאר מדוע שואל חייב באונסים: "משום דכיון שכל הנאה שלו - אוקמה רחמנא ברשותיה לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה". כלומר לשואל יש הנאה מלאה מהחפץ, לכן הוא חייב באונסים. אומנם הוא פטור מקלקול שאירע תוך כדי מלאכה, כי יכול היה להשתמש בחפץ.

הקצות בסימן שמ ס"ק ה כתב: "כללא דשואל, שיהיה כל הנאה שלו". לכן אם יש הנאה קטנה מאוד לבעלים, כגון שהשואל נתן למשאיל אפ' פחות מפרוטה - השואל לא מוגדר כשואל ולא חייב באונסים, כי גם המשאיל נהנה ואין כאן את הכלל שכל ההנאה של השואל. הקצות הוסיף: למרות ששומר שכר צריך לפחות פרוטה, אך ביחס למשאיל גם אם קיבל פחות מפרוטה זה מספיק בכדי שלא נחיל דין שואל.

הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה א) כתב: "השואל כלים או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין מחבירו, ואבד או נגנב, אפילו נאנס אונס גדול, כגון שנשברה הבהמה או נשבית או מתה - חייב לשלם הכל. שנאמר 'וכי ישאל איש מעם רעהו וגו', ונשבר או מת, בעליו אין עמו - שלם ישלם'. בד"א? כשנאנס שלא בשעת מלאכה, אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה, ומתה כשהיא חורשת - ה"ז פטור. אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או אחר שחרש בה, או שרכב עליה או דש בה, ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה - ה"ז חייב לשלם, וכן כל כיוצא בזה. וכן השואל בהמה מחבירו לילך בה למקום פלוני, ומתה תחתיו באותה הדרך, או ששאל דלי למלאות בו, ונקרע בבור בשעת מלוי, או ששאל קרדום לפצל בו עצים, ונשבר בעת שפצל בו מחמת הבקוע, וכל כיוצא בזה - ה"ז פטור, שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו, והרי לא שינה".