מנהג מדינה

בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

לחלק מחוקי המדינה יש תוקף מדין מנהג מדינה. במאמר זה יבוארו המקורות למנהג מדינה, וכיצד ניתן לקבוע מה נחשב למנהג מדינה?

הרב ישועה רטבי

המקורות למנהג מדינה

הרי"ף (מסכת ב"מ דף נב.) והרא"ש (מסכת ב"מ פרק ז סימן א) הביאו את דברי הירושלמי (מסכת ב"מ פרק ז הלכה א): אמר רב הושעיה, זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה". וכן פסק המחבר בסימן רלב סעיף יט: "ומנהג מבטל הלכה".

צריך להדגיש, מנהג שמבטל הלכה אין הכוונה לאיסורים, אלא רק לדיני ממונות, כגון הלכה שבדין תורה פטור והמנהג לחייבו - חייב לשלם.

ישנן מספר הלכות בהן יש תוקף למנהג מדינה[1]:

א. בדיני שותפים - כמבואר במסכת בבא בתרא בדף ב עמוד א: "הכל כמנהג המדינה". (יש נ"מ להרבה הלכות בדין בניין משותף וועד בית וכו'). וכ"פ המחבר בסימן קנז סעיף ד, וכן בסימן קסא סעיף א.
ב. בעניינים של הרבים (החל מקביעת מיסים ועד החלטות של וועד הבית) - תרומת הדשן (סימן שמב) כתב: "וכל דבר שרבים מצורפים יחד - צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינם, דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם - תהא מריבה ביניהם, מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה, וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. וכעין זה כתב מהר"ם, דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קניין, משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני".ב. במועד התשלום לשדכן ולמתווך - כמבואר ברמ"א בסימן קפה סעיף י, שזמן חיוב התשלום תלוי במנהג מדינה. וכ"פ הרמ"א בקצרה בסימן קסג סעיף ג: "והכל לפי המנהג".
ג. קניין סיטומתא - כמבואר במסכת בבא מציעא דף עד עמוד א. החתם סופר (יו"ד סימן שיד ד"ה נמצא) כתב: קניין סיטומתא קונה מהתורה ככל תנאי שבממון שהתנאי קיים מהתורה. זאת מכיוון שכך נהגו הסוחרים מרצונם הטוב וללא כפייה[2]. וכ"פ המחבר בסימן רא סעיף א.
ד. במשא ומתן כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כו הלכה ז): "אף במוכר ולוקח אין כל אלו הדברים וכיוצא בהן מענינים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג, ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך - הרי זה מכור וסומכין על המנהג". וכ"פ המחבר בסימן רטו סעיף ח.

הרמב"ם (בהלכה ח) הוסיף: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג ולא שמות מיוחדין אלא יש קורין כך ויש שקורין כך - עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו".

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כז הלכה יא) חזר והדגיש: "אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו שהוא מנהג המדינה והשמות הידועים ביחוד לכל דבר ודבר, ובמקום שאין מנהג ולא שם שהכל אומרים לו ביחוד ולא שיתוף הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים כמו שביארנו". וכ"פ המחבר בסימן רכ סעיף טו. (וכן עוד כתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יז הלכה ו, ונפסק ע"י המחבר בסימן רל סעיף י, וכן בפרק יח הלכה יב, ונפסק ע"י המחבר בסימן רכט סעיף ב, ובפרק כח הלכה טו).

ה. במקח טעות - הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ה) כתב: "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה - מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום - הרי זה אינו מחזיר בו". וכ"פ המחבר בסימן רלב סעיף ו.
ו. ברמת שמירה - הדרכי משה בסימן רצא ס"ק ח כתב בשם המרדכי (מסכת ב"מ סימן רפ): "כתב רבינו אבי העזרי, דהכל תלוי לפי מנהג המקום, כדאמר תלמודא והאידנא דאיכא טפוחאי". וכ"פ הרמ"א בסעיף יח.
ז. בדיני שכירות - כמבואר בסימן שח סעיף ג: "ובמקום שאין מנהג ידוע; אבל במקום שיש מנהג - הכל לפי מנהג". וכן בסימן שיג סעיף א.
ח. בהעסקת פועלים - כמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א: "הכל כמנהג המדינה". וכ"פ המחבר בסימן שלא סעיף ב, ובסימן שלב סעיף א.

מדברי המרדכי (סימן תנז) אנו למדים שבכל מקרה בו לא נקבע בחוזה גובה התשלום - יש ללכת אחר המנהג. וכ"פ הרמ"א בסימן שלה סעיף א. (כן גם מובא במרדכי מס' ב"מ סימן שמו).

הגר"א בס"ק ח כתב: המקור לכך שניתן לבחון את רמת השכר ע"פ המנהג - הוא מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף עו עמוד א: "ולחזי פועלים היכי מיתגרי".

ט. בכתיבת כתובה - כמבואר במסכת כתובות בדף סו עמוד ב, ונפסק באבן העזר סימן סו סעיף יא.

קביעת מנהג מדינה

הרמב"ם (הלכות אישות פרק כג הלכה יב) כתב: "ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן - מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה".

הריב"ש (סימן תעה) כתב: מנהג מדינה נחשב רק למנהג מצוי ונפוץ שנעשה הרבה פעמים, אבל מנהג שנעשה רק פעם אחת או שתיים - לא נקרא מנהג מדינה ולא מחייב את המעסיקים. וכ"פ תרומת הדשן (סימן שמב): "אמנם נראה דצריכים לידע, דמנהג קבוע ופשוט הוא שנתנו כך בני העיר לכל הפחות תלתא זימנין".

וכך כתב הרמ"א בסימן שלא סעיף א: "ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים - אינו קרוי מנהג"^{^[3]}.

החזון איש (ב"ב סימן ה בס"ק ד) כתב: מנהג מדינה תקף בגלל שתי סיבות: א)- כל אדם שבא לגור באותה מדינה נכנס לגור על דעת כל המנהגים של אותה מדינה. ב)- "מפני שהסכמת הציבור הוי ככח בית דין".

לכאורה ניתן לומר, שיש מחלוקת בין הראשונים, כיצד מנהג מדינה נוצר, האם ע"פ המנהג בפועל, או ע"פ תקנות הרבנים, או ע"פ תקנות הקהל (כגון חברי כנסת או חברי מועצת עירייה וכד').

א. לדעת הרמב"ם (כמבואר לעיל בהרחבה), מנהג נקבע ע"פ המציאות בפועל. וכן כתב הרשב"א (חלק ב סימן רסח): במנהג מדינה לא צריך שיתכנסו אנשי המדינה ויקבעו תקנון, אלא כיוון שנהגו כך בפועל נחשב למנהג מדינה. "והמנהג בעניני דיני הממונות, כל מנהג שהנהיגו ביניהם בני המדינה בהסכמת גדוליהם היא הסכמה ודנין עליה כשל תורה".
ב. לדעת האור זרוע (חלק ג פסקי ב"מ סימן רפ), מנהג נקבע ע"פ החכמים: "מיהו נראה בעיני וכגון שהוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום... וזהו שאמרו מנהג מבטל הלכה - מנהג וותיקין. אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה - אינו אלא כטועה בשיקול הדעת. הא למדת שאין מנהג חשוב אלא א"כ הנהיגוהו וותיקים וחכמי הדור. וכן כתב הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ז סימן א), "מנהג קבוע (זהו מנהג שנקבע) על פי חכמי המקום".
ג. לדעת הנימוקי יוסף (מסכת ב"ב דף סה.), רק מנהג מדינה שהונהג בעקבות תקנות הקהל מבטל הלכה. וכך כתב הנימוקי יוסף: "אמר המחבר גבי הא דקי"ל (ב"מ דף עד. ע"ש) מנהג מבטל הלכה כתבו שהנכון שכל מנהג שהוא בתנאי בני העיר מבטל הלכה גמורה ככל תנאי שבממון שהוא קיים, אבל מנהג שהוא סתם - אינו מבטל דין גמור אלא בדבר שהוא רופף ואין דינו מחוור יפה".
ד. לדעת רבנו תם (מובא בתשובות מיימוניות נשים סימן יז) צריך שיהיו שני תנאים: א)- המנהג יתפשט ויהיה נהוג בפועל אצל כל אנשי העיר. ב)- המנהג נקבע ע"י טובי העיר. וכך כתב רבנו תם: "וכל האומר אחר מנהג יש לי לילך - שוטה גמור הוא אם לא קיימו בני העיר ביניהן לומר כל הנושא בתולה יוסיף כך וכך ולאלמנה כך וכך, ובחבר עיר כדמוכחא שמעתא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן (ב"ב ח ב) וצריך דעת כולן, אבל ממילא - לא. וכל האומר - טועה וגועה פועה ורוח רעה". לדעת רבנו תם

אך יותר נראה לומר, שלדעת רוב הראשונים, המנהג נקבע ע"פ המציאות בפועל כדברי הרמב"ם, אלא שבמקום בו מנהג מבטל הלכה (בדיני ממונות כמבואר בירושלמי לעיל), בזה יש לומר שרק מנהג שנוסד ע"פ החכמים או ע"פ תקנות הקהל תקף, אבל מנהג שאינו נוגד את ההלכה - תקף למרות שלא נקבע ע"י חכמי הקהל.

וכך נראה מדברי הרמב"ן (מסכת ב"ב דף קמד: ד"ה הא דאמרינן) שכתב בשם יש אומרים: מתי אנו אומרים שמנהג מבטל הלכה? רק כאשר המנהג נקבע ע"י אנשי העיר או שבעה טובי העיר (חברי מועצת העיר), "אבל שאר מנהגי - לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה רופפת". ז"א גם אם המנהג לא נוסד ע"י טובי העיר, אם המנהג לא מבטל הלכה - יש לו תוקף. גם הנימוקי יוסף (שם) הצריך תקנות הקהל רק בכדי לבטל הלכה (כמבואר לעיל), אך מנהג שלא מבטל הלכה תקף גם ללא קביעה של תקנות הקהל.

מעבר לכך, גם מנהג שנקבע ע"י תקנות הקהל (כגון חוקים[4] וכד'), עדיין צריך שיהיה נהוג בפועל בכל מקום, ורק אז ניתן להחיל עליו שם של מנהג מדינה.

וכך ניתן להוכיח מדברי הרי"ף (סימן יג) בדין תוספת כתובה: "עיקר המנהג שעושין על פיו והוא שרוב הקהל יתייעצו עם זקני הקהל, ויתקנו תקנה כמה שיתקנו, ויקיימו אותה, זהו המנהג". הרי"ף לא הכריח שרק חכמי הקהל יקבעו את התקנות, אלא יש צורך להתייעץ עם החכמים, וגם לאחר מכן התקנות יחשבו כמנהג רק לאחר שהם יקיימו אותן, ז"א לאחר שהתקנות יתפשטו בקרב הציבור ויהיו נהוגות בפועל.

ערוך השולחן (סימן שלא סעיף ה) חיבר בין דברי הגהות אשרי ובין דברי הנימוקי יוסף: "צריך שיהא המנהג קבוע ע"פ חכמי המקום או ע"פ הסכמת אנשי העיר".

החוות יאיר (סימן קו) כתב: "ודאי אם המנהג פשוט מנהג עוקר הלכה". לדעתו גם מנהג מקומי נחשב למנהג שעוקר הלכה, אלא שצריך שרוב מוחלט של אנשי העיר ינהגו כך (לא מספיק רוב רגיל, אלא שכמעט כל אנשי העיר נוהגים כך), ואם יש מיעוט של מיעוט שלא נוהג כך בזה אומרים בטלה דעתם ביחס לרוב המוחלט[5]. וכך כתב הנימוקי יוסף (מסכת ב"ב דף א.), שגם מנהג של אנשי עיר נחשב כמנהג מדינה באותה העיר.

צריך לציין, יש תוקף למנהג גם אם הוא לא הונהג ע"י חכמי ישראל ולא ע"י ב"ד, ברגע שרוב מוחלט של אנשי העיר נוהגים כך - המנהג מחייב.

הרשב"א (חלק ב סימן רסח) כתב: "והמנהג בעניני דיני הממונות כל מנהג שהנהיגו ביניהם בני המדינה בהסכמת גדוליהם היא הסכמה ודנין עליה כשל תורה".

הגהות אשרי (שם) כתב: "דהולכין אחר המנהג בדיני ממונות, והבא לשנות המנהג וטוען שהתנה בע"א ולא כמו שהמנהג נוהג - עליו להביא ראיה". לכן אם המעסיק טוען שהתנה עם הפועל שלא יקבל את התנאים הסוציאליים המקובלים ע"פ מנהג מדינה - המעסיק נחשב למוציא ועליו להביא ראייה לדבריו.

התרומות (שער מט חלק ה) כתב בשם הראב"ד: "במקום שאין מנהג - הולכים אחר מנהג הגוים... וכן אני אומר בכל דבר שאין דינו מפורש אצלנו, ואין לנו בו מנהג ידוע - שהולכין בו אחר מנהגות שלהם, שקרוב דבר זה לדינא דמלכותא דינא, והם דנין על פי המנהגות". (מובא בש"ך בסימן עג ס"ק לו).

וכך פסק האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עב): "והגע עצמך, דהא ברור ופשוט שכל אלו הדינים התלויין במנהג המדינה[6], כגון בב"מ דף פ"ג (בדיני פועלים) מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן... - א"צ שיעשה המנהג ע"פ חכמי תורה, וגם אף לא ע"פ יהודים דוקא, דאף שהנהיגו זה הנכרים, כגון שהם רוב תושבי העיר נמי הוא מדין התורה בסתמא כפי המנהג דאדעתא דמנהג העיר נחשב כהתנו בסתמא".

"וכן הוא בעניני מכירה מה הוא בכלל המכר, שאף שאיכא דינים קבועים בפרקי המכירה בב"ב מה הוא בכלל המכירה... דהוא רק במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג - הולכין אחר המנהג. והטעם שבסתמא הוא כהתנו שהוא כהמנהג, ולכן אין חלוק מי הם שהנהיגו, דאף אם הנכרים שהם רוב תושבי העיר הנהיגו - נידון בדין התורה בסתמא כהמנהג".

מנהג מקומי

האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה, וכן בחלק ג סימן כו) חידש, שגם מנהג מקומי נחשב למנהג מדינה ויש לו תוקף: "והנה כ"ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה אלא לעצם הדין, אבל בידוע מנהג המקום, או אף רק מנהג בית החרשת, או אף רק מנהג האיש הזה שכששוכרין פועלים - אין מסלקין אותם בלא טענה... ואין חלוק בין אם נעשה המנהג ע"פ חכמי העיר או נהגו מעצמן... מנהגים כאלו שאם היו מתנים היה מהני מעצם הדין - גם המנהג הוא עצם הדין ממש דהוי כהתנו".

ניתן להוכיח כדברי האגרות משה, שמדינה הכוונה למחוז או לעיר גדולה, מדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף לח עמוד א: "שלש ארצות לחזקה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל... אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת". (וכן מובא במשנה במסכת כתובות דף קי עמוד א: "שלש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן, והגליל"). וכך כתב רש"י (מסכת גיטין דף ב: ד"ה אי נמי): "ממדינה למדינה בארץ ישראל - כגון יהודה וגליל".

הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ד) כתב: "איזה הוא זמן קריאתה? ...כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון". וכן נראה מדברי הדרכי משה באבן העזר סימן קכח ס"ק ה: "אין לכתוב מדינה אלא כשכל הפלך נקרא על שם אותה העיר".

דמים מודיעים מול מנהג

תרומת הדשן (סימן שכג) כתב: מעסיק ששילם לפועל סכום גבוה יותר מהרגיל, המעסיק טוען שנתן שכר גבוה בכדי לא לשלם בכדי להיפטר מתשלום שאר ההוצאות (כגון הוצאות הדרך), שהרי הדמים מודיעים, דהיינו סכום הכסף הגדול שקיבל הפועל מהווים הוכחה לכך שהמעסיק פטור מלשלם על שאר ההוצאות הנלוות. למרות שהגמ' במסכת בבא בתרא דף עז עמוד ב כתבה שאין הדמים מודיעים, בכ"ז כאשר אין מכחישין עיקר הלשון - הדמים מודיעים[7]. (מובא בבית יוסף סימן שלא, וכן בסמ"ע בסימן שלב ס"ק ח).

אבל הקצות בסימן שלא ס"ק א כתב: לא אומרים הדמים מודיעים מול מנהג מדינה, ולכן הגמ' במסכת בבא מציעא בדף פג עמוד א כתבה: גם אם המעסיק נתן שכר גבוה, עדיין הוא לא יכול לומר שהעלה את השכר בכדי שהם יוסיפו לעבוד לפני הזריחה או אחרי צאת הכוכבים, אסור לשנות ממנהג המקום. נמצא אפוא, גם כאשר המעסיק שילם שכר גבוה לא אומרים שהדמים מודיעים למרות שאין בעיה בניסוח. הקצות סיים בצ"ע.

הנתיבות בסימן שלב ס"ק א כתב: גם תרומת הדשן מסכים שלא אומרים הדמים מודיעים כנגד מנהג, אבל כאשר יש שינוי מהמנהג - ניתן לומר שהדמים מודיעים. במקרה המובא בתרומת הדשן היה שינוי מהמנהג, שכן בד"כ הפועלים מבקשים את ההוצאות לפני תחילת ההעסקה, וכאן הפועל לא תבע לפני ההעסקה אלא רק לאחר מכן, כאשר יש שינוי מהמנהג, אנו לא הולכים אחר המנהג אלא אומרים שהדמים מודיעים.

השלכה מעשית - מעסיק שטוען שהוסיף שכר על המשכורת של הפועל בכדי לא לשלם פיצויי פיטורים וכד', לדעת תרומת הדשן אנו אומרים שהדמים מודיעים, ואם אכן רואים שיש תוספת השווה לסכום הפיצויים מעבר לשכר המקובל - המעסיק פטור מלשלם את הפיצויים, אבל לדעת הקצות לא אומרים הדמים מודיעים מול מנהג מדינה, ומכיוון שיש מנהג מדינה לשלם פיצויים - על המעסיק לשלם את הפיצויים למרות שלאורך העסקה של הפועל הייתה תוספת לשכרו.

הנימוקי יוסף (מסכת ב"מ דף סז. ד"ה אריס) כתב: טענת מיגו לא תקפה מול מנהג מדינה, כי מנהג מדינה נחשב לעדות, וכשם שאין מיגו במקום עדים כך גם אין מיגו במקום מנהג. מכיוון שמנהג מדינה נחשב לעדות לכן על המעסיק להביא ראייה ששילם תוספת שכר בתמורה לחיובים הנובעים ממנהג מדינה.

מנהג גרוע

במסכת סופרים (פרק יד הלכה טז) מובא: "נהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת". וכן כתב המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן שסו).

התוספות מסכת בבא בתרא (דף ב. ד"ה בגויל) כתבו בשם רבנו תם: שותפים צריכים לבנות גדר באמצע החצר, בכדי שלא יהיה היזק ראיה. ניתן לבנות גדר מינימום בהוצא ודפנא, אבל לא בפחות מכך, וגם אם המנהג פחות מכך - מנהג הדיוט הוא. "ומוכיח מכאן, דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם, אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה". וכך כתב הרא"ש (סימן א): "ואם נהגו בפחות - מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה"[8]. וכ"פ הרמ"א בסימן קנז סעיף ד.

מהר"ם מינץ (סימן סו ד) כתב: "שאלה חמישית, שמנהג הלועזים שלא ליתן חלק בכורה לבכור, אם לילך אחר המנהג? ע"ז א"צ להשיב, דלא אתי מנהג גרוע ומבטל הלכה, דכמה מנהגים גרועי' דלא אזלי' בתרייהו".

הריב"ש (סימן תעז) כתב: "גם זה המנהג חוץ מכבוד אותם שהנהיגוהו הוא מנהג מעוקל. ועם כל זה בענייני המס אפשר שהולכים אחריו. ומ"מ מאחר שאין זה מן הדין ולא מתקנת הקהל אלא מצד המנהג לבד, וגם המנהג אינו בנוי על קו היושר אין לדון בו אלא בדומה ממש למה שנהגו. וכל שיש קצת התחלפות מן הנדון אל המנהג - אין הולכין אחריו".

החזון איש (ב"ב סימן ה בס"ק ד) כתב: אין ללכת אחר מנהג גרוע גם אם הסכימו עליו כל הצבור, "דאדם זוכה בדבר שהוא זכות לו, אבל אינו זוכה בדבר שהוא חובה לו".

הדרכי משה בסימן קסג ס"ק ז כתב בשם תרומת הדשן (סימן שמב): למרות שבד"כ נפסק שלא הולכים אחר מנהג גרוע, אבל במיסים יש תוקף גם למנהג גרוע, בתנאי שהמנהג נקבע שלוש פעמים. וכ"פ הרמ"א בסימן קסג סעיף ג: "וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע - אין מדקדקים בענייני המסים".

החזון איש (שם) הוסיף: יש כוח ביד רוב הציבור (כמו כוח ב"ד) לכוף את מיעוט הציבור בענייני מיסים, שנחשב כמו מיגדר מילתא.

[1] נראה שמדינה הכוונה למחוז או לעיר גדולה, וכדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף לח עמוד א: "שלש ארצות לחזקה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל... אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת". (וכן מובא במשנה במסכת כתובות דף קי עמוד א: "שלש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן, והגליל"). וכך כתב רש"י (מסכת גיטין דף ב: ד"ה אי נמי): "ממדינה למדינה בארץ ישראל - כגון יהודה וגליל".

[2] אומנם הנתיבות בס"ק א כתב בשם שו"ת הרמ"א (סימן פז): סיטומתא קונה רק מדרבנן, ככל מנהג שנהגו הסוחרים שאינו קונה אלא מדרבנן, ונ"מ לעניין קידושי אישה שאם קידש בסיטומתא - מקודשת מדרבנן.

[3] וכ"פ הציץ אליעזר (חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק י): "הא כל שנעשה יותר מפעם אחת או פעמיים, ועל אחת כמה כשידענו שנעשה כבר הרבה פעמים, דשפיר קרוי מנהג והולכין אחריו".

[4] איסור ערכאות שייך כאשר הערכאות מציבים מערכת משפט סדירה מול דיני התורה, אבל ניתן לפסוק ע"פ חוק נקודתי שאינו סותר דין תורה. בכל הקשור למנהג יש לבחון שאכן המנהג נפוץ במדינה, ושהמנהג אינו מנהג גרוע (כמבואר לקמן).

[5] וכן כתב הנחל יצחק (סימן סא בס"ק ה): למרות שלא בדקנו ולא שאלנו את כל אנשי המדינה, בכ"ז אם אנו יודעים שרוב מוחלט של אנשי העיר כך נוהגים - נחשב למנהג מדינה, אך לא מספיק רוב רגיל, כי לא הולכים בדיני ממונות אחר הרוב.

[6] האגרות משה דן ע"פ מנהג מדינה ולא רצה לדון ע"פ דינא דמלכותא כפי שכתב השואל האדמו"ר מציעשינאוו. האגרות משה הסביר: "הנה מה שהאריך כתר"ה בענין דינא דמלכותא - קשה לכתוב בענינים אלו משני טעמים: חדא מטעם שכתב בשו"ת השיב משה שהביא כתר"ה, שיש מבוכה רבה בין הפוסקים וסתירות רבות, וצריך לזה עיון וזמן רב אולי יעזור ה' להבין לאסוקי להלכה, וכ"ש לקטני ערך כמוני. ועוד מטעם שבל יתראה ח"ו שאנו מקטינים כבוד המלוכה דמדינתנו בפה אשר אנחנו מחוייבים להכיר להם טובה על החסד שעושין עמנו ועם כל אחבנ"י שבמדינה הזאת, ואנחנו מברכים אותם ומתפללים להשי"ת בכל עת ושעה לשלום המדינה ונשיאיה ושריה כאשר נצטוינו. ולכן אין רצוני לכתוב ולדון בזה".

[7] הגמ' התייחסה למקרה בו רוב אנשי העיר קוראים לכל דבר בשמו, לעול קוראים עול, ולבקר קוראים בקר. לכן הדמים לא מודיעים, אומנם אילו כל אנשי העיר היו קוראים בשם אחד לשני המוצרים - הדמים היו מודיעים. אבל במקרה בו כל אנשי העיר קוראים בשם אחד לשני המוצרים, כגון שכולם קוראים שור גם לשור חרישה וגם לשור שחיטה - הדמים מודיעים.

[8] אבל הרמב"ן (דף ב. ד"ה מתני') כתב: ניתן לכפות על פחות מכך - במידה וזהו מנהג המדינה. וכן פסק ההגהות אשרי (מס' ב"ב פרק א סימן ה): "אלא נ"ל דאפילו פחות מכאן - הוי מנהג, דהולכין בממון אחר המנהג".