בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

אם לפי ההלכה ניתן להגיש בקשה לעיקול נכסים? למשל מלווה שרוצה לעקל את נכסי הלווה לפני מועד פירעון החוב, בכדי להבטיח שהחוב יפרע למלווה.

הרב ישועה רטבי

עיקול נכסים

נחלקו הראשונים, האם ניתן לעקל את נכסי הלווה לפני מועד פירעון החוב, בכדי להבטיח שהחוב יפרע למלווה. כגון מלווה שרואה את הלווה מבזבז את נכסיו, וחושש שלא יישארו נכסים במועד הפירעון, ולכן מבקש מהב"ד שיעקל את נכסי הלווה, כבר עתה לפני מועד הפירעון, ובכך יהיה המלווה בטוח שהחוב יפרע.

דוגמא נוספת בה דנו הפוסקים: אישה גרושה, התובעת מבעלה לשעבר תשלום מזונות על העתיד, (מועד פירעון החוב הוא בכל חודש, והאישה כעת תובעת שהבעל ישלם לה מזונות על השנים הבאות, למרות שעדיין לא הגיע מועד הפירעון), כגון שרואה שבעלה רוצה לטוס לחו"ל, וחוששת שיברח עם נכסיו.

הרמב"ן (סימן כה) סבור, שלא ניתן לעכב את נכסי הלווה, קודם שיגיע מועד הפירעון, שכן כעת הלווה מוגדר כאדם שאינו חייב, שהרי לא הגיע מועד הפירעון, ואין זכות לב"ד לעקל רכוש של אדם שעדיין אינו חייב.

אבל הרי"ף (מובא ברא"ש מס' ב"ק פרק א סימן ה) סבור, שניתן לעקל את נכסי הלווה קודם זמן הפירעון, כאשר יש חשש סביר (אמתלה, רגלים לדבר) שהמלווה לא יקבל את כספו במועד פירעון החוב. זאת מכיוון שהלווה משועבד למלווה, והשעבוד קיים לכל אורך זמן ההלוואה, הרי שעל הב"ד לעשות את מירב המאמצים בכדי שהמלווה לא יפסיד את כספו.

הרא"ש (שם) פסק כדברי הרי"ף, והסביר בשם גאון: זו תקנה מיוחדת של החכמים, באדם שנכסיו מתמוטטים, משום השבת אבידה. הרא"ש העיר: לא צריך תקנת חכמים בשביל לעקל נכסים, "אלא זהו דין גמור, שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו, בכל טצדקי דמצי למיעבד".

השלכה מעשית בשאלה האם דין עיקול נכסים, הוא תקנת חכמים כדברי הגאונים, או דין גמור כדברי הרא"ש: האם יש עיקול לנכסי יתומים, אם נאמר שזהו דין גמור - יש עיקול, אך אם זו תקנה, יתכן והחכמים לא תיקנו עיקול לנכסי יתומים. (שו"ת משיב דבר חלק ב סימן צ).

הבית יוסף פסק: "ולענין הלכה, כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת, ומסתבר טעמייהו - הכי נקטינן. וכבר פסקתי כן בתשובה (אבקת רוכל סימן קסב) הלכה למעשה, והסכימו עמי חבירי".

רבנו ירוחם (נתיב א ח"ח) כתב: "ואלו הדברים העיקול הנ"ל, תלוין בראות עיני הדיינים, אם יש בדבר הפסד לתובע, אם לא יעכבו ויוכל להפסיד חובו כשיבוא זמנו, או אם יש פסידא לנתבע אם יתפסו ממונו עד שיגיע זמן השטר, כל זה יש לדקדק לדיין הדן אלו הענינים, והכל לפי הענין להציל העשוק".

הש"ך בס"ק לד סייג: לא בכל מקרה ניתן לעקל את נכסי הלווה, אלא רק כאשר הלווה מבזבז את נכסיו, אבל אם הלווה אינו מבזבז את נכסיו, אלא רק נמצא בהליך של פשיטת רגל, שעסקיו מתמוטטים - לא ניתן לעקל את נכסיו.

הש"ך הוסיף: אומנם הסכימו כל האחרונים, וגם התפשט המנהג לפסוק כדברי המחבר, שניתן לעקל את נכסי הלווה - אבל בכ"ז אין לך בו אלא חידושו. לכן רק במבזבז נכסיו ניתן לעקל נכסים ולא מעבר לכך, שכן רק לווה המבזבז נכסיו, נקרא עושק שיש להציל את המלווה העשוק ממנו, משא"כ אדם שהתנהג בצורה ישרה ובכ"ז פשט את הרגל - אין הוא עושק^[1].

עיקול במלווה על פה - הסמ"ע בס"ק ל כתב: רק במלווה בשטר - ניתן לעקל את נכסי הלווה, שכן הלווה בכל מקרה יצטרך לשלם, משא"כ במלווה ע"פ - נאמן הלווה לטעון פרעתי, שהרי ניתן לפרוע ללא נוכחות עדים, לכן אין לעקל נכסים בחוב שבע"פ. הסמ"ע הרחיב את דבריו בפרישה בס"ק יז: ישנם שני אופנים בעיקול נכסים:

• א. עיקול נכסים כאשר טענה התובע אינה מבוררת, שצריך התובע להביא ראיות לדבריו, כגון במלווה ע"פ. במקרה זה לא ניתן לעקל לפני מועד הפירעון. רק לאחר מועד הפירעון ניתן לעקל.
• ב. עיקול נכסים כאשר טענה התובע מבוררת, כגון במלווה בשטר. במקרה זה ניתן לעקל עוד לפני מועד הפירעון. דהיינו אפשר לעקל נכסים, רק כאשר יש לנתבע חזקת חייב. וכך נראה מדברי המחבר שכתב: "מי שיש לו שטר על חברו לזמן, ובא בתוך הזמן". משמע שרק כאשר המלווה בשטר - ניתן לעקל לפני מועד הפירעון.

אומנם המבי"ט (חלק ב סימן לג) סבור, שניתן לעקל את נכסי החייב גם במלווה ע"פ, ובתנאי שייתן אמתלה לדבריו. וכך כתב המבי"ט: "ובכל יום בבית דיננו באים לעכב, ואין אנחנו שומעים לעכב כי אם בראיית שטר או פסק דין או עדות או אמתלא שהוא חייב לו, ולא בתביעה וערעור בעלמא".

הסמ"ע בס"ק לא כתב: ערב הרואה שהלווה מבזבז את נכסיו - יכול לבקש מהב"ד שיעקלו את נכסיו.

מהרי"ק כתב: לשיטת הרא"ש, שניתן לעקל ממון מהלווה, לא ניתן לעשות זאת ללא נוכחות הלווה, רק לאחר שהנתבע יבוא בדין ויתחייב בדין - יהיה ניתן לעקל את נכסיו.

תרומת הדשן (סימן סד) כתב (מובא בד"מ ס"ק ז): ה"ה בכל מקום שנראה לבית הדין לעכב מעות הנתבע. ומכיוון שהב"ד נהגו לעקל לצורך - השתרבב המנהג לעקל את מעות הנתבע, גם כאשר אין בכך צורך גדול.

הדרכי משה בס"ק ז כתב: נתבע שגר בעיר אחרת מהעיר בה גר התובע, והנתבע אינו מוכן לדון בב"ד שבמקום התובע, צריך לבדוק האם הוא ציית דינא או לא ציית דינא, אם הוא ציית דינא - התובע צריך ללכת אחר הנתבע, ואסור לב"ד שבמקום התובע לעקל את נכסי הנתבע, אבל אם הנתבע אינו ציית דינא - הב"ד שבמקום התובע יכול לעקל את ממון הנתבע שנמצא בעיר אחרת.

האם צריך בית דין בכדי לעקל - הרא"ש פתח את דבריו וכתב: "מי שבא לפני ב"ד ... ומבקש שיעכבו ב"ד", משמע שצריך ב"ד בכדי להוציא צו עיקול, אבל בסוף דבריו כתב: "אם רואה הדיין ... מצווה הדיין לעכב".

מהרש"ך (חלק ג סימן נח) הבין, שאין צורך בב"ד בכדי לעקל את נכסי החייב, שכן יש חובה על כל יהודי להציל עשוק מיד עושקו, ומצווה זו אינה מוטלת בהכרח על הב"ד, אלא היא שייכת בכל אדם, אם כי צריך שיהיה דיין שכן בכדי לעקל צריך שיתמלאו מספר תנאים, כגון אמתלה וכד', לכן צריך שהמעקל יהיה דיין הבקי בדינים אלו, כך שהביצוע בפועל מוטל על דיין. ומכאן שניתן לדיין אחד להוציא צו מניעה.

בתשובות והנהגות (כרך ג סימן תמ) הוסיף: ניתן להוציא צו מניעה גם במעמד צד אחד ולא צריך לשמוע את שני הצדדים. כעת הנתבע שהוטל עליו צו מניעה הופך להיות התובע, כך שחייב לדון בבית דין שהטיל עליו את הצו מניעה, ולא אומרים שיש ללכת אחר הנתבע.

נזקים שנגרמו בעקבות הצו עיקול - בספר ים של שלמה (מסכת בבא קמא פרק א סימן כ) מובא: אדם שהוציא צו עיקול לחברו, ובעקבות הצו נגרם לו נזק - לא ניתן לחייבו לשלם על ההיזק שאירע בעקבות הצו, שנחשב לגרמא ולא למוסר. וכך פסק רבי אליעזר מטולא (מרדכי מסכת ב"ק סימן קצג), שלא ניתן לחייבו מכיוון שלא התכוון להזיק אלא רק התכוון להציל את רכושו.

[1] לקמן בסימן קה סעיף ד מבואר, ניתן לתפוס מנכסי הלווה עבור המלווה, כאשר אינו חב לאחרים, זאת בתנאי שתתכן אפשרות בה המלווה יפסיד את כספו, כגון שהלווה נעשה עני וירד מנכסיו. במצב זה אומנם הב"ד אינו יכול לעקל נכסים, אבל המלווה עצמו או שלוחו יכולים לתפוס מנכסי הלווה גם בתוך זמנו. (כך מבואר בנימוקי יוסף מס' ב"מ דף י עמוד א).

הגר"א גולדשמידט כתב (פסקי דין רבניים חלק ב עמוד סה): "הפשטות היא, שיש הבדל בין תפיסה על-ידי בעל הדין בעצמו, או על-ידי אדם פרטי אחר, ובין מעשה הנעשה על-ידי בית-הדין; כי אדם רשאי לעשות כל פעולה שהיא כדי להציל ממונו ולמנוע הפסד, גם אם אין עדיין כל חיוב פירעון ודין גבייה. וכמו כן עושה אדם אחר את זה עבורו מדין השבת אבידה, או מדין זכין לאדם שלא בפניו. אבל פעולותיו של בית-דין הן אך ורק במסגרת הדין, ובתחום הדין אין בית-דין רשאי לנקוט כל פעולה נגד ממונו של אדם אם אינו חייב בדין, וכלשון הרמב"ן: שלא מצינו בגמרא למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית-דין. ובזה מודים גם החולקים עליו, ואלא רק שאם החייב בא לעשוק את הנושה, אז סוברים החולקים על הרמב"ן שעל בית-דין מתפקידם כבית-דין לפעול מכח הלכה אחרת המוטלת עליהם בתור בית-דין במיוחד, והיא: להציל עשוק מיד עושקו. אבל במקרה שאין החייב עושק ואין הלכה זו, אז אין להעמיד ממונו של אדם שאינו חייב בבית-דין וכמבואר".

"יסודו של הכלל האמור, מבואר בתשובות הראנ"ח חלק א' סימן י"ט הכותב: יש לומר דלא דמי מה שאדם עושה בעצמו, ללמוד ממנו למעשה בית-דין שגם הבית-דין יעשו כן; שאם האדם עושה מעצמו להפקיע זכות חברו... ומניחים לו לעשות כן לכתחלה - כל שהוא זקוק להגבאת בית-דין, הבית-דין לא יעשו כן, ולא יגבו הם לבעל - חוב להפקיע כח האשה. הרי שיש הבדל בין מעשה בית-דין ובין פעולה של היחיד, כי אין בית-הדין רשאי להפקיע זכויותיו של אדם, גם באותם המקרים שהיחיד רשאי לכתחילה לעשות כך".